החלקים הקודמים של הספר:
- 11 -
כשהדאגה לברנדן שככה, המחשבות על קלמנטיין התגברו. ביום רביעי בערב הבנתי שאין מנוס מכך שאנסה לפגוש אותה שוב. אחרי העבודה נסעתי לשיכון גריינג' וחניתי באותו המקום. הב מ וו האדומה סדרה 3 של הקירח חנתה בצד השני של הכביש, מעבר למדרגות. במרחק חמישים מטר ממני, הבחור בסרבל החליף פגוש של פולקסווגן גולף עתיקה למראה. התחת הרחב שלו פנה ישירות אלי.
לרגע עלה בדעתי שאם הקיבה שלו היתה ממוקמת באחד הישבנים, היתה נדרשת פחות צנרת כדי להעביר את שאריות המזון שלו בחזרה לעולם. המחשבה חלפה מהר מאוד, והתחלתי לפקפק בהחלטתי לבקר בשיכון.
לא חשבתי על זה עד הסוף. הסיכוי שהיא תופיע כשאני יושב שם היה זניח, והרי לא יכולתי לגשת לדלת שלה ולדפוק, מחשש שהקירח נמצא שם. מהמעט שראיתי, הוא היה מבוגר בהרבה מקלמנטיין, אבל לא שללתי את האפשרות שהוא החבר שלה. במובן מסוים הוקל לי כשראיתי את המכונית שלו בחוץ. זה נתן לי תירוץ לא לחתור למגע. זה גרם לי להרגיש פחות אשם לגבי העובדה שאני פשוט רוצה לראות שוב את הפנים שלה. זה גרם לי להרגיש שאני בכל זאת ממוקם רמה אחת מעל סטוקר.
הבחור בסרבל התרומם וקימר את גבו כדי להקל כאב כלשהו. הוא לטש בי מבט למשך כמה רגעים וניגב את ידיו בסרבל. אחר כך גירד טוב טוב את התחת והתחיל להתקדם לעברי. פתחתי את החלון והתכוננתי לברך אותו. הוא נהפך למטרד, החטטן הזה. השטן נכנס בי ושלפתי מהכיס את שקית חטיפי הכלבים ששכחתי לתת לגרייס. פתחתי אותה והנחתי כמה חטיפים על הקונסולה המרכזית. התזתי על כל אחד מהם טיפה של תרסיס לאף בריח איקליפטוס.
"הכול בסדר, אחי?" שאלתי ברגע שהוא הגיע לחלון שלי.
"חשבתי שזה אתה. למה אתה שוב חונה פה בלי אישור?"
"אני רק אוסף את החברה שלי. היא תכף תרד."
"קשה לי להאמין שיש לך חברה, אחי. גם היא קטנטונת?"
"מצחיק."
הוא רכן אל החלון והפּנים שלו מילאו את החלל הריק. הוא לעס את פנים הלחי וסקר את פנים המכונית. הבל הפה שלו היה בריח עור חזיר מטוגן ופודינג. לבסוף הוא דיבר שוב:
"זוכר את תה הצמחים ששתית?"
"כן, בהחלט."
"אני חושב עליו מאז. היתה לו ארומה מיוחדת עשירה מאוד בשביל משהו צמחי."
"אני מסכים איתך ותאמין לי, הוא עושה את העבודה."
"אולי תוכל להגיד לי של איזה חברה הוא, כדי שאקנה קצת לעצמי, לאישה ולילדים."
"אין בעיה. קוראים לו 'איזון עמוק'. אני קונה אותו בחנות טבע ברחוב הראשי של פקהאם. נדמה לי שהרחת תערובת רוזמרין ובזיליקום."
הרמתי שני חטיפי כלבים מהגומחה. "היי, אולי גם זה יעניין אותך. הם טובים למעיים, מפוצצים בפרוביוטיקה ובפְּרֵביוטיקה. עוזרים להיפטר מהנפיחוּת ומועילים ליציאות סדירות ורכות. הנה תטעם, זה לא רע בכלל. אם המרקם לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לרסק אותם ולפזר על יוגורט."
הוא לקח חטיף אחד מידי והתחיל ללעוס. "אלוהים, זה ממש קשה."
"כן, עדיף להשאיר אותם קצת בפה כדי שהרוק ירכך אותם."
הוא שמע בעצתי והתחיל לגלגל את החטיף בפיו.
"אה, הבנתי. לא רע, חריף כזה, אבל ממש בסדר יחסית למשהו בריא. באמת עדיף לפזר את זה על יוגורט. אתה קונה גם אותם בחנות הטבע ההיא?"
"כן, זה תוסף שקוראים לו 'מעי טוב הכול טוב'. שלושה ביום ולא תצטרך יותר לנקות את האסלה."
הוא הודה לי על כל הבּיוֹטיקה והתנודד בחזרה לעבודתו. בזמן שהסתכלתי עליו, שמתי לב לקירח ולגבר נוסף, שיצאו מחדר המדרגות ונסעו לדרכם בב מ וו האדומה. לא נשארו לי תירוצים להימנע מביקור אצל קלמנטיין.
עליתי במדרגות ודפקתי בדלת. היה קל לזהות את הדירה שלה, כי אחד הגלגלים מהאופניים של אפי היה תלוי על הקיר ליד הדלת. היא שזרה פרחים מלאכותיים צבעוניים בין מוטות החישור.
ברגע שהיא פתחה את הדלת וראתה אותי, היא נדחקה על פני אל המסדרון הפתוח והציצה מעל המעקה. הנחתי שהיא מוודאת שהקירח כבר לא בשיכון.
"עוד פעם אתה. מה אתה עושה פה?" היא שאלה בחיוך קלוש, שרמז לי שהיא לא לגמרי מתנגדת לביקור שלי.
"רק רציתי לראות אותך, לבדוק אם את בסדר, אם את מסתדרת בלי האופניים, אבל בעיקר לראות אותך. אה, ולהחזיר לך סוף סוף את הספר. אז מה נשמע?" היא לקחה ממני את הספר.
"בסדר, תודה. אתה בטח רוצה לשאול אם אני מוכנה לספק לך אליבי, נכון?"
"לא, ממש לא, אני נשבע. זה נגמר."
עמדנו רגע בדממה. לא הצלחתי לשמור על קשר עין, אבל הרגשתי שהיא נועצת מבט בפרצוף המשעמם שלי.
"אני אוהב את הפרחים המלאכותיים האלה," אמרתי כדי לשבור את השתיקה. "הם מבריקים כמו שרק פלסטיק יכול להבריק. ולא צריך לתחזק אותם, כמו מחבת טפלון. בחרת אותם בעצמך?"
ושוב ראיתי שמץ של חיוך, אבל שפת הגוף שלה אמרה שזמני אזל. היא הסתובבה וחזרה לכיוון הדירה. "אז נתראה. תשמור על עצמך," אמרה רגע לפני שסגרה את הדלת.
"חכי רגע," אמרתי. "כתבתי את הכתובת ואת מספר הטלפון שלי בתוך הספר. בבקשה תתקשרי אם תתחשק לך שיחה ידידותית, או אם תרצי לשתות משהו בפאב."
"אולי אני אעשה את זה... להת'."
"מי יודע, אולי אפילו תיהני מזה."
"אני יודעת," היא ענתה אחרי היסוס קל בלבד.
וסגרה את הדלת.
כשחזרתי למכונית, ריחפתי על ענן מעצם העובדה ששוב עמדתי לידה ושמעתי אותה מדברת. חשבתי שהתנהגתי יפה. לא אמרתי שום דבר פוגעני. אולי נדף ממני ריח של חטיפי כלבים, אבל אולי זה הקטע שלה? לעולם אין לדעת.
סנאי קפץ על מכסה המנוע שלי ולטש בי מבט סקרני.
"שמעתי שנתת לחטטן ההוא חטיף של כלבים. הספקת לחשוב למה אתה עושה דברים כאלה, במיוחד אחרי שאילצת את המסכן הזה להריח את השתן שלך?"
"אני בסך הכול נוקם במסגרת העולם שבראתי בדמיוני הקודח."
"אז איך הלך עם הבחורה? היא אמרה לך איך קוראים לה? ומעכשיו תהיו יחד לנצח, שתי נשיקות במצח?"
"אוף! לא שאלתי איך קוראים לה, אבל עשיתי את ההצגה שלי והעברתי את הכדור למגרש שלה. אמרתי לה שתיצור קשר אם יתחשק לה לפטפט, והיא אמרה שאולי היא תעשה את זה."
"אולי היא רק רצתה להיפטר ממך, הבאת את זה בחשבון?"
"ברור, אבל אני בוחר להתעלם מהאפשרות הזאת, לפחות עד שאגיע הביתה."
"אולי היא מפזרת לך פירורי לחם. אתה יודע, מחזיקה אותך קרוב כדי שתחכה לה כמו כלבלב."
"לא, היא לא כזאת."
"אה, לא? אז איך היא?"
"היא נהדרת."
הסנאי מצמץ כמה פעמים באהדה ואץ לדרכו.
חלק שני
- 12 -
אמילי
קוראים לי אמילי. אני גרה בדירת שני חדרים בשיכון גריינג' בוולוורת, בדרום מזרח לונדון. אני בת עשרים וחמש, ויש לי שיער חום כהה ואף כפתור מטופש. אני מסדרת את השיער עם פוני ישר מרקה לרקה. לאחרונה אמרו לי שהתספורת הזאת מזכירה את ג'יין ברורייר, מי שזאת לא תהיה. אני עומדת לברוח. תנו לי לספר לכם איך הגעתי להחלטה הזאת.
אני בת יחידה ובילדותי היה להורי מלון בד אנד ברקפסט בפאתי ברייטון ובו גם גרנו. אמא לא ממש אהבה את אבא. לימים היא הצמידה לו כינויים שונים, כמו "בור ועם הארץ מחורבן", "נקניק קר", "חמור מפליץ" והכינוי החביב עלי "נחש פרימיטיבי". היא נפרדה ממנו כשעזבתי את הבית. נראה לי שהיא נשארה איתו רק למעני, ולפעמים אני מרגישה אשמה בגלל זה. היא אישה אחרת מאז שהיא עזבה אותו אישה מאושרת.
לאבא היה נוח שאמא נמצאת בסביבה, אבל לא זכור לי שהוא אי פעם הפגין כלפיה חיבה. הוא היה גבר קודר ומרוחק עם מזג רע, ולמען האמת פחדתי ממנו. הוא מעולם לא הכה אותי, אבל אני חושדת שזה רק מפני שלא היה צורך. מבט זועם אחד ממנו הספיק כדי שאציית. מעולם לא ראיתי אותו מכה את אמא, אבל אם הייתי צריכה לנחש, סביר להניח שהוא עשה את זה. אני זוכרת אירוע שהתרחש כשהייתי בת עשר. המלון היה בית ויקטוריאני לבן של שלוש קומות, מצופה בטיח, בתוך חצי סהר של מבנים דומים. בקומה הראשונה ובקומה השנייה היו שנים עשר חדרי אירוח. בקומת הקרקע היו מטבח, חדר אוכל וטרקלין עם כורסאות לא תואמות וטלוויזיה. הורי ואני גרנו בקומה השלישית. לא היתה לנו טלוויזיה. בין חמש אחרי הצהריים לתשע בערב נדרשתי להיות רחוקה מהעין ומהלב בזמן שהורי בישלו והגישו אוכל לאורחים. אחד מחדרי האירוח בקומה הראשונה נמצא ממש מעל חדר האוכל. לפעמים, כשהוא היה פנוי, הייתי לוקחת את מפתח המאסטר מהארון במבואה וחומקת פנימה כדי להקשיב לפטפוטים שעלו מחדר האוכל למטה.
פעם שכבתי על כרית על רצפת חדר הרחצה של החדר והצמדתי את האוזן לאריחים. גיליתי שהקולות שחודרים דרך הרצפה הרבה יותר ברורים באזור הזה. עצמתי עיניים, שתיתי את ההמולה ואת הצחוק מלמטה, כשפתאום נפתחה הדלת ואבא שלי נכנס יד ביד עם אורחת.
"מה עם אשתך?" שאלה האישה, חצי בלחישה.
"שתזדיין, הפרה העלובה הזאת," ענה אבא ובקושי טרח להנמיך את קולו.
קפאתי במקומי והתפללתי שהם לא יציצו לחדר האמבטיה. ראיתי איך אבא דוחף את האישה אל המיטה ומתחיל לנשק את הפנים ואת החזה שלה.
היא התלוננה: "תפסיק! זה לא נעים לי, רד ממני!"
אבא התגלגל מהמיטה ויצא בסערה מהחדר. "לכי תזדייני גם את. כולכן אותו הדבר!" היו מילות הפרידה שלו כשהיא יצאה אחריו מהחדר.
החדר שוב דמם ופעימות הלב שלי האטו בהדרגה. חמקתי החוצה ולא חזרתי אליו עוד.
בבית הספר היתה לי רק חברה אמיתית אחת. קראו לה לואיז. היא היתה ג'ינג'ית מתולתלת עם רגליים עקומות. היא ניגנה בכינור, התחמקה כמוני מפעילות ספורטיבית ופחדה מכל הילדות האחרות בבית הספר. קראו לנו "הגוּפּיוֹת", כי זה גרם לנו להישמע מכוערות. נראה לי שכמה מהבנות קינאו בקִרבה שהיתה בינינו. היינו הבנות הכי פחות פופולריות בשכבה. אבל זה לא הטריד אותנו, כי היינו יחד. ההורים של לואיז אסרו עליה לבקר אצלי, ועלי אסרו לבקר אצלה. כשביקשתי רשות, אבא אמר, "עדיף להיות בחברת אנשים שאכפת להם ממך מאשר בחברת אנשים שאדישים אלייך." לא מצאתי תשובה חכמה, וגם אם הייתי מוצאת, לא הייתי מעיזה להגיד אותה בפניו.
בסמסטר האביב של כיתה ט', לואיז ואני לקחנו סיכון ואמרנו להורים שיש בבית הספר שיעורי תגבור בשבת בבוקר. אבא אהב את הרעיון והרשה לי להשתתף. יצאתי בתלבושת אחידה, עם תיק גדול מלא בספרי לימוד, שהסתירו את הבגדים שתכננתי ללבוש אחר כך. לואיז ואני עלינו על האוטובוס לבית הספר, אבל המשכנו בו עד מרכז ברייטון. כשהגענו, החלפנו לג'ינס ולגופיות בטן, הסתובבנו בעיר וניסינו למשוך את תשומת הלב של הבנים.
מסעות השבת האלה היו לגולת הכותרת של חיי המצומצמים. ההצלחה שלנו עם בנים היתה מוגבלת, כי שתינו השתבללנו כשבן פנה אלינו. אבל הצלחנו לסחוב דברים מחנויות. המטרה העיקרית שלנו היתה איפור זול.
החנויות הכי טובות לגנוב מהן היו בוטס, רשתות פארם ובתי מרקחת פרטיים קטנים. התמקדנו במוצרים זולים של רימל ושל מקס פקטור, כי הפיקוח עליהם היה פחות קפדני. הסתרנו שפתונים בכיסים והפלנו אייליינרים וצלליות לתוך התיק הגדול שלי. גנבנו פריט אחד מכל חנות כי חשבנו שאם יעלו עלינו, נוכל להגיד שזה היה בטעות.
פעם נכנסנו לסניף גדול של רשת פארם באיסט סטריט. עמדנו קרובות אחת לשנייה מול הדוכן של רימל ושמטנו קופסה של צלליות כחולות לתיק של לואיז, שנח לרגלינו. כשיצאתי באגביות לרחוב, מיד תפסה אותי מאבטחת. היא הובילה אותי לדלת השירות, ומשם עלינו למשרד שהיו בו ארונות תיוק אפורים ושולחן ישיבות גדול במרכז. היא הורתה לי לשבת ולחכות למשטרה ובינתיים ישבה מולי ולטשה בי מבט כאילו הייתי כלב שחרבן על המדשאה המטופחת שלה. היא לא אמרה מילה.
בזמן שישבתי שם, פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם, בעיקר מהתגובה של אבא שלי. אילו יכולתי לשים קץ לחיי בו ברגע, הייתי עושה את זה. הפחד זרם לי בדם כמו נהר לוהט, והרגשתי את דפיקות הלב על מאה קמ"ש בחזה, בראש ואפילו בידיים. המצח שלי עקצץ מזיעה והידיים והרגליים שלי רעדו. הפה שלי התייבש והבטן התערבלה כמו מייבש כביסה מלא פרפרים.
כעבור כמה דקות, לואיז נכנסה לחדר עם שני מאבטחים אחרים. נשמתי לרווחה כשראיתי אותה. היא חייכה אלי בעידוד. אחד המאבטחים לקח את התיק שלה ורוקן את תכולתו על השולחן. ספרי הלימוד, הקלמר והתלבושת האחידה נשפכו החוצה. הוא חיטט בהם, והצללית לא היתה שם. המאבטח שאל את לואיז אם היא מוכנה שיערכו עליה חיפוש גופני, והיא הסכימה. לקחו אותה לחדר אחר, וכעבור כמה דקות היא חזרה ושוב חייכה בעידוד. שלושת המאבטחים יצאו מהחדר.
ישבנו ושתקנו. ציפיתי ששוטר ייכנס בכל רגע. "את בסדר?" שאלה לואיז. נענעתי בראשי, הנחתי אותו על השולחן והתחלתי לבכות. המאבטחת חזרה לחדר והורתה לנו לבוא איתה. היא ירדה איתנו לחנות ואמרה שאנחנו יכולות ללכת, אבל ציינה שהם זוכרים את הפרצופים שלנו ושלא נחזור לעולם. הסתלקנו משם בשקט וירדנו מיד לטיילת. עדיין חשבתי שבכל רגע יגיע שוטר וייקח אותי משם.
ישבנו זמן מה בחוף הזרוע בחלוקים, ובין הדמעות הצלחתי לשאול את לואיז מה קרה. היא הסבירה שהיא ראתה את המאבטחת עוקבת אחרי כשיצאתי. היא רצה לדלת אחרת, יצאה ונכנסה משם והחזירה את הצללית למדף אקראי, מלא מוצרים שחיכו לסידור. "תסמכי עלי, אמילי. הם לא מצאו עלי כלום ואני מבטיחה לך שאין להם מה לעשות. הכול בסדר, לא יקרה לנו שום דבר." זה נשמע סביר, ובכיתי מרוב הקלה. חיבקתי את לואיז בכל הכוח. זה היה המעשה האדיב ביותר שמישהו עשה למעני עד אז.
כשחזרתי הביתה אחרי הצהריים, אבא ישב בסלון וקרא עיתון. אמרתי לו שלום והוא אפילו לא הרים את הראש. נזכרתי כמה פחדתי ממנו כשישבתי במשרד של המאבטחים ושנאתי אותו יותר מתמיד.
שאר מסעות הגניבה שלנו הסתיימו בהצלחה והשפיעו לטובה על החיים שלנו בבית הספר. התחלנו למכור את האיפור במחירי רצפה לבנות בשכבה שלנו ובשכבה מעלינו, וככה קנינו לעצמנו מעמד מסוים. עד סוף השנה התייחסו אלינו ביתר כבוד. קרה פחות שקראו לנו בשמות ושזרקו את הספרים שלנו על המדרכה ודרכו עליהם. אבל המעמד החדש הזה השתנה באופן דרמטי בשנה שאחרי, לאחר היתקלות עם פיט פוֹרשוֹ, הבחור השני הכי יפה בבית הספר והחבר של הילדה הכי מנוולת בשכבה, קלייר האזלֶט.
זה קרה ביום ראשון בבוקר, כשחזרתי מדוכן העיתונים, אחרי שקניתי עיתון בשביל אבא. הלכתי לאורך החוף וראיתי את פיט פורשו יושב לבד על ספסל בטיילת ומתעסק בטלפון. שנים הערצתי אותו מרחוק, אבל מעולם לא דיברתי איתו. הוא לבש ז'קט עור שחור, כמו תמיד, ומכנסי ג'ינס כחולים כהים. אבל הדבר הכי מושך אצלו היה השיער. הוא היה שחור כדיו, מבריק בלי שהתאמץ, עם שביל באמצע, כך שהוא מסגר את העיניים החומות שלו באופן מושלם. העור שלו היה שחום וצח, חוץ משומה קטנה ליד השפה העליונה.
תמיד נתקפתי חרדה כשחלפתי על פני בחורים נייחים. לא אהבתי את המחשבה שהם בוחנים את החזה שלי והרגשתי שהם נועצים עיניים בתחת שלי כשהתרחקתי. עם פיט זה היה הכי גרוע, כי כמו רוב הבנות, בא לי עליו. כשהתקרבתי, הוא הפנה את המבט היישר אלי. נעשיתי מודעת יותר ויותר לצורת ההליכה שלי. כשהגעתי לטווח שמיעה ממנו, כבר הלכתי כמו שימפנזה עם סדי רגליים. הוא מתח את הרגליים לפנים.
"היי, אמילי," הוא אמר. "חרבנת במכנסיים או משהו?"
"כן," עניתי. "אני אוהבת להתחיל את היום בגדול."
"חה, מצחיק. מצחיק ומתוחכם. אז למה את מסתובבת בחוץ בשעה כזאת ביום הקדוש הזה?"
"סתם קניתי עיתון."
"אני מת על חדשות. יום אחד אני אופיע בשער של כל העיתונים. תוכלי להצביע על התמונה שלי ולהגיד, 'פעם דיברתי עם הבחור הזה בטיילת,' ופתאום אנשים יתעניינו בך. את מאמינה לי?"
"כן, אני מאמינה לך, פיט."
"חכי ותראי. בואי, שבי איתי רגע. נקרא את הכותרות ביחד."
"לא, אני צריכה לחזור. אבא שלי מחכה לעיתון. הוא צריך להיראות חשוב בזמן שאמא ואני מנקות."
"אבא רע ועצלן. נו, שבי איתי חמש דקות. תמיד רציתי לקשקש איתך ולהבין מה הקטע שלך. את מאמינה לי?"
הוא טפח על מושב הספסל לידו, ואני נכנעתי.
"קדימה," אמר. "תבחרי ידיעה שמעניינת אותך ותקריאי לי אותה. אם זה יעניין אותי, נדבר על זה."
"בסדר, אבל אחר כך אני חייבת ללכת."
עלעלתי בעיתון ונתקלתי בכתבה על להקת קופים משוטטים בעיירה בהודו, שמטילה אימה על אוכלוסיית הכלבים המקומית.
"קופים מעניינים אותך?" שאלתי.
"אולי ואולי לא. תלוי בהקשר הקופי. תנסי ואני אגיד לך."
התחלתי להקריא את הכתבה. הוא קטע אותי אחרי שתי פסקאות:
"לא מעניין. אבל את מעניינת אותי, אמילי."
"למה אתה מתכוון?"
"טוב, שמעתי שאת סוחבת איפור מחנויות ומוכרת אותו בבית ספר. אני מוכרח להגיד שההתנהגות הזאת מסקרנת אותי. מה הפלא? מי היה מאמין שאמילי בייקר הקטנה וההורסת תגנוב מחנויות?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, פיט," עניתי, והשקר ניכר בפני וזכה לאישור בהתקף מצמוצים.
פתאום הבנתי שהוא כינה אותי "הורסת".
אלוהים, חשבתי, זה נעים.
"מה ההורים שלך יעשו אם הם יגלו?"
"אמא תבקש שאני אגנוב לה קרם נגד קמטים, ואבא יקשור אותי לרדיאטור, במקרה הטוב."
"מצחיק, אבל ממש. טוב, נקווה שהם לא יגלו. בואי, נחזור ביחד."
התחלנו ללכת, עד שהמלון שלנו נראה במרחק. הצטערתי שהוא כל כך קרוב, אבל הוא סירב להתרחק. כשהגענו לקצה טור הבתים, פיט נעצר וביקש שנצטלם יחד. בזמן שצילם, הוא נתן לי נשיקה בלחי. הרגשתי שאני מאדימה. חטפתי ממנו את העיתון ונפרדתי ממנו.
"טוב, נתראה, פיט."
"נתראה בבית ספר. אני אחפש אותך."
"קשה למצוא אותי. חוץ מזה, אין לך חברה?"
"לאא, שום דבר רשמי."
החזרתי לו חיוך ונופפתי תוך כדי הליכה. ברגע שנכנסתי לחדר שלי, שלחתי הודעה ללואיז. "נראה לי שאני מאוהבת", כתבתי.
"מה?! במי?" היא ענתה.
"בבחור הכי חתיך בבית ספר!!!" נבחתי.
בשבוע שלאחר מכן נתקלנו אחד בשני בקפטריה בבית הספר וסיכמנו שניפגש שוב ביום ראשון, באותו מקום ובאותה שעה. קניתי את העיתון בשביל אבא מוקדם כדי שאוכל לבלות יותר זמן עם פיט. היום היה יפה ובהיר. קנינו גלידה וישבנו על החוף, בגבנו לשובר הגלים, כדי שיגן עלינו מהרוח. בסוף התנשקנו, ולפני שהלכנו הוא צילם אותנו שוב, מחייכים כמו ליצנים בחנות מראות. הוא הציע לי חברות, ואמרתי שאחשוב על זה. חזרתי הביתה לארוחת צהריים והייתי באקסטזה. אפילו חדר האוכל הישן והבלוי שלנו ופאי הלימון הפושר נראו לי נוצצים. כשאבא אמר משהו, הצלחתי לחייך בצורה משכנעת כל כך, שהוא מיד הסב את המבט מרוב הלם והפתעה.
למחרת בארוחת הצהריים, לואיז ואני ישבנו במגרש של בית הספר ודנו במצב עם פיט. בזמן שפטפטנו, ראינו שקלייר האזלט מתקרבת אלינו עם שלוש חברות. הרגשתי שזה לא ייגמר טוב וביקשתי מלואיז שתקום איתי. המסר של קלייר היה פשוט ותמציתי. היא החזיקה את אחת התמונות שפיט צילם ונהמה לעברי, "תורידי את הידיים המזוינות שלך מהחבר שלי, זונה."
"לא נגעתי בחבר שלך, וחוץ מזה הוא אמר שאתם "
לא הספקתי לסיים את המשפט, כי היא הכניסה לי חבטה מרשימה בלחי ובאף באמצעות האמה. התרסקתי על הארץ, וכשהרמתי את הראש ראיתי שהיא רוכנת מעלי. היא אמרה, "כלבה מכוערת," ירקה לי בפנים והסתלקה. החברות שלה צחקו בהתרגשות אלימה.
אמנם דרכי הצטלבה בדרכו של פיט עוד כמה פעמים באותו שבוע, אבל לא דיברנו, והנחתי שהאזלט הפחידה גם אותו. לא כתבתי לו, מחשש שהיא מחטטת לו בטלפון. לאויבים שלה היו חיים קשים בבית הספר. ביום ראשון שלאחר מכן הלכתי לקנות עיתון וכמובן לא ציפיתי שפיט יחכה לי. בדרך חזרה התיישבתי על הספסל בטיילת, לזכר הימים הטובים, וצפיתי בשחפים מתווכחים על תוצאות משחקי הכדורגל של אתמול. פתאום הוא צץ לצדי והניח יד על הכתף שלי. הוא הוציא נחש גומי מהכיס ונתן לי אותו. "קניתי לך את זה את יודעת, כדי להגיד סליחה. הייתי צריך להעיף את התמונות ההן. אני ממש מצטער."
"אמרת שהיא לא החברה שלך, אז מה הסיפור?"
"לא נכון. אמרתי שזה לא 'רשמי'."
"מה זה אומר בכלל?"
"זה אומר שאנחנו מתנהגים כמו זוג, אבל מבחינתי זה חופשי."
"אז מתברר שהיא לא מרגישה כמוך. היא אמרה שאתה החבר שלה רגע לפני שהיא הכניסה לי אגרוף בפרצוף."
"חרא. אני ממש מצטער, אבל זאת לא אשמתי שהיא לא יציבה."
"אמרת לה בבירור שאתה לא מחשיב אותה לחברה שלך?"
"כן, אבל זה לא משנה לה. היא רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה."
"אתה מפחד ממנה?"
"לא בדיוק, אבל אני מפחד ממה שיקרה אם אכנס לרשימה השחורה שלה."
"אז אתה פחדן?"
"אפשר להגיד, אבל אני חתיך."
"אתה חושב שאני חתיכה?" שאלתי, סתם בשביל הקטע.
"פי מאה יותר ממה שנדמה לך."
בהינו בים בדממה כמה דקות וניסיתי לאזור אומץ ולהגיד את מה שבאמת רציתי להגיד. שחף נחת על עמוד לפנינו והסתכל לי ישר בעיניים. "מי פחדנית עכשיו?" דמיינתי אותו אומר. הרמתי את הכפפה ופלטתי:
"תשמע, פיט, אני ממש אוהבת לבלות איתך ואני אשמח אם נעשה את זה בגלוי ונבדוק אם אנחנו מתאימים. אבל אני לא רוצה שנמשיך להיפגש עד שתפתור את העניין עם קלייר האזלט."
"אני אפתור את זה, מבטיח. עכשיו בואי נשכח מהכול. תבחרי כתבה מהעיתון ונדבר עליה."
"מבטיח?" שאלתי וקיוויתי שאני מקרינה רצינות.
"מבטיח," הוא ענה, תחב את קצה נחש הגומי לפה והתחיל ללעוס. עלעלתי בעיתון ונעצרתי בכתבת צבע על נקר עקוד.
"מה דעתך על זה? הוא נראה ממש מיוחד, לא?" שאלתי.
"קצת מגונדר מדי לטעמי, מלאכותי כזה," ענה.
"זה ההפך ממלאכותי! הוא נולד ככה. הוא בכלל לא מקדיש מחשבה למראה שלו."
"אני יודע, אבל ראוותנות לא מושכת אותי. תבוא פשוט ותן למילים שלך לדבר. ברור לך שכל הכתמים והטלאים האלה נועדו להיות מאיימים, נכון? זאת לא התחלה טובה. מה עם אהבה?"
צחקתי, תלשתי את נחש הגומי מהפה שלו והפניתי אליו את הראש בהזמנה לנשיקה. הוא הגיב מיד. זאת היתה הנשיקה האמיתית הראשונה שלי, ולכן גם הנשיקה הכי מאתגרת. השפתיים שלי היו יבשות מרוח הים ושלו היו דביקות ומתוקות מהסוכרייה. ידעתי שאמורים להשתמש בלשון, אז הכנסתי אותה לפה שלו והוצאתי אותה שוב ושוב, כמו נחש שמרחרח את האוויר. קלטתי שבנשיקות בסרטים ובסדרות תמיד שומעים המהומי הערכה, ולכן פלטתי כמה נהמות של פיתון מאוים. כשעצרתי לרגע כדי לנשום, ניצלתי את ההזדמנות ונשכתי את ראש נחש הגומי ככה שאהיה דביקה כמו פיט. לא הצלחתי לבלוע אותו, וכשחזרנו להתנשק הוא נפלט לי מהפה וצנח על הספסל. לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים גם כשהנשיקה נעשתה לוהטת ודביקה יותר. כשסוף סוף הפסקנו, הסנטרים שלנו נטפו ריר ירוק. הצבעתי עליו כמו חייזר חמוד ואמרתי לאט:
"אתה. חבר."
הוא ענה באצבע תואמת:
"את. חברה."
לא היתה לי בעיה עם זה.
מעולם לא הצהרנו על הקשר בפומבי, אבל האזלט כמובן גילתה. והיא נקמה את נקמתה בסמסטר הראשון של שנת הלימודים הבאה.
יום אחד זימנו אותי למשרד המנהל. כשעליתי לחדרו, האזלט וכמה מהשפוטות שלה בדיוק ירדו במדרגות. הן נראו משועשעות, והאזלט חייכה מין חיוך מוזר. בתחתית המדרגות הן פרצו בהתקף צחקוקים.
הן סיפרו למנהל על עסקי הקוסמטיקה שלי. זה היה חמור מאוד. הוא שקל להתלונן במשטרה. הודיתי בכול, אבל לא הזכרתי את לואיז. ההורים שלי באו לאסוף אותי. עמדו לסלק אותי מבית הספר. אבא לא פנה אלי יותר בחיבה או בדאגה. ההורים שלי החליטו שאמשיך ללמוד בבית כדי שאוכל לגשת לבחינות הבגרות. כשלא למדתי, דרשו ממני לעזור במלון שבעה ימים בשבוע. סיפרתי להם שגם לואיז היתה מעורבת בסחיבה מהחנויות, בתקווה שהם יאשימו אותי קצת פחות. זאת היתה טעות גדולה. אבא סיפר להורים שלה, והם סיכמו שלא יאפשרו לנו להתראות שוב. אמרתי לאמא שברגע שאסיים את הבחינות אעזוב את הבית. היא אמרה שזה רעיון מצוין.
בהתחלה דיברתי עם פיט כל יום, אבל מהר מאוד השיחות נעשו מביכות ומרוחקות. הפעם הבאה שראיתי אותו היתה כשבאתי להיבחן בבית הספר. החלפנו חיוכים, אבל לא היה לנו מה להגיד אחד לשני. אבא הסיע אותי לבחינה וחיכה בחוץ עד שסיימתי. באוגוסט, חודשיים לפני יום הולדתי השמונה עשר, עזבתי את הבית ועברתי לדירת חדר מרוהטת ליד הטיילת בברייטון. השתמשתי בכסף שסבתא הורישה לי כדי לשלם את המקדמה ושלושה חודשי שכירות. התחלתי לעבוד כמלצרית וברמנית במסעדה מקסיקנית סמוכה. לילה אחד, אחרי שעבדתי שם חודש בערך, ראיתי את אמא ואבא בוחנים את התפריט בחלון. הם לא אהבו את ההיצע והסתלקו. זה העציב אותי, אבל שכנעתי את עצמי שהעצבות הזאת היא תוצאה של העובדה שהמשכתי הלאה, שהיא חלק מההתחלה החדשה שלי.
ואז הכרתי את טומי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
