החלקים הקודמים של הספר:
- 13 -
כשחזרתי מהביקור אצל קלמנטיין, גרייס ולאסו חיכו לי במסדרון הפתוח.
"מה השעה לדעתך? אתה לא חושב שיש לי דברים טובים יותר לעשות חוץ מלעמוד כאן ולחכות לך?"
"טוב לראות גם אותך, גרייס. לא ביקשתי שתעמדי ותחכי לי כמו שהמלכה מחכה למשלוח הכבדים והבצלים שלה."
"למה אתה כל כך מרוצה מעצמך?"
"כי השכנה שלי את, גרייס פשוט אוצר. בואי, תני חיבוק."
הושטתי את זרועותי והתקרבתי אליה. היא שילבה את זרועותיה והעמידה פנים שהיא מתחלחלת מהמחשבה.
"נפגשת עם הבחורה ההיא? זה מה שקרה? חתיכת שמוק מטומטם."
הפנים שלי הסגירו את האמת, ולאסו נאנח בהגזמה.
"אני אקפוץ בעוד רבע שעה ותספר לי איך עשית מעצמך צחוק. יש לך פיש אנד צ'יפס בשקית הזאת?"
"כן."
"אז תשמור לי קצת."
היא דידתה בחזרה לדירתה וטרקה את הדלת בפנים של לאסו, שנשרך אחריה. הוא נשא אלי מבט שאמר, "הכול בגללך."
גרייס ולאסו הגיעו כעבור רבע שעה בדיוק.
"נזכרתי על מה רציתי לדבר איתך," אמרה גרייס בשמחה על כך שזיכרונה עובד. היא הוציאה את דונגל התירס מכיסה והמשיכה:
"התאמצתי מאוד לפרוץ אותו ולא הצלחתי. אפילו חיפשתי דונגל דומה באינטרנט כדי לבדוק איך מתכנתים את הסיסמה שלו, ולא מצאתי. כן מצאתי תמונה של דונגל דומה מסין, אבל הוא לא למכירה. חבל. לא מצאתי אפילו את שם היצרן של הדונגל שלך."
"גרייס, זה כבר לא משנה. תשכחי מזה."
"היית מת. העניין הוא שאם הסיסמה היא צירוף אקראי של אותיות וסימנים, המחשב שלי לא יצליח לפצח אותה. אבל יכול להיות שזה צירוף אישי אתה יודע, תאריך לידה, שם האישה, שם הכלב, שם הבית, דברים כאלה. תספר לי כל מה שאתה יודע עליו, ואני אנסה שוב."
"גרייס, ברנדן חי וקיים. אני פשוט אחזיר לו את הדונגל בפעם הבאה שניפגש."
"הוא חי?! אז למה לא אמרת?"
"התכוונתי להגיד לך אתמול בערב, אבל לא פתחת לי את הדלת."
"איך אתה יודע שהוא חי? דיברת איתו?"
"לא, אבל הייתי היום בתחנת המשטרה ושאלתי את אחד הקצינים על הפרשה. הוא בדק ואמר שאין לו מושג על מה אני מדבר. אני לא מצליח להשיג את ברנדן בטלפון כי 'המנוי איננו מחובר', אבל שלחתי מייל לכתובת שלו במשרד, ואמרו לי שהוא מסתובב בשטח. אז כן, אני די בטוח שהוא חי. סליחה, הייתי צריך לספר לך קודם."
"אני לא מרימה ידיים, לפחות עד שתדבר איתו באמת. לא סתם הוא נתן לך את הדונגל, וחוץ מזה, אני נהנית מהאתגר. אל תעצור אותי עכשיו, אחרת אני חוזרת מיד לעשן."
"את באמת לא צריכה לעשות את זה, גרייס, אבל אם זה משמח אותך, את מוזמנת."
"אז תשיג לי את כל המידע האישי עליו?"
"כן, אני אבדוק במסמכים שלי."
"הוא נשוי?"
"כן, אבל הם נפרדו לא מזמן."
"אז למה לא יצרת קשר עם אשתו? אולי היא תסביר לך מה קורה. אולי היא אפילו יודעת את הסיסמה שלו."
"רעיון טוב, גרייס. אולי אני באמת אעשה את זה," עניתי, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא יקרה.
קודם חילקתי את הפיש אנד צ'יפס לשתי צלחות והכנסתי אותן לתנור כדי שהאוכל יישאר חם. עכשיו התיישבנו לאכול ושתינו בירה קרה. סיפרתי לה על הביקור אצל קלמנטיין. גרייס התעניינה בעיקר בקירח. היא הגיעה למסקנה שהוא גובה כספים נלהב במיוחד ושקלמנטיין כנראה מפגרת בתשלום שכר הדירה.
"אולי אני אציע לשלם במקומה? את לא חושבת שזה החבר שלה, נכון?" שאלתי.
"אני בספק רב," היא אמרה ונתנה קצת דג וצ'יפס ללאסו. "לפי מה שסיפרת לי, היא בערך בת עשרים וחמש, עם נטיות אמנותיות, תסרוקת מטופשת ודוק מרטינס. אמרת שהיא דומה לג'יין ברורייר, נכון? אם הוא נראה לך כמו סוחר מכוניות בן ארבעים, לא נראה לי שהם מתאימים."
"אבל הוא היה שם בשתי הפעמים שהגעתי."
"זה לא אומר כלום. אם היא חייבת לו כסף, לא פלא שהוא מגיע לעתים קרובות. אבל למה אתה לא שואל אותה אם אתה מודאג?"
"לא יודע. זה נראה לי בוטה מדי, חדירה לפרטיות. ואולי אני לא רוצה לדעת. את חושבת שאת ואני מתאימים?"
"לא," היא אמרה והניחה את הצלחת על הרצפה כדי שלאסו ינקה אותה. "אבל אתה ולאסו מתאימים. אגב, מי זאת לעזאזל ג'יין ברורייר?"
"אין לי שמץ."
ישבנו בשקט כמה רגעים, נהנינו מהבירה הקרה ובחנו את הפנים אחד של השני. תמיד אהבתי את הקמטים הדקים מעל השפה העליונה וסביב הפה שלה, שחשפו שהיא היתה מעשנת כבדה במשך שנים.
"למה הפסקת לעשן?" שאלתי.
"הרופא אמר שזה מוריד לי את הדירוג ברשימת ההמתנה להחלפת ירך."
"את מתגעגעת לעישון?"
"אני מתגעגעת כמעט לכל דבר בחיים שהיו לי לפני שהירך שלי התחילה להתפרק ולהירקב. חבל שלא הבנתי אז כמה אני מאושרת. ברגע שאני לא אוכל יותר להסתובב, אני פשוט אשכב במיטה ואעשן עשרים סיגריות ביום, עד שאני אמות או אצית את עצמי."
"אולי אני אצטרף אלייך."
"מה, במיטה שלי?"
"לא, בסיגריות. גם אני מתגעגע."
שוב שתקנו, וגרייס מזגה מעט בירה לצלחת בשביל לאסו.
באותו רגע צלצל הטלפון שלי. לא זיהיתי את המספר אבל עניתי.
"הלו?" זיהיתי את הקול שלה מיד.
זאת היתה קלמנטיין.
"היי, מה קורה?" אמרתי. הלב שלי החסיר פעימה ואפילו השערות הכי ארוכות בכתפיים שלי ניסו להזדקף.
"אני בסדר, תודה. רק רציתי להתנצל על זה שהייתי קצת קרה כשביקרת אצלי. לא התכוונתי להתנהג ככה, אני פשוט מוצפת כרגע."
"אין בעיה, היה נחמד מאוד לפגוש אותך."
גרייס, שישבה ליד השולחן, פלטה, "אוי לא, זאת היא."
יריתי לעברה מבט של זעם מעושה והנחתי אצבע על השפתיים כדי להסות אותה.
"סליחה, יש אצלך מישהי? אני אשחרר אותך," אמרה קלמנטיין.
"לא, לא, לא," עניתי וניגשתי לחדר השינה כדי לצאת מטווח השמיעה של גרייס. "בכלל לא. זאת רק השכנה שלי, גרייס. היא קפצה לדבר על איזה דונגל שנתתי לה, בצורת קלח תירס. היא מנסה לפרוץ אותו וזה לא ממש מעניין, כמו שאת מתארת לעצמך."
"אתה מרגל או משהו? אתה פורץ לחשבונות מקוונים? דווקא מתאים לי קצת אקשן כרגע."
"לא, זה קשור לעבודה. הדונגל שייך לברנדן את זוכרת, הבחור שפגשתי בפאב."
"עניינים משפטיים?"
"כן."
לא ידעתי מה עוד להגיד. למה בכלל התחלתי לדבר על דונגלים? לא היה לי מושג איך לחזור לתלם, אבל היא עזרה לי, שתהיה בריאה.
"אז באמת אהבת את הפרחים המלאכותיים ששזרתי בגלגל מחוץ לבית?"
"ועוד איך. מחזוּר יצירתי בעזרת גלגל, שהוא צורה מחזורית. כל אחד היה מתלהב."
פתאום גרייס צצה בפתח חדר השינה והתחילה להגיד "חבר" שוב ושוב בתנועות שפתיים. הפניתי לה את הגב, אבל היא נכנסה ולא הצלחתי להתעלם מנוכחותה. המשכתי לפטפט עם קלמנטיין ובינתיים ליוויתי את גרייס החוצה וסגרתי את הדלת.
"יש לך דירה יפה," אמרתי. "היא שלך או שאת שוכרת?"
"שוכרת. אני יכולה פשוט לקחת את הרגליים וללכת בכל רגע."
"אם תיקחי את הרגליים, לא תוכלי ללכת."
"אני אלך על הידיים."
"אז איך תחזיקי את הרגליים?"
צחקנו מההומור שלנו ומהתיאום במקצב הקומי. כשהשתיקה הבאה קטעה את שטף הדיבור שלנו, החלטתי לשאול אותה את מה שבאמת רציתי לדעת:
"היי, לא אמרת לי איך קוראים לך. זה בכוונה?"
"לא. פשוט לא שאלת. קוראים לי אמילי. נעים מאוד."
"שם חזק," עניתי. "חמש אותיות תמיד נשמעות טוב. סמנתה, אריקה, ג'סיקה, אה... קולין. לי קוראים גארי, אגב."
על החיים ועל המוות, חשבתי.
"אז אמילי, אני חייב לשאול, את בזוגיות כרגע? אני סתם שואל. בלי כוונות נסתרות."
לא הייתי צריך לשאול את זה, חשבתי מיד והתחלתי להזיע.
"שום דבר רשמי," היא אמרה. "תקשיב, אני ממש מצטערת על ההתנהגות שלי. אני מקווה שאתה לא כועס."
"ממש לא. אני שמח שצלצלת. וההזמנה למשקה עדיין פתוחה אם תרצי."
"אני אשקול את זה. אבל עכשיו אני צריכה לזוז, אז נתראה, גארי."
"להת'."
והיא ניתקה. נופפתי באגרופים ונבחתי, "ישששש!" אמילי. ברור שקוראים לה אמילי. זה היה השם האהוב עלי לאישה. עכשיו היה לי את המספר שלה, ובקושי התאפקתי לא להתקשר אליה מיד כדי לשמוע שוב את הקול שלה.
כשחזרתי לסלון, ראיתי שלאסו יושב בכיסא שלי ומחסל את מה שנשאר מהפיש אנד צ'יפס שלי. הוא קפץ כשראה אותי, איבד את שיווי המשקל, נחת על העוקם ונתקל בשולחן, כך שהבירה נשפכה. במהלך התרגיל האקרובטי הזה נשמעה דפיקה בדלת. זאת היתה גרייס.
"שכחתי את לאסו," היא הכריזה כשחלפה על פני.
"שמתי לב," עניתי. היא סימנה לו והוא עקב אחריה בצייתנות.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להאכיל אותו?" היא אמרה במקום ברכת פרידה.
התיישבתי ליד השולחן והרהרתי בשיחה עם אמילי. "שום דבר רשמי," היא אמרה. אפילו עננת הגז המצחינה שלאסו השאיר אחריו לא הצליחה למחוק את החיוך מהפנים שלי.
- 14 -
למחרת בבוקר נתקלתי בחברי הסנאי כמעט ברגע שיצאתי מחדר המדרגות. הוא קפץ מהעץ, רץ לעברי, קפא על רגליו האחוריות וניקה את השפמות שלו.
"אתה נמרץ מאוד הבוקר. עדיין נראה כמו חרא, אבל קורן," אמרתי בשמו.
"כן, אתמול בלילה התקדמתי קצת עם הבחורה שמוצאת חן בעיני."
"אני שמח לשמוע. כשאתה אומר 'התקדמתי', אתה מתכוון שאולי אפילו תתראו שוב?"
"היא אמרה שהיא תשקול את זה."
"אופס, זה לא מבטיח במיוחד קצת מרוחק אפילו. אולי תחשוב שוב למה היא אמרה משהו לא כל כך מחייב."
"חשבתי, וזה אכן מטריד."
"אז אתה חושב שהחבר שלך עדיין חי, מה?"
"נראה ככה."
"אז למה השוטרים האלה אמרו שהוא מת? מה הקטע שלהם? אולי תחשוב גם על זה. מדאיג, על פניו."
"אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהם לא שוטרים, אלא עובדים אצל מישהו שברנדן עצבן. הוא אמר שהוא חוקר כמה חלאות מפוקפקים. אולי הוא חייב להם כסף, או שהם סתם רוצים להחטיף לו מכות. בטח בגלל זה הוא ירד למחתרת."
"אז למה הם אמרו לך שהוא מת? אם תחשוב על זה לעומק, תבין שזה קצת קיצוני."
"אני חושב שהם רצו להבהיל אותי, לאיים עלי כדי שאני אתייחס אליהם בכבוד ואשתף פעולה."
"נשמע לי שהוא בסכנה. אולי הוא צריך את עזרתך, חבר."
"טוב, גרייס מנסה לפרוץ לדונגל שהוא נתן לי, ואני עוזר לה."
"רק שזה לא יהיה מאוחר מדי, גבר."
באותו רגע נשמע לפתע צופר משטרה מתקרב לשיכון, והסנאי קפץ ונעלם. כשחלפתי על פני הבניין שבדרך לרחוב הראשי של פקהאם, גם אני נבהלתי, כי ראיתי את הבחור בסרבל יוצא ממסחרית שחנתה ליד אחד הבתים. על דופן המסחרית נכתב "מכונאי רכב נייד". הבחור ניגש לסיטרואן ארבע על ארבע ובחן אותה עם גבר נוסף, שהיה כנראה בעל הרכב. כשהתקרבתי, האיש הושיט לו את המפתחות והסתלק. הבחור בסרבל הניח את הידיים על המותניים וקימר את הגב לאחור, כנראה בניסיון להקל איזה כאב. נעצרתי לידו ואמרתי שלום. הוא חייך אלי בחביבות והנחתי שהוא זוכר אותי מהמפגשים בשיכון של אמילי.
"סליחה, גבר, זאת חניה לדיירים בלבד," אמרתי בחיוך לבבי.
"רד ממני, חצוף אחד. ומה אתה עושה פה? יש לך חברה בכל שיכון או מה? קצת קשה להאמין כשמסתכלים עליך."
"לא, אני גר כאן, בבניין ההוא. אני מלך השיכון והכול עובר דרכי. אבל אני מרשה לך להמשיך בעבודתך."
"יפה מצדך, הוד חוצפתו."
"אז אתה מכונאי נייד שמתמחה בגרוטאות של שיכונים?"
"אני עובד בכל מקום, אחי, אבל אני זול, אז כן, מזמינים אותי הרבה למקומות כאלה."
"לפי המתיחות והכיפופים שלך, אתה לא נראה נייד במיוחד."
"זה הגב התחתון. הוא ממש מציק לי היום. אני כל הזמן צריך להתכופף, וזה הורס לי את עמוד השדרה. נתנו לי משככי כאבים, אבל הם עושים לי בעיות עיכול שחבל על הזמן, אז אני בקושי משתמש בהם."
התחלתי לחבב את הבחור הזה, אבל השטן נכנס בי שוב.
"ניסית סרפד?" שאלתי.
"מה זאת אומרת? לאכול אותו?"
"לא. אתה קוטף כמה סרפדים, עם כפפה כמובן, ומשפשף אותם על האזור הכואב."
"היית מת. זה שורף. אתה חושב שאני מטומטם?"
"זה בדיוק הרעיון. זה מסיט את תשומת הלב של קולטני הכאב מעמוד השדרה אל הצריבה של הסרפד. אתה רק צריך להחליט מה יותר גרוע מבחינתך: צריבת סרפד, שמתרגלים אליה מהר מאוד, או הכאב הנוראי בגב, שמחרפן אותך. עשיתי את זה המון פעמים, ומשתמשים בזה גם בצבא, במיוחד בחיל הים."
"לא, זה לא מוצא חן בעיני. אני שונא סרפדים. בכל אופן, אני חייב לזוז. שוב תודה שנתת לי לחנות כאן, הוד חוצפתו."
"אין בעיה. אגב, ליד החניות המקורות יש סרפדים, אם תשנה את דעתך."
התרחקתי והסתתרתי מאחורי עצי האשור שבקצה מגרש המשחקים. הבחור בסרבל שוב קימר את הגב, ואז ניגש לפינה שהצבעתי עליה וקטף חופן סרפדים. הוא חזר לסיטרואן, פתח את הסרבל והפשיל אותו עד הירכיים. במשך כמה שניות לא ראיתי אותו כי מישהו חלף על פני ונאלצתי לבהות במדרכה כדי לא לעורר את חשדו. כשהחזרתי את המבט אל הבחור בסרבל, ראיתי שהוא מקופל בקדמת המכונית, עם המכנסיים סביב הקרסוליים, מרביץ למכסה המנוע וצורח, "איייייי! אלוהים! הצילו!"
ריחמתי עליו, אבל התנחמתי במחשבה שתיאוריית הסרפד שלי לא היתה מופרכת לגמרי.
קבעתי עם ויין במשרד על הבוקר כדי לקחת ממנו תצהיר על המעצר. חמש דקות לפני השעה שקבענו בה הוא התקשר ושאל אם נוכל להיפגש בבית הקפה במקום במשרד. הסכמתי. אני מקדם בברכה כל תירוץ לצאת מהמשרד. התיישבנו ליד שולחן, והוא התחיל לדבר. הוא אמר לי שאבא שלו היה שוטר בלואישהאם, עד שפרש לפני ארבע שנים. הוא שירת כבלש ביחידה לפשעים חמורים. היחידה היתה מושחתת, כמקובל, אבל הוא סירב ללכלך את הידיים. השוטרים האחרים ביחידה רצו להעיף אותו. הם ראו בו סיכון ופחדו שיום אחד הוא ילשין עליהם לבוסים בסקוטלנד יארד. הם מיררו את חייו עד שהוא התקפל ויצא לפנסיה מוקדמת. כעבור שנתיים בערך פנתה אליו עיתונאית מאיזה עיתון או ערוץ טלוויזיה, והוא הסכים להתראיין ולדבר על השחיתות במשטרת דרום לונדון. זמן קצר לאחר מכן עצרו אותו שוטרים כשהוא נהג במכוניתו ומצאו שם גוש גדול של קוקאין. הם שתלו אותו, כמובן. אחר כך פנה אליו חבר לשעבר מהיחידה ואמר שיבטלו את האישומים נגדו רק אם הוא יבטל את הריאיון. הוא הסכים, האישומים בוטלו והוא לא שמע יותר מהעיתונאית. הוא הניח שאיימו גם עליה ושהיא עשתה בחוכמה וביטלה את התחקיר.
ויין היה בטוח שזה מה שקרה גם הפעם. שהשוטרים מזכירים לאבא שלו שהוא צריך לסתום את הפה. הוא לא ידע למה הם התעוררו פתאום, אבל לא דאג, כי הוא היה בטוח שאבא שלו יעשה את הדבר הנכון. הוא לא רצה לבזבז את זמני בתצהירים.
"תראה שבתוך שבועיים הם מבטלים את האישומים. סמוך עלי."
לא השתכנעתי, אבל זאת היתה ההחלטה שלו ולא התנגדתי. עוד לא הוגש נגדו כתב אישום, כך שממילא לא יכולתי לעשות הרבה.
"כמה זמן אתה לובש את החליפה המחורבנת הזאת?" הוא שאל.
"כמעט כל יום במשך שנתיים."
"אתה נראה ממש זול, גבר. כמו מוכר שטיחים או בעל דוכן הימורים. זה לא מתאים למעמד שלך. אתה צריך לטפל בזה, ללבוש גזרה צמודה יותר, נועזת יותר, כאילו אתה שווה משהו. אתה צריך להסתכל במראה ולבחון מחדש את ההופעה שלך."
"אני לא ראוותן כמוך, ויין. אני טיפוס מאופק ואמין. זה מתאים לתחום העיסוק שלי. אם אני אלבש בגדים יקרים, הלקוחות יחשבו שהם מבזבזים את הכסף שלהם על המלתחה שלי. חשבתי על זה לעומק. אני לא נקר עקוד, אני יותר בכיוון של גדרון שמנמן או קיכלי טרוד. לא שמים לב אלי."
"אתה יותר דומה לתוכי עם המקור שיש לך במקום אף," אמר ויין.
"אפרופו ציפורים, אם תמשיך ללבוש מכנסיים צמודים כאלה, גם לך יהיה מקור, רק למטה," עניתי.
סיימתי את הקפה ואת הבאטנברג והלכתי מיד אל בית המשפט המחוזי בקמברוול, שם ביקשתי להוציא צו זימון לבעל בית שהשכיר ללקוח שלי דירה שאינה ראויה למגורי אדם. כשהתיישבתי בתור, הופתעתי לראות את ידידי בנעלי הליצן עומד ליד הדלפק. הוא שוב התלונן על השכן שלו. ישבתי בערך מטר מאחוריו, כך שהיתה לי תצפית טובה על הנעליים הענקיות שלו. בזמן שהעביר משקל מרגל לרגל, הנעל השמאלית השמיעה חריקה לחה. אני אוהב לשמוע רעשים כאלה בסביבה רשמית. על פניה של הגברת שישבה מאחורי האשנב היה קבוע חיוך סבלני, שהלך והתפוגג ככל שהשיחה התארכה.
"העניין הוא שהוא זר " - חריקה - "וברור שהוא לא מבין שביתו של האנגלי הוא מבצרו, ולזרים אסור לפלוש אליו בשום פנים ואופן, במיוחד אם הם נוכרים." חריקה.
"אני מצטערת, אדוני, אבל אני לא מבינה איך המוצא שלו קשור לעניין."
"אז את לא מתאימה לתפקידך." חריקה. "תני לדבר עם שופט או מישהו אחר שיבין את הטראומה שנגרמת לי." חריקה, חריקה (ריקוד קטן).
"אתה חייב למלא את הטופס הזה כדי ששופט יתייחס לתלונה. לא מילאת כמו שצריך את החלק של פירוט העבירה לכאורה. עד שלא תעשה את זה, אני לא אוכל להכניס את הבקשה למערכת."
"מילאתי הכול! הנה, בפסקה השנייה. תקראי בעצמך."
"קראתי, אדוני."
"ומה כתוב שם? לדעתי זה ברור כמו האף שלך." חריקה, חריקה, חריקה (ריקוד חגיגי).
"כתוב, 'השכן שלי מתגנב לעליית הגג שלי בלילה ומשמיע קולות שמזכירים גור דובים. זה עוכר את שלוותי וגורם לי מצוקה'."
"בבקשה! עכשיו תעבירי את זה הלאה ונכניס את הממזר לבית סוהר."
"אני מצטערת, אדוני, אבל הסגת גבול ורעש הם עניינים אזרחיים, שמתאימים לבית משפט השלום. אנחנו בית משפט מחוזי. אם התלונה שלך לא עוסקת בפשע כגון גניבה או תקיפה, אני לא יכולה להחתים אותה ולהכניס אותה למערכת."
"אז מבחינתך זה בסדר שאיזה נוכרי" - חריקה - "ייכנס לבית של מישהו וינבח כמו גור דובים בלי לפחד מההשלכות?"
"זה לא מה שאמרתי, אדוני. אני רק מציינת שזה לא עניין פלילי אלא אזרחי."
"מאיפה את, אם אפשר לדעת? את לא נראית לי מפה." חריקה, חריקה (ריקוד עצבני).
"אני מדֶפְּטְפורד, אדוני. ואם זה הכול, התור מאחוריך מתארך. אני מציעה שתפנה לעורך דין לגבי הסעדים הזמינים לך."
הגבר בנעלי הליצן הפנה את גבו לדלפק באנחת תסכול עמוקה ונעץ בי את מבטו.
"אתה עורך דין?" שאל.
"לא, מוכר שטיחים."
"רואים."
הוא יצא מהאולם בסדרת רקיעות שנשמעה כמו התופים ב "Stayin' Alive" של הבי ג'יז. אחרי שקיבלתי את הצו, קניתי קפה והתיישבתי על ספסל עץ בפארק קמברוול גרין. נזכרתי בברנדן, ומכיוון שהיתה לי שעה פנויה עד החזרה למשרד, החלטתי לקפוץ לביתו בסיידנהם ולהשאיר לו פתק. רציתי לבקש שהוא ייצור איתי קשר, כדי שאוכל להסביר לו שהמסמכים נגנבו אבל אפשר בקלות לשחזר אותם. חוץ מזה רציתי לחפש איזה אות חיים ממנו.
ברנדן גר בבית ויקטוריאני דו קומתי עשוי לבנים צהובות, עם חלונות מחולקים וגינה מוקפת גדר חיה בחזית, בצדדים ומאחור. הוא היה מרוחק במקצת מהבתים הסמוכים, והנחתי שפעם הוא שימש מעון לשומרים. עברתי בשער הברזל בגובה המותן ודפקתי בדלת. לא היתה תשובה. התרשמתי שאין אף אחד בבית. הווילונות בכל החלונות הקדמיים היו מוגפים, ועלון פרסומת של מסעדה מקומית הזדקר מתיבת הדואר. הקפתי את הבית בשביל מרוצף, מרופד בפרחי דובדבן. בחלק העליון של הדלת האחורית היה אשנב קטן עגול מזכוכית אטומה. דפקתי כמה פעמים בעוצמה הולכת וגוברת, אבל עדיין לא היתה תשובה. התריסים של חלון המטבח בצד הדלת היו סגורים, כך שלא יכולתי להשקיף פנימה. שמתי לב לחתיכת מסקינג טייפ שהודבקה ליד חור המנעול והתנופפה ברוח. כשהסתכלתי למטה, ראיתי פתק לבן נח על שטיח הפרחים. בפתק היה כתוב: "אנחנו צריכים לדבר" עם מספר טלפון למטה. כתבתי את המספר על גב כף היד ודפקתי בדלת בפעם האחרונה. דממה. שרבטתי פתק משלי ובו ביקשתי מברנדן שיתקשר אלי (שום דבר דחוף). הכנסתי אותו לתיבת הדואר שבחזית. הסתלקתי בבלבול לגבי מקום הימצאו ובדאגה מסוימת לשלומו.
ההרגשה הזאת ליוותה אותי כל אחר הצהריים, ולכן אחרי העבודה החלטתי לקפוץ בלי התראה למשרדים של סיטיסייד, מקום העבודה של ברנדן. הם היו בהמשך הרחוב, בדנמרק היל. אם אדבר עם הבוס שלו, הוא בטח ירגיע אותי.
המשרדים שכנו בקומה הראשונה של בית ויקטוריאני גדול, מעל דוכן הימורים ואולם משחקי מחשב. הכניסה היתה דרך דלת עלומה במפלס הרחוב, בין שתי החנויות. היתה שם לוחית פליז קטנה, שעליה נכתב "סיטיסייד אינווסטיגיישנס", ולצדה אינטרקום. הדלת נפתחה בזמזום, ועליתי במדרגות לאזור הקבלה. המשרדים היו חלל פתוח ברובו, עם שני חדרים נפרדים בקצה. המקום המה פעילות, וגברים בחולצות צמודות במידות משתנות לטשו מבט במסכי מחשב ודיברו בביטחון בטלפונים. בטח עושים פה הרבה צחוקים, חשבתי, אבל מי אני שאשפוט?
פקידת הקבלה, סופי, הכירה אותי מהעבודה וביקשה שאשב בזמן שהיא תבדוק אם מר מק'קוי פנוי לשיחה. מעולם לא פגשתי את ג'ון מק'קוי, אבל אמרו לי שהוא טיפוס רציני. מישהו שלא כדאי להתעסק איתו, מישהו שיכניס לך בעיטה אם תחרבן לו על הדשא. לכן הופתעתי כשהוא יצא מאחד המשרדים וגיליתי שמדובר בבחור נמוך ושברירי למראה. לפחות חמישה סנטימטרים מתחת לממוצע הארצי, לדעתי. הוא לבש חולצת פוליאסטר בצבע תכלת, ששרווליה הופשלו עד המרפקים, ומכנסי ג'ינס כהים רפויים, שהוחזקו בכותפות סגולות. הוא הקרין רזון. זרועות רזות, פנים כחושות, אף דק וחד, שיער מידלדל מסורק לאחור ומהודק לקרקפת בקרם כלשהו. עור הפנים שלו התחיל להישמט מעל הפימות ומצחו היה חרוש קמטים. האיום שקרן ממנו הגיע בעיקר מעיניו הכחולות המימיות והחודרות. הן היו קרובות מדי זו לזו לטעמי ולא הסגירו שום רגש או אהדה. מצד שני, רופא השיניים שלו צייד אותו בחיוך של בחור בן עשרים, ונדף ממנו ריח של תיק יד של דוגמנית על. הוא סימן לי שאכנס למשרד שלו, והתיישבנו משני צדי השולחן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה כלי נשק שנראה לי כמו אקדח, שנח על השולחן לפניו.
"זה אקדח, הדבר הזה?" שאלתי.
"כן."
"אמיתי?"
"מה אתה חושב?"
הרמתי את האקדח והופתעתי ממשקלו. הוא נראה אמיתי, וההרגשה היתה אמיתית, אבל הייתי בטוח שהוא מזויף.
"שלא. לא היית מחזיק אקדח אמיתי במשרד, ואם כן, לא היית נותן לי לראות אותו."
"אין לך מה לדאוג. עכשיו, איך אני יכול לעזור לך, גארי? ואני מזהיר מראש שאם תחרוג מחמש דקות, אני אגבה ממך שכר טרחה."
"עדיף מאשר שתירה בי," אמרתי בחיוך מלא תקווה.
"בדיוק," הוא ענה ונשמע רציני לגמרי.
"אתה נראה עסוק מאוד. לא ידעתי שהמשרד שלך כל כך גדול."
"מעולם לא הייתי עסוק יותר. אני מגייס עובדים כל הזמן. הונאות ביטוח, הונאות מסחריות, אבטחת מידע, פיגורים בתשלום שכר דירה, פינויים ומעקבים טונות של מעקבים. אני אומר לך, גארי, העולם התחרפן ואנחנו מסדרים אחריו."
"נחמד. טוב לראות שהעסק שלך משגשג. באתי רק כדי להתעניין בשלומו של ברנדן. הטלפון שלו מנותק ואני לא מצליח להשיג אותו. פשוט רציתי לוודא שהוא בסדר."
"הוא בסדר. למה זה מעניין אותך כל כך?"
"טוב, קודם כול כי הוא חבר שלי, וחוץ מזה קרה דבר ממש מוזר. ביום שישי בערב שתינו משהו, ולמחרת הגיעו שני טיפוסים, הציגו את עצמם כשוטרים, נכנסו לדירה שלי ואמרו לי שמצאו אותו מת."
"אתה צוחק עלי."
"לא, אני רציני. אחר כך גיליתי שהם בכלל לא שוטרים ושהוא כמובן לא נרצח, אבל מוזר שאמרו לי דבר כזה רגע לפני שהוא נעלם."
"אל תדאג, חבר. נשמע לי כמו שטות אופיינית של ברנדן. הוא בטח עצבן מישהו - יש לו נטייה כזאת - ורוצים לדבר איתו. אולי הם קיוו שאתה תדבר איתו, והם יעבירו מסר מאיים באמצעותך. הוא בטח חייב כסף או שהוא פישל באיזה עניין. תקשיב, אל תדאג לברנדן. הוא תחמן גדול והוא דואג לעצמו. אני אמסור לו מה אמרת כשהוא יתקשר."
"אז הוא בקשר איתכם?"
"כן, הוא מתקשר כל יום ומעדכן אותי בנוגע למקרה שהוא עובד עליו. הוא עושה עבודה טובה."
מק'קוי התעסק בטלפון והראה לי את המסך. היתה שם תמונה של ברנדן מצמיד זוג גרביים לפנים. על הגרביים היו עיניים מסוגים שונים. בהודעה נכתב: "קניתי לך אותם כי אני יודע שאתה אוהב קריצות. חחח". ההודעה נשלחה אתמול ב 16:57.
"אז יש לך את המספר שלו?"
"כן, אבל אני לא נותן לך אותו בלי רשותו. כמו שאמרתי, תשכח ממנו ותתמקד בעריכת דין. זהו, חמש הדקות שלך נגמרו. עוד משהו?"
"אז זה אקדח אמיתי?"
"תחשוב מה שבא לך, גארי. עכשיו עוף מפה."
יצאתי מהמשרד, משוכנע סוף סוף שברנדן אכן חי וקיים. מק'קוי צדק: אני צריך לשכוח מברנדן ולהמשיך בחיי. בדיוק כשנהניתי מהמחשבה הזאת, עצרה מחוץ לבניין ב מ וו אדומה וחנתה חצי על המדרכה. הקירח שראיתי בשיכון של אמילי קפץ החוצה. היו לו כמה תיקיות מתחת לזרוע. החולצה הצמודה שלו היתה רטובה מזיעה, והוא חלף על פני בלי להעיף בי מבט. ריח של מה שניתן לתאר רק כבשר מעובד חדר לנחירי. לבי נצבט בדאגה לאמילי. הבחור בהחלט נראה כמו גובה כספים.
במקום לחזור הביתה החלטתי ללכת לגרוב, לשתות משהו ולצפות בכדורגל. נותרה כשעה עד בעיטת הפתיחה, כך שניק ואנדי עוד לא הגיעו. בינתיים הרשיתי לעצמי להתרווח בבר השני, ב"תא של אמילי". עלעלתי בשיחות האחרונות שלי כדי ליהנות כראוי ממספר הטלפון שלה. אולי כדאי שאתקשר אליה ואשאל אם בא לה לשתות משהו. רציתי מאוד, אבל לא עשיתי את זה. הכדור היה במגרש שלה, וטוב שכך. אם כי פקפקתי בכוחי להתאפק הרבה ימים, או אפילו שעות. שמחתי שמשחק הכדורגל יסיח את דעתי.
לקראת בעיטת הפתיחה חציתי את הבר והתמקמתי כרגיל בקצה הדלפק. במחצית, ניק ואנדי עדיין לא הגיעו, ובסוף צפיתי במשחק לבדי. זה היה משחק מהליגה השנייה, ועוד של שתי קבוצות מאמצע הטבלה, ולמרות כל המאמצים והבעיטות, חסרה בו מיומנות. לא נהניתי ממנו.
בסוף המשחק הרגשתי בודד מאוד בבר הריק, לא רק הלילה אלא באופן כללי. שיחקתי בטלפון זמן מה ולגמתי מהפיינט הרביעי שלי. החלטתי להתקשר למספר מהפתק שמצאתי בבית של ברנדן. ליתר ביטחון חסמתי קודם את המספר שלי. אחרי כמה צלצולים ענו לי:
"מפקח בילוש פיטרסון, שלום."
הייתי מפוחד ולא הצלחתי לענות. הוא חזר:
"שלום. כאן מפקח בילוש פיטרסון. מי זה, בבקשה?"
ניתקתי. התכסיתי זיעה קרה. חשבתי שאני מזהה את הקול. זה היה האיש שהכרתי בשם קאולי. כיביתי את הטלפון, הורדתי את שארית הפיינט והלכתי הביתה.
בלילה היה לי קשה מאוד להירדם. למה התקשרתי למספר הזה? מי זה קאולי/פיטרסון הזה? הוא שוטר אמיתי? (אם כן, ברגע האמת לא יקרה לי שום דבר רע). האם הוא בריון שרודף אחרי ברנדן וחושב שאני יודע יותר ממה שאמרתי? (ואז, ייתכן שכן יקרה לי משהו רע). האם האקדח על השולחן של מק'קוי היה אמיתי? ושוב, למה התקשרתי למספר הזה? אני כזה טמבל.
בסופו של דבר נרדמתי, אבל התעוררתי מדי פעם ושמעתי את לאסו מיילל ונובח מעבר לקיר.
כשהתעוררתי בבוקר, לאסו שרט את דלת הדירה שלו מבפנים. היה לי שפע של זמן לפני העבודה, והחלטתי לקפוץ לגרייס ולהציע לה שאוציא אותו לטיול. דפקתי בדלת ושמעתי את לאסו מתהלך על רצפת העץ ופולט מדי פעם איזו נביחה מצ'וקמקת. גרייס לא ניגשה לדלת ולא אמרה כלום, אז ניסיתי לפתוח אותה והצלחתי. קראתי בשמה ולא היתה תשובה. לאסו התנהג כמו מטורף, התרוצץ במסדרון, עלה על הספה וירד ממנה. דפקתי בדלת חדר השינה ושוב קראתי בשמה. לא היתה תשובה. פתחתי את הדלת לאט וראיתי שהיא לא במיטה. היא לא היתה בבית. כשעמדתי בסלון שלה, שמתי לב שהמחשב הנייד לא שם ושמישהו פשפש במגירות של שולחן העבודה. כמה ספרים מהספרייה היו זרוקים על הרצפה. נראה שמישהו ערך חיפוש שטחי בדירה. הטלפון החכם שלה היה על הרצפה מרוסק, כנראה בגלל נעל כבדה או משהו דומה. הייתי בטוח שמי שעשה את זה חיפש את הדונגל. זאת היתה אשמתי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
