- 15 -
רג'י שולח אותנו אל שדות הלוונדר של טופיקה.
דונמים של שיחים סגולים משתרעים מכל עבר, ססגוניים כמעט כמו הציורים שמציירת השקיעה בעננים. מתברר שהגענו בדיוק בזמן. הקציר מתקרב, ואחריו השדות יהיו עירומים.
זה היה אירוני אם היינו מגיעים עם אחי המת אל הלוונדר שהוא לא הספיק לראות בחייו, ומגלים שגם אנחנו איחרנו את המועד.
בעודי פוסעת בין השיחים הפורחים וידי מברישות את הגבעולים המבושמים, אני חושבת על העיתוי ועל הערמומיות שאפיינה את אחי.
"אולי הוא רצה שנחזור?" המילים נפלטות מפי לפני שאני מספיקה להתלבט אם להגיד אותן.
דום הולך בעקבותי, גבוה ומוצק, גוהר מעלי למרות המטרים המפרידים בינינו.
"למה את מתכוונת?"
אני מפסיקה לשוטט ומסתובבת אליו, משתדלת להתעלם מהקווצות הזהובות שהאור הגווע שוזר בשערו הכהה. "הגענו לחוף באמצע החורף. ראינו את התולעים הזוהרות, או איך שלא קוראים להן, באמצע הלילה. וגם הלוונדר לא פורח כל השנה." אני מחווה בידי על המרחבים הסגולים, שמחה ששאר המטיילים מרוחקים מאיתנו, והאדם היחיד ששומע אותי לוטש בי מבט תמה. "הלוונדר פורח רק בחודשים מסוימים. הגענו בזמן במקרה. היה לנו מזל." אני שומטת את זרועי. "ואם לא היה לנו מזל? ואם היינו מגיעים לשדות אחרי הקציר? ואם דיו לנצח נצחים היו סגורים לרגל חופשה או משהו?"
"את טוענת שג'וש רצה שנעשה את המסעות האלה יותר מפעם אחת." הלסת של ג'וש מתהדקת כשהוא הוגה בהשערה שלי.
אני צוחקת. "זה בטח היה משעשע אותו. אנחנו מדברים על ג'וש, הנווד המתמיד. הבחור שסירב להגיד איפה הוא נמצא בדיוק, ונתן רק את אזור הזמן ואולי איזה רמז או שניים." לפעמים זה הרתיח אותי כל כך, שסירבתי לשתף פעולה. ולפעמים הקדשתי חצי שעה לחקר זאב הרעמה ומנהגי השתייה שלו רק כדי להבין איפה אחי נמצא. "הוא בטח קימץ במידע בכוונה. הוא לא חשב שלנסוע פעמיים זאת טרחה. הוא השאיר לנו מספיק כסף כדי לממן את כל המסעות האלה."
לפני שבועיים הסתיים איזה הליך של חלוקת הרכוש אחרי המוות, וקיבלתי את הכסף שאחי ייעד לנסיעות שלנו. פתחתי חשבון בנק נוסף, הפקדתי את הכסף, וקראתי לו "הקרן להשתלטות על העולם", בתקווה שהבנקאי המקוון שלי יצחק ולא ידווח לאף בי איי.
נראה לך שיש לי זמן לטוס ממדינה למדינה? אני מתרעמת ביני לביני. והמחשבה האנוכית מולידה רגשות אשם.
אבל איך אני יכולה לגנות את ג'וש, שלא זכה לבקר כאן אפילו פעם אחת? איך אני יכולה להתלונן על כך שאיאלץ להגיע לכאן כמה פעמים, רק כדי להריח את הלוונדר המדהים הזה?
איזה סיוט.
"תשכח מזה," אני מפטירה ומסמיקה מתסכול ובושה.
דום לא מגיב, ואני אסירת תודה. היום הזה היה מוזר ורגיש, שורש כף היד שלי פועם, והנוף יפה כל כך, שכואב לי הלב. אני לא יודעת אם לברוח או להישאר כאן לנצח. אבל כשהאור בשמים מתפוגג, אני יודעת שהגיע הזמן לבצע את המטלה שלשמה הגענו.
אני מכניסה את היד לתיק ומרגישה כאב בשורש כף היד, שמזכיר לי מיד את המילים החרוטות בו.
באהבה, ג'וש
האהבה הזאת באמת כואבת עכשיו.
"נראה כמו מקום טוב לנוח," אני ממלמלת, ומרימה את מכל הראברמייד כדי שג'וש יראה את השמש השוקעת ואת השמים המאפילים סביבנו. "יש פה ריח טוב."
דום נוהם משהו שנשמע לי כמו אי הסכמה.
העצבים ניצתים בחזה שלי, ואת מקום הדכדוך תופס הרוגז.
"יש לך בעיה עם לוונדר?"
הוא לוטש מבט בצמחים ופניו עוטות את המסכה הסטואית המוכרת, המתסכלת. "זה בסדר."
"בסדר?" אני מצמידה את ג'וש לחזה, נעלבת בשמו ובשם הצמחים הריחניים שמקיפים אותנו. "לוונדר זה ריח מדהים. קליל ורענן ואדמתי ופרחוני. מרגיע, אבל לא משתלט. לוונדר הוא צמח שמיימי. שתית פעם לאטה לוונדר? זה מעדן. כן כן, הריח הזה כל כך טוב שאפשר לשתות אותו. אם לחלומות טובים היה ריח, הם היו בריח לוונדר. אם מלאכים קיימים, תהיה בטוח שהם מתקלחים במי לוונדר ומקרצפים את התחת בסבון לוונדר."
בעודי נואמת על תהילת הלוונדר, דום מתמקד בי, והגבות שלו מתרוממות עם כל טיעון נחרץ.
"מקורות יודעי דבר מוסרים לי שאנשים שאוהבים לוונדר הם נעלים מבחינה גופנית, מנטלית ורגשית. ואנשים שלא אוהבים לוונדר הם רובוטים חסרי נשמה ששואבים את כל ההנאה מהעולם. נכון, ג'וש?" אני מרימה את מכל האפר ומצמידה את האוזן למכסה. "הוא אומר שאני צודקת ושדום צריך להוציא את האף מהתחת שלו, שבוודאות לא מריח מלוונדר."
דום משלב את זרועותיו על החזה וחוזר לבהות בשדות. "רוזלין השתמשה בבושם לוונדר." הוא מושך בכתפיו. "תמיד חשבתי שהוא בסדר. פשוט בסדר. זה כנראה הצד הרובוטי שלי."
הטיעונים השנונים שנותרו לי מתאדים בן רגע.
יופי. התהוללתי חמש דקות תמימות על הריח המדהים של האקסית שלו. זה בטח הריח הטבעי שלה, והוא רק חשב שזה בושם. עד כדי כך רוזלין מדהימה.
פתאום אני מתחילה לפקפק באהבתי ללוונדר. האם התאהבתי בו מרצוני החופשי, או שהחלטתי שאני אוהבת אותו כי רציתי להידמות לרוזלין?
אני חורקת שיניים ומפנה את הגב אל דום כדי לשאוף כמה שאיפות הרגעה ולהזכיר לעצמי שהתכוונתי לא לנסות להרוג אותו בכל פעם שאני רואה אותו.
מה שקרה בינינו קרה לפני שנים, ואין לי שום כוונה להחזיר לו את השליטה עלי. אני יכולה להתנהג כמו אישה בוגרת במשך כמה נסיעות קצרות. אולי.
כשאני נרגעת, אני מסירה את מכסה הראברמייד ופונה מערבה, אל השמש ההולכת ונעלמת מעבר לאופק.
"אני מקווה שאתה תיהנה מהריח," אני אומרת לאחי ומעיפה מבט אל דום, נותנת לו הזדמנות להגיד משהו.
מבטו נעוץ בידיים שלי, שמערסלות את המכל. "אני חושב שהוא אהב את הריח הזה," ממלמל דום. "ועכשיו הוא ייהנה ממנו לנצח."
האפר של ג'וש נשפך ומתערבב ברוח הלוונדר הקלה.
- 16 -
אני מנסה לצמצם ככל האפשר את המגע עם ססיליה סנדרסון. הייתי אומרת שלמדתי ממנה, כי ככה היא נהגה כלפי בילדותי. והיא המשיכה לנהוג ככה גם כשהתבגרתי. אבל בשבוע האחרון אמא שלי צלצלה חמש פעמים. לא עניתי, וכשהיא מצלצלת בסוף יום עבודה, אני יודעת שאני צריכה לסנן אותה שוב.
למדתי את הלקח מזמן.
אבל משהו גורם לי לחמוק לאחד מתאי השירותים, ולהחליק באצבעות על המסך.
אני אומרת לעצמי שאני עונה כי אולי היא רוצה לברך אותי ליום ההולדת, שיחול מחר. אבל ספק אם ססיליה זוכרת את תאריך הלידה שלי, למרות שהיא היתה שם. והיא מעולם לא טרחה לציין את יום ההולדת שלי בעבר, אז למה שתתחיל עכשיו?
אבל לא, אני עונה כי אני מפחדת.
משום מה אני חוששת שיש לה מידע חשוב, ושאתחרט אם לא אקבל אותו. זאת תוצאת הנזק הפנימי שנוצר ביום שג'וש התקשר אלי והזמין את עצמו לביקור. הוא לא נהג להתקשר. ואפילו כשהוא החליט לקפוץ לביקור, הוא רק שלח לי הודעה לגבי התוכניות שלו, ואני חיכיתי בקוצר רוח שהוא ידפוק בדלת. ואם כבר הוא התקשר, זה היה בשיחת וידיאו.
אז כשהוא התקשר בשיחה רגילה זה היה מוזר, אבל לא תהיתי למה ג'וש חרג ממנהגו עד שהוא נכנס עם מבט מוטרף בעיניים. אחר כך, כשיצאנו, הוא התנהג כאילו הכול בסדר, עשה הצגה בשבילי ובשביל החברים שלי. אבל למחרת בבוקר, הוא התיישב על הספה ופרץ בבכי. אחי מעולם לא התבייש ברגשות שלו, אבל הם נעו בין התרגשות להתלהבות, עם נגיעות של תסכול, וברקע היה שעשוע מתמיד. ראיתי אותו דומע מול סרטים או סרטונים חמודים של חיות באינטרנט. אבל אף פעם לא ראיתי אותו ממרר בבכי בייאוש כזה.
ואז הוא סיפר לי על האבחנה שלו. זה היה כל כך מוזר, הדמעות פשוט זלגו לו על הפנים והפחד מילא את העיניים שלו, ובכל זאת הוא ניסה להתבדח ולהצחיק אותי. אולי הוא חשב שאם אני אצחק, סימן שמצבו לא חמור מדי.
אז שיתפתי פעולה והתבדחתי איתו.
ומאז אני שונאת שיחות טלפון.
אבל עכשיו אני חייבת לענות.
"ססיליה."
בלוויה קראתי לה "אמא", וזה נשמע מוזר נורא. היא לא עשתה הרבה כדי לזכות בתואר הזה. ג'וש היה זה שטיפל בי. גברת פרי היתה זאת שהראתה לי מה זאת אהבת אם, גם אם קיבלתי אותה רק במנות קטנות. הן הספיקו כדי שאמשיך הלאה.
"יקירה," מברכת אותי ססיליה. "מזמן לא דיברנו. ברחת מהלוויה לפני שהספקתי להציג אותך לחברים שלי."
איכס. אני שמחה שברחתי מוקדם, למרות הנסיבות שגרמו לי לעשות את זה. המחשבה שהייתי נאלצת לדבר עם מישהו מהאורחים של אמא שלי מעוררת בי רצון לפשוט את עורי תא אחר תא.
"לא נורא. אני אציג את עצמי בלוויה בפעם הבאה שתקברי ילד."
"כן," היא מסכימה, ואני לא יודעת אם לצחוק או לנתק. בעודי מתחבטת, היא ממשיכה. "רציתי לדבר איתך על משהו."
"זה מקרה חירום?" הרי זאת הסיבה היחידה שעניתי לטלפון. ועכשיו אני מתקשה להעלות בדעתי מקרה חירום שקשור לאמא שלי, שעשוי לעניין אותי.
"זה משהו שמטריד אותי מאוד, יקירה." אם הייתי עומדת מול אמא שלי, הייתי רואה את שרבוב השפתיים המתורגל שלה. "אמיליה סיפרה לי שאת עושה משהו מדהים לזכר אחיך. למה לא סיפרת לי? זה חומר לסרט ממש. העולם צריך לדעת על זה. אנשים צריכים לשמוע כמה רחוק המשפחה מוכנה ללכת כדי לוודא שג'וש ינוח בשלום על משכבו."
אוף. הייתי מעדיפה שאמא שלי לא תדע על המסעות לפיזור האפר ועל המכתבים של ג'וש. וכיוון השיחה לא מוצא חן בעיני.
ג'וש לא כתב בשום מקום שהעולם צריך לדעת. נכון, התמונות שלו התפרסמו ברחבי העולם. אבל אני חושבת שגם אם הוא לא היה מקבל תשלום על אף אחת מהתמונות שלו, גם אם רק החברים והקרובים שלו היו רואים אותן, לא היתה לו שום בעיה עם זה.
ג'וש ואני לא דומים בכלל לאמא שלנו. אנחנו לא רודפי תהילה.
אני שותקת, בעיקר כדי לא להגיד משהו שיידרדר לריב. היה לי יום קשה במשרד, מלא בנתונים והסחות דעת בלתי פוסקות מצד עמיתים. אני עייפה ושחוקה מכדי לריב עם אמא שלי.
"נו?" היא לוחצת כשאני ממשיכה לשתוק. "אז תספרי לי?"
"מה לספר לך?" במראת השירותים אני רואה שני עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלי, שמפצירים בי ללכת הביתה ולישון. "אין מה לספר. אני עושה מה שג'וש ביקש ממני לעשות. אם הוא היה רוצה שתצטרפי, אני בטוחה שהוא היה מציין את זה במכתב שלך."
הוא נושפת בכעס, ואני מנסה לא להיכנע לסקרנות, שדוחקת בי לשאול מה הוא כתב לה. זה יכול להיות כל דבר: מחילה. גינוי.
ולמרות שג'וש היה סלחן מטבעו, אני חושדת באפשרות השנייה.
לא היתה לו סבלנות לאנשים שלא ניסו לפחות להתנהג בהגינות. למשל אבא שלנו. האיש עזב מיד אחרי שנולדתי ולא יצר קשר מעולם. התברר שהוא שלח דמי מזונות שהיו רחוקים מלהספיק, אם תשאלו את ססיליה או את פלורנס וזהו. אבל כשמלאו לי שלוש עשרה, שכנעתי את עצמי שמשהו מונע ממנו לשמור על קשר איתנו. שפלורנס טועה, והוא לא עזב בגללי. שהוא רצה להיות אבא שלי לאורך כל הדרך, אבל משום מה זה לא התאפשר. אולי האדישות של אמא שלנו הרחיקה אותו, ואולי היא הרחיקה אותנו ממנו. אולי הוא התבייש כל כך בעזיבה, שהוא הניח שלא נסלח לו. אבל הייתי סולחת. מאדי בת השלוש עשרה היתה מוכנה לעשות הכול כדי שיהיה לה הורה אוהב אחד לפחות.
התחננתי בפני ג'וש שיעזור לי לאתר אותו. רק מספר טלפון. רק להתקשר אליו להגיד לו שאם הוא רוצה לחזור לחיי, אני אקבל אותו בברכה.
בהתחלה ג'וש ניסה לשכנע אותי שלא אטרח. הוא לא סירב מפורשות התנגדות נחרצת לא היתה באופי שלו. אבל הוא השתדל להניא אותי בעדינות. הוא שאל מה אני מחפשת באב, והבטיח שיעשה כל מה שאב היה עושה, אם רק ארפה מהמחשבות על הגבר הזה, שאחראי למחצית הדנ"א שלי.
אבל סירבתי להירגע, ובסופו של דבר ג'וש נכנע.
אחרי מחקר קצר באינטרנט הוא מצא מספר טלפון וכתובת. ביום הולדתי הארבעה עשר, לפני שלוש עשרה שנים בדיוק, התקשרתי אליו. ישבנו במכונית של ג'וש, הוא מאחורי ההגה, מקיש מקצב עצבני, ואני לופתת את הטלפון שלו כי לא היה לי טלפון משלי. זה היה בשביל הגישה שלנו, כי ממילא לא התכוונו לנסוע לשום מקום, פשוט רציתי שפלורנס וססיליה לא יפריעו.
למרות שאם אבא שלי היה מזמין אותנו לבית שלו, הייתי מתחננת בפני ג'וש שניסע לניו ג'רזי.
כשהוא ענה, שמעתי קול שהזכיר לי את אחי, רק נמוך יותר.
היה מוזר כל כך לשמוע את הקול הזה, הדומה כל כך לקולו של ג'וש, אומר לי שהוא לא רוצה לראות אותי. שהוא לא סתם השאיר אותנו עם ססיליה. שהוא פתח דף חדש ויש לו חיים אחרים. שאין בינינו שום קשר.
אבל הכי צרמה לי העובדה שאחי האוהב תלש לי את הטלפון מהידיים, נהם שהוא חלאת המין האנושי, שהוא לא ראוי להכיר אותי, ושהוא לעולם לא יֵדע איזה בן אדם מדהים הוא מחמיץ.
אחר כך הוא ניתק, התניע, והסיע אותנו לדוכן הגלידה האיטלקית האהוב עלינו, שם אילצתי את עצמי לשתות כוס ברד בטעם תות, כדי להסתיר ממנו את העובדה שהלב שלי מרוסק לחתיכות.
אבל הוא ידע. ג'וש תמיד ידע.
הוא עצר בסופרמרקט, קנה חבילה של עשרים וארבעה גלילי נייר טואלט במבצע, והסיע אותנו לניו ג'רזי. את שארית יום ההולדת שלי בילינו בכיסוי הבית של אבא שלנו בנייר טואלט. וכשעמדנו והתפעלנו ממעשה ידינו, ג'וש כרך את זרועו סביב כתפי וחיבק אותי חזק.
"אומרים שכל אחד צריך אמא ואבא. אבל אנחנו לא צריכים, אגרנית. אנחנו צריכים רק אחד את השני. ויש לך אותי. תמיד."
המילים האלה החזיקו אותי הרבה מאוד זמן.
אבל הן לא היו נכונות. כי זה לא היה לתמיד.
"אחיך היה אוהב את הרעיון שנעשה את זה יחד." הקול של אמא שלי שולף אותי מסבך הזיכרונות המכאיבים, ומחזיר אותי למציאות המרה שבה האישה הזאת ישנה, ואילו ג'וש איננו. "מה היעד הבא שלך? ומתי את נוסעת? אני יכולה להגיע לכל מקום בכל שעה."
היית מתה.
למען האמת הייתי צריכה לצפות לשיחה הזאת. הייתי צריכה לדעת שהיא תגיע, ולהתכונן נפשית. אמא שלי מחפשת נושא חדש. משהו לכתוב עליו ברשתות ובבלוג שלה.
אחרי הכול, המפרנס העיקרי שלה מת.
אבל פיזור האפר שלו ברחבי ארצות הברית זה סיפור מושלם שאפשר לחלוב ממנו הרבה מאוד. היא תצלם תמונות אֵבל מבוימות ביעדים יפהפיים. וגם אם היא תכתוב רק רשומה אחת על כל מדינה, יהיו לה שמונה. גם אם היא תפרסם רק אחת בחודש, היא תכסה כמעט שנה. והיא בטח יכולה למתוח את זה עוד יותר. האפשרויות בלתי מגובלות. אני לא אתפלא אם היא תמציא עוד כמה מדינות בשביל הדרמה. למי אכפת מה ג'וש רצה?
העיניים שלי ננעלות על שורש כף היד.
באהבה, ג'וש
אהבתי אותו בחזרה. אני אוהבת אותו. ולכן זה התפקיד שלי.
טוב, לא רק שלי.
"אני לא עושה את זה לבד." אין לי מושג איך המילים האלה יצאו מבעד ללסת חשוקה כל כך, אבל הן יצאו. והן אפילו בוגרות יחסית, ולא איזו צרחת באנשי שהיתה שולחת את אמא שלי להזדיין ולא לחזור.
"אני יודעת, יקירה. את עושה את זה עם דום. אמא שלו סיפרה לי. את מתארת לעצמך איך הרגשתי? לשמוע מאמיליה מה אתם עושים עם הבן שלי?" היא נאנחת מעומק הלב, כנראה באכזבה. "אני יודעת שדום בחור מושך. ושהוא היה חבר של ג'וש. אבל אני אמא שלו, מדלין. אני אמורה לעשות את זה." לרגע משתררת דממה, ואז היא מוסיפה, כביכול במחשבה שנייה, "איתך, כמובן."
מתחשק לי לדקור משהו, אבל אין כאן שום דבר דוקר. נותר לי רק לתלוש מגבת נייר מהמתקן ולמעוך אותה.
וזה לא מתקרב לספק את הדחפים האלימים שלי.
"את לא משתתפת במסעות האלה. ג'וש לא ביקש ממך, ולכן את לא משתתפת."
אני מדברת בקול רובוטי, מנסה לחקות את הנימה של דום כשאני מתסכלת אותו עד מוות. לפעמים אני מגלה שהדרך היחידה לדבר עם אמא שלי היא להתחזות לדומיניק פרי. לא שזה מעביר את המסר. אבל זה מונע ריבים, צרחות והקזת דם.
"אני חושבת שזה מה שג'וש היה רוצה," היא חוזרת.
נראה לי שכל אדם אקראי ברחוב עשוי לדעת יותר טוב מאמא שלי מה ג'וש היה רוצה.
והעובדה שססיליה חושבת שיש לה זכות על המשאלות האחרונות של ג'וש יותר מלדום מדהימה אותי. הוא היה חלק מחיי היומיום של ג'וש. אני מוכנה להתערב שהוא ידע את כל הסודות הכי אפלים של אחי. יש מצב שהוא יודע עליו יותר ממני אפילו. כואב להודות, אבל דום הוא כנראה האדם היחיד שאוהב את ג'וש כמעט כמוני. בכל פעם שביקרתי את ג'וש בבית החולים, דום היה שם, או שרוזלין היתה שם וידעתי שבעלה נמצא לא רחוק.
בעלה לשעבר, אני מזכירה לעצמי.
דום הוא זה שהתייצב לצד ג'וש ברגע האמת. ועם כל התסכול מכך שהוא משתתף במסעות שלי, הוא מאפשר לי להתאבל בדרך היחידה שאני מסוגלת: להטיח עלבונות ועקיצות ואמיתות, ולשקוע בשתיקות רועמות ונשימות כבדות, מגומגמות.
אמא שלי לעולם לא היתה מאפשרת לי להתמודד עם הרגשות המורכבים הכרוכים בפיזור האפר של אחי. אם ססיליה תשתתף אפילו במסע אחד, היא תהרוס אותי.
עם דום אני לא מרגישה ככה.
בהתחלה חשבתי שכל רגע נוסף בחברתו יפרק אותי.
אבל ואני לא חושבת שאעז אי פעם להודות בזה בקול הנוכחות של דום במסעות האלה עוזרת לי.
אני שואפת אוויר דרך האף כי השיחה המלחיצה מכווצת את דרכי הנשימה שלי.
ואז אני לוטשת מבט בכתב היד של ג'וש על שורש כף היד שלי. באהבה שהוא רחש לדום ולי.
ורק לנו.
"לא, ססיליה. אני עושה את זה עם דום. אני צריכה רק אותו בדבר הזה."
האם אמרתי שאני צריכה אותו?
"טוב, מדלין, תחשבי על זה." קולה מתוח, רוטט מזעם שהיא מנסה לכבוש. אני כנראה לא היחידה שמתעצבנת בקלות בימים אלה. "תחשבי כמה אנשים ייתרמו מהסיפור הזה. הכתיבה שלי עוזרת להם. אנשים צריכים לדעת על ג'וש."
"האנשים החשובים באמת יודעים עליו," אני מתפרצת, נוטשת את החיקוי של דום. "וברור שאת לא אחת מהם. אני חוסמת את המספר שלך. אני לא יכולה יותר. תחזרי להעמיד פנים שאין לך בת. כי מבחינתי, אין לך."
אני מנתקת ותוחבת את הטלפון לתיק, ואז משתופפת בתא השירותים, מחבקת את הברכיים ומשעינה עליהן את המצח, ומחכה שהדמעות יבואו.
אבל הן לא באות.
יום הולדת שמח, לעזאזל.
סתיו
- 17 -
"איזה בן זונה מורבידי."
ג'וש בטח חשב שזה היעד הכי מצחיק בתוכנית המסעות שלאחר המוות.
דום ואני שילמנו זה עתה חמישה עשר דולר כל אחד כדי להיכנס לוַולצֶ'ר סיטי, אריזונה. שנינו הגענו לפיניקס לפני כמה שעות, ומכיוון שזמני הטיסות היו קרובים, הסכמתי, בהסתייגות, לחלוק איתו מכונית שכורה. אחר כך נכנסנו כל אחד לחדרו, החלפנו בגדים ויצאנו בעקבות הקואורדינטות.
שהביאו אותנו הנה.
לעיירת הרפאים הזאת.
דום צוחק ביובש ומוביל אותי דרך גדר העץ המציינת את תחילתה של ולצ'ר סיטי.
למרבה האירוניה, הציוויליזציה המתה של המערב הפרוע מלאת חיים. אנשים משוטטים בדרכי העפר, אחדים לבדם, כמו דום וכמוני, ואחרים עם מדריכים בלבוש תקופתי. אם ג'וש היה כאן, סביר להניח שהוא היה מתחנן לקבל כובע בוקרים וסמל של שריף.
הכול צחיח כאן, לא רק ההומור של דום. במעבר מסיאטל למדבר, העור שלי נהפך לנייר פריך שעומד להיסדק ולהתפורר בכל רגע. אני שולחת יד לאחור ושולפת בקבוק מים מהכיס הצדדי של התרמיל. זה בקבוק קטן, קל משקל, ולא מספק במזג האוויר הזה. בקצב הלגימות שלי, ספק אם הוא ישרוד עשרים דקות.
לא התכוננתי כמו שצריך. אוקטובר אמור להיות קריר, אבל כאן הטמפרטורה כבר קרובה לשלושים מעלות, ועוד היד נטויה. אפילו קרם הגנה עם SPF 60 לא מספיק בשמש החזקה הזאת. אני מנמיכה את שולי הכובע מעל הפנים וממהרת להדביק את דום.
הוא נעצר מול בניין עם שלט מצויר ביד שכתוב עליו בית בושת.
"וואו. לא הולך לך עם האפליקציות?" אני שואלת. "צריך פרטיות?"
דום מנסה לנעוץ בי מבט נרגז, אבל אני רואה את העיקול הקל בזווית הפה הנחוש. "אני מחפש צל כדי לקרוא את המכתב בלי שתעלי באש."
"אתה קורא לי ערפדית? זה נורא סקסי. תודה על המחמאה."
השפתיים של דום מתעקלות עוד יותר. "מבחינת המראה את מתאימה. וגם מבחינת הנשכנות."
אני מזעיפה פנים. ואז עולה במהירות במדרגות העץ ונכנסת למבנה, כיאה ליצור ירא השמש שהוא השווה אותי אליו. אני לא שונאת שמש. אני פשוט יודעת כמה כואב להישרף. בימים שמשיים אני אוהבת לשבת על הרצפה או להצטנף בכורסה, וליהנות מהאור הטבעי בצלה הקריר של הדירה שלי.
לא באמצע המדבר, עם אפס עננים בשמים ובלי שום סוכך.
הצחוק של דום נכנס בעקבותי, ועד מהרה גם כפות הרגליים שלו.
ואז הוא מתכווץ, מניח יד על לבו ומסנן "זין."
אני מסתובבת בעקבות המבט שלו ורואה דמות גבוהה, שמקפיצה אותי רגע לפני שאני פורצת בצחוק, כי זאת לא רוח רפאים אלא בובת חייטים בבגדים תקופתיים. האדם המזויף הזה הוא הדבר הכי מודרני בחדר. הזמן מחה כל זכר לדברים שהדיירים הקודמים השאירו מאחור. צמוד לקיר עומד פסנתר עתיק, ומולו מראה מעוותת. תנור שחור חסון עומד בפינה, ויש בו יופי פשוט. לא שהייתי רוצה שידליקו אותו בחום המחניק הזה. כשאני משתרכת הלאה אל פנים בית הבושת, לוחות הרצפה שוקעים קצת מתחת לרגלי. הם הרבה יותר זקנים ממני, והם עדיין כאן.
אבק מיתמר ונוחת על לשוני. אני מוציאה את הבקבוק ושותה עוד מים.
"מקסים," אני אומרת אחרי ששתיתי, ומטה את הראש לעבר בובת תינוקת מקריפה שצופה עלינו מהחדר הסמוך. "יופי של מקום להעביר בו את החיים שלאחר המוות."
דום שוב גוהר לצדי. "את חושבת שהבית הזה רדוף?"
אני מרשה לעצמי להסתכל על הפנים שלו, ובודקת אם יש בהן לעג. אבל דום לא חושף דבר.
"אני לא אגיד שאין רוחות רפאים, כדי לא לעצבן אותן. אבל אם מתחשק לך שאיזו פרוצה מימים עברו תיכנס בך, לך על זה." אני מצביעה על שולחן האיפור עם המראה הסדוקה.
דום פותח את הפה, אבל שותק כשאני דוחפת אותו בחזה לעבר החדר הבא. "לשם. תעליב את המתים כשאני לא במרחק התזה."
דום מגלגל עיניים אבל לא טורח להסתיר את החיוך ומפטיר, "פחדנית."
לפני שאני מספיקה לענות לו כגמולו, הוא מוריד את התרמיל מהגב ופותח כיס קטן. הוא שולף את אחד המכתבים של ג'וש.
"רוצה לקרוא?" הוא שואל ומושיט לי את המעטפה.
אני מקבלת את המנחה, וכשהאצבעות שלנו נוגעות מבטי מתזז בין שורשי כפות הידיים שלנו.
באהבה, ג'וש
הקעקוע שלי בולט לעין. הוא החלים יפה, ונשארה רק מעט רגישות מגרדת. הקווים השחורים נטמעו להפליא בעור. אם אני עוצמת עיניים ומעבירה עליהם את האגודל, אני לא אפילו לא מרגישה אותם.
אבל אני תופסת את עצמי מלטפת את האותיות כל הזמן.
עברו עשרה חודשים, ואני עדיין חושבת עליו כל יום. נדמה לי שלא חלפה שעה בלי שחשבתי על ג'וש. החיוך שלו מבזיק בזיכרון שלי מדי פעם. וגם הדחף לכתוב לו על דברים אקראיים בחיי.
כשאני מחלצת את המעטפה מאחיזתו של דום, אני מנסה לראות את הקעקוע שלו. קצות האותיות מציצים מתחת לרצועת השעון.
פתאום אני נתקפת מבוכה, ומתחילה לפתוח את המכתב של ג'וש כדי שנספיק לקרוא אותו לפני שעוד מבקר יחליט להיכנס לבית הבושת. הציפייה הנרגשת לעוד פיסה מאחי פועמת בעורקי. כשאני שולפת את הדף ורואה את כתב היד המוכר של ג'וש, אני כמעט שומעת את הקול שלו מקריא בתוך הראש שלי.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לאריזונה!
ראיתי הרבה חורבות במהלך המסעות שלי, אבל לא הספקתי להגיע לעיירת הכורים הנטושה הזאת.
זה מפחיד שם? יש שם רוחות רפאים?
אם אני אהפוך לרוח, אני מקווה שאוכל לרדוף מקום מגניב ולא את בית החולים הזה. אולי תבצעו גירוש שדים ליתר ביטחון, כדי שלא אתקע לנצח בחלוק עם פתח בגב. למרות שזה נעים ומאוורר...
סליחה. סטיתי מהנושא.
אז ככה. המשימה שלכם, אם תרצו לבצע אותה (וכדאי מאוד שתרצו, כי אני מת וזאת המשאלה שלי), היא לקיים פסטיבל סיפורי ג'וש. בזמן שתסיירו בוולצ'ר סיטי, אני רוצה שתספרו אחד לשני סיפורים שרק אתם יודעים עלי. כן, אני יהיר. ואני מרשה לכם להיות כנים עד כדי אכזריות. תספרו על הדברים הכי מצחיקים, אבל גם על הפאשלות שלי.
כי היו לי כאלה. אני יודע.
תספרו אחד לשני על הדברים שאתם מתחרטים שלא עשיתם איתי. אני אתחיל.
מאדי, בוויילס יש עיירה מלאה חנויות ספרים. אני מתחרט שלא לקחתי אותך לשם וקניתי לך את כל הספרים שאת רוצה. דום, אני מתחרט שלא הלכתי איתך ליותר משחקים של הפיליז. הייתי ממוקד כל כך בחיפוש חוויות חדשות, ששכחתי כמה אפשר ליהנות מקלאסיקה.
אולי אני ארדוף את סיטיזן בנק פארק, ותזמין אותי לבירה בפעם הבאה שאתה מגיע לאצטדיון.
תנסו לא לצבור חרטות כמוני.
תפזרו אותי עם חול המדבר ותצטלמו עם קקטוס.
באהבה,
ג'וש
"לעזאזל איתו," מסנן דום, ואני מסכימה בלב שלם.
אני יודעת שהנסיעות האלה מוקדשות לג'וש ורק לג'וש, אבל לא דיברנו עליו הרבה. השאלה ששאלתי את דום לפני רגע היתה צעד גדול מאוד מבחינתי.
עכשיו אני אמורה להקדיש אלוהים יודע כמה שעות לסיפורים? סיפורים שדום לא יודע?
פיסות מג'וש שהן שלי ורק שלי.
אבל גם הוא יספר לי דברים.
זאת עסקת חליפין. ובסוף יהיו לי יותר סיפורים על אחי משהיו לי בתחילת היום. והחיים שלו יתארכו עוד קצת.
"בואי נלך. נסתובב." זאת לא היתה פקודה. הפעם דום מדבר בהיסוס ומטה את הראש בשאלה לעבר הפתח.
"כן. טוב."
כשאנחנו חוצים את הסף, אני נזכרת פתאום בשיחה עם אמא שלי. איך היא רצתה לבוא. איך אם הייתי נכנעת, היא היתה כאן ושומעת את כל הסיפורים שאנחנו עומדים לחלוק.
לעולם לא אחשוף את הסודות של ג'וש באוזני ססיליה סנדרסון. אישה שתשתמש בהם כדי לבדר אנשים זרים.
אני פונה אל דום בחדות ומועדת לאחור כשהפרצוף שלי כמעט מתנגש בחזה שלו. הוא תופס את כתפי כדי שלא אפול מהמרפסת.
"סליחה. הלכתי קרוב מדי," הוא אומר.
"אמא שלי התקשרה אליך?" אני פולטת.
השפתיים של דום מתהדקות, ואני יודעת את התשובה עוד לפני שהוא מהנהן.
"היא ביקשה להצטרף לנסיעות שלנו?" אני מבהירה.
"ססיליה לא מבקשת דברים."
זה נכון, אבל הניסוח שלו לא מוצא חן בעיני. המבט שלי נודד אל מקום החניה שלנו, בציפייה לראות אותה מתקדמת לעברנו בבגדי מעצבים בוהמייניים ואומרת שהמקום הזה מזכיר לה את ברנינג מן.
"אמרתי לה לא." הקול הנמוך של דום מחזיר אותי אליו.
"באמת?"
ואז אני מבינה שדום עדיין מחזיק אותי, האגודלים שלו מציירים מעגלים מרגיעים על העור שהגופייה שלי חשפה. וכאילו גם הוא שם לב רק עכשיו, דום שומט את ידיו ומכניס אותן לכיסי המכנסיים הקצרים.
"ג'וש סיפר לך איך גרמנו לזה שיגררו את המכונית של אמא שלך?"
אני בוהה בבחור שתמיד חשבתי שאין אחראי ממנו בעולם. "לא." המילה כמעט נתקעת לי בגרון מרוב תדהמה.
דום מחייך בעצב. "ג'וש הגיע לבית הספר וראיתי שהוא עצבני. את יודעת שהוא אף פעם לא התרגז. אז הבנתי שהמצב חמור. הוא סיפר לי שססיליה זרקה כמה ספרים שלך כשלא היית בבית. ספרים שהיו חשובים לך."
אני זוכרת את זה. אחד מהם היה עותק חתום של הסופרת האהובה עלי, והשגתי אותו כי ג'וש לקח אותי לחנות ספרים בעיר, ועמד איתי בתור במשך שעה כדי שתחתום לי.
ססיליה כנראה רצתה לפנות את המדף כדי לסדר עליו את אוסף הקריסטלים שלה, ולא מצאה טעם לשמור ספרים שכבר קראתי.
"אחרי הלימודים קפצנו לבית שלכם ולקחנו את המפתח הנוסף של המכונית. ג'וש ידע שהיא נמצאת בשיעור יוגה או משהו, אז מצאנו את המכונית, החנינו אותה בנתיב שמור לכבאיות, ודיווחנו עליה למשטרה."
"אלוהים." אני בוהה בו. "לא נכון."
"כן נכון." דום רוכן אלי עד שהמצח שלו כמעט נוגע בשלי, ומסתכל לי בעיניים. "אני לא מתחרט על זה. מעולם לא התחרטתי. ולעולם לא אתחרט. שניכם הייתם ראויים לאמא טובה יותר. ולסבתא טובה יותר."
אני בולעת רוק בחוזקה ומסתובבת בראש מסוחרר ממחשבות על המעשה הילדותי והחמוד שג'וש ודום עשו בשמי.
"זה..." אני מכחכחת בגרון, בטוחה שהאוויר היבש הוא שמקשה עלי לדבר. "סיפור מעולה. עכשיו תורי."
דום נוהם ועוקף אותי בדרכו אל אור השמש המסנוור.
בוהק הצהריים מלטף את עורו, נספג בזרועותיו ובצווארו כמו נשיקות אהובה. השמש אוהבת את משפחת פרי בה במידה שהיא שונאת אותי. אבל העובדה שדום משתזף ואילו אני נשרפת, לא אומרת שהוא חסין לקרניים אולטרה סגולות.
"קרם הגנה!" אני קוראת בעקבותיו.
הוא נעצר על שביל העפר הצר ומסתובב אלי. משקפי השמש מסתירים את הבעתו. אבל אני לא מתכוונת לוותר, גם אם הוא מגלגל עיניים.
"מרחת?" אני שואלת ורצה אליו, מורידה את התרמיל כדי לחפש את הבקבוק שקניתי בחנות המתנות בשדה התעופה.
"לא. זה בסדר."
"זה בסדר," אני מחקה אותו בקול נמוך. "תושיט ידיים."
דום מהסס, אבל מושיט את זרועותיו הארוכות. למרבה המזל החלטתי לקנות תרסיס. הריאות שלי מתכווצות כשאני מדמיינת את עצמי מורחת קרם על כל סנטימטר בעורו החשוף.
התרסיס מאפשר לי לשמור מרחק.
אני מתיזה בנדיבות על הזרועות ועל החלק התחתון של הרגליים. כשאני מגיעה לגב, אני נתקלת בבעיה.
"אמרו לך שאתה גבוה מדי?"
הוא פולט נחרה. אני דוקרת את הכליה שלו באצבע.
"תתכופף. אני צריכה להתיז על העורף שלך."
"את מגזימה," הוא מתווכח בעודו מתכופף.
"בעוד עשרים שנה תודה לי, כשלא תחטוף " אני בולעת את המילה האחרונה שעמדתי לפלוט כבדרך אגב.
סרטן.
המילה האיומה ביותר מאז ומעולם.
דום מסתובב, ואני מחפה על הטעות הכואבת.
"קמטים. כשלא תהיה מקומט כולך." ואז אני מחזירה את הבקבוק לתרמיל.
"את צודקת," אומר דום ברוך. "אני לא רוצה קמטים. תודה."
אני נושמת לרווחה ותולה את התרמיל על הגב. "טוב. בסדר." העיניים שלי סורקות את העיירה הנטושה ונדלקות כשאני רואה דלתות של מסבאה. אני מצביעה עליהן. "בוא נחפש רוחות בבר. אגב, ג'וש סיפר לך איך הוא עזר לי לחפש שמלה לנשף הסיום של התיכון?"
קמטי הדאגה סביב הפה של דום נעלמים כשהוא מחייך. "לא."
הזיכרון של היום ההוא בוהק כמו פרפר צבעוני ומאושר במוחי, וגורם גם לי לחייך בעל כורחי. "אה, באמת? הוא לא סיפר לך שהוא החליט להשתתף במאמץ ולמדוד כמה שמלות בעצמו?"
הצחוק הרועם של דום מהדהד באוויר רווי השמש.
מביא חיים למקום שמזמן לא ידע חיים.
- 18 -
יחסית לבחור שתקן, דום מספר סיפורים נהדר. כל זיכרון שהוא חולק איתי מלא חיים ופרטים ורגשות, עד כדי כך שאני מדמיינת שחוויתי את הדברים האלה איתו.
אבל לא חוויתי אותם. כי עברתי לחוף המערבי.
ושוב אני מצטערת שאני אוהבת כל כך את דומיניק פרי. האהבה שהצטברה אצלי לאורך השנים המכוננות הפכה את הנטישה שלו לכואבת במיוחד.
אבל אני כבר לא אוהבת אותו, אז אני יכולה להמשיך הלאה.
נכון?
כשהוא מחייך ומספר לי איך ג'וש הזמין את הקמע של הפיליז לדו קרב ריקודים, אני מתחילה להאמין בזה. אני מאמינה שאני יכולה להמשיך הלאה. דום הוא כבר לא הצעיר שהתאהבתי בו. וגם אני אישה אחרת.
אני מצליחה לשמור על עצמי בחברתו, אז אולי אצליח גם להיפטר מהטינה?
אחרי עוד כמה אנקדוטות משעשעות, הסיפורים שלנו מתפוגגים באופן טבעי ואנחנו ממשיכים לשוטט בעיירת הרפאים. מדי פעם אנחנו מתפצלים, ואחר כך מתאחדים. השמש קופחת, חמה וכבדה, ואני מוצאת מפלט בצל כל מבנה.
לרוע המזל, בעוד שעשיתי את כל ההכנות הדרושות כדי להגן על העור שלי מפני השמש, לא הבאתי בחשבון את המהירות שבה המים יאזלו מהבקבוק. אני מטה אותו לעבר הפה ומחכה שהטיפות האחרונות ינחתו על הלשון הצחיחה שלי.
"הנה." דום צץ לצדי עם פייה כחולה, מחוברת לצינורית. הקצה השני שלה תחוב בתרמיל. "זאת מימייה של קאמלבק. יש לי הרבה מים. תשתי."
אחרי היסוס קצר אני מתקרבת, לוקחת את הפייה ותוחבת אותה בין השפתיים. כשאני יונקת, מים חמים ממלאים לי את הפה, וזה נחמד, למרות שהייתי מעדיפה כוס של מי קרח.
אבל זה גם אינטימי. כדי לשתות אני צריכה להיצמד לדום, ואני מריחה את הזיעה המעורבת בבושם הארז, ומרגישה את החום הקורן מגופו. אחרי עוד יניקה ממושכת, שאני מקווה שתספיק לזמן מה, אני מחזירה לו את הפייה.
העיניים שלי נתקלות בעיניו הכהות, ואף ששנינו מרכיבים משקפיים, אני ממש מרגישה שדום בוחן אותי כשהוא תוחב את הפייה בין שפתיו ושותה. הטעם שלי בטח נשאר שם.
אני מסתובבת מיד וממשיכה להתקדם לעומק העיירה, ודום בעקבותי.
כעבור זמן קצר הבטן של דום מקרקרת בקול רם כל כך, שאני מצחקקת. הבחור מנסה להזעיף פנים. אבל זה לא עובד, והשפתיים שלו מתעקלות מעלה.
נחמד לדעת שלמרות הרעב הגובר, הוא מצליח לא להיות דום האיום. סימן נוסף לכך שהוא לא הבחור שהכרתי פעם.
אני עומדת להציע לו את אחד החטיפים שהבאתי תמורה הולמת לכך שהוא עזר לי לא להתייבש אבל הוא כבר מוריד את התרמיל ומתחיל לנבור בו. הוא פותח רוכסן קטן ושולף חטיף גרנולה. כשהוא מקלף את העטיפה המנצנצת, אני עוקבת אחרי הפה שלו, שעכשיו מתעקל בצורה אחרת. זה כבר לא חיוך. למעשה, זה ההפך מחיוך.
בן רגע אני חוזרת בזמן. הראש שלי מעלה באוב קטעים מילדותי, כשנהגתי לצפות בדומיניק פרי. כמה פעמים ראיתי אותו מעדיף גזרים על צ'יפס, גרנולה על דונאט, בוטנים על סוכריות. ובמהלך התצפיות שלי ראיתי איך הוא לועס את הבחירה שלו ושולח מבטי ערגה אל האפשרות השנייה, הלא בריאה.
לא הבנתי למה הוא עושה את זה, אבל ידעתי שהוא מרגיש חובה למנוע מעצמו כל מיני דברים.
הבעת הסלידה הנוכחית שלו מעוררת בי זעם לא הגיוני, שמאכּל את ההחלטה הקודמת שלי להיפטר מהטינה.
ולכן, כשהחטיף רק נוגע בפה של דום, אני סוטרת ליד שלו וחטיף הגרנולה מתעופף. הוא מפל את האוויר ונוחת על העפר במרחק ניכר, ליד מכונית בלי גלגלים. אנחנו צופים באבק המכסה אותו, מבטל כל אפשרות לאכול אותו.
דום מפנה אלי מבט מבולבל. "למה עשית את זה?"
"כי מישהו צריך," אני מתפרצת. "ואתה לא היית עושה את זה."
שרירי הלסת של דום מתכווצים, ואני רואה את הרוגז שבדרך כלל מגיע כשהרעב שלו צף על פני השטח.
אכלת אותה. אני התרגזתי קודם. ניצחתי. "רוצה לדעת מה הבעיה שלך, דום?"
"מה הבעיה שלי?" הקול שלו יבש יותר מהמדבר סביבנו.
טוב, הוא שאל. אז אני אענה.
"הבעיה שלך היא שאתה יודע שאתה אוכל הרבה. אתה יודע שאתה נעשה רעב. אז אתה אורז לעצמך חטיפים." נשמע הגיוני, לא? לא. "חטיפים בריאים. חטיפים דוחים. חטיפים שאתה לא רוצה לאכול." אני חודרת למרחב האישי שלו, סוגרת עליו. קרובה כל כך שאני רואה טיפת זיעה זולגת על צווארו. אבל אני לא מניחה לה להסיח את דעתי. "ולכן, אתה לא אוכל אותם עד שאתה ממש גווע ברעב והבטן שלך מקרקרת, ואתה עומד להיהפך לדום האיום, או שכבר נהפכת אליו." אני דוקרת את החזה השרירי שלו באצבע. "עשית את זה כשהיינו קטנים, ואתה עושה את זה עכשיו. אם היה לי דולר על כל פעם שראיתי אותך דוחס חטיף דוחה על בסיס שיבולת שועל וכמעט מקיא אותו, יכולתי לקנות את כל העיירה הזאת ולהפוך אותה לאתר נופש! למה אתה עושה את זה לעצמך?" הכעס שלי חרג מזמן מהגבול הסביר לנושא, אבל אני לא שולטת בעצמי. "אם היית לוקח משהו טעים ולא בריא, היית אוכל אותו ברגע שהתחלת להיות רעב." אני שוב דוקרת אותו. "ואז היית שמח. או לפחות לא עצוב ואומלל." אני לוטשת מבט בעיניו המשתוממות ורואה את הרגש הגולמי שהוא לא מנסה להסתיר, וזה רק מתדלק עוד יותר את הזעם הצדקני שלי. "אתה מסרב שוב ושוב לקחת משהו טעים, שלא עשוי מקליפת עצים טחונה ופירות מיובשים." אני מרימה את ידי, כאילו מתחננת שמישהו ירד מלמעלה ויציל אותי מהתסכול. "פשוט תודה שאתה לא אוהב אוכל בריא! תודה שאתה משתוקק לדברים טעימים, מפוצצים בגבינה ובמלח. ואז פשוט תאכל אותם. תפסיק להרעיב את עצמך ופשוט תאכל!"
קשה לי לנשום, ואני מתנשפת. אבל אני לא מרגישה שזאת התחלה של התקף אסתמה. הנשיפות שלי לוהטות וחזקות.
"זאת הבעיה איתך, דום. זאת הבעיה שלך. אתה לא עושה דברים שמשמחים אותך. אתה עושה דברים אחראיים. ואז אתה מרגיש אומלל. אבל זה לא אחראי להרעיב את עצמך רק כי הבאת אוכל שאתה לא אוהב. המעשה האחראי הוא להגיד לעצמך את האמת ולאכול כמו שצריך." אני תולשת מעלי את התרמיל, תוחבת את היד לכיס הצדדי ושולפת שקית כתומה מוכרת היטב. "תאכל את הצ'יטוס גבינה המזוין הזה ותשמח פעם אחת בחיים האחראיים שלך!"
אני זורקת לעברו את השקית והוא תופס אותה מתוך רפלקס, עומד שם עם החטיף שהוא היה צריך להביא לעצמו, ואילו אני הולכת להרים את חטיף הגרנולה הנטוש. כי אף שהעיירה הזאת כבר לא מיושבת, אני לא זורקת זבל על הארץ. כשהחטיף תחוב לבטח בתרמיל, אני מתחילה לצעוד, ומבינה שהגענו לקצה העיירה. אני מנסה להתעלם מהצמא ששוב תקף אותי, כי אני לא רוצה לבקש לגימה מהצינורית של דום.
בעודי מחכה בגבול העיירה ומשקיפה על המדבר, העצבים שלי מתחלפים במבוכה. ואז בחרטה.
הנאום שלי התחיל באוכל והסתיים בחשיפה מוגזמת של כאב פנימי.
מה אמרתי שם בעצם? האם השוויתי את עצמי לצ'יטוס?
אבל אם אני הצ'יטוס, הייתי אמורה לשמח את דום. וספק אם זה קרה, אחרי כל העלבונות שהטחתי בו. הפכתי את הבחור לשק החבטות של האבל שלי, כי הוא פגע בי פעם. הייתי אמורה להתגבר על זה מזמן.
הייתי אמורה לעשות הרבה דברים.
אבל אני לא יכולה לברוח מהנוכחות של דום כשהוא שוב צץ לצדי. אני לא מרימה את הראש או מכירה בקיומו בדרך אחרת, כי אני מוצפת ולא יכולה לדבר.
אבל אני שומעת את הכרסום.
אנחנו עומדים זה לצד זה, אני מהרהרת והוא אוכל.
לבסוף, דום גומר לאכול. מזווית העין אני רואה אותו מקפל בקפידה את השקית הריקה ומכניס אותה לכיס.
"תודה," הוא אומר.
אני רוטנת.
הוא פולט אנחה עמוקה כל כך, שאני מצפה לראות אבק מיתמר לפנינו, ועכובית מתגלגלת.
"אכלתי בריא בגלל התאומים," הוא מתוודה. "כי אני הייתי אחראי על הארוחות שלהם. והם לא אכלו שום דבר שאני לא אכלתי. אמא ואבא לא רצו שאני אאכיל אותם בג'אנק פוד. זה כנראה נהפך להרגל."
ועכשיו אני מרגישה כמו חרא של בן אדם. מתברר שהזומבית הביצ'ית עדיין שוכנת בתוכי.
ההורים של דומיניק היו טובים ואוהבים, אבל זאת לא הפעם הראשונה שעולה בדעתי שהם הטילו אחריות רבה מדי על כתפי הבן הבכור שלהם. דום אולי מבוגר בתשע שנים מאדם וקרטר, אבל פירוש הדבר שהוא היה בסך הכול בן תשע כשהוא התחיל לעזור בגידולם.
אם ג'וש ורוזלין לא היו מנדנדים לדום שייצא מהשריון האחראי שלו, לא בטוח שהיתה לו ילדות בכלל.
"סליחה." זה לא היה כל כך קשה, אז אני ממשיכה, ומשתפת אותו במחשבותי בווליום נורמלי, ולא בצעקות. "נשמע הגיוני. ולא הייתי צריכה לבייש אותך בגלל מה שאתה אוכל. זה היה מגעיל מצדי. אני פשוט..." משליכה עליך את חוסר הביטחון שלי. אבל אני לא אומרת את זה. "אני פשוט חושבת שהגיע הזמן שתבחר בעצמך. תעשה דברים שמשמחים אותך. תאכל את האוכל שאתה אוהב. ואל תרעיב את עצמך."
דממה משתררת בינינו לזמן מה, כי דום כנראה המום מכך שהתנצלתי בפניו מרצוני החופשי. אולי הוא תוהה אם חטפתי מכת שמש.
"את צמאה?" הוא שואל, וזה נשמע כמו מנחת שלום.
אני מושיטה את היד והוא מגיש לי את הפייה.
ושוב, הנוזל הפושר עושה את העבודה, ואני עושה טעות ומציצה מעל משקפי השמש, וקולטת את החיוך של דום. הוא נראה כמעט מרוצה.
כנראה כי הוא מרגיש שהוא ממלא את חובתו כלפי אחי. דואג שלא אמות במהלך המסעות שלנו.
אני נזכרת בבקשה של ג'וש, מוציאה את הטלפון מהכיס האחורי, מעבירה למצב סלפי ומצלמת אותנו בעודי שותה מהמימייה של דום.
מרוצה, ג'וש? יש מאחורינו קקטוס, ואנחנו נראים כמעט מיודדים. זה מה שרצית?
אני שומרת את ההערות העוקצניות לעצמי ומחזירה לדום את הפייה שלו.
"הוא כתב שאנחנו צריכים לחלוק גם חרטות," אני אומרת.
כל הסיפורים שסיפרנו היו מצחיקים.
החיוך של דום מתעמעם אבל לא נעלם. "נכון."
אני מהנהנת. "אז אני מתחרטת שלא..." המילים שהתכוונתי לומר מתפוגגות, כאילו אמירתן תחשוף איזו אחות גרועה הייתי.
השתיקה שלי מתארכת ונעשית מביכה.
"אני מתחרט שלא הצטרפתי אליו כשהוא הזמין אותי."
ההודאה של דום קוטעת את המאבק המתחולל בתוכי. אני לוטשת בו מבט, רואה שהוא משקיף על מרחבי החול המנומרים בקקטוסים.
"לאן הוא הזמין אותך?"
"לכל מקום." דום מעסה את עורפו בקשיחות. אני מרגישה את התסכול והחרטה המכבידים עליו. "הוא הזמין אותי לטיולים כל הזמן. אמר לי שזאת הזמנה פתוחה. אף פעם לא הצטרפתי. הייתי עסוק בעבודה, אבל יכולתי לקחת חופש. תמיד חשבתי..."
הכאב בקולו מפלח את קרבַי כי הוא משקף את הכאב שלי.
"תמיד חשבת שיהיה לכם עוד זמן." אני מסיימת את המשפט, אותו תירוץ שנתתי לעצמי בכל פעם שדחיתי הזמנה של אחי.
העתיד תמיד השתרע לפני כמו דרך אינסופית. אולי ג'וש הרגיש שסוף החיים שלו קרוב יותר משל רובנו. ולכן הוא עשה כמיטב יכולתו בזמן שנותר לו.
וגם כשנגמר לו הזמן. אחרי הכול, האפר שלו מגיע למקומות שהוא לא הגיע אליהם בחייו.
"בדיוק." דום פונה אלי באטיות ומשקיף על העיירה, שגם היא ממשיכה לחיות אחרי מותה.
כשהשתיקה מתארכת, אני חוששת שדום נפל למאורת ארנב מנטלית של ייאוש. גם לי יש מאורה כזאת. זה מקום חשוך, ואני לא מאחלת לאף אחד להיכנס אליו. לכן אני מפלחת את האוויר היבש בהערה לא נאותה.
"לג'וש לא היו נימוסי שולחן."
הייתי צריכה לשתף אותו בחרטה שלי. אך הוגן שאחשוף את הכאב שלי כמו דום. אבל מה שמתחשק לי זה לצחוק.
כל כך כיף לצחוק על אחי, במקום להזכיר לעצמי שוב ושוב שהוא איננו.
דום מתנער, כאילו שכח שהוא לא לבד בעיירת הרפאים הזאת.
אני ממשיכה. "הוא לעס בקול רם, ורוב הזמן בפה פתוח. חוץ מזה, הוא תמיד גנב לי אוכל מהצלחת! לפעמים התחשק לי לשפד לו את היד במזלג."
דום צוחק. "הוא עשה את זה גם לי. הגנתי על הצלחות שלי מפניו."
אנחנו מסתובבים בהסכמה אילמת ומתחילים לחצות את העיירה בדרך חזרה. אני מורידה את התרמיל, פותחת את הרוכסן ומחטטת עד שאני מוצאת את מכל הראברמייד עם שמינית האפר של אחי.
"ואיך הוא שר," אני אומרת.
דום נאנח. "איזה קול צייצני היה לו. כאילו הוא לא עבר את גיל ההתבגרות."
התיאור המושלם של היללות של אחי מעלה בי זיכרונות חיים מהשירה שלו, ואיך התכווצתי בכל פעם ששמעתי אותה.
"מחריד," אני מסכימה בעודי פותחת את מכסה המכל. "הוא עינה אותי בשירה, כדי להכריח אותי לעשות מה שהוא רוצה."
"או כדי לגרום לך לחייך," מוסיף דום. "תמיד חייכת מאוזן לאוזן כשהוא שר לך בימי הולדת."
"נכון." התגובה הרכה שלי נישאת עם הרוח. אני מרימה את המכל של ג'וש, והחלקיקים שלו כבר מתחילים להיתמר. הם מרקדים אל החופש, אל הרפתקה חדשה.
"הוא היה גם רקדן מזעזע," אני אומרת בעודי מטה את המכל.
"הכי גרוע בעולם," מסכים דום. "פעם, בריקודי שורות, הוא הכניס לי אגרוף בעין."
וכשאני צוחקת, פיסה נוספת מאחי מתרחקת ממני, נישאת עם גלי הצחוק.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
