אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 28 -
הכומר
"גדלת בסביבה?" שאל הכומר.
פרנסיס אדוארדס הביט מחלון הנוסע של טנדר הפורד בעצים המיטשטשים שחלפו בצד הדרך, כרוחות רפאים באור הירח.
"גדלתי בגולד ריבר," אמר בקול שטוח.
"אני מכיר את העיירה הזאת. לא רחוק מכאן. קבוצת הפוטבול של התיכון לא רעה, אם אני זוכר נכון," אמר הכומר. "שיחקת?"
"אני? ברור. הייתי גדול ומהיר אז. זה כל מה שהיה לעשות בגולד ריבר. לשחק פוטבול ולרדוף אחרי בחורות."
סנטרו צנח כשהמילה האחרונה יצאה מפיו.
"ספר לי על סקיילר," אמר הכומר. "טוב לדבר על דברים מדי פעם. וזה רק אתה ואני. אני לא אגיד מילה לאף אחד."
"אני יודע. אני סומך עליך בעניין הזה, בהתחשב בעבודה שלך וכל זה."
הכומר הנהן, עיניו נעוצות בכביש שלפניו. לא היו פנסי רחוב, רק האספלט השחור שהתפתל דרך יער עתיק אפוף ערפל. הוא ראה רק עד למרחק שהפנסים הקדמיים האירו, ולכן הקפיד לנסוע לאט. הוא היה זהיר מפני שהמכונית לא היתה שלו וגם מפני שהיה מודע למה שהיה איתו במכונית. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו שיערכו חיפוש במכונית במקרה של תאונה.
אף שהיה אדם סבלני, לכומר כבר כמעט נמאס מזה שפרנסיס מתחמק משאלותיו, קשות ככל שיהיו, או ככל שהציתו מחדש את יגונו.
"כאב הוא דבר ממשי, פרנסיס. אני חושב עליו כמו על גז. אם אתה נותן לו למלא לך את הבטן ולא משחרר אותו, בסוף תתפוצץ וזה לא יהיה יפה."
פרנסיס הנהן, חייך ואמר, "הבנתי. סקיילר... היא היתה כל עולמי. כל מה שעשיתי בחיי, מהיום שהיא נולדה, היה בשבילה ובשביל אסתר. ידעתי שאני בחיים לא אהיה שחקן מספיק טוב כדי להיות מקצוען. הבנתי את זה די מוקדם. אבל גם בלימודים לא הייתי משהו. חיכו לי או מפעל הכימיקלים או נהיגה טרקטור, כמו אבא שלי. ותשמע, כשאתה גדל בחווה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות בחיים זה להיות חקלאי."
הכומר הנהן. החווה שגדל בה הניבה כותנה וכאב. הצלקות על גבו היו ההוכחה לכך.
"לא, אדוני, בשום אופן לא הייתי בנוי לחקלאות. אהבתי לנהוג, אז מצאתי עבודה בהובלות. אלה לא חיים רעים. הכביש הפתוח. רדיו, דיסקים. כל הג'אנק פוד שרק תרצה. נהניתי לנהוג במשאית שלי, אבל עכשיו, כשאני מסתכל על החודשים האחרונים האלה, אני מתחרט על זה."
"אתה מתחרט שהיית נהג משאית?"
"יותר מכל דבר," אמר פרנסיס. "זה הרחיק אותי מהמשפחה שלי. לפעמים לשבועיים ברצף. הייתי נותן הכול כדי לשנות את זה. לחזור אחורה ולקבל את הזמן הזה שוב. רגע אחד סקיילר לעסה לי את האצבע, כשיצאו לה שיניים, וברגע הבא היא כבר סיימה את התיכון בהצטיינות. מלכת הנשף, היית מאמין?"
"בטח היית גאה מאוד," אמר הכומר.
פרנסיס החל לדבר ואז הצמיד את אצבעותיו לפיו. בלע משהו. משהו גדול וקשה. הוא מצמץ במהירות. הוא לא רצה לבכות מול הכומר. גברים כמוהו בוכים, כמובן. אבל הדבר האחרון שרצה לעשות היה לבכות מול גבר אחר. זה לא יהיה בסדר. זה יהיה מביש.
"הייתי גאה מאוד בסקיילר, אבל האמת היא ש... שלא הכרתי אותה. יש גיל שבו הילדים פשוט מפסיקים לדבר איתך. ואני לא הייתי בבית מספיק זמן כדי לשים לב. היא היתה ילדה טובה, חכמה, עם לב טוב. היא היתה נחמדה לבחור הזה, אנדי. אלוהים יעזור לי, הלוואי שהוא היה מת עכשיו ושבחיים לא היה פוגש את הילדה הקטנה שלי."
הכומר הסיט את עיניו מהכביש והתבונן בו מקרוב. הוא השאיר עליו את מבטו עד שראה את הדמעה הראשונה נושרת. רק אז החזיר את עיניו לכביש. הכביש הישר והחשוך שהוביל אותם עמוק יותר לתוך היערות והביצות של אלבמה, שנתיביו נעשו צרים יותר והעצים צמחו גבוהים וצפופים יותר סביבו.
"אני מצטער," אמר פרנסיס, ניגב את אפו בשורש כף ידו ומשך באפו בקול.
"אל תדאג. רק גבר אמיתי בוכה. לעולם אל תשכח את זה. אתה יודע למה?"
"לא, ממש לא."
"כי רק גבר אמיתי יכול לחוש אהבה כל כך עמוקה. כי זה מה שגורם לנו לבכות, פרנסיס. אהבה. לעולם אל תתבייש בזה."
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה."
הכומר הנהן ואמר, "אני מתכוון לפנות ממש פה בהמשך. ניכנס לסבך, אם לא אכפת לך. הנסיעה תהיה קצת קופצנית, אבל אל תדאג. ככה בטוח נישאר ערים."
"אמרת שאתה רוצה להסתובב קצת ברכב ואולי לדבר. אנחנו נוסעים למקום מסוים?"
"תכף תראה."
אף אחד מהם לא דיבר במשך זמן מה. הטנדר היה בעל שלדה מוגבהת וצמיגי שטח, כך שהנסיעה לא היתה קופצנית כפי שציפה הכומר. הוא קנה את הטנדר באינטרנט, ורישיון הרכב הוצא על שם בדוי, ולכן לוחיות הרישוי והרכב עצמו היו כמעט בלתי ניתנים לאיתור.
כשהתקרבו לשורת עצים צפופה, הכומר כיבה את האורות. לכמה רגעים הם לא ראו דבר כשהתגלגלו לאט קדימה, ואז עיניו של הכומר הסתגלו לאור הירח. הוא האט ועצר את הרכב. כיבה את המנוע.
"כפפות נהיגה יפות," אמר פרנסיס והניד בראשו לעבר ידיו של הכומר, על ההגה.
"אלה לא כפפות נהיגה. אני רוצה שתצא, תסגור את הדלת בשקט ותבוא איתי."
שניהם יצאו החוצה והקפידו לסגור את הדלתות בשקט ככל האפשר. הכומר פנה אל העצים, שהיו במרחק שישה מטרים בלבד, וסימן לפרנסיס לבוא אחריו.
"איפה אנחנו " החל פרנסיס, אבל הכומר הצמיד אצבע לשפתיו וקטע אותו. הם נעו לאט בין העצים. האדמה היתה רכה ורטובה מטחב קיצי. כל פסיעה העלתה באפו של הכומר ריח של ריקבון מתוק, והוא נשם עמוק. הריח הזה היה חלק מילדותו. בערך פעם בחודש הוא היה בורח מהחווה, בלילה, אל היער הסמוך. הוא תכנן לבנות בית על עץ ולגור שם. והוא תמיד נתפס בערב למחרת, כי אביו היה גם גשש מיומן, בין היתר. לא משנה כמה ניסה הכומר לטשטש את עקבותיו, לא משנה היכן ביער ניסה להסתתר, הוא תמיד שמע את קולו של אביו, כשפסע ברשרוש בין העלים והזרדים שעל קרקעית היער. הוא שמע אותו מצטט מכתבי הקודש. זה היה החלק הגרוע ביותר. לשכב בתוך גזע עץ חלול, לצד נדלים, עכבישים וחרקים, ולהקשיב לאביו מדבר על ייסורי הגיהינום, או על אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו כדי לרַצות את האל. ולחכות. רק לחכות לרגע הבלתי נמנע שבו ירגיש את ידו הענקית של אביו אוחזת בקרסולו וגוררת אותו החוצה ממקום המסתור שלו, מהמפלט הבטוח שלו. החור הרטוב והחשוך תמיד היה בטוח יותר מהבית.
הכומר עצר, הסתובב והושיט יד לפרנסיס, מסמן שיתקדם ויעיף מבט. האדמה צנחה לפניהם, אל סלעים, עצים מתים ומסילה למטה. נפילה תלולה, אולי עשרה מטרים.
"רואה את הבית ההוא במרחק?" אמר הכומר.
פרנסיס הנהן.
"זה הבית של אנדי דובואה. הוא שם עכשיו, ישן בשלווה. אתה יודע שהוא שוחרר בערבות היום, נכון?"
"שמעתי," אמר פרנסיס.
"איך זה גורם לך להרגיש? הבחור שהרג את הילדה הקטנה שלך נמצא עכשיו בבית, במיטה, עם בטן מלאה בעוף ובלחם תירס. תגיד לי אתה, זה צודק?"
"לא, ברור שלא. הוא צריך לקבל את הזריקה או, יותר טוב, את הכיסא. הלוואי שהיו פשוט נותנים לי עשר דקות איתו, בחדר נעול."
הכומר הנהן בהסכמה ושאל, "ומה היית עושה לו? ספר לי."
"הייתי דואג שהוא יסבול," אמר פרנסיס.
"תסתכל שוב על הבית. רואה את ההתחלה של השביל? תעקוב אחריו ימינה. רואה את רכב השטח ההוא שם?"
"בקושי. האורות שלו כבויים."
"בשברולט הזה יושב אחד מעורכי הדין שמייצגים את אנדי דובואה. תחשוב על זה. הם רוצים להחזיר אותו לרחוב. אני לא יכול להרשות שזה יקרה."
"מה אתה יכול לעשות?" שאל פרנסיס.
"בוא ותראה."
הכומר נע שמאלה, למקום שבו הירידה היתה פחות תלולה, וירד בשקט לעבר רכב השטח. פרנסיס הלך במרחק מה אחריו. הכומר יצא מבין העצים מאחורי הרכב וחיכה שפרנסיס ישיג אותו. הוא סימן לו לחכות שם, ממש בצד השביל, כעשרה מטרים מהמכונית. הדקות הבאות יהיו מכריעות. הם היו בנקודת מפנה. מרגע שיעשה את הצעד הבא, לא תהיה דרך חזרה. הוא חשב שהוא יודע איך פרנסיס יגיב. והוא קיווה שהוא צודק. אם ניחש לא נכון ופרנסיס יגיב רע, ייתכן שיצטרך להרוג אותו. וזה יהיה מאכזב.
הכומר החזיר את תשומת לבו לרכב השטח. היה שם אדם אחד. גבר במושב הנהג. הדבר היחיד שנראה היה עורפו שיער אפור קצוץ. סנטרו היה שמוט על חזהו, כאילו נרדם.
זה היה כמעט קל מדי.
הוא הוציא סכין מכיסו האחורי ופתח אותה. ידית השנהב תמיד היתה קצת חלקלקה מדי באחיזתו, במיוחד כשעטה כפפות. זאת לא היתה סכין שנועדה לחיתוך. מטרה שונה מאוד עמדה מאחורי עיצובה. החוד היה חד וקשה להפליא, פלדה מחוסמת. העיקול הקל בלהב לא פגם בחוזקו. הסכין הזאת נועדה לדקירה. היא היתה אבטיפוס מוקדם של אולר קפיצי, לפני שנים רבות, ושימשה בדיוק למטרה זו. פרח היה מוטבע בבסיס הידית.
קמליה לבנה. היא היתה שייכת לאחד החברים המייסדים של הקבוצה, וברגע שהכומר ראה אותה, הוא ידע שהוא חייב להשיג אותה. לפי הסיפור, הסכין שימשה לרצח חבר בבית המחוקקים של לואיזיאנה שהתנגד לעבדות. הלהב הוחדר דרך עינו. היא עלתה כמה אלפי דולרים דרך סוחר דיסקרטי, שסחר גם במזכרות של הנאצים ושל הקו קלוקס קלאן. כמו בכל החפצים מסוג זה, היה קשה לאמת את המקור. הכומר ידע שזה הדבר האמיתי ברגע שהחזיק אותה בידיו. הוא חש את הדם שנטף מהלהב הזה.
הכומר כרע ברך ליד דלת הנהג של רכב השטח והקשיב. מוודא שאין איש בסביבה. הוא הושיט את ידו לידית הדלת, אחז בה, מוכן לפתוח אותה במשיכה בכל שנייה.
פרנסיס צפה באגרופים קפוצים. בשפתיים משוכות לאחור מעל שיניו. בעיניים מצומצמות.
הכומר חייך. הזעם בתוך פרנסיס היה טהור. כעס שיש רק להורה שכול.
הוא יצטרך להיות מהיר עכשיו. בתנועה חלקה אחת הוא פתח במשיכה את הדלת בצד הנהג, התרומם מכריעתו וסובב את פלג גופו העליון. שנים של עבודה חקלאית בצעירותו חישלו אותו. הזמן שבילה בחדר הכושר הוסיף לו כוח עצום. והוא השתמש בכולו בתנועה נפיצה אחת, הניף את זרועו, השתמש בכתפיו ובשרירי הליבה שלו. פרץ מהיר של פיתול בשרירים. כמו מתאגרף מקצועי שמתרומם מכריעה, ישר לתוך אגרוף ימני. תנועה חדה ומהירה. פחות מחצי שנייה חלפה בין פתיחת הדלת לבין הדקירה.
הסכין מצאה את הנקודה הנכונה בצווארו של האיש הזקן. הלהב נעלם דרך הבשר והעצם, עד לניצב.
הוא ראה את המבט בעיניו של פרנסיס. לא היה זמן לבזבז.
הכומר סימן לו להתקרב.
הם עמדו שם במשך כמה שניות והביטו באיש הזקן המת במושב הנהג. הסכין בלטה מצד ראשו.
"הלילה אנחנו נהיים לאחים, פרנסיס. אין דרך חזרה. אנחנו נילחם עד המוות בשבילך, ואנחנו מצפים לאותו הדבר בתמורה. תגיד לי שאתה נשבע לעשות את זה."
זיעה כיסתה את פניו, והוא נשם בכבדות כשהאדרנלין זרם במערכת שלו כמו שמן מנוע חם. הוא הושיט יד לכומר ואמר, "אני נשבע."
"טוב. טוב מאוד. עכשיו תעזור לי עם משהו מהטנדר," אמר הכומר וסגר בטריקה את הדלת בצד הנהג.
- פרק 29 -
אדי
לרוץ במלוא המהירות בחום של ארבעים ושלוש מעלות, עם שמונים ותשעה אחוזי לחות, די דומה לשחייה במרק חם. לאוויר יש הרגשה אחרת. הוא חם ולח מדי. אימצתי את רגלי כשפניתי אל שביל העפר. ביתה של פטרישיה שכן בסופו של מדרון. דרך הבוץ החד נתיבית היתה כולה עלייה, תלולה כמו הגיהינום. לא נורא כל כך במכונית, אבל בנעליים עם סוליות עור זה היה חלקלק.
ראיתי את קווי המתאר של רכב השטח מלפנים. צורה כהה מוצקה יותר על רקע השחור אפרפר העמום של דרך העפר. חיפשתי את העורף של הארי במושב הנהג ובהתחלה לא הצלחתי להבין מה בדיוק אני רואה.
ואז ראיתי שראשו שמוט הצדה. אולי הוא ישן.
ואולי לא.
מחשבה צצה בי מאליה. שתי מילים שחזרו על עצמן בראשי.
לא עוד פעם.
לא עוד פעם.
ומיד, בעוד גופי התאמץ להתקדם במעלה שביל בוצי בלב הביצות של אלבמה, מוחי היה במסדרון של בית חולים ואני עוד הייתי בתיכון. אבא שלי גסס. החזקתי את ידו במשך אחת עשרה שעות באותו יום. אמא אמרה לי שוב ושוב לקחת הפסקה, אבל סירבתי. לא רציתי לעזוב אותו. לא רציתי שהוא ימות בלעדי, בלי שאחזיק בידו. ברוב שעות היום הוא ישן. הסרטן הנדיר כמעט גמר אותו. הוא התעורר לעשרים דקות בלבד באותו יום. היה חלש מכדי לדבר וצפה בפרק של "סטארסקי והאץ'" בטלוויזיה הניידת שבחדר. הוא תמיד אהב את הסדרה הזאת, ובמיוחד את המכונית. פורד גראן טורינו מודל 1976, בצבע אדום בוהק, עם פס לבן חד ודק בצד, מנוע וינדזור וי 8 וצמיגים שחורים, בעלי חמישה חריצים, עם ג'נטים ממגנזיום.
כשהסדרה נגמרה והכתוביות עלו, אמא ביקשה ממני להביא לה פחית שתייה מהמכונה שבמסדרון. הרפיתי מידו, לקחתי את הכסף הקטן מהארנק שלה ויצאתי מהחדר. ברגע שפחית מיץ הענבים נחבטה בתא השליפה של המכונה, הרגשתי יד על כתפי. זאת היתה אמא. עמדתי לשאול אותה מה היא עושה שם, לומר שהיא לא היתה צריכה להשאיר את אבא לבד. אבל לא אמרתי כלום. ידעתי לפי המבט על פניה שהוא איננו. ושרגעיו האחרונים היו קשים. היא הבינה שזה מתקרב ושלחה אותי למשימה בחוץ. היא לא רצתה שאראה את זה. אני יודע את זה עכשיו, אבל אז הרגשתי שאכזבתי אותו. לא הייתי שם כשהוא מת, וזה רדף אותי במשך זמן רב. במסדרון, באותו לילה, היא נתנה לי את התליון של כריסטופר הקדוש שענד.
הרגשתי את התליון הזה מקפץ על חזי בזמן שרצתי במעלה הגבעה לכיוון רכב השטח. בלילה ההוא, במסדרון בית החולים, פשוט ידעתי שאבא שלי מת. ואותה תחושה הכתה בי עכשיו, במרכז החזה. זה קרה שוב. הארי מת ולא הייתי שם בשבילו.
כשהתקרבתי, מתנשף, אור הירח חתך את השמשה האחורית, נגע בסמל השברולט שעל דלת תא המטען ונבלע בענן. ככל שטיפסתי גבוה יותר, כך השביל נעשה רטוב יותר, ועם כל צעד התזתי עוד ועוד בוץ על מכנסי. לא היה לי אכפת מזה, אבל לא רציתי ליפול, ולכן סטיתי ימינה אל העשב והתקדמתי לאורך קו העצים. היה קשה יותר להתקדם שם, אבל לפחות לא איבדתי את שיווי המשקל.
מהזווית הזאת יכולתי לראות מעט מפְּנים הרכב, באדיבות שלולית חטופה נוספת של אור ירח. כמעט נפלתי כשראיתי את אור הרפאים פוגע במשהו כסוף ולבן. כשהתקרבתי במהירות, לא יכולתי לראות מה זה בדיוק.
הגעתי לרכב השטח, הנחתי את ידי על הדלת בצד הנהג כדי לפתוח אותה וקפאתי במקום.
ניצב של סכין הזדקר מתוך מסה מדממת של שיער אפור. נרתעתי לאחור, וידי עלו וכיסו את פי. לא היה לי אוויר כדי לצרוח. יכולתי רק להתנודד לאחור. גוש קשה התהווה בחזי. הרגשתי כאילו חונקים אותי מבפנים. פאניקה, הלם וכאב נורא הכו בי בבת אחת, ונפלתי על ברכי.
יכולתי להריח את חומר הניקוי בבית החולים. להרגיש את ידה הדקה של אמא על כתפי. לחוש את הטעם המתכתי בפי. הכול קרה שוב, כאילו היה אמיתי.
ואז שמעתי משהו שלא היה לו מקום בזיכרון האפל שלי.
שמעתי יבבה. היא הלכה והתגברה. בהתחלה חשבתי שהיא בוקעת מפי, ואז היא התחזקה והצליל השתנה. קול של מנוע גדול שמעלה טורים. הבטתי ימינה, לכיוון הכביש המהיר, וראיתי פנסים קדמיים קורעים את העצים, דוהרים ישר במורד השביל לעברי. המכונית נסעה מהר מדי.
אם הרצח של הארי היה מלכודת שנועדה לפתות אותי לתוך יער חשוך כדי שגם אותי ירצחו, לא היה ספק שאני אבלע את הפיתיון. רק שלא אני אסיים את הלילה הזה מת. אגרופי נקמצו, והלחץ בחזי פחת. קמתי והסתערתי בשאגה במורד השביל, בעוד דמעות צורבות בעיני. המכונית המשיכה להתקרב. היא האיצה בערך באותו רגע שאלומת האור מהפנסים נפלה על פני.
"נראה אותך, יא בן זו..." לא הצלחתי אפילו לסיים את הצעקה. לא נשאר לי אוויר בריאות.
המכונית האטה. עצרה. שמעתי דלת נפתחת.
הייתי במרחק של קצת יותר מעשרה מטרים ממנה.
ידעתי שאני לא אעצור. גם אם יש להם רובים. הם הרגו את החבר שלי. החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. הארי היה בשבילי מנטור, אבא, אח... הכול.
לא ראיתי כלום מעבר לאורות. לא היה טעם לצמצם את העיניים בניסיון להבחין בפנים. דמות צעדה מול אלומת האור. מבחינתי היא היתה רק צללית.
פלג הגוף העליון, הרגליים והזרועות. האקדח ביד.
ממרחק של כעשרה מטרים, ראיתי את הדמות מרימה את זרוע ימין. היד עם האקדח. מכוונת את הקנה למרכז המטרה.
לא היה שום סיכוי שאצליח להתקרב מספיק כדי לגרום נזק כלשהו לפני שאאבד איבר חיוני.
זרועה של הצללית התיישרה.
רגל שמאל שלי החליקה תחתי. ידי עפו לצדדים כשניסיתי להשיב לעצמי את שיווי המשקל ולהישאר על הרגליים. זה לא עזר. נפלתי עם הפנים ישר לתוך הבוץ.
נאבקתי על האדמה בניסיון לקום על הרגליים. שמעתי צעדים מתקרבים, מבוֹססים בבוץ. הקרקע היתה כל כך חלקלקה, ויחד עם ההלם מכך שראיתי את הארי מת והריצה במעלה השביל בחום לא הצלחתי לעמוד. במאמץ אחרון הצלחתי להתייצב על רגל אחת, ואז החלקתי ונפלתי בכבדות.
הצעדים נעצרו.
שמעתי נקישה של פטיש אקדח, שחרור הנוקר.
ואז האיש עם האקדח דיבר.
"אדי, מה לעזאזל אתה עושה?" שאל הארי.
- פרק 30 -
אדי
"אדי..." אמר הארי.
לא שמעתי מה אמר אחר כך. נעמדתי, כרכתי את זרועותי סביבו בחוזקה והנחתי את ראשי על כתפו.
"חשבתי שזה אתה במושב הנהג," אמרתי.
"המכונית ההיא אפורה. הג'יפ שמאחורַי הוא כחול. היה כל כך חם שלא יכולתי לשבת במכונית בלי מזגן. המצבר עמד להתרוקן, אז יצאתי לסיבוב קצר. חשבתי לנסוע הלוך חזור על הכביש המהיר כדי לבדוק אם מגיעות מכוניות לכיוון הזה. אני מצטער, נעלמתי רק לרבע שעה."
הרפיתי את אחיזתי, התרחקתי מעט ואחזתי בכתפיו.
"לא אכפת לי, אני פשוט כל כך שמח שאתה חי."
"ברור שאני ח... מה אמרת?"
"יש גבר מת במכונית ההיא בהמשך השביל."
הארי הביט מעבר לי על הג'יפ. אצבעותיו נעו אל חולצתו והוא קילל.
הצלחתי להעביר את רוב הבוץ מחולצתי אל חולצתו ואל מכנסיו.
התקרבנו לרכב באטיות.
"תשים לב איפה אתה דורך, יש עקבות," אמר הארי. הוא הוציא את המפתחות מכיסו והדליק פנס קטן שהיה בצרור. "תעלה על העשב בצד."
עשיתי כדבריו. הארי פנה ימינה ואני שמאלה ודידינו לצד השביל עד לג'יפ. ידי רעדו ולא קלטתי דבר. האדרנלין החל להתפוגג לאטו, אבל עדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי.
הארי האיר בפנס פנימה. אני התכופפתי, אחזתי בברכי וניסיתי להסדיר את נשימתי.
"כשאמרת שיש גבר מת במכונית, נראה לי שהתכוונת ל'אנשים מתים'," אמר הארי.
"מה?"
"יש שתי גופות בג'יפ הזה. אלוהים אדירים, זאת בטי מגווייר. והגבר שלידה..."
"זה קודי וורן," אמרתי.
היום הרביעי
- פרק 31 -
לומקס
"זה אתה?" בקע קול דק מלמעלה.
השעה היתה קצת אחרי חצות כשלומקס חלץ בבעיטה את מגפיו המכוסים בבוץ במסדרון וצעק, "מי עוד את חושבת שזה יכול להיות?"
"רק מוודאת שזה אתה, ולא איזה רוצח מטורף שמסתובב פה באזור," אמרה לוסי בקלילות, והחיוך ניכר בנימת קולה.
הבדיחה נחתה על לומקס בכבדות. הוא ניער את ראשו בניסיון לסלק את התמונה האחרונה מקדמת תודעתו. שוטרים משתפרים בזה עם הזמן. רובם חווים טראומה בשלב כלשהו בקריירה שלהם או נחשפים לה. זה חלק מהעבודה. לחלקם זה קורה פעם אחת בקריירה, לאחרים פעם בשבוע. הטריק היה לעשות הפרדה להשאיר את החרא הזה בדלת, כמו זוג מגפיים מכוסים בבוץ.
קורן רצה לשלוח אזהרה. לומקס הכניס את גופתו של קודי וורן לרכב השטח של עורך הדין, נסע בדרך העפר לביתו של אנדי דובואה והשאיר אותו שם, לפי ההוראות. קורן כבר דאג לטפל בשאר. זאת היתה אזהרה ברורה לפלין ולאנשיו.
לא שזאת היתה הפעם הראשונה שלו. הוא הרג אנשים בעבר. כחייל במבצע סופה במדבר. זה אף פעם לא הטריד אותו במיוחד. הוא עשה את זה למען המולדת. ככה הוא סיפר לעצמו, אף על פי שעמוק בפנים ידע שעשה זאת בשביל המשכורת. הפעם הראשונה שבה ירה במישהו על אדמת ארצות הברית היתה שונה מאוד, אבל משתלמת יותר. לוסי לא ידעה חצי ממה שהוא עשה. שיט, היא לא ידעה כלום.
הוא היה אמור להיות בבית כבר לפני שעות. הוא התקשר ללוסי. היא אמרה שהיא מרגישה טוב יותר היום. שהיא מסוגלת לחשוב. שהיא כמעט סיימה לסרוג את הכרית. היא לא הקיאה הרבה היום. הכאב היה נסבל. היא תחכה לו. הוא יכול להביא להם שוקו חם למיטה כשיגיע.
מאז שהפסיקה לקחת את התרופות, לוסי חזרה במידה רבה להיות מי שהיתה פעם. היא חייכה בקלות, צפתה באופרות הסבון שלה וקראה מגזינים.
"יש שוקו חם על הכיריים," אמרה מלמעלה.
לומקס השחיל את רגליו לנעלי הבית שלו והלך למטבח. שם, על אש קטנה, עמד סיר שוקו שהפיץ אדים ברחבי המטבח. הוא הוריד אותו מהאש בעזרת מגבת מטבח, מזג את הנוזל לשתי כוסות ונשא אותן בזהירות למעלה על מגש, לצד כמה עוגיות. לוסי כבר היתה במיטה וקראה רומן בכריכה רכה מאת ג'נט איוונוביץ'. היא אהבה את ספרי סטפני פלאם.
הוא הניח את כוס השוקו שלה על שידת הלילה והציע לה עוגייה.
"לא, תודה. אני ארגיש רע אם אוכל בשעה כזאת. איך היה היום שלך? עשית משהו טוב?"
היא נהגה לשאול אותו את השאלה הזאת כשהצטרף למשטרה. עשית משהו טוב היום?
בהתחלה הוא לרוב לא התקשה למצוא משהו טוב שעשה. עם הזמן התשובות נהיו נדירות יותר ויותר. בסופו של דבר היא הפסיקה לשאול. בוודאי חשה שהשאלה מביישת אותו. מהיום הוא זכר רק כמה קשה היה להעביר את גופתו של קודי וורן מהמקפיא האופקי למכונית. המכות שהחטיף לבחור בתחנת הדלק כמעט נשכחו ממנו לחלוטין.
"אחד הימים האלה, מה?" היא אמרה.
הוא לא ענה. במקום זאת התפשט, צחצח שיניים ורחץ את פניו ואת ידיו. כשהביט בחולצתו על רצפת חדר האמבטיה, הוא הבחין בנתזי דם: רסס אחורי, מגופתו של וורן או, סביר יותר, מהבחור בתחנת הדלק. הוא לקח את החולצה למטה יחד עם שאר הבגדים שלבש באותו יום, הכניס אותם למכונת הכביסה והפעיל אותה. אחת ההשלכות המועילות של מחלתה של לוסי היתה שהוא ידע עכשיו איך לעשות כביסה, איך להפעיל את המייבש ואיך לשטוף כלים ולבצע את כל שאר המטלות שהיו באחריותה. זאת היתה עבודה קשה. אבל לוסי אמרה לו שהוא ישמח שלמד עכשיו, כשהיא כאן כדי להנחות אותו. יהיה לו קשה יותר ללמוד את כל זה אחרי לכתה.
הוא חזר למעלה, לבש פיג'מה ונכנס למיטה. השוקו התקרר. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לשתות אותו, והמחשבה על העוגייה עשתה לו בחילה.
"תפסיק לדאוג," היא אמרה.
"אני בסדר. פשוט היה לי יום ארוך."
"ראית את קורן היום?"
"כן," הוא אמר באנחה של הבנה.
"אני לא אוהבת את האיש הזה. אני לא אוהבת את המחשבה שאתה נמצא בסביבתו. אמרתי לך אז, כשהוא בא לארוחת ערב, משהו חסר שם בפנים. הוא צינור בשר גדול וחלול, אם אתה שואל אותי."
לומקס לא אמר כלום.
"אין לו לב. אין לו נשמה. תיזהר ממנו, קולט. זה כל מה שאני אומרת."
"אני יודע," אמר לומקס.
"אני מקללת את היום שהוא הגיע לעיירה הזאת."
"הכנסנו בזכותו הרבה אנשים רעים לכלא, את יודעת. המקום הרבה יותר בטוח מאז שהוא התמנה לתובע המחוזי."
"לא אכפת לו את מי הוא מכניס לכלא. לפעמים נדמה לי שהוא פשוט רוצה לראות אנשים סובלים. אני חושבת שהוא נהנה מזה, אתה יודע?"
הוא התהפך על צדו וכרך זרוע סביב לוסי, שעדיין ישבה במיטה.
"אמרת לי את זה מאה פעם. אני אשגיח עליו. אוודא שהוא לא עושה שום דבר רע."
הוא הרגיש את ידה על זרועו, לוחצת. רק דברים מעטים בעולמו היו מרגיעים באופן כזה. ללוסי עדיין היה כוח.
"אתה איש טוב, קולט לומקס," היא אמרה ורפרפה נשיקה על מצחו. הוא עדיין אחז בה כשנרדם.
לומקס התעורר עם טעם רע בפה. הוא עדיין אחז בלוסי. הוא פקח את עיניו והביט למעלה. היא בטח קראה כל הלילה. היא עדיין ישבה במיטה, אבל עכשיו היה ראשה שמוט קדימה ועיניה עצומות. זרועה נפלה על כיסוי המיטה, אבל הספר נשאר פתוח לפניה.
"היי, כדאי שתשכבי. ייתפס לך הצוואר," הוא אמר.
לוסי לא ענתה. הוא הביט שוב בפניה. הפעם היה דרוך, וזרע זעיר של פאניקה נבט בחזהו.
"היי, אמרתי שתשכבי."
היא לא ענתה. הוא נגע בלחי שלה, הזיז קווצת שיער מפניה ואז זינק אחורה מהמיטה.
לוסי היתה קרה כשנגע בה. היא מתה בלילה, בזרועותיו, בשלווה גמורה, כך נדמה. כוס השוקו עדיין עמדה על שידת הלילה. בלי שנגעה בה. לומקס אחז בפניו ובשערו, וקול נפלט מחזהו. אותו קול שמשמיעים אנשים בכל העולם. קול שנשמע אותו הדבר בכל השפות.
זאת היתה יבבה. זעקה וצווחה מגרון שנמחץ תחת גל עצום של יגון פתאומי.
לומקס יצא החוצה, למרפסת. השמש החלה לעלות. הוא התיישב בכיסא הנדנדה שלו, התנדנד ובכה, חיבק את עצמו ובכה עוד ועוד, בזמן שהשמש האדומה הלוהטת זרחה מעל האדמה החשוכה.
היא איננה. והכאב לא יכול לגעת בה עכשיו. לא הסרטן, וגם לא הכאב שבגילוי מה שנהיה ממנו. לפחות זה נחסך ממנה.
למרות יגונו, הוא חייך בהקלה מרה. לוסי מתה כשהיא מאמינה שהוא איש טוב. היא לעולם לא תדע לאיזה מין אדם הוא נהפך בעזרתו של קורן. על כך הוא היה אסיר תודה. אסיר תודה שהיא מתה לפני שגילתה.
מילותיה האחרונות התנגנו בראשו בלולאה אינסופית מרה.
אתה איש טוב, קולט לומקס.
- פרק 32 -
אדי
לא הארי ולא אני היינו חוקרים מוסמכים, ולא רצינו להתקרב יותר בלי אשת מקצוע.
בתוך זמן קצר הגיעה בלוך לבית דובואה. היא לקחה פנס מהמכונית, החזיקה אותו בפיה, עטפה את נעליה בשקיות ניילון ועטתה זוג כפפות לטקס. ריח נורא עלה מרכבו של קודי, אבל נראה שהוא לא מפריע לה. היא התקרבה לרכב באטיות וצילמה אותו בטלפון מכל הכיוונים. במיוחד את טביעות הנעליים. אחר כך פתחה את דלתות המכונית וסרקה במבטה את הגופות ואת פנים הרכב. בתא הכפפות נמצא רישיון רכב שאישר כי המכונית שייכת לקודי וורן, אבל בתא המטען לא היו תיקיות.
וגם לא תמונות מהנתיחה שביצע ד"ר פארנסוורת.
קודי וורן נראה רטוב, כאילו שכבה דקה של רפש מכסה את לחייו. גם חליפת העסקים, שנדבקה לגופו, נראתה רטובה, אבל לא היה עליו דם. סכין בצבצה מצווארו. נראה שמישהו דקר אותו דרך החלון הפתוח. בלוך בחנה ארוכות את הסכין, ובמיוחד את הניצב. שמלתה וגופה של בטי היו יבשים, למעט פניה וצווארה, שהיו מכוסים בדם. היא היתה שמוטה במושב הנוסע הקדמי, לצד קודי.
בלוך שאלה, "מישהו מכם נגע במשהו?"
"לא," אמרתי.
היא הנהנה ואמרה, "אני צריכה לצלם את הנעליים שלכם."
הארי ואני הסתובבנו והרמנו את עקבינו כדי שבלוך תוכל לצלם את הסוליות.
"איך זה נראה?" שאלתי.
"מוזר," אמרה בלוך.
"למה את מתכוונת?"
"זה חפיפניקי. ויש פה טעות."
הארי ואני החלפנו מבטים תמהים. לפעמים בלוך דיברה בהנחה שכולנו על אותו הגל. האמת היא שלרוב היא הקדימה את כולנו בהרבה.
היא נאנחה ואמרה, "את בטי הכו ואחר כך ירו לה בראש ובחזה בקליע בקליבר 22. יש מעט דם על הדלת בצד הנוסע, ככל הנראה מהירי בחזה, אם לשפוט לפי הגובה, אבל אני לא רואה דם מהירי בראש. קודי וורן לא מת מהדקירה. יש חור של כניסת קליע מאחורי האוזן שלו. גם כן בקליבר קטן. ויש אקדח על הרצפה, מתחת לדוושת הבלמים."
בלוך השתהתה, ממתינה שנדביק את הקצב. לי התמונה התבהרה קצת יותר, אבל עדיין לא לגמרי.
"האקדח שלמטה," שאלתי, "הוא בקליבר 22?"
בלוך הנהנה.
"אז נראה כאילו קודי וורן הכה את בטי, ירה בה פעמיים והתאבד?"
"ככה גרמו לזה להיראות, חוץ מהסכין."
הנהנתי. "רק כדי שיהיה ברור, את בטוחה שזה לא מה שקרה?"
"בלתי אפשרי," אמרה בלוך. "קודי מת הרבה לפני בטי. אי אפשר לדעת כמה זמן קודם, כי הקפיאו את הגופה."
"הקפיאו?" שאל הארי.
בלוך הנהנה. "הוא עוד לא הפשיר כמו שצריך. העפעפיים שלו עדיין קפואים וסגורים."
"ריצ'רד קוקלינסקי, רוצח סדרתי שגם עבד בשביל המאפיה, נהג לעשות אותו דבר," אמרתי. "הוא היה מאחסן גופות במקפיא, לפעמים למשך חודשים, ואז מפשיר אותן, וככה אי אפשר היה לקבוע מתי האדם נרצח."
"זאת היתה הטעות?" שאל הארי.
"לא, יש הרבה טעויות," אמרה בלוך. היא סימנה לנו להתקרב והצביעה על הקרקע.
בצד הנהג היו עקבות מכמה סוגים, כאילו כמה אנשים דרכו שם. זוג עקבות אחד היה של בלוך, זוג אחר היה שלי, והיו שם לפחות שני זוגות נוספים.
"מישהו נהג ברכב לכאן, החנה אותו והעביר את הגופה של קודי למושב הנהג. בצד הנוסע יש שני סוגי עקבות, באותו קו, כאילו אדם אחד דרך בדיוק בתוך העקבות של השני. הטביעות מובילות הלוך וחזור," אמרה בלוך.
הארי ואני נזהרנו לא לדרוך על העקבות האלה כשחצינו את השביל כדי להסתכל בצד הנוסע.
בלוך המשיכה, "הטביעות בצד הנוסע קרובות זו לזו, כאילו "
"כאילו שני אנשים סחבו יחד משהו כבד," אמרתי.
בלוך הנהנה, הצביעה לתוך תא הנהג והאירה בפנס על שמלתה של בטי. חלקה התחתון של השמלה היה מופשל והתקבץ סביב מותניה.
"שני גברים סחבו את הגופה לכאן והושיבו אותה במכונית," אמרה. "אף אישה לא יושבת במכונית כשהשמלה שלה מופשלת ככה. זה לא מושלם, אבל זה מספיק כדי שהשריף של מחוז סאנוויל יקבע שמדובר ברצח והתאבדות. אני מכירה שריפים בעיירות קטנות, וככה הוא יתאר את המקרה בדוח."
"ומה עם הסכין?"
"היא לא מסתדרת עם הניסיון לביים התאבדות. הם יכלו להשאיר כאן את גופתו של קודי מספיק זמן עד שתפשיר, לפני שיקראו לפתולוגית. זה לא ייקח הרבה זמן בחום הזה. אולי כל זה לא משנה אם השריף והפתולוגית מקבלים משכורת מקורן או נתונים למרותו. הם יכולים להגיש דוח שקובע שהאנשים האלה טבעו, אם הם רק ירצו."
"הסכין היא מסר בשבילנו," אמר הארי. "מישהו הרג את קודי וורן ואת בטי מגווייר והשליך את גופותיהם במרחק של פחות מקילומטר מהבית של אנדי דובואה. הסכין מאשרת את זה."
ראיתי שאפילו בלוך לא לגמרי הבינה.
"איך הסכין היא מסר?" שאלתי.
"הפרח על הניצב. זאת קמליה לבנה. הקו קלוקס קלאן הוא לא הארגון הגזעני הרצחני היחיד בדרום. היו גם אבירי הקמליה הלבנה מלואיזיאנה. היו להם סניפים גם במדינות אחרות. רוב החברים בקלאן היו לבנים עניים. אבירי הקמליה הלבנה אמנם היו מעטים, אבל היו הרבה יותר מסוכנים. קבוצה של גברים עשירים. גברים עם כוח בידיים. קבוצה של קצינים לשעבר בצבא הקונפדרציה הקימה את הארגון, והצטרפו אליהם עורכי עיתונים, רופאים, עורכי דין, בעלי אדמות, אנשי חוק ואפילו שופטים. העילית של החברה הגבוהה בדרום. הם פעלו כלוביסטים והשתמשו בעושר ובהשפעה שלהם כדי לקדם את עליונות הגזע הלבן. הם רצחו, הטרידו והרסו קהילות שחורות שלמות."
"בחיים לא שמעתי עליהם," אמרתי.
"הם נכחדו, לכאורה, בשנות השבעים של המאה התשע עשרה. אם כי בהתחשב באופי של תנועות מחתרתיות כאלה, אי אפשר לדעת בוודאות. תסתכלו על הניצב של הסכין הזאת. הוא ישן ועשוי אם הפנינה, כסף ופלדה. ראיתי תמונות של סכינים כאלה בדיוק, תקועות בגופות של לבנים שהתנגדו לקמליה הלבנה. צריך לציין שרובם היו רפובליקנים. המפלגה של לינקולן היתה המפלגה שקראה לסובלנות בדרום במשך זמן רב."
"דברים משתנים," אמרתי.
הארי הנהן. "זאת אזהרה. אם נמשיך עם התיק הזה, כולנו נהיה בסכנה גדולה."
בלוך צעדה קדימה ובהתה ברכב. שריר הלסת שלה רטט כשחרקה שיניים. ידעתי שהיא צורבת את המראות האלה בזיכרונה. שני אנשים חפים מפשע, מתים.
לא היתה לנו ברירה אלא לקרוא למשטרה. ממחלקת השריף שלחו שני שוטרים שלא זיהיתי. הם גבו ממני עדות וקראו לאנשי הזיהוי הפלילי. הנחתי להם וחזרתי לביתה של פטרישיה. כבר מהמרפסת שמעתי רעש מתוך הבית. פתחתי את הדלת וראיתי את פטרישיה ואנדי יושבים על הספה.
הם ישבו יחד. פטרישיה כרכה את זרועה סביב אנדי, וכף ידה אחזה בכתפו הימנית. בידו השמאלית הוא טפח בעדינות על גב כף ידה. הוא התנדנד קדימה ואחורה בעוד פטרישיה לוחשת לו שהכול בסדר.
בפעם הראשונה שראיתי את אנדי, בתאו, הוא עשה בדיוק אותו הדבר. טפח על כתפו שלו, התנדנד קדימה ואחורה. ניסה לנחם את עצמו. נראה שהאם ובנה נהגו לנחם זה את זה בדרך הזאת.
"לאנדי היה סיוט. זה קורה הרבה. הכול בסדר, הוא יתאושש. מה היה כל העניין עם השריף?" היא שאלה. היא בוודאי ראתה את האורות המהבהבים של הניידות כשהגיעו.
לא רציתי לספר לה. לא עכשיו. עדיין לא. הכול גרוע יותר בלילה. יש דברים שצריך לומר רק באור יום.
"אני אספר לך מחר. הכול טוב. אנדי בסדר?"
"הוא רק צריך קצת זמן. אני אנסה להשיג בשבילו תרופות מחר. נגמר לנו הכול."
"איזה סוג של תרופות?" שאלתי. לא ידעתי שאנדי נוטל תרופות כלשהן.
"נגד חרדה. הן לא כלולות בביטוח והן יקרות מדי בשבילי. אם מצב הקרסול שלי משתפר לכמה שבועות, אני יכולה להצטייד. אבל בחודשים האחרונים המצב החמיר."
רק במדינה הגדולה בעולם נאלצת אם עובדת לבחור בין תרופות לעצמה ובין תרופות לבנה. היא תוותר ותישא את הכאב כדי להביא לאנדי מעט הקלה. ידעתי שכך תעשה.
"החרדה הזאת היא משהו חדש?"
"לא," אמר אנדי. "אני סובל מזה מאז גיל ההתבגרות. אני לא מצליח לישון, לא מצליח לאכול. אני מקבל התקפי חרדה. לחץ מחמיר את זה לפעמים."
"קיבלת גישה לתרופות בכלא?"
"לא, הם לא נתנו לי כלום."
בחומר לא היה שום אזכור לכך שאנדי נוטל תרופות או שאובחן עם הפרעת חרדה כלשהי.
"אני יכול לשאול אם משהו מסוים גרם לחרדה הזאת? לא חייב להיות משהו מיוחד, כמובן. לפעמים אנשים פשוט חולים. אבל אם היה משהו, אולי טראומה, הייתי רוצה לדעת. אני לא רוצה שום הפתעות בבית המשפט."
פטרישיה ואנדי התנדנדו יחד על הספה, וראיתי שזה מרגיע אותו. חזהו כבר לא התרומם בכבדות, והרעידות ברגליו פסקו.
"זה לא היה מקרה אחד," אמרה פטרישיה. "אנשים לא מבינים איך זה להיות אדם שחור צעיר באמריקה. אני בת חמישים ושבע, אדי. חשבתי שהחיים של הילד שלי יהיו קלים יותר. אני לא חושבת שמצבם של השחורים טוב יותר, אם כבר הוא גרוע יותר. זה פלא שגבר שחור צעיר נוטל כדורים נגד חרדה במדינה הזאת?"
"אני חושב שאת אולי צודקת. הרבה אנשים מרגישים עכשיו שהם יכולים להגיד כל מה שמתחשק להם, ולא משנה כמה זה דוחה. הכתם הזה דבק באמריקה מאז ומתמיד. אבל בימינו הוא נעשה הרבה יותר ברור. הדברים ישתפרו עם הזמן," אמרתי.
"אתה מאמין בזה?" היא שאלה.
"אני חושב שהדור החדש לא מתכוון לסבול את החרא הזה. אנדי הוא חלק ממנו. צעירים כמוהו יצילו את כולנו."
פטרישיה הביטה בבנה כשדיברתי, וראיתי איך התקווה סוחטת דמעות מעיניה.
"אמרת שהיה לך סיוט, אנדי. על מה חלמת? לפעמים עוזר לדבר על זה."
הוא הביט בי, ובכל שנותי על פני האדמה, מעולם לא ראיתי אדם מפוחד כל כך.
"אני חולם את אותו החלום כל לילה כבר תקופה," הוא אמר. "הייתי קשור לכיסא גדול, אבל הכיסא עלה באש ולא יכולתי להיחלץ. מר קורן היה שם. הוא צחק עלי, כשהסתכל איך אני נשרף."
- פרק 33 -
טיילור אייברי
טיילור אייברי סגר את ברז המים החמים. הוא הקשיב היטב.
הוא שמע את זה.
נקישות חרישיות על דלת הבית.
הוא ניגב את ידיו במגבת כלים. לפני שיצא מהמטבח, הושיט יד אל מעל המקרר ולקח את אקדחו. הוא הסיר את מנגנון הנעילה בעזרת מפתח מצרור המפתחות שלו, החזיק את האקדח נמוך, צמוד לירכו, ועשה את דרכו אל הדלת. הוא היה גבר בגובה ממוצע, עם שיער חום בהיר. גופו הרזה והשרירי התעצב בשעות העבודה הארוכות והקשות שלו ברפת.
חוות אייברי היתה מרוחקת לפחות קילומטר וחצי מהשכנים הקרובים ביותר, שגם הם היו רפתנים. השעה היתה אחרי חצות. אשתו ובנו המתבגר ישנו למעלה. מי שעמד בפתח לא בא לביקור חברתי. לא היו לו עינית בדלת ולא מערכת אבטחה כלשהי. הוא החזיק את מערכת האבטחה שלו בידו הימנית. הוא פתח את הדלת וראה גבר גבוה עומד על מרפסת ביתו. הגבר לבש חליפה והביט החוצה באדמותיו, כאילו לא משנה לו מי יפתח את הדלת. אור המרפסת העניק גוון צהבהב לעורו החיוור.
"מר אייברי?" אמר האיש.
טיילור צמצם את עיניו בחשיכה. האיש לא היה חמוש. ידיו היו שלובות לפניו, כאילו היה בכנסייה. כעבור רגע הוא זיהה את האיש שעמד בפתח.
"מר קורן? זה אתה?"
"אכן. תוכל לצאת לכמה דקות כדי שנדבר?"
טיילור לא היה זקוק לאקדח, אף שעדיין חשש למראה התובע המחוזי בפתח ביתו. הוא נצר אותו, הניח אותו על השולחן שבמבואה ויצא החוצה. הוא הצביע על אחד הכיסאות וצפה בקורן מקפל את גופו הארוך לתוכו. התנועה לא היתה מגושמת, אך היה נדמה שקורן לא מכיר כיסאות. כאילו גובהו ומבנה גופו לא נועדו להתאים לרוב החפצים. לאחר שהתיישב, הוא החווה ביד פתוחה אל הכיסא שלידו.
טיילור התיישב וקלט ריח מוזר באוויר ניחוח של ריקבון. על השולחן לצד הכיסא היה מונח עותק בכריכה רכה של "אל תיגע בזמיר", הרומן האהוב עליו. הוא נהג לקרוא אותו מדי שנה, בקיץ. הוא זכר איך ישב על אותה מרפסת ממש, אחרי שעזר לאביו בשדות, כוס לימונדה קרה לצדו ואור מנורת השמן מאיר את עולמה של סקאוט, שלפחות באותם ימים לא היה שונה כל כך מעולמו.
"אני מתנצל על הביקור בשעה כזאת. הייתי עסוק למדי בהכנות למשפט. אולי שמעת עליו. אני התובע במשפט של דובואה, הנער שהרג את סקיילר אדוארדס."
טיילור הנהן. "בטח, כל העיירה מדברת על זה. וגם העיתונים. ילדה מסכנה."
הוא השתתק. הוא ידע מדוע קורן הגיע. הוא בלע רוק ואמר לעצמו לשים לב למילים שיוצאות לו מהפה.
"ידוע לי שקיבלת זימון לשירות בחבר המושבעים, מר אייברי. בהתחשב בכך שאתה גר מחוץ לעיירה ובעובדה שלא קראת מאמרים על הרצח ולא צפית בדיווחי חדשות, סביר להניח שתיבחר לכהן כמושבע בתיק הזה."
טיילור קרא מאמרים רבים וצפה בדיווחי חדשות רבים. הוא הרי רמז לכך רק לפני רגע. הוא פשוט הנהן ונצר את לשונו.
"החווה הזאת נמצאת בבעלות המשפחה שלך כבר הרבה זמן. חמישה דורות, לפי מה ששמעתי."
"נכון. היה לנו מזל. לא פשוט לנהל חווה. אף פעם לא היה, והמלאכה רק נעשית קשה יותר," אמר טיילור, שהחליט שחקלאות היא נושא בטוח יותר ממשפטי רצח.
"כפי שאתה יודע, אני אמון על אכיפת החוק במחוז הזה. אבל אני מודע לכל מה שקורה, מבחינה מנהלית. יש דיבורים על קזינו שמחפש לקנות אדמות מחוץ לעיירה. לבנות קניון, בית קולנוע, כל זה. שמעת על זה?"
טיילור הנהן. הוא קיבל הצעות לרכוש את אדמתו משני משרדי עורכי דין נפרדים, בשם חברות גדולות שביקשו לפתח מיזם כזה. הוא דחה את שתיהן, אף שהיו טובות ויכלו לסדר אותו ואת משפחתו לשניים שלושה דורות קדימה. למען האמת, הוא אפילו לא שקל אותן.
האדמות האלה היו של משפחת אייברי. היו להם כמה שדות שיפון, שהאכילו את הבקר, והתבואה העודפת נמכרה לצד החלב. הם סיפקו את צורכיהם בעצמם במידה רבה. אביו עיבד את האדמה כל חייו, בדיוק כמו אביו לפניו, וטיילור היה נחוש ללכת בדרכם.
"תראה, אם פיתוח מסחרי מסוים הוא לטובת המחוז, יש חוקים שמאפשרים לרכוש את האדמות. אפשר להשיג צו בית משפט, ואתה ומשפחתך תצטרכו לעזוב. משמעות צו כזה, בדרך כלל, היא שלא תקבל את מחיר השוק המלא עבור הנכס שלך. אולי עשרים סנט לדולר. אולי פחות."
לטיילור נעשה לפתע קר, אף שהערב היה חמים.
"יש לי השפעה כלשהי, אתה יודע," אמר קורן.
"אני מניח," אמר טיילור.
"אין צורך בהנחות. תאמין לי. אני יכול לגרום לצווים האלה להיעלם. אני יכול לגרום לקזינו להיעלם. או שאני יכול לעזור לזרז את התהליך ולהביא לכך שיסלקו אותך מהחווה הזאת עד החורף. אולי תזכור את זה כשתשקול את הכרעת הדין בתיק דובואה. אתה איש מכובד באזור. הוגן, תמיד אמרתי. שאר המושבעים ללא ספק ילכו בעקבותיך. אתה לא חושב?"
"זה אפשרי," אמר אייברי.
"אני חושב שככה יהיה. שכנע את שאר המושבעים להרשיע את אנדי, והנכד שלך יחלוב כאן פרות כשהוא יהיה בגילך. אם תטיל ספק בשיקול הדעת שלי, ובכן, זה לא ייגמר טוב. הבעלות שלך על האדמה הזאת היא מתנה ממני. לעת עתה אני נותן לך את המתנה הזאת. אבל מתנות אפשר גם לקחת בחזרה, אם לא מקבלים דבר בתמורה."
קורן רכן קדימה, וטיילור שוב קלט את הריח. הוא הזכיר לו את הצב המת שמצא מתחת לבית.
"זה יהיה לעג לצדק אם דובואה יזוכה על ידי חבר המושבעים," אמר קורן.
לטיילור היה ברור מה מצופה ממנו. הוא לא ידע דבר על המקרה מלבד מה שהופיע בחדשות. היו ראיות פורנזיות שקשרו את אנדי דובואה לרצח, כך לפחות דווח. ובכל זאת, הוא ידע שקורן לא אמור להיות כאן, והאיום שהופנה כלפיו לא מצא חן בעיניו. ישנם כפריים שחשיבתם חדה במיוחד, שהם חריפים יותר מכל נוכל רחוב. אולי זאת חוכמה מולדת.
טיילור הנהן ולא אמר דבר.
"אני מאמין שהגענו להבנה, מר אייברי," אמר קורן והושיט יד ארוכה וחיוורת.
טיילור לחץ את ידו והופתע מקרירות עורו, כאילו קורן יצא זה עתה מאמבטיית קרח.
"לילה טוב," אמר קורן.
טיילור צפה בו עוזב, נכנס למכוניתו ומתרחק בנסיעה שקטה. הוא לא הכיר את אנדי דובואה, את סקיילר אדוארדס או את משפחתה. כשהגיע הזימון לחבר המושבעים, הוא התפלל בלבו שלא ייבחר, כי משמעות הדבר היתה שיצטרך לשכור מישהו אחר שיעבוד בחווה בזמן שיהיה בבית המשפט. אבל אם ייבחר, הוא ימלא את חובתו כחוק ועל פי שבועתו. טיילור התייחס לדברים האלה ברצינות. פקד את הכנסייה בכל יום ראשון, בלי יוצא מן הכלל, עם המשפחה. הוא לא חיבב את קורן עוד לפני שאיים עליו. היה באיש משהו מוזר. אור משונה בעיניו, שטיילור הבחין בו רק לרגעים חטופים, אך היה בכך די לשלוח צמרמורת במורד גבו.
דבר אחד היה חשוב לו כאדמתו: שמו הטוב.
בני אייברי היו חלק מהאדמה. הדם והיזע שלהם השקו את היבולים במשך עשורים רבים, והבקר שלהם רעה בשדות האלה במשך דורות. בני אייברי שילמו את חובותיהם ונתנו ככל יכולתם לעניים. כעת ביקש איש חוק מטיילור לבגוד בשבועתו ובשמו הטוב, אם יידרש לכך.
הוא רעד במרפסת. לא בגלל הטמפרטורה, אלא עקב תחושת ההקלה שהתעוררה בו עם סילוק נוכחותו של קורן. הוא השתוקק להשתחרר מהסירחון שדבק בו. ההגנה על אדמות המשפחה היתה מפעל חייו. הוא תהה מה יהיה מוכן לעשות כדי לשמור עליהן.
הוא התיישב בכיסא, הרים את העותק של "אל תיגע בזמיר" והניח אותו על ברכיו. בעודו מדפדף בעמודים בהיסח הדעת, תהה על הבחירה שניצבת לפניו. בקרוב אולי יצטרך לבחור בין שמו הטוב לחווה שלו. לא נראה שבאמת יש לו ברירה. בנו בן הארבע עשרה ישן למעלה, בחדרו הישן של טיילור. האדמה הזאת היתה זכותו מלידה, והוא ידע שיעשה כל מה שיידרש כדי להגן עליה.
- פרק 34 -
אדי
היה לאנדי קשה לחזור לבית המשפט יום לאחר שחרורו בערבות. רציתי שיהיה לו יותר זמן להתאקלם, כדי שנוכל לדבר בנחת, אבל לבית המשפט היו דרישות משלו. לפחות הפעם אנדי לבש בגדים הולמים. חדשים. טוב, כמעט חדשים. פטרישיה השתמשה בחסכונותיה וקנתה לו חליפה מחנות יד שנייה. פעם, לפני המעצר, היא היתה מתאימה לו. עכשיו נראה היה ששניים ממנו יכולים לגור בתוכה, והחולצה לא היתה טובה בהרבה. צווארו של אנדי נראה כמוט של מטאטא המבצבץ מהצווארון.
"נו, נכון שאתה נראה נהדר?" אמרה פטרישיה.
אנדי ישב לפניה, ליד שולחן ההגנה, והלחץ ניכר בו. הוא הסתובב אליה וזקר אגודל. הוא ידע שהיא הוציאה את הסנט האחרון שלה על התלבושת הזאת ולא התכוון לקלקל לה. זאת היתה דרכה של פטרישיה לעזור. היא דאגה שאנדי ייראה טוב בבית המשפט, כמו הצעיר ההגון שבאמת היה.
פטרישיה ישבה בשורה הראשונה ביציע. לא היו אנשים רבים באולם בית המשפט באותו יום. כמה עיתונאים, כמה אזרחים סקרנים בטישרטים לבנות ובמכנסי צ'ינו בצבע בז', ובהם בראיין דנוויר, הפעם בלי הרובה שלו. גם אביה של הקורבן נכח שם. קייט הראתה לי אותו בדיסקרטיות. הוא לבש חולצה מכופתרת כחולה ומכנסיים שחורים, ופניו סיפרו סיפור של כאב עצום שאיש אינו רוצה לשאת. הוא קלט את מבטי ובהה בי.
הנהנתי, אבל לא חייכתי.
הכאב שגעש מאחורי עיניו נהפך למשהו אחר והופנה אלי. הוא היה דורך לי על הגרון לו רק ניתנה לו ההזדמנות. התקשיתי להאשים אותו. רשויות החוק אמרו לו שאנדי דובואה הרג את בתו הקטנה, ולא משנה מה יקרה באולם בית המשפט, המחשבה הזאת אולי לעולם לא תשתנה.
אני ישבתי ליד שולחן ההגנה, הארי לשמאלי וקייט לימיני. אנדי ישב ליד הארי, שטיפל בו במסירות רבה. להארי מעולם לא היו ילדים, אבל החיבה שהפגין כלפי אנדי גרמה לי לחשוב שאולי הוא מתחרט על כך.
קייט היתה מוכנה עם תיקייה מלאה בהערות על מושבעים פוטנציאליים. עברתי עליה ברפרוף בבוקר, אחרי לילה ללא שינה. היא עשתה עבודה טובה. טובה יותר ממה שאני הייתי מסוגל לעשות.
קורן כבר היה ליד שולחן התביעה, ולצדו כמה עוזרים. הבטתי סביב האולם ולא ראיתי את השריף. השופט, צ'נדלר, נכנס לאולם וקמנו על רגלינו. הוא הודיע שזהו שימוע לבחירת המושבעים בתיק של מחוז סאנוויל נגד דובואה.
"יותר ממאה מושבעים פוטנציאליים ממתינים בחוץ, פרקליטים. אני מצפה משניכם לעבוד מהר. בבית המשפט שלי אני מכריע לגבי כשירות המושבעים לדון בעונש מוות, ואני לא רוצה שתבזבזו יותר מחמש דקות על כל מושבע לפני שאחליט. זה ברור, מר פלין?" אמר השופט.
הנהנתי.
זה היה תיק עונש המוות הראשון שלי, אבל כבר הכרתי את המהמורות. בעיירה הזאת לא היה חשוב במיוחד מי ישב בחבר המושבעים. ספק אם מישהו כאן היה פתוח לאפשרות שאנדי חף מפשע עד שתוכח אשמתו. והיתה בעיה נוספת בחירת המושבעים בתיק עונש מוות היתה שונה מכל הליך אחר של בחירת מושבעים במערכת המשפט הפלילי.
בתיק רצח שעונשו מוות, המושבעים חייבים להיות "כשירים" לדון בעונש מוות. כלומר, עליהם להיות מוכנים להטיל עונש מוות אם הנאשם יורשע. השאלות שהם נשאלים בתיקים כאלה נוטות לעסוק בנכונותם להטיל עונש מוות, או בסירובם המוחלט לעשות זאת גם במקרה של הרשעה. הדבר מטה את הכף לטובת התביעה כבר מההתחלה. רוב הנשים, חברי קבוצות המיעוט, קתולים ואנשים בעלי דעות ליברליות מתנגדים לעונש מוות ולעולם לא יגזרו עונש כזה, גם אם ירשיעו נאשם. המשמעות היא שהם נפסלים מכהונה כמושבעים בתיקי רצח שעונשם מוות. התוצאה היא מעט גיוון בקרב המושבעים הכשירים לדון בעונש מוות הם לרוב גברים לבנים, פרוטסטנטים, חסידי עין תחת עין, שהיו מוכנים לקחת את הנאשם לחצר האחורית שלהם ולירות לו בראש עוד לפני שנאמרה מילה אחת בבית המשפט.
זאת עובדה: מושבעים שכשירים לדון בעונש מוות נוטים יותר להרשיע. נקודה.
עצם העובדה שהשאלה הראשונה שהם נשאלים היא בדרך כלל אם יגזרו עונש מוות מעבירה מסר גם למושבעים חסרי פניות: בסופו של דבר הם יידרשו לשקול את הטלת העונש הזה. כך, הם אינם מתמקדים בשאלה אם התביעה הוכיחה את טענותיה, אלא אם ביכולתם לגזור דין מוות על הנאשם. בתנאים האלה, עננת אשמה רובצת מעל הנאשם משלב בחירת המושבעים ועד מתן פסק הדין.
התיק של אנדי היה במצב הגרוע ביותר שאפשר. הכול פעל נגדו, בכל החזיתות. ולא נראה שאפשר לעשות הרבה בנידון.
"תזכור," אמרה קייט והצביעה על רשימת שמות שרשמה, "אנחנו חייבים לפסול את המושבעים האלה, לא משנה מה."
קייט עברה על התשובות לשאלונים שמילאו המושבעים הפוטנציאליים מראש. היא סימנה עשרים וחמישה מהם שהיינו חייבים להימנע מהם, על סמך תשובותיהם.
השופט הכניס חמישה עשר מושבעים פוטנציאליים ונתן להם הסבר מקדים על התהליך. כדי "לחתוך את הבולשיט", כפי שניסח זאת, הוא שאל אם יש ביניהם מי שמתנגד לעונש מוות התנגדות נחרצת ולעולם לא יטיל עונש כזה. ארבעה אזרחים הגונים של מחוז סאנוויל הרימו את ידיהם. הם נפסלו על הסף.
הוא החל לתחקר את אחד עשר המועמדים הנותרים ביתר פירוט בנושא וניפה חמישה נוספים.
"יכולנו באותה מידה לא להיות פה בכלל," אמר הארי כשצ'נדלר פסל מושבע נוסף.
הופתעתי שהוא פסל כל כך הרבה מושבעים כבר בשלב הזה. מבחינה היסטורית, עונש מוות היה מקובל בארצות הברית. האזרחים נשאלו עליו בסקרים מדי שנה מאז סוף שנות השלושים של המאה העשרים. בפעם הראשונה רוב האמריקאים הביעו התנגדות לעונש המוות רק בסקר של 2019. במשך כתשעים שנה רוב אזרחי הארץ הזאת תמכו בהוצאה להורג של אזרחים אחרים.
בארבע אחר הצהריים, עשרה מושבעים כבר ישבו בדוכן. נדרשו עוד שניים. ניצלנו את כל עשר הפסילות ללא נימוק שעמדו לרשותנו. עדיין יכולנו לנסות לפסול מועמדים מטעמים מנומקים, אבל זה לא יהיה קל מול צ'נדלר. קייט עמדה על רגליה ותחקרה רפתן בשם טיילור אייברי.
"קראת כתבות בעיתונים על התיק הזה?" שאלה קייט.
"נכון, גברתי."
"צפית בדיווחים בחדשות על התיק?"
"כן, גברתי."
"בהתחשב בכך שצפית בדיווחים וקראת את הכתבות, איך תבחין בין מה שדווח בתקשורת לבין העובדות בתיק?"
"אני לא מאמין לכל מה שאני קורא בעיתונים, ובעיקר לא למה שאני רואה בטלוויזיה, גברתי."
תשובה טובה. התחלתי לחבב את מר אייברי. יכולתי לראות שגם קייט מתחילה לחבב אותו.
"איך אתה מחליט מהי האמת, מר אייברי?" שאלה קייט.
"בכל מה שקשור לחדשות, אם הן מגיעות מוושינגטון, רוב הסיכויים שהן לא אמת. או שהן פשוט האמת של מישהו. אבא שלי תמיד אמר שלכל סיפור יש שני צדדים."
"מה אתה עושה בזמנך הפנוי, מר אייברי, כשאתה לא עובד בחווה?"
השופט צ'נדלר גלגל עיניים. הוא לא התכוון לסבול עוד שאלות רבות כאלה.
"אני קורא," ענה אייברי.
"מה אתה קורא?"
"ספרות יפה, בעיקר קלאסיקות."
קייט לקחה את הזמן, התמקדה באייברי. לא היתה לו סיבה לשקר. היא רכנה לעברי.
"אני חושבת שהוא לא רע. מה דעתך?"
"אם הוא דובר אמת לגבי הקריאה, אני אומר שניקח אותו. לאנשים שקוראים יש אמפתיה. בכל מקרה, אין פה עילה לפסילה מנומקת. בואי ניקח אותו."
קייט אמרה, "כבודו, אנחנו מקבלים את מר אייברי כמושבע האחד עשר."
השופט צ'נדלר הורה לאייברי להתיישב.
אחד עשר מושבעים ישבו בדוכן: שבעה גברים לבנים, שני גברים אפרו אמריקאים ושתי נשים לבנות. ככה זה בתיקים שבהם חבר המושבעים צריך להיות כשיר לדון בעונש מוות.
מקום אחד נותר פנוי.
אישה אפרו אמריקאית צעירה ניגשה קדימה והתיישבה על דוכן העדים. שמה היה אימלדה פולס. היא דורגה גבוה ברשימת המושבעים הרצויים של קייט. לקורן נותרה פסילה אחת ללא נימוק, והוא השתמש בה.
קייט חיכתה לו.
"כבודו, טענת בטסון," אמרה.
על פי פסיקת בית המשפט העליון, אסור להשתמש בפסילה ללא נימוק מכל סיבה מפלה שהיא. אי אפשר לפסול מושבע רק בגלל צבע עורו, דתו או מינו.
"אם כן, מר קורן, אתה נדרש לנמק את הפסילה," אמר השופט באנחה כבדה.
קורן קם על רגליו, כפתר את המקטורן וכחכח בגרונו, מרוויח לעצמו זמן לחשוב.
"כבודו, אני סבור שלא מן הראוי שהסנגוריה תטיל ספק בשיקול דעתי. עם זאת, אנמק. התביעה אינה סבורה שגברת פולס היא מושבעת שתוכל להגיע לפסק דין הוגן, וזאת בהתבסס על תשובותיה לשאלון."
"אילו תשובות, למשל?" שאלה קייט.
"גברתי הצעירה," אמר השופט, "את לא שואלת שאלות את התובע המחוזי. הוא נתן את תשובתו. היא עומדת בתנאי בטסון. אני לא רואה פה שום דבר מפלה. המושבעת משוחררת."
פשוט ככה.
לחשתי לקייט, "אל תתרגשי. צ'נדלר יכול באותה מידה לשבת בשולחן התביעה."
היא הנהנה. ראיתי איך הדם עולה ללחייה. היא השתוקקה לקרוע לצ'נדלר את הצורה, ולא האשמתי אותה. למעשה, אם היא היתה יכולה לצאת מזה בשלום, הייתי מחזיק לה את הז'קט.
"המושבע הבא," אמר צ'נדלר.
עוד אישה צעירה עלתה לדוכן. צעירה מאימלדה, לבנה. הצצתי ברשימת המושבעים של קייט. כבר ידעתי את שמה הפרטי סנדי. היא עבדה פעם בדיינר של גאס, ומלכודת המוות בדמות המכונית שלה (שלא היתה פולקסווגן) חנתה מחוץ לשנטרל.
היה תורו של קורן לשאול שאלות.
"האם את מכירה מי מהצדדים או העדים בתיק הזה?" הוא שאל.
סנדי בויאֶט לבשה חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, וסרט אדום היה שזור בשערה הכהה. היא חשבה לרגע, להראות שהבינה את השאלה. היא העיפה בי מבט. מהיר. חצי שנייה לכל היותר. היא אמרה, "לא."
קורן שאל את כל שאלות החובה, אבל היא היתה חסינת כדורים. היא אמרה שאין לה התנגדות מוסרית לעונש מוות ושהיא תשקול אותו אם הנאשם יורשע.
לחשתי לקייט, "בואי ניקח אותה. בלי שאלות. בלי התנגדויות."
"אני לא בטוחה לגביה," אמרה קייט. "היא לא מבוגרת בהרבה מהקורבן, הן גרו באותה עיירה. אני בטוחה שהן נתקלו אחת בשנייה. רוב הסיכויים שהיא הכירה אותה, או שמעה עליה, והיא תזדהה מאוד עם הקורבן. זה יעשה לנו עבודה קשה."
"תסמכי עלי," אמרתי.
קייט הנהנה באי רצון, וכשהגיע תורנו הסכמנו שסנדי תהיה המושבעת האחרונה.
שני מושבעים חלופיים צורפו במהירות הבזק, ואז השופט אמר, "בזבזנו יותר מדי זמן על הרכבת חבר המושבעים הזה. המשפט יתחיל מחרתיים. מר קורן, גברת ברוקס ומר פלין, תהיו מוכנים."
יצאנו מבית המשפט, ושאלה אחת הציקה לי.
למה סנדי שיקרה לתובע ואמרה שהיא לא מכירה אותי?
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 8 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
