החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 22-
ג'יני עלעלה במסמכים שבַּרבּ סנדרס, מתווכת מורשית, מסרה לה היום פנים אל פנים. זאת היתה רשימה שהראתה באילו מחירים נמכרו בניינים בסביבה בזמן האחרון. ג'יני הודתה לה והכינה לה לאטה גדול בטעם אגוזי לוז עם חלב סויה, ותוך כדי כך התעקשה שהיא לא באמת מעוניינת למכור.
ברב חייכה חיוך לבן וקורן של אשת מכירות ואמרה לג'יני לחשוב על זה.
אז עכשיו היא ישבה ליד שולחן האוכל הקטן שלה, ששימש גם כשולחן עבודה, בדירה שמעל בית הקפה המדובר, וחשבה על זה.
אם לומר את האמת, הסכום שהיתה יכולה לקבל תמורת הבניין הזה בית הקפה והדירה שמעליו היה מדהים. עם סכום כזה היא תוכל בקלות להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלה ולקנות לעצמה בית קטן באיזה מקום. תארי לעצמך.
היא בהחלט ניסתה לתאר לעצמה.
אבל האם זה מה שהיא רוצה? היא עדיין לא ידעה. חוץ מזה, דודה דוט הפקידה בידיה את בית הקפה. היא לא יכולה פשוט להחליט שהיא מוכרת אותו, נכון? לא, היא לא יכולה. אם כי היתה לה הרגשה שאם תגיד לדוט שהיא צריכה למכור את הבניין כדי למצוא את האושר שלה במקום אחר, דוט תתמוך בה. דודתה היתה מאוד בעד למצוא את האושר שלך. ככה היא מצאה את עצמה עם בית הקפה הזה מלכתחילה, ובגלל זה היא עשתה עכשיו סנפלינג בקריביים.
עבר כמעט חודש מאז הגיעה לדרים הרבור, כשהיתה פקעת עצבים שברחה מהחיכוך המהיר שלה עם המוות. האם עכשיו הרגישה אחרת? האם נהפכה כבר לבעלת בית הקפה הרגועה שרצתה להיות?
קספר קפץ אל השולחן והתיישב על ערימת הניירות, כאילו זאת מיטה שהוצעה במיוחד בשבילו.
"הייתי באמצע משהו," אמרה לו ג'יני. הוא נעץ בה מבט בעיניים גדולות ועגולות. היא גירדה לו בין האוזניים והתענגה על הגרגורים המרוצים שלו. "זה בסדר. אני ממילא לא הולכת למכור." ואיכשהו, העובדה שאמרה את זה בקול רם לחתול שלה נתנה לזה תוקף.
היא לא הולכת למכור. היא לא רוצה למכור. היא אוהבת לנהל את בית הקפה. אפילו שעדיין לא פענחה את התעלומה ולא גילתה מי מנסה לשגע אותה. ואפילו שניהול עסק קטן היה מלחיץ לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר להיות העוזרת של מרווין. לפחות עכשיו את כל העבודה הקשה היא עשתה בשביל עצמה. בשביל החלום שלה. בשביל החיים שלה. היא עוד לא היתה מוכנה לוותר על זה.
היא לא היתה בטוחה אם נהפכה כבר לאישה חדשה לגמרי. אבל היא ידעה שבחודש האחרון מצאה יותר חברים חדשים מאשר בשבע השנים האחרונות בחייה הקודמים. היא חזרה לקרוא, היא נרשמה לעוד ערבי טריוויה והיא אפילו נרשמה לקורס אפייה למתחילים אצל אנני. היו לה חיים.
וכל זה בלי להביא בחשבון את הרגשות המעודדים והמבלבלים שיש לה כלפי החוואי הסקסי המקומי. כבר שבוע שהיא מנסה לעשות סדר בעניין הזה, אבל בינתיים ללא הצלחה.
הטלפון שלה צפצף על השולחן, והיא ענתה לשיחה מאחיה.
"את כבר בפיג'מה?" הוא שאל, ופניו מילאו את המסך. כלב יילל אי שם ברקע.
"היה לי יום ארוך." ג'יני הציצה מחוץ לחלון. החושך ירד, אפילו שעוד לא היה שש בערב. הרוח הטיחה בחלון את ענפי העץ, שכבר היו כמעט עירומים. התחילה העונה של תרדמת החורף. פיג'מה נהפכה לקוד הלבוש ההולם. אולי היא היתה צריכה להתחיל את החיים מחדש באביב. סתיו הוא תקופה מוזרה להתחדשות. סתיו מתאים יותר ל... התכרבלות בשמיכה ולצריכת אוכל מנחם.
"פיצחת כבר את התעלומה?"
ג'יני נאנחה ארוכות והרעידה קווצת שיער שצנחה על פניה. "לא. והמצב רק מחמיר. הבוקר גיליתי שהמדיח מקולקל. הטכנאי שבא לתקן אותו אמר שמישהו חתך את חוטי החשמל מאחור."
"שיט, ג'יני. דיווחת על זה למשטרה?"
"כן." אחרי תקרית החלון השבור, היא הלכה סוף סוף לתחנת המשטרה וסיפרה להם על כל מה שקרה. הם התחילו לשלוח ניידת לאזור בית הקפה פעמיים בלילה, וזה קצת שיפר את הרגשתה, אבל זה לא היה יכול לעזור אם האדם שעושה את כל הנזק הזה עובד אצלה.
"ומה העובדים שלך אומרים להגנתם?" בן השתיק כלב שישב למרגלותיו. ג'יני לא יכלה לראות אותו, אבל שמעה אותו מייבב כדי לקבל תשומת לב.
"טוב, קריסטל התחילה לבכות ברגע ששאלתי אותה אם היא יודעת מה קורה."
"הממ."
"ג'ו הבטיח לי שישים לב לכל דבר חשוד, ואחר כך אמר לי שאני בוסית נהדרת ושהוא מאוד אוהב לעבוד אצלי."
"קצת חנופה לא תזיק," מלמל בן.
"אני באמת בוסית טובה."
"אני בטוח."
"ונורמן נעלב. הוא שאל מאיפה הוא אמור לדעת מה קורה. ואז הוא זרק איזו תיאוריה, שאולי זה אחד הלקוחות. איך זה אפשרי בכלל?"
"זה לא נשמע הגיוני."
"אני יודעת."
"אולי זאת באמת רוח רפאים."
"שתוק, בן."
"אז מה תעשי?"
ג'יני משכה בכתפיה. היא לא ידעה מה לעשות. לאיים על העובדים שלה? להתקין מצלמות אבטחה? שתי האפשרויות האלה לא מצאו חן בעיניה, אבל היא היתה חייבת לעשות משהו. אם היא באמת אוהבת לנהל את בית הקפה, אם היא רוצה להמשיך בחיים החדשים שלה כאן, היא חייבת לשים סוף לכל השטויות האלה.
"אני אחשוב על משהו."
בן נראה סקפטי, אבל הוא לא לחץ עליה. במקום זאת הוא גער בכלב שלא הפסיק לייבב. "אתה לא מקבל חטיף עכשיו. ועוד אחרי כל הזבל שאכלת אתמול."
"זבל?"
בן גלגל עיניים. "אתמול כשהייתי בעבודה, צ'אבי הפיל את הפח ואכל זבל."
"איכס." נראה כאילו קספר מגלגל עיניים כאומר, כלבים הם פשוט בלתי.
"אבל היום הוא מתנהג כאילו לא אכל שנתיים."
"טוב, אתה נתת לו את השם צ'אבי."
בן חייך. "מה שלום החוואי?"
"קוראים לו לוגן."
"ו..."
ג'יני הרגישה את לחייה מתלהטות תחת מבטו החקרני של אחיה.
"עד כדי כך טוב?" הוא שאל וצחק.
"לא יודעת!" היא נעה באי נוחות בכיסאה וקיפלה את הברכיים כדי להשעין עליהן את הטלפון. "חשבתי שהולך טוב. באמת הלך לנו טוב. אבל אז, לא יודעת. קצת התחרפנתי."
"ממה התחרפנת?"
שאלה טובה.
"אני לא חושבת שהוא התגבר על האקסית שלו."
בן עשה פרצוף.
"אני יודעת. וחוץ מזה, יש לו קטע כזה שהוא לא רוצה שאנשים ידעו עלינו, ובהתחלה חשבתי שאני בסדר עם זה כאילו, פחות לחץ? אבל עכשיו אני לא בטוחה."
"רגע, רגע, המניאק הזה לא רוצה שאנשים ידעו עליכם?"
"זה לא ככה. פשוט העיירה הזאת ממש קטנה, וכולם כאן בתחת של כולם ו... לא יודעת, זה היה הרעיון שלי. לא לספר לאף אחד."
"הממ." בן קימט את מצחו ברצינות כזאת שהיא כמעט התפוצצה מצחוק. כמעט. "נשמע לי כאילו הבחור הזה מחפש לו מוצא קל."
לבה של ג'יני שקע בקרבה. "באמת?"
"אל תסתכלי עלי ככה, ג'ין מארי."
"איך ככה?"
"בעיני הכלבלב הגדולות האלה. אני לא יודע מה הסיפור של הבחור הזה, אבל אל תיתני לו להסתיר אותך, טוב? אל תיתני לו לגרום לך לחשוב שאת לא צריכה להיות בדיוק מי שאת."
"תודה, בנט." קולה היה שקט, וגרונה היה חנוק מדמעות. אחיה המטומטם גרם לה להרגיש פתאום כל מיני רגשות כלפיו.
בן קיפץ בחוסר שקט, הציץ באכלן הזבל שלמרגלותיו ואז הביט בה שוב. "אני רק אומר שהוא צריך להרגיש שיש לו מזל שהוא איתך."
"טוב."
"טוב."
"אני אוהבת אותך."
"נו באמת, ג'יני."
היא חייכה אליו ומשכה באפה כדי להסתיר את הדמעות.
בן נאנח. "בסדר, בסדר, גם אני אוהב אותך."
"ידעתי!"
בן צחק. "לילה טוב."
"לילה טוב."
ג'יני סיימה את השיחה, השעינה את הראש על הברכיים ונתנה ללחיצה לעסות לה את המצח. האם בן צדק? לוגן באמת מחפש מוצא קל, ובגלל זה הוא רוצה לשמור על מערכת היחסים שלהם בסוד?
היא יכלה להבין את נקודת המבט של אחיה הצעיר והמגונן להפליא, אבל ההסבר הזה לא נשמע לה הגיוני. הוא לא נראה מתאים ללוגן. ואם היא כנה עם עצמה, הסודיות עצמה היא לא בהכרח מה שהפריע לה. הסיבה שבגללה מערכת היחסים שלהם נשמרת בסוד היא שגרמה לה להתעורר פתאום למציאות.
ללוגן נשבר הלב מול כל תושבי העיירה, וכשהיתה בדירה שלו, היא ראתה שהוא עדיין לא התגבר על זה. ועכשיו היא היתה צריכה להחליט אם היא רוצה לחכות עד שזה יקרה.
-פרק 23-
השעה היתה חמש בבוקר ביום פסטיבל הסתיו, ולוגן היה במטבח של ננה ובדיוק סיים לשתות קפה.
"כל הדלועים כבר בטנדר, נכון? גם הקטנות מהחלק האחורי של האסם? יש כמה ילדים שפשוט מתים על הקטנות האלה."
"לקחתי הכול."
ננה הנהנה והמשיכה למנות באצבעותיה סעיפים מרשימת המטלות של פסטיבל הסתיו. "טוב, אז אתה מוריד את הדלועים, וסבא ואני נביא את ארגזי התפוחים האחרונים ונתמקם באוהל של החווה. תרמנו כמה ארגזים לעירייה לפני כמה ימים. הם החליטו להקים תחנת תפוחים מסוכרים במקום תפוחים בחבית, וזאת נראית החלטה טובה. כל כך הרבה ילדים שיורקים מים לתוך דלי זה פשוט מגעיל."
לוגן לא טרח להגיב מעבר לנהמה או להנהון מדי פעם. ננה היתה על הגל.
"לואיס אחראי על התיישים בפינת הליטוף. ראש מועצת העיר קלי היה מרוצה כשהצעת להביא גם את הבובים השנה. הילדים פשוט מתים עליהם."
לוגן לא זכר שהציע דבר כזה, אבל הגלגלים כבר היו בתנועה ולא היה אפשר לעצור את הרכבת הזאת.
ננה ניגבה את כפות ידיה על הסינר עם דוגמת התפוחים. "וזה הכול, אני חושבת. כל מה שנשאר הוא ליהנות מהפסטיבל."
"כן, בדיוק."
ננה חקרה אותו בעיניים חדות. הן היו כחולות וצלולות כמו עיניו. "ואתה לוקח גם את ג'יני הנחמדה הזאת שקפצה לבקר לפני כמה ימים?"
לוגן משך בכתפיו. הוא לא שמע מג'יני כל השבוע. הוא חשב שהיא עדיין כועסת עליו, או שאולי היא החליטה שכל הסיפור הזה לא שווה את הסיבוכים. בכל פעם שלקח את הטלפון ליד כדי לשלוח לה הודעה, הוא לא הצליח לחשוב מה לכתוב. ועכשיו הוא היה צריך לבלות איתה יום שלם ולשפוט יחד איתה בתחרות התחפושות.
"לא תכננתי לאסוף אותה."
ננה קימטה את המצח. "חשבתי שאתם עובדים יחד היום. יהיה נחמד מצדך להציע לה טרמפ."
לוגן החליט לא לציין שכיכר העיירה, שם נערך הפסטיבל, נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מבית הקפה ושהוא בטוח שג'יני יכולה להסתדר לבד. ננה עטתה את הבעת הפנים הלוחמנית שלה, כמו שסבא קרא לה. הפרצוף שאומר שהיא לא מתכוונת לסגת. הוא הציץ בשעון. לא היה לו זמן לריב.
"אני אקפוץ לשם אחרי שאוריד את הדלועים."
הוא היה צריך להביא את הדלועים מוקדם כדי שצוות הפסטיבל יוכל להקים את שולחן הציור על הדלועים לפני שאנשים יתחילו להגיע. רוב האנשים בילו יום שלם בפסטיבל, אכלו דונאטס סיידר תפוחים ועוגות בעבודת יד של אנני לארוחת בוקר ונשארו עד הערב, אז הדליקו את הנורות המנצנצות בכיכר ומדורה גדולה בפארק.
"טוב מאוד. טוב, אני צריכה ללכת להתארגן!" ננה הורידה את הסינר ומיהרה לחדר להחליף בגדים. לוגן ידע שהיא הולכת ללבוש את אחד הסוודרים הרבים שלה שמתאים להלואין וכנראה גם לחבוש כובע מכשפות שחור קלאסי. הכובע הזה היה חלק מהתלבושת שלה בכל שנה בפסטיבל הסתיו, מאז ומעולם. הזיכרון העלה חיוך על פניו.
לפני שכל האירועים הקהילתיים הגדולים בעיירה נהרסו בעבורו, לוגן אהב את פסטיבל הסתיו. במיוחד כשהיה קטן. הוא היה עוזר לסבא וסבתא להקים את הדוכן שלהם ואחר כך היה מסתובב עם אנני ועם כל שאר הילדים, שהיו בעננים מיותר מדי ממתקים ודונאטס. הם תמיד היו משילים מעליהם את התחפושות בהדרגה לאורך היום. הוא אהב שהחושך יורד מוקדם, ואת המדורה הגדולה והלוהטת, ואת ההרגשה המבלבלת של ערב חמים ונעים שהוא בעת ובעונה אחת גם קצת מפחיד. הוא הרגיש שהוא בטוח עם סבא וסבתא שלו ועם החברים שלו, אבל היה מודע לסכנה שאורבת בשוליים.
לוגן תמיד היה ילד ביישן, אבל אנני דאגה שהוא ירגיש שייך ושהילדים האחרים ישתפו אותו במשחקים שלהם. סבא וסבתא תמיד דאגו שהוא ירגיש נאהב, אפילו שגדל בלי הורים.
כל החיים שלו אנשים דאגו לו, אהבו אותו ושמרו עליו. אבל משום מה פתאום זה הכעיס אותו. הוא לא אהב את המחשבה על כך שהמשפחה והחברים שלו ידעו שנכשל ושנפגע. עכשיו זה נראה מגוחך בעיניו. במיוחד אם זה יגרום לו לאבד את ג'יני.
נמאס לו להתחבא.
החנויות ברחוב הראשי היו סגורות. כולם היו בפסטיבל. לוגן היה בטוח שעובדי בית הקפה יקימו אוהל וימכרו שם קפה וסיידר חם כל היום, אבל הוא קיווה שלא פספס את ג'יני. השעה עוד היתה מוקדמת, והשמש בקושי זרחה באופק והטילה זוהר זהוב על שורת החנויות הקטנות. לוגן הציץ פנימה דרך החלון בחזית. בית הקפה היה ריק.
שיט. אולי היא כבר יצאה להקים את העמדה שלה.
פתאום הוא הרגיש צורך דחוף לדבר איתה לפני הפסטיבל, ולכן חצה את הסמטה. ראשו מיד הוצף בזיכרונות על רגליה של ג'יני נכרכות סביב מותניו, והוא ניגש לדלת האחורית.
הוא דפק על הדלת וקיווה שהיא עדיין למעלה, מתארגנת.
לא היתה תשובה.
הוא דפק שוב. אולי הוא צריך לשלוח לה הודעה?
"ג'יני?"
או שאולי הוא יכול פשוט לצעוק את שמה בסמטה כמו פסיכי. החלטה טובה, לוגן.
הוא ראה את החלון השבור שכיסתה באופן זמני בקרטון, ולבו החיש את פעימותיו. ואם קרה משהו? ואם העניינים החמירו והיא לא סיפרה לו? ואם מישהו פגע בה?
הוא דפק שוב על הדלת, הפעם יותר בכוח, ונעשה יותר ויותר מתוח ככל שעמד יותר זמן בסמטה הארורה הזאת ובהה בחלון השבור הארור הזה.
"פתוח," נשמע קול קטן מעברו האחר של הדלת, ולוגן לא בזבז אפילו שנייה. הוא דחף את הדלת ונכנס לבית הקפה וסרק את החדר במבטו בחיפוש אחר... מה? איום? מקרר לא בחשמל? פורץ ששבר חלון? עובד ממורמר? רוח רפאים לא ידידותית?
הוא לא מצא שם שום דבר כזה. הוא מצא שם משהו הרבה הרבה יותר גרוע.
הוא מצא את ג'יני יושבת על הרצפה עם הגב אל ויטרינת המאפים וברכיים משוכות אל החזה. דמעות זלגו במורד לחייה. דמעות.
הוא צנח על ברכיו לידה.
"מה קרה? נפצעת?" מילותיו היו נוקשות, כעוסות. כאילו הוא כועס על הדמעות שלה.
היא הסתכלה עליו והאף שלה היה ורוד מבכי והדמעות החצופות האלה עוד זלגו במורד לחייה והיא נדה בראשה. "לא נפצעתי," היא משכה באפה.
"אז מה זה? מה קרה?"
היא שמטה את הראש על הברכיים ופלטה את האנחה הקטנה והעצובה ביותר ששמע כל חייו. היא התחפרה בתוך לבו. היא הוציאה לו את כל האוויר מהריאות. היא ריסקה אותו.
למה שמר ממנה מרחק כל השבוע? למה אפשר ללוסי להמשיך להרוס לו את החיים? הוא אוהב את פסטיבל הסתיו. הוא אוהב את העיירה הארורה הזאת.
וגם את האישה הזאת שישבה מולו במכנסי פיג'מה עם קיפודים וקרדיגן ישן ומהוה.
"ג'יני," הוא אמר בקול יציב ורציני. הוא היה מוכרח לדעת מה קרה כדי שיוכל לוודא שזה לא יקרה שוב. "תסתכלי עלי."
היא נאנחה והרימה את ראשה.
הוא לא עמד בזה יותר. הוא החזיק את פניה בידיו וניגב את דמעותיה באגודליו. העיניים שלה נעצמו ברפרוף למגעו.
"תספרי לי מה קרה. בבקשה, ג'יני. אולי אני יכול לעזור? אולי לא, אבל... בבקשה תני לי להיות כאן בשבילך. אני יודע שפישלתי באותו יום."
היא פקחה את עיניה. "זה לא זה."
"יופי." לוגן ליטף את פניה עוד פעם אחת ואז נתן לידיו לצנוח מטה. הוא נשען לאחור על העקבים וחיכה.
ג'יני מחתה את פניה בגב כף ידה ונשפה כדי לסלק קווצות שיער סוררות מפניה. "זה סתם טיפשי."
"אני בטוח שלא."
היא חייכה אליך בעיניים לחות. "שום דבר לא מצליח היום, זה הכול. והיום פסטיבל הסתיו, ואני יודעת שזה עניין ממש גדול ופשוט רציתי שהכול ילך כמו שצריך." היא נשמה עמוק. "אני ממש מנסה, אתה יודע? אני ממש מנסה שזה יצליח." היא הצביעה על בית הקפה ואולי גם עליו, כאילו היא כוללת אותו בכל הבולשיט שמקשה את חייה ברגע זה, והוא שנא את זה.
"זה נכון. ואת עושה עבודה מצוינת בניהול בית הקפה, ג'יני."
היא משכה בכתפיה. "היום זה אסון."
"תספרי לי. מה קרה?"
"קריסטל ואני היינו אמורות לטפל באוהל בפסטיבל בחצי הראשון של היום, עד שאני אלך לשפוט בתחרות התחפושות, ואז ג'ו היה אמור להחליף אותי. אבל הילד של קריסטל הקיא כל הלילה והיא התקשרה להודיע שהיא לא מגיעה היום, וג'ו לא יכול להגיע לפני הצהריים. ואני בכלל לא מצליחה לתפוס את נורמן, שזה ממש מוזר." היא שוב נאנחה, אבל לפחות הדמעות פסקו. "אני חושבת שהם שונאים אותי."
"אף אחד לא יכול לשנוא אותך."
היא זקפה גבה והקניטה אותו בחיוך משועשע. "זה לא נכון."
"אני אעזור לך הבוקר."
"באמת?"
"בטח. כל עוד אני מקבל קפה בחינם."
היא צחקה. "נראה."
"ואחרי שהפסטיבל ייגמר, נברר אחת ולתמיד מה לעזאזל קורה כאן. טוב?"
היא שוב משכה באפה, אבל החיוך שלה גדל והלך. "טוב, תודה."
הוא היה יכול לסיים בזה, אבל הוא עדיין הרגיש רע בקשר לאיך שהתנהג. "אני ממש מצטער על מה שקרה באותו יום."
"אתה לא צריך להתנצל על זה. זה מה שסיכמנו. זה היה הרעיון שלי."
"לא התמודדתי עם זה יפה ברגע האמת." הוא רכן אליה. "אני צריך להפסיק לתת לעבר שלי לרדוף אותי ככה. זאת אומרת, זה מה שאני מתכוון לעשות."
ג'יני הנהנה קלות וגופה רכן לעבר גופו. הוא שוב תפס את פניה בידיו. "זה בכלל לא קשור אליה יותר. זאת סתם הגאווה המטופשת שלי שנפגעה. אני לא רוצה להרוס את מה שיש בינינו, ג'יני."
"אנחנו יכולים להתקדם לאט," היא אמרה, והוא פתח את פיו כדי להתווכח, אבל היא המשיכה בחיוך מקניט. "רק אולי בפעם הבאה אל תזרוק אותי לפינה של החדר."
לוגן צחק בנשיפה. "כן, סליחה."
"סלחתי." המילה ריחפה על שפתיו, ואז ג'יני כיסתה אותן בשפתיה. הגוש הקשה שהרגיש בבטן כבר שבוע התפוגג לאטו עם כל נגיעה של הלשון שלה בלשונו ועם כל נשיכה קלה של שיניה בשפתו התחתונה.
לוגן איבד את תחושת הזמן ושכח מהכול, עד שג'יני התנתקה ממנו והשעינה את מצחה על מצחו.
"הפסטיבל מחכה," היא אמרה, ועיניה הכהות נצצו בהתרגשות.
הם יצאו, אבל לוגן החליט בינו לבינו שהוא לא ייתן לשום דבר להפריע להם בפעם הבאה שיהיו לבד. יש גבול למספר מפגשי המזמוזים הבלתי גמורים שבן אדם יכול לשאת לפני שהוא יוצא לגמרי מדעתו.
-פרק 24-
תושבי ניו אינגלנד האמיתיים אוהבים שלושה דברים: את הרד סוקס, את דנקן דונאטס ואת הסתיו. ג'יני ידעה את זה, כמובן. היא הרי היתה תושבת ניו אינגלנד כבר עשר שנים. אבל פסטיבל הסתיו בדרים הרבור היה פולחן ברמה אחרת לגמרי.
כיכר העיירה, והרחובות שסביבה נסגרו לתנועה כדי לפנות מקום להמוני אוהלים ודוכנים ופעילויות. היתה עמדה לקישוט דלועים, דוכן תפוחים מסוכרים ודוכן דונאטס סיידר תפוחים (שג'יני לא הפסיקה לאכול, גם אחרי שלושה). אנני מכרה עוגות ועוגיות וכל דבר אחר שאפשר להכין מתפוחים או מדלעת או לתבל בקינמון. היו אוהלים שמכרו בהם כל דבר שקשור למכשפות: קריסטלים וספרי כשפים ומטאטאי מכשפות שנראו אותנטיים. ילדים עמדו בתור בעמדת האיפור, או בעמדת בעלי החיים מבלונים, או לטירה המתנפחת העצומה שהוקמה בדשא.
זה היה טירוף.
טירוף נפלא בניחוח עוגת תפוחים.
ג'יני לא הפסיקה לחייך מאוזן לאוזן כשמכרה סיידר ופמפקין ספייס לאטה לתור בלתי נגמר של מבקרים. בבוקר היה קר ושכבה דקה של כפור כיסתה את הדשא, אבל לקראת אמצע היום השמש הסתווית המאוחרת חיממה קצת את העולם. ג'יני אפילו הורידה את הצעיף הענקי שלה והשליכה הצדה זוג כפפות חצי.
לוגן עבד לצדה כל הבוקר ומדי פעם חיכך את זרועו בזרועה או שלח לה חיוך סודי קטן. זאת לא בדיוק היתה הצהרת כוונות מול העיירה כולה, אבל זה ממילא לא מה שהיא רצתה. העובדה שהוא היה שם לצדה הספיקה לה. הספיקה בהחלט. זה עשה לה בבטן כל מיני דברים חמימים ומסעירים וצבע את כל הבוקר שלה בזוהר של אושר. היא רצתה להתכרבל בתוך ההרגשה הזאת, כמו קספר בטלאי שמש.
"פסטיבל סתיו שמח!" איזבל ניגשה לשולחן, ובמנשא שלה בייבי יודה דומה להפליא למקור.
"הַיי, איזבל! הַיי, מתאו!"
מתאו יודה גרגר בשמחה.
"את נהנית מהפסטיבל הראשון שלך, ג'יני?" היא שאלה ולגמה במיומנות מהקפה שלה, בלי לאפשר ליד הקטנה של מתאו להגיע למשקה החם. "הַיי, לוגן."
"איזבל, הֵיי."
"כן, מאוד. זה די מדהים. אהבתי את השיער שלך." ג'יני הצביעה על תסרוקת הנסיכה ליאה של איזבל.
"אה, תודה. זה עניין משפחתי. איפשהו מסתובבים כאן מנדלוריאן וחייל קטן מצבא האימפריה, אבל אמא צריכה את הקפה שלה כדי לעבור את היום. בארבע בבוקר התעוררתי ממתקפה של החייל המדובר, בתחפושת מלאה."
"אאוץ'," אמרה ג'יני בחיוך.
איזבל חייכה בחזרה ומבטה נע במהירות בין ג'יני ללוגן. חום טיפס במעלה לחייה של ג'יני. איזבל ידעה. איכשהו, בזכות כוחות סודיים של אמהות ושל קוראות ספרי רומנטיקה, היא ידעה בדיוק מה קורה ביניהם. וזה היה משוגע, כי אפילו ג'יני לא היתה לגמרי בטוחה בזה בעצמה.
למעשה היא קצת ציפתה שלוגן יתפוס ממנה מרחק, ילך לסדר כוסות בערימה, או יפנה ללקוח הבא בתור, אבל במקום זה הוא דווקא התקרב אליה. כתפו הרחבה התחככה בכתפה, וגב כף ידו נגע לא נגע בגב כף ידה.
זאת היתה כמעט הכרזה פומבית.
החיוך של איזבל התרחב.
זאת היתה הכרזה פומבית.
שקטה, בטוחה ויציבה, ממש כמו לוגן. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה, ולבה של ג'יני פרפר. אולי בכל זאת הוא היה רציני לגבי הקשר ביניהם. אולי ג'יני החדשה בכל זאת תזכה בחוואי הסקסי, אפילו ששוב ראה אותה מתפרקת לגורמים הבוקר. לבה האיץ את פרפוריו.
"טוב, נתראה בתחרות התחפושות בהמשך," אמרה איזבל, וההתרגשות נצצה בעיניה. היא טפחה על ראשו של יודה הקטן. "קדימה, יודה, בוא נלך למצוא את מנדו."
ג'יני נופפה להם לשלום ולוגן משך את ידו לאט כדי לטפל בלקוח הבא, אבל לא לפני ששלח לה עוד חיוך סודי מזווית הפה.
"כמה זמן עד שכולם ידעו?" היא שאלה חרש וחייכה אל הלקוחות.
היא הרגישה את משיכת כתפיו בלי להסתכל עליו. "לא הרבה."
"ואין לך בעיה עם זה?" היא הושיטה לגרג ולשון את ספלי הסיידר החם שלהם. "תיהנו, חברים!"
גרג הרים את כוסו במחוות "לחיים" של פסטיבל הסתיו, והשניים התרחקו משם והשאירו את ג'יני ולוגן לבד לרגע.
"אין לי בעיה עם זה. ולך?"
ג'יני בלעה רוק בכוח והרגישה פתאום את המשקל של מה שהם עושים. פתאום היא נזכרה שאם עיני כל העיירה מופנות אליהם, זה אומר שעיניהם מופנות גם אליה. ואם זה לא יסתדר בסוף? ואם היא תגלה שאין לה מושג איך לנהל מערכת יחסים רצינית? היא מעולם לא היתה בזוגיות. בהלה פתאומית בעבעה בקרביה.
למה כל זה קורה לה דווקא עכשיו, כשהגבר המתוק מתוק הזה מנסה כל כך לשמח אותה? מה, הנשיקות שלו שיבשו לה את המוח עד כדי כך?!
לעזאזל, ג'יני! תתאפסי על עצמך.
היא חייכה באופן מלאכותי.
"כן. אין לי שום בעיה עם זה."
לוגן חקר אותה במבטו לרגע, ועיניו הכחולות ננעצו בעיניה עד שהיתה צריכה להסיט את המבט מחשש מפני מה שימצא שם.
"טוב."
"טוב, יופי!" היא אמרה וניסתה לשוות לקולה עליצות ואופטימיות. "ג'ו אמור להגיע בקרוב, ואז נוכל ללכת לשפוט בתחרות."
"אהה." הוא שוב הציץ בה, בהיסוס מסוים, וקמט קטן הופיע בין גבותיו.
היא אילצה את עצמה לחייך חיוך רחב עוד יותר.
זה מה שהיא רצתה, לא? היא רצתה שלוגן יבחר בה באמת. אבל באורח פלא הוא שכח שגם היא צריכה לעשות לעצמה סדר בראש. היא הניעה את ראשה כאילו התנועה תסלק את הספקות מעליה.
זה בסדר. הכול בסדר. אולי איזבל לא תספר לכולם על הפגנת החיבה הזעירה בעולם. אולי כולם יהיו עסוקים כל כך בפסטיבל הסתיו שלאף אחד לא יהיה אכפת ממנה ומלוגן.
אולי היא סתם משלה את עצמה.
ג'יני עצרה לרגע באוהל של אנני לפני שהלכה למלא את תפקידה כשופטת יחד עם לוגן. היא רק היתה צריכה רגע אחד של שקט. ועוד דונאט.
"הֵיי, ג'ורג'. הֵיי, הייזל." בן הזוג של אנני לאפייה עמד מאחורי שולחן מתקפל שנהפך לדלפק ארעי. הוא נופף אל ג'יני בידידות. הייזל עזרה לאנני לסדר עוד דונאטס מהמגשים הטריים. איך הם הצליחו להביא דונאטס חמימים מהמאפייה עד לאוהל? זאת היתה תעלומה שלג'יני לא היה זמן לפצח.
"עוד דונאט?" שאלה אנני בחיוך.
"רק עוד אחד."
הייזל חקרה את ג'יני בעיניים חדות, ואנני הושיטה לה עוד מעדן מצופה סוכר. "מה קרה?" שאלה הייזל, שמיד הבחינה בסערה הפנימית של ג'יני. יכול להיות שהמשקפיים האלה נותנים לה כוח על או משהו?
ג'יני הסתכלה סביב. רוב האנשים כבר התקדמו לאזור הבמה, אז אוהל המאפייה היה ריק. "אממ, לוגן."
אנני שילבה את זרועותיה על החזה והחיוך המשועשע נמחה מעל פניה. ג'ורג' מלמל משהו על איזה עניין פתאומי ברכישת מרווה לטיהור האנרגיה השלילית בדירה שלו ומיהר לצאת מהאוהל.
"כמובן, לוגן," אמרה הייזל והשעינה מרפקים על השולחן. "מה קרה?"
"אה..." ג'יני קיפצה במקום תחת מבטה של אנני. "אנחנו... כאילו... אני חושבת שיכול להיות שהוא החזיק לי עכשיו את היד מול איזבל, אז נראה לי שכולם ישמעו על זה בקרוב, והוא ממש מוצא חן בעיני." היא בלעה רוק בכוח. "וגם אני מוצאת חן בעיניו. אני חושבת. ועכשיו אני קצת מתחרפנת כי אני לא חושבת שאני טובה בזה."
"במה?" שאלה הייזל. עיניה המצומצמות של אנני לא תרמו להפגת המתח שהצטבר לג'יני בבטן.
"בהכול? כאילו, בחיים. בדייטינג, בטוח. אני יודעת שאתן הזהרתן אותי, ואני לא רוצה להרוס את הכול ואני לא רוצה שכל העיירה תשנא אותי אם זה יקרה."
היא נשכה את שפתה התחתונה וחיכתה לביקורת שלהן או לכעס או לתמיכה. היא עדיין לא היתה בטוחה לאיזה כיוון הרוח נושבת.
"אף אחד לא ישנא אותך, ג'יני," אמרה הייזל.
ג'יני העיפה מבט באנני, שפיה היה מתוח בקו ישר וקודר. לא משכנע במיוחד.
"וחוץ מזה, כולם גרועים בחלק מהדברים בחיים," הוסיפה הייזל.
ג'יני נאנחה. "פשוט, פעם הרגשתי שאולי אני טובה בחיים. היתה לי עבודה, והייתי טובה בה, ואני פשוט... לא יודעת, עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות. ועכשיו, כאן... זה לא ברור לי."
"אין כזה דבר 'מה שאת אמורה לעשות', ג'יני," אמרה הייזל, ועיניה נראו רציניות מאוד מאחורי המשקפיים.
"אני יודעת. זאת הבעיה, נראה לי. אני מרגישה קצת אבודה."
"תקשיבי," אמרה אנני והפרה סוף כל סוף את שתיקתה. "את יכולה רק לעשות את הכי טוב שלך."
ג'יני הנהנה לאט וניסתה לעכל את דבריה. "אוקיי..."
אנני נשפה. "תפסיקי לנסות לעשות הכול בדיוק כמו שצריך. את ולוגן אנשים בוגרים. ואם אתם רוצים להיות יחד, אתם צריכים להיות יחד."
"באמת?"
"ברור."
"אז את לא כועסת עלי או משהו?"
הייזל הציצה בתנוחה הנוקשה של אנני. "זה קצת מה שאת משדרת."
אנני פשטה את זרועותיה וניערה אותן. "סליחה. פשוט יש שם הרבה היסטוריה. וכשרק הגעת לא ידענו אם תישארי, ולוסי התייחסה ללוגן כאילו הוא תחנה במסע הגילוי העצמי שלה. ולא רציתי לראות את זה קורה שוב."
"ברור." ג'יני בלעה רוק בכוח וחשבה על ערימת המסמכים מהמתווכת שנחים לה עכשיו על השולחן בבית, ועל זה שלפחות אחד העובדים שלה נמצא באיזשהו מסע נקמה שקט נגדה. ועל זה שאין לה שום מושג מה לעשות בקשר לכל הדברים האלה.
"בכל מקרה." אנני משכה בכתפיה. "לכי על זה. עם לוגן. או שזה יסתדר או שלא, אבל למזלך העיירה הזאת לא יכולה לחיות בלי קפאין, אז אנשים יצטרכו לסלוח לך די מהר." חיוך עלה על פניה סוף סוף, וג'יני נרגעה. קצת.
אולי הן צודקות. היא באמת חושבת על כל זה יותר מדי. ולחשוב יותר מדי זה כבר לא הסגנון שלה. היא נאנחה עמוקות. טוב, הגיע הזמן לשקוע כל כולה בשפע הסתווי. מחר היא תנסה להבין מי מחבל בעסק שלה. אבל לא היום. לא בפסטיבל הסתיו!
לא כשגבר סקסי וחמוד מחכה לה כדי לשפוט בתחרות תחפושות מתוקה. יש לה עבודה.
"טוב. תודה." היא גמרה את הדונאט שלה. "אני הולכת לשפוט בתחרות התחפושות."
"אוי לעזאזל, שכחתי שהפילו את זה עלייך." הייזל החווירה.
אנני עשתה פרצוף. "כן... בהצלחה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
