לקריאת החלקים הקודמים:
שומרת ראש - חלק ראשון
שומרת ראש - חלק שני
שומרת ראש - חלק שלישי
שומרת ראש - חלק רביעי
שומרת ראש - חלק חמישי
-פרק 12-
כן, אז איפה הייתי?
כך בסופו של דבר עברתי לגור בחוות הבקר בת אלפיים הדונם של ההורים של ג'ק סטייפלטון בניגוד מוחלט לדעתי.
לא שהיתה לי ברירה.
אבל בהשוואה למגורים בשכנות לטיילור, זה פתאום לא נראה נורא כל כך.
במקום לגור בבניין שלנו עם הקירות מעיסת נייר, לאכול דגני בוקר במטבח ולהקשיב לרובי ולאדם הגרוע ביותר עלי אדמות מכינים פנקייקים מעבר לקיר, או לשמוע את שניהם צופים בסרטי אימה על הספה שלה, או מזמינים אוכל ממסעדות, או עושים את זה כל הלילה בחדר השינה שלה... לעומת כל זה, לעבור לגור עם המשמיד היה בהחלט שדרוג.
התקשרתי לבעל הבית שלי מהמכונית אחרי הריב עם טיילור כדי לבטל את חוזה השכירות שלי.
אני אמצא מקום חדש באינטרנט ואשכור אותו בלי לראות אותו קודם. אני אשכור מובילים שיארזו את כל הדירה שלי, עם הכביסה המלוכלכת והכול, ויעבירו אותה משם.
אני אצא למשימה, וככה כף רגלי לעולם לא תדרוך שוב בדירה הזאת.
ואני אוודא שבדירה הבאה שאשכור תהיה אח דולקת, כדי שאוכל לפרוק את החפצים, למצוא את כל הדברים שטיילור נתנה לי במהלך השנים הטישרט של וונדר וומן, היומן עם עטיפת הנצנצים שכתוב עליה את קסם, ספר התמונות של הקיפודים הכי חמודים בעולם ואזרוק אותם לאש בזה אחר זה עד שהכול יישרף לאפר.
טיהור. ניקוי. התחלה חדשה, לעזאזל.
בבוקר שבו ג'ק ואני עברנו לחווה של סטייפלטון, דווקא ג'ק הוא שהיה במצב רוח רע.
כאילו הוא זה שהרוויח את הזכות להיות במצב רוח כזה.
הנונשלנטיות המתאמצת שאפפה אותו רוב הזמן כמו ענן של בושם נעלמה כלא היתה. הכתפיים שלו היו מתוחות כשנהג, הלסת הדוקה ולחץ הדם שלו אני נשבעת שיכולתי לקרוא אותו מהצד השני של המכונית היה גבוה.
הוא בקושי דיבר איתי כל הנסיעה.
זאת היתה השתיקה הרועמת ביותר ששמעתי בחיי.
רק שם, בכביש הבין מדינתי, במושב הנוסע ברכב של ג'ק, הבנתי שטיילור עשתה לי טובה, במובן מה: היא הפכה את החווה של ג'ק לסוג של מקום מפלט עבורי.
זה לא היה מקום המפלט שרציתי.
אבל הוא יספיק לעת עתה.
ההבנה הזאת שיפרה את מצב רוחי לא מעט.
כשהגענו לגשר בראזוס, וג'ק יצא כדי לחצות אותו ברגל, הוא נראה כמעט כאילו הוא סובל מבחילה. וכשעצרנו ליד הבית עצמו, האוויר סביבו היה ממש פריך מרוב אומללות.
זה מקום מפלט עבורי. אבל אולי בדיוק ההפך עבורו.
אם כי קלי לא התבדחה כשאמרה שזה בית יפה עם תעודות. זאת היתה אסיינדה בסגנון ספרדי שנבנתה בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם גג רעפים אדום ושיחי בוגנוויליה ורודה פורחים בכל מקום. חנינו בכביש החצץ, וכשיצאתי מהמכונית חלף על פנינו משב רוח, והשמלה הקיצית רפרפה מעל ברכי החשופות.
זאת היתה הרגשה נעימה דווקא.
נראה שלבגדי החברה היו כמה יתרונות.
"זה כל כך אידילי," אמרתי, על הבית.
ג'ק לא הגיב.
אבל כל העניין הזה של "תחשבי על זה כמו על חופשה בתשלום"?
הצלחתי פתאום לראות את זה.
זה לא היה המקום שג'ק גדל בו. הוא סיפר לי בהמשך שסבא וסבתא שלו גרו כאן כשהוא היה קטן, אבל אחרי שהם הלכו לעולמם, זה נהפך לבית לסופי שבוע. ההורים שלו עברו לגור כאן באופן מלא רק אחרי שפרשו לגמלאות, ואז אמא שלו הקימה את הגן ואבא שלו הפך חצי מהאסם הישן לסדנת נגרות.
אני די בטוחה שג'ק לא אמר אפילו מילה אחת מיותרת כשהסתובב איתי וערך לי סיור בבית.
אני הייתי מוקסמת לחלוטין מקירות הטיח, מקורות התקרה החשופות, מפתחי הדלתות המעוגלים, מרצפת אריחי הקרמיקה האדומים, ומאוסף פסלוני התרנגולות של אמא שלו, שניצב בתוך ארון עם דלת נפתחת בחזית. וכן מהאריחים המצוירים בחדרי הרחצה ובמטבח. חלונות בכל מקום, ואור שמש, ופריחת הבוגנוויליה מכל עבר. היה גן שנראה כאילו אין לו סוף ליד מרפסת צדדית שמעליה תלויה יערה, ומרפסת עם חלונות רשת, גדולה יותר מסלון, בצד השני של הבית. זה היה כמו מקום קסום מתקופה אחרת.
זה היה יום בסוף אוקטובר, וכל החלונות היו פתוחים. במטבח היו וילונות כותנה בגוון מוקה וקופסת לחם ורדיו של פעם על השיש. על השולחן היו מלחייה ופלפלייה בצורת קלחי תירס. אבא של ג'ק שם נגן תקליטים על השיש בקצה המרוחק של המטבח, וג'ק פתח את הארונות שמעליו כדי להראות לי שיש בהם במקום כלים, כמו שהיה אפשר לצפות את אוסף התקליטים העצום שלו, המסודר לפי עשורים.
כלומר, כל הסיטואציה היתה מקסימה.
אולי חוץ מג'ק.
הלכתי אחריו דרך סלון ארוך, עם שלוש ספות מסודרות סביב אח ענקית מצופה טיח, ואז לתוך מסדרון שהוביל לחדרי השינה.
המסדרון היה מכוסה כולו כמו טפט בתמונות משפחתיות ממוסגרות. ובחצי מהן לפחות נראו שלושה בנים, מחייכים חיוכים גדולים ומטופשים למצלמה.
גם ג'ק וגם אני נעצרנו לידן.
כאילו איש מאיתנו לא ראה אותן מעולם.
נגעתי בתמונה של ג'ק הצעיר על כתפיו של האנק הצעיר בזמן שהאנק מחזיק את אחיהם הצעיר תלוי הפוך מקרסוליו. "זה אתה והאחים שלך?" שאלתי.
ג'ק הנהן, ועיניו נעו לאורך הקיר.
"נראה שהיה לכם כיף יחד."
ג'ק הנהן שוב.
ואז הוא אמר, בקול חרישי כל כך שבקושי שמעתי, "לא הייתי כאן מאז ההלוויה."
ג'ק לא הסיר את מבטו מהתמונות, לכן עשיתי כמוהו.
רובן היו תצלומי בזק. הבנים כפעוטות רצים בשדה דגניות. בחוף בין הגלים. אוכלים ענן צמר גפן מתוק גדול יותר מהראשים שלהם. ואז, מבוגרים יותר: גבוהים ורזים במדי כדורגל. עושים עמידות ידיים זה ליד זה. מניפים דגים שמשתלשלים מקצוות של חכות. רוכבים על סוסים. בראש מדרון סקי. משחקים קלפים. קולעים סלים. לבושים לנשף סיום התיכון. מחקים בהגזמה זה את זה.
הכול רגיל לחלוטין.
וקורע לב כל כך.
בדיוק כשמצאתי את עצמי חושבת שאני יכולה להתפעל מהתמונות האלה כל אחר הצהריים, ג'ק נשם בחדות, פתח את הדלת לחדר השינה שלו והתרחק בצעד נמרץ, כאילו הוא לא יכול לסבול את זה אפילו עוד שנייה אחת.
נכנסתי פנימה בעקבותיו.
החדר של ג'ק היה זהה לשאר הבית אותה רצפת אריחי קרמיקה וקירות טיח, אותן דלתות צרפתיות המשקיפות על פרחים ורודים בהירים, אותם פתחים מקושתים. אבל בחדר שלו שררה אווירה גברית יותר איכשהו. של בגדי עור. עמד בו ריח של ברזל, ואוכף ישן היה מונח בפינה, וכורסת עור ליד החלון.
"זה החדר שלך?" שאלתי, ליתר ביטחון.
"החדר שלנו," אמר ג'ק.
כמובן. אנחנו נישן באותו חדר. אנחנו הרי אנשים מבוגרים. אנשים מבוגרים במערכת יחסים מזויפת.
"את יכולה לקבל את השידה," אמר ג'ק ושמט את המזוודה שלו על הרצפה ליד האוכף.
"אנחנו יכולים לחלוק," אמרתי.
אבל ג'ק משך בכתפיו. "זה לא משנה."
לאחר מכן, הסתכלתי על המיטה. "זאת מיטה זוגית?"
ג'ק קימט את מצחו, והיה ברור שהוא מעולם לא חשב על זה. "אולי."
"אתה נכנס במיטה הזאת?"
הבהוב זעיר של חיוך. "כפות הרגליים שלי מבצבצות מהקצה."
חשבתי על זה שיש סיכוי טוב שבחדר הזה תהיה רק מיטה אחת.
אבל זה המצב.
"אני אישן על הרצפה," אמרתי.
ג'ק הטה את ראשו כאילו לא עלה בדעתו שמישהו יצטרך לישון על הרצפה. "את יכולה לישון במיטה," אמר, ובהתחלה חשבתי שהוא נותן לי לישון בה לפני שהוסיף, "אני אחלוק איתך."
הסתכלתי בו בציניות. "זה בסדר."
"את מבינה שזאת רצפת אריחי קרמיקה?"
"אני אסתדר." זה בהחלט היה טוב יותר מאשר הארון שלי.
"אני מבין אם זה לא נעים לך, אבל אני מבטיח שאני לא אגע בך."
לא רציתי להודות שזה לא נעים לי. זה היה מידע מסווג.
החוויתי בידי לעברו במין תסתכל על עצמך. "לא יהיה מקום לשנינו יחד במיטה הזאת, בנאדם."
עכשיו חיוך אמיתי ואירוני, ואני שמחתי שהעברתי אותנו לנושא פחות כואב. "הצלחתי לדחוק בנות לתוכה בעבר," אמר ג'ק.
"אני מעדיפה את הרצפה," אמרתי כדי לשים סוף לוויכוח.
"אין סיכוי שאני אתן לך לישון על הרצפה."
"אין סיכוי שאני ישנה במיטה שלך."
"בואי לא נהיה מפונקים."
"אני חושבת שאני דווקא לא מפונקת באופן קיצוני למעשה."
הוא חשב על זה. "כן. נכון. תודה."
לא ציפיתי שהוא יודה לי.
"אבל," הוא המשיך, "את בכל זאת מקבלת את המיטה."
"אני ממש לא רוצה אותה," אמרתי.
"גם אני לא."
"בסדר. שנינו נישן על הרצפה."
ג'ק בחן אותי כאילו אני מוזרה. "את אומרת שגם אם אני אישן על הרצפה, את עדיין תישני על הרצפה?"
זה עשוי להיות המקום האוטונומי היחיד שלי למשך חודש. "כן," אמרתי. "אני אהיה על הרצפה לא משנה מה."
"את מעדיפה לישון על אריחי קרמיקה קרים וקשים מאשר לישון לידי?"
"אני בטוחה שאתה לא שומע את זה הרבה."
ג'ק חייך כאילו הוא מתרשם. "ממש אף פעם."
"זה כנראה טוב בשבילך," אמרתי.
ג'ק משך בכתפיו, כאילו אומר, יכול להיות. ואז וייתכן שג'נטלמן היה נלחם בי קצת יותר ג'ק אמר, "איך שאת רוצה."
עכשיו כשסגרנו את זה הסתכלתי סביבי.
באמת שלא היה לי מושג מה המשמעות של המשימה הזאת עבורי. כמעט כל האחריות הרגילה שלי הועברה לצוות המרוחק, ששכר בית מחוץ לאתר ממש מעבר לכביש החווה כבסיס הפעולה שלו. הם בדקו את מצלמות המעקב, ניטרו את השטח ההיקפי של הנכס, צפו ברשתות החברתיות ועשו את כל הדברים שאני הייתי עושה בדרך כלל.
חוץ מזה היינו ברמת איום צהובה.
והיינו באמצע שום מקום.
בבית מוקף באלפיים דונם של שדות מרעה. אז גם ככה לא היה כל כך מה לעשות. חוץ מאולי לעקוב אחר מיקום הבקר.
כלומר, זאת יכלה באותה מידה להיות רמת איום לבנה.
חופשה בתשלום, אמרו כולם. אבל היתה סיבה שלא יצאתי אף פעם לחופשות. מה בדיוק הייתי אמורה לעשות עם עצמי כל היום?
טכנית, אני אהיה בעבודה. אלא שלא יהיו לי שום... מטלות.
אבל לפני שהספקתי להילחץ מזה, נשמעה על הדלת נקישה חזקה כמו קול ירי של רובה ציד.
שנינו קפצנו בבהלה.
מבעד לדלת שמענו את האנק. "ג'ק, אני צריך לדבר איתך."
רק כשכל המתח של ג'ק חזר והשתלט עליו בבת אחת הבנתי עד כמה ההתבדחות סביב סידורי השינה שלנו הרגיעה אותו.
אפילו היציבה שלו השתנתה. הוא הזדקף ויצא מהחדר.
אני צריכה ללכת אחריו?
לא הוזמנתי.
בעבודה רגילה, בכל פעם שהייתי במשמרת, המאובטח היה תמיד בטווח ראייה שלי. אבל זאת ממש לא היתה עבודה רגילה.
עדיין לא הייתי בטוחה מה לעשות, לכן חזרתי למטבח, אבל עצרתי כשהתקרבתי לדלת האחורית. ג'ק והאנק היו בדיוק מעברה השני, על מרפסת הרשת. לא יכולתי לראות אותם, אבל שמעתי את הקולות שלהם מבעד לחלון המטבח הפתוח.
והם דיברו עלי.
"אז באמת עשית את זה," אמר האנק. "באמת הופעת כאן עם הבחורה הזאת שאתה גורר אחריך."
"לא נראית כאילו יש לך בעיה עם זה בבית החולים."
"כן. לא נראיתי כאילו יש לי בעיה עם הרבה דברים בבית החולים."
"מה אני אמור לעשות? אמא הזמינה אותה."
"רק כי היא חשבה שלא תבוא בלעדיה."
"אמא צדקה. לא הייתי בא בלעדיה."
"אתה רק מקשה על אמא. ובכלל לא אכפת לך."
"אתה זה שמקשה עליה. ואכפת לי מזה מאוד."
"אין לה מספיק דברים להתמודד איתם עכשיו?"
"אני כאן רק כי היא ביקשה ממני להיות כאן."
"היא רוצה לראות אותך. לא איזו בחורה זרה."
"האנה היא לא זרה. היא החברה שלי."
התכווצתי מעט למשמע השקר.
"היא זרה לנו."
"לא לעוד הרבה זמן."
"תגיד לה ללכת."
"אני לא יכול. אני לא אגיד לה."
"תגיד לה ללכת, או שאני אעיף את שניכם מכאן."
"נראה אותך. נראה אותך עושה את זה ואז מספר לאמא מה עשית."
"זה עניין משפחתי פרטי. הדבר האחרון שאמא צריכה עכשיו זה לבדר איזו זנזונת מהוליווד."
ואז שמעתי קול התכתשות. ואז חבטה. התקרבתי כדי להציץ דרך הרשת, וראיתי שג'ק דחף את האנק כנגד הקיר.
"יש משהו בבחורה הזאת שנראה לך כמו הוליווד?" שאל ג'ק.
זה חתיכת דבר לראות שני גברים בוגרים נלחמים בגללך. גם אם את יודעת שזה לא קרב אמיתי. וגם אם את יודעת שהקרב הוא בעצם על משהו אחר.
ובכל זאת. עצרתי את הנשימה.
לשנייה אחת, חשבתי שג'ק הולך להגן עלי.
"היא הכי רחוקה מהוליווד שרק אפשר," אמר ג'ק בקול נמוך ומאיים. "ראית את החברות האחרות שלי? ראית את קנדי מונרו? היא לא דומה לאף אחת מהן. היא נמוכה. יש לה שיניים עקומות. היא כמעט אף פעם לא מתאפרת. אין לה שיזוף מלאכותי ותוספות שיער והיא לא צובעת את השיער. היא אדם רגיל וחסר ייחוד לחלוטין. היא התגלמות הפשטות."
וואו. אוקיי.
"אבל היא שלי," אמר ג'ק. "והיא נשארת."
עדיין התמודדתי עם "התגלמות הפשטות".
התכתשות נוספת כשהאנק דחף את ג'ק ממנו.
התרחקתי לאחור כדי שהם לא יראו אותי. זה אמר כמובן שגם אני כבר לא יכולתי לראות אותם.
"בסדר," אמר האנק. "אז אני כנראה פשוט אצטרך לעשות לה חיים כל כך קשים עד שהיא תעזוב מיוזמתה."
"אם אתה תעשה חיים קשים להאנה שלי "
האנה שלי!
" אני אעשה לך חיים קשים מיד בחזרה."
"אתה כבר עושה את זה."
"זה קשור אליך יותר מאשר אלי, חבר," אמר ג'ק.
אבל האנק עדיין ניסה לנצח בקרב. "אני אומר לך שאני לא רוצה אותה כאן. אבל אני אפילו לא זוכר מתי בפעם האחרונה היה אכפת לך ממה שמישהו אחר רוצה."
"אתה לא רוצה אותה כאן, אבל אני צריך אותה כאן. וגם אתה, גם אם אתה לא יודע את זה. אז רד ממני לעזאזל."
אני מניחה שבתגובה לזה אחד מהם החליט להסתלק בסערה, כי אחר כך שמעתי את דלת הרשת נסגרת בטריקה. ואז, מיד לאחר מכן, שמעתי אותה שוב.
מבעד לחלון המטבח ראיתי את האנק הולך בכעס לכיוון הטנדר שלו ואת ג'ק שועט בכיוון ההפוך, לאורך כביש החצץ לעבר סבך עצים.
מה שרציתי לעשות באותו רגע היה... ללכת להסתיר איפשהו את הפנים הרגילות וחסרות הייחוד שלי, התגלמות הפשטות.
פחות או יותר לנצח.
אבל ג'ק היה המאובטח שלי. וזאת היתה העבודה שלי.
אז הלכתי אחריו.
-פרק 13-
כשהדבקתי את הפער בינינו, הוא נעצר, אבל לא הסתובב אלי. "אל תבואי אחרי."
"אני חייבת לבוא אחריך."
"אני עושה הליכה."
"אני רואה."
"אני צריך רגע. לעצמי."
"זה לא ממש רלוונטי."
"את באמת חושבת שאת החברה שלי או משהו? אל תבואי אחרי."
"אתה באמת חושב שאני החברה שלך? אני לא הולכת אחריך כי אני רוצה. אתה העבודה שלי."
כשאמרתי את זה, ג'ק התחיל שוב ללכת בכביש החצץ כשהוא צועד בכוונה רבה לעבר שום מקום, ככל שראיתי.
נתתי לו להתקדם כשלושים מטרים, ואז נשמתי נשימה עמוקה והלכתי אחריו.
כשג'ק אמר שהוא יוצא להליכה, הוא לא צחק. הלכנו בתוך חריצי הצמיגים בכביש, חצינו שדה מרעה של פרות, צעדנו מעל רשת מעבר בקר, עברנו על פני אסם מתכת חלוד וירדנו במדרון גבעה תלול ומייגע אל שפלה מיוערת מכוסה גפנים.
האם הייתי לבושה בצורה הולמת למסע כזה בשמלה הקלילה הרקומה שלי עם הקרסוליים החשופים?
לא.
כל שלושים מטר בערך הייתי צריכה לנער את האבנים מהסנדלים שלי.
ממש הצטערתי עכשיו שלא החלפתי למגפיים ההם.
האם ג'ק ידע שאני הולכת אחריו?
הוא ידע.
בכל פעם שהגענו לשער, הוא היה פותח את השרשרת ומחכה לי. ואז, בלי להגיד מילה, ברגע שעברתי, הוא היה סוגר אותה וממשיך ללכת, ואני הייתי מחכה בסבלנות עד שהוא ישיג שוב את המרחק בינינו.
אפילו הלכתי בתלם הנגדי לזה שהוא השתמש בו, מתוך נימוס.
הדרך ירדה עמוק יותר לתוך היער, והעשב נהיה גבוה יותר, והשביל התמלא צמחיית פרא, ובדיוק כשניסיתי להיזכר איך נראה בדיוק קיסוס רעיל, הגענו לשער תיל חלוד ורעוע.
בעברו השני היתה קרחת יער שחשפה שמים כחולים ורחבי ידיים, והבנתי שהגענו לגדת הנהר.
כשהתקרבתי, ג'ק בחן אותי מלמעלה למטה. "את צוחקת עלי עם הבגדים האלה?"
השפלתי מבט אל הרגליים העירומות שלי. "יש לי מגפיים בבית."
"את צריכה לנעול אותם."
"רשמתי לפני."
ג'ק הניד בראשו. "לעולם אל תלכי לנהר בקרסוליים חשופים."
"למען ההגינות," אמרתי, "לא הכרתי את הכלל הזה. כמו כן, לא ידעתי שאנחנו הולכים לנהר."
ג'ק הסתובב והביט אל השטח שהשתרע מולנו. השביל הסתיים בשער. מכאן ועד לגדת הנהר היה רק עשב גבוה ועשבים שוטים ושיחים קוצניים ושיחי גדילן. ובל נשכח קיסוס רעיל.
ג'ק השתופף והפנה את הגב אלי. "תעלי. אני אתן לך טרמפ."
"אני בסדר, תודה."
ג'ק נשאר שפוף והתחיל למנות את כל הדברים שעלולים לארוב בתוך העשב הזה ולעשות לי צרות: "קוצים נדבקים, ארמדילים, סרפדים עוקצים, נמלים אדומות, נמלים שחורות, נמלי אש, קיסוס רעיל, שיחים קוצניים, עכבישי אלמנה שחורה, עכבישי ששן חום, נחשי ראשי נחושת, נחשי פעמונים, נחשי מים..."
הוא חיכה שאשנה את תשובתי.
היססתי.
ואז הוא הוסיף, "שלא לדבר על חזירי בר, חתולי בר וזאבי ערבות."
האמת, הוא שכנע אותי כבר ב"ארמדילים".
"בסדר," אמרתי ועליתי על הגב שלו.
ג'ק השחיל את זרועותיו מתחת לרגליים שלי ונעמד מהר כל כך שחשתי סחרחורת אז אחזתי בו בחוזקה. ואז הוא חזר לקצב ההליכה של ג'ק סטייפלטון, שהיה אפשר לרשום עליו פטנט, ושהכרתי עכשיו טוב כל כך.
לרכוב עליו היה יותר כיף. אולי הוא יסחב אותי גם בדרך חזרה.
בגדת הנהר, הסתיים היער ונעלם, וכמוהו גם הקרקע. ג'ק עמד על הגדה במשך דקה כששנינו הסתכלנו על הנהר שהיה הרחק למטה ועל החוף החולי האינסופי שלו.
"זה הבראזוס?" שאלתי.
"כן."
"הוא רחב יותר ממה שחשבתי. ו... חום יותר."
אבל ג'ק לא הגיב. רק הוליך אותנו במורד הגדה עד שהגענו לחוף.
שם הוא הניח אותי על הקרקע די מהר, והלך לכיוון המים.
הוא התקדם בכיוון צפון באופן כללי, לכן החלטתי ללכת בכיוון דרום באופן כללי ולתת לשנינו קצת מרחב.
המרחק עד למים עצמם היה בערך שישים מטר, ובזמן שהלכתי אליהם הטיתי את הראש והתפעלתי מכל סוגי האבנים השונות שהיו פזורות על החול: חומות, שחורות, מפוספסות, פיסות של עצמות בעלי חיים, עץ שנהפך לאבן ואפילו מאובנים. שלא לדבר על עצי סחף, סבך אקראי של תיל חלוד ומספר לא מבוטל של פחיות בירה ישנות. הבנתי למה ג'ק רצה לבוא לכאן. מולנו היתה גדה גבוהה עם עשב ושמים ותו לא, ומכל עבר נשבה רוח קלילה אינסופית שנוצרת ממים זורמים, ונתנה לנו הרגשה שאנחנו במרחק של קילומטרים על גבי קילומטרים מכל מקום יישוב.
מה שהיה נכון כמובן.
על שפת הנהר, חלצתי את הסנדלים שלי בבעיטה. זה היה יום חמים, ואחרי ההליכה המהירה בניסיון לעמוד בקצב שלו, התחממתי קצת. מקרוב היו המים צלולים יותר וכשטבלתי בהם את הרגליים, התחושה היתה נהדרת. הם היו קרירים וסוחפים עם מערבולות מרעננות. היה לי נעים כל כך להרגיש אותם סביב הקרסוליים שעד מהרה שכשכתי עוד קצת פנימה.
הרמתי את שולי השמלה. באמת שלא תכננתי להיכנס מעבר לגובה הברכיים. התכוונתי רק להתקרר לרגע וליהנות מזה, בחיי. התכוונתי לעשות עוד כמה צעדים ואז להסתובב בחזרה. אבל אז קרו כמה דברים בבת אחת.
כשעשיתי את הצעד הבא שלי שמעתי קול כלשהו, כאילו ג'ק קורא בשמי, אבל הקול נבלע כל כך ברוח, שלא הייתי בטוחה מה שמעתי. הסתובבתי לאחור כדי להסתכל, אבל כשעשיתי את זה... קרקעית הנהר נעלמה.
פשוט... לא היה לכף הרגל שלי על מה לדרוך. ולכן איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי למים בקול התזה.
תמיד מזעזע ליפול למים קרים כשלא מצפים לזה, אבל היה משהו מזעזע עוד יותר במים בנהר ההוא.
כי הם היו מים זורמים.
בזרם חזק מאוד.
זרם חזק עד כדי כך שכשפגעתי במים, לא חזרתי לצוף תוך כדי בעיטה או שתיים... כי המים משכו אותי למטה.
הכול קרה מהר כל כך.
רגע אחד שכשכתי לי במים ואז, בתוך שניות, הראש שלי היה מתחת למים.
ממש עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת על זה עכשיו. כמה קרובה הייתי לטבוע.
אבל בשנייה שזה קרה, עוד לפני שהספקתי להיתפס לבהלה, הרגשתי משהו קשה כמו מתכת מתהדק סביב הזרוע שלי ומרים אותי בחזרה למעלה.
ג'ק.
הוא משך אותי החוצה מהמים ולעברו כאילו הוא מכונה, תפס אותי סביב המותניים והצמיד אותי בנשיפה לחזה שלו, ואז גרר אותי בחזרה לגדה מהר כל כך, ששנינו מעדנו ונפלנו על החוף החולי.
האם הוא נפל מעלי כאילו היינו בסרט "מכאן ועד הנצח"?
כן, זה קרה.
האם זה היה רומנטי בצורה כלשהי כמו בסרט?
אממ. לא.
ברגע שהיה מסוגל, ג'ק קם מעלי והתרחק בכעס והשאיר אותי ספוגת מים, המומה ומשתעלת על החול.
כשהצלחתי להסדיר את הנשימה, אמרתי, "מה זה היה? גל גאות?"
"את צוחקת עלי?" הוא שאל בכעס, ומכנסי הג'ינס שלו היו ספוגים במים מהירכיים ומטה. "את השתכשכת לך עכשיו בבראזוס? זה באמת קרה כרגע?"
קמתי על הרגליים וניסיתי ללא הצלחה להוריד את החול הרטוב מהרגליים שלי. "אני... לא הייתי אמורה לעשות את זה?"
"אף אחד לא אמור לעשות את זה! את לא יודעת כמה אנשים טובעים בנהר הזה כל שנה?"
"למה שאני אדע את זה?"
"כולם יודעים את זה! לעולם אל תשחו בבראזוס."
"דבר ראשון, אני לא שחיתי. דבר שני לא. זה לא משהו שכולם יודעים."
אבל ג'ק כבר רתח עכשיו. "ולמה? למה אסור לשחות בבראזוס? כי הקרקעית שלו חולית, ככה שהזרם עושה מערבולות, והמערבולות חוצבות מערות בקרקעית החולית הזאת של הנהר, והזרם מסתובב שם כמו סופות טורנדו נוזליות ואם איתרע מזלך או שאת טיפשה מספיק כדי להישאב לתוך אחת מהן, הלך עלייך."
"זה ידע מאוד ספציפי, יש " התחלתי לומר והשתעלתי עוד קצת.
"אז," המשיך ג'ק, כאילו לא אמרתי כלום, "כשאנשים מטומטמים מחליטים ללכת לשחות או לדוג או להשתכשך במים האלה, בתוך שנייה הם נשאבים אל הזרם התחתי. משפחות שלמות מתות ככה, כשהם מנסים להציל אחד את השני!"
הוא קרא לי כרגע מטומטמת? ניסיתי להחליט אם זה יותר גרוע מאשר להיות התגלמות הפשטות. "אז. אתה אומר שזה לא גל גאות."
הסתכלתי במים, שנראו כה שלווים כשמסתכלים עליהם מכאן. עדיין הרגשתי את המשיכה שלהם, כמו מין מגנט מוות נוזלי. בבת אחת חלפו בי צמרמורות ועקצצו לי בידיים וברגליים. "מפחיד," אמרתי, כמעט לעצמי.
נראה שהרוגע שלי רק הרגיז אותו עוד יותר.
"מפחיד?" צעק ג'ק. "את צודקת, לעזאזל! מה חשבת לעצמך לכל הרוחות?!"
"לא יודעת," אמרתי ופניתי אליו עכשיו. "היה לי חם? והיה לי נעים לשכשך במים?"
"היה לך חם?" אמר, כאילו הוא שאל אותי למה אני שותה בנזין ועניתי לו שאני צמאה.
הוא המשיך. "יש לך משאלת מוות? כן, יש לך? כי זאת הסיבה שקוראים לו 'בראזוס'. 'לוס בראזוס דה דיוס' בספרדית פירושו 'הזרועות של אלוהים' ואנשים חושבים שנתנו לו את השם נוסעים צמאים שהיו כל כך אסירי תודה למצוא מים, אבל האמת היא שזה בגלל שהוא הטביע כל כך הרבה אנשים שזה המקום שבו אלוהים אוסף את הנשמות שלהם."
אמא'לה. אוקיי. זה קיבל תפנית אפלה.
אני מודה שג'ק נתן לי טיפ בטיחות חשוב. אבל, כלומר, באמת? היה ברור שכמעט טבעתי ואני מזועזעת ביותר. הוא היה חייב לצעוק?
לא יודעת מה איתכם, אבל עלי אפשר לצעוק רק זמן מוגבל עד שאני מתחילה לצעוק בחזרה. ג'ק רצה לצעוק? בסדר. גם אני יכולה לצעוק. אני יכולה לצעוק כל היום.
"למה אתה צועק עלי?!" צעקתי.
עוד משהו שקרה בפעם הראשונה מבחינתי לצעוק על לקוח.
"ככה!" ג'ק צעק בחזרה. "את תהרגי את עצמך!"
"לא בכוונה!" צעקתי בחזרה.
"זה לא ישנה כשתהיי מתה!" צעק ג'ק.
"אנשים משכשכים במים כל הזמן!" צעקתי. "זה דבר נורמלי לגמרי שאנשים עושים!"
"לא בבראזוס!"
"אבל אני לא ידעתי את זה!"
"ואם את טובעת, אז גם אני טובע כי אז אני צריך להיכנס אחרייך!"
"אז אל תיכנס אחרי!"
"זה לא עובד ככה! אם את תמותי בנהר, אני אמות בנהר! וממש לא בא לי למות בנהר המזדיין הזה!"
לשנייה אחת לא היתה לי תשובה. לא ידעתי מה לענות על זה. ובאותה שנייה, הבנתי עוד משהו: רעדתי. נורא. חזק. ממקום עמוק במרכז הגוף שלי.
סביר להניח שזה היה פחד.
אם כי לא הרגשתי שזה פחד.
אבל אולי פשוט שכחתי איך מרגישים כשפוחדים.
בדרך כלל, תרופת הנגד לפחד היתה הכנה אבל לא הייתי מוכנה לשום דבר שקשור לשבוע הזה. לא לכך שראיתי את העבודה שלי עוברת מוטציה ונהפכת למשהו שבכלל לא זיהיתי, לא לכך שעברתי לגור עם חבורה של זרים, לא לכך שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי ומצאתי את עצמי באמצע מין מערבולת של שנאה בין ג'ק לאח שלו, לא לכך שקראו לי "פשוטה", לא לכך שכמעט טבעתי, ועכשיו לא לכך שהוא צועק עלי כמו שלא צעקו עלי שנים.
זה היה הרבה.
ובבת אחת זה נהיה יותר מדי.
"מה אני נראית לך?" שאלתי בכעס. "היסטוריונית של נתיבי המים של טקסס? איך בדיוק אני אמורה לדעת שזה נהר של מוות? אני פשוט חיה לי את חיי בעיר, מנסה להגיע ללונדון, או לקוריאה, או לכל מקום אחר, העיקר שהוא לא יהיה טקסס, ופתאום אני צריכה לעבור לגור בחוות בקר ולשחק איתך ועם המשפחה שלך בתוכנית הריאליטי המטורפת הזאת? לא רציתי את העבודה הזאת, לא ביקשתי אותה, ועכשיו אני לכודה בה בלי שום דרך מילוט לכמה שבועות רצופים! אז אולי היית יכול לתת לי התראה מראש אם אני עומדת להרוג את עצמי או מישהו אחר בלי כוונה..."
ובדיוק כאן הקול שלי נסדק.
בדיוק כאן איבדתי את האחיזה ב"כועסת" וכל הרגשות שלי פשוט קרסו. כשסיימתי עם "במקום סתם לצעוק עלי בלי שום סיבה כמו איזה מניאק," הקול שלי נשמע שבור אפילו באוזני.
קפאתי במקומי, וכך גם ג'ק, כששנינו קלטנו שקראתי כרגע למעסיק שלי מניאק.
הייתי רוצה להסתלק מכאן באותו רגע בצעד נמרץ כדי לשמור על הכבוד העצמי שלי, אבל הכול רעד, כולל הרגליים שלי.
אוטומטית הושטתי יד כדי לגעת בסיכת הביטחון עם החרוזים שלי. רציתי רק לקבל מנה קטנה משביב הנחמה שהחרוזים האלה תמיד העניקו לי כשמיששתי אותם.
אבל היא לא היתה שם.
הצוואר שלי היה עירום. גם השרשרת נעלמה.
"הי," אמרתי והסתכלתי למטה. "איפה סיכת הביטחון שלי?"
"המה שלך?"
טפחתי בכפות הידיים על עצמות הבריח שלי, כאילו אני עשויה למצוא אותה אם רק אמשיך לעשות את זה. "סיכת הביטחון שלי. עם החרוזים. היא נעלמה."
היא נפלה לי במים? היא איפשהו על החוף?
התחלתי לחפש בחול.
"סיכת הביטחון הצבעונית הזאת שאת עונדת תמיד?" הוא שאל, שכח שאנחנו באמצע ריב והתחיל לחפש גם הוא.
"היא בטח נפלה לי," אמרתי.
פסעתי על החוף, התחקיתי אחר כל הצעדים שעשיתי. היה לי חם בהליכה לכאן, אבל עכשיו, אחרי ההלם של הנהר, הרגשתי ההפך. הייתי ספוגת מים והיה לי קר, ולא הצלחתי להפסיק לרעוד. אבל לא היה לי אכפת.
בזמן שחיפשנו, ההתנהגות של ג'ק התרככה.
"אנחנו נמצא אותה," הוא אמר. "אל תדאגי." ואז הוסיף, "אני ממש טוב בלמצוא דברים."
הרמתי את המבט, וכשעשיתי זאת, קלטתי עד כמה החוף הזה עצום בהשוואה לסיכת ביטחון. החוף הזה היה כמו האינסוף. אנחנו לעולם לא נמצא אותה.
ואז עשיתי מה שכל אחד היה עושה במצב כזה נראה לי.
פרצתי בבכי.
ג'ק לא היסס לרגע. הוא סגר את המרחק בינינו וכרך את זרועותיו סביבי הרטובה, הרועדת והמעורערת בצורה לא אופיינית, והשאיר אותן שם למשך דקה. ואז הוא נסוג לאחור והוריד את חולצת הפלנל העליונה שלו, שם אותה עלי ורכס את הכפתורים ואז משך אותי שוב אל בין זרועותיו.
"אני מצטער," אמר, ועכשיו שמעתי את הקול שלו עמום דרך החזה שלו. "אני מצטער שאיבדת את סיכת הביטחון שלך, ואני מצטער שכמעט טבעת, ואני מצטער שצעקתי עלייך. הייתי צריך להזהיר אותך. זאת לגמרי אשמתי. פשוט הפחדת אותי, זה הכול."
הוא ליטף לי את השיער? האם ג'ק סטייפלטון ליטף לי את השיער?
או שזאת היתה רק הרוח?
הוא חיבק אותי ככה הרבה זמן, שם על החוף ההוא. הוא חיבק אותי עד שהדמעות שלי התייבשו והפסקתי לרעוד. עוד דבר שקרה לי פעם ראשונה: הפעם הראשונה אי פעם שלקוח חיבק אותי והפעם הראשונה אי פעם שאפשרתי זאת.
ואף שעדיין כעסתי עליו, גם כבר לא ממש היה לי אכפת.
נראה שהיה לו כישרון לזה.
בסופו של דבר ג'ק סחב אותי ב"שק קמח" כל הדרך בחזרה עד הבית.
בהתחלה הוא התכוון לקחת אותי רק במעלה גדת הנהר ודרך העשבים הגבוהים רק עד כביש החצץ.
אבל כשהגענו לשם הוא פשוט המשיך ללכת.
"אני בסדר עכשיו," אמרתי כשרגלי משתלשלות משני צדדיו. "אתה יכול להוריד אותי."
"זה האימון שלי להיום."
"אני יכולה ללכת. אני בסדר."
"אני נהנה לסחוב אותך. אולי אני אתחיל לעשות את זה כל הזמן."
"אני יודעת ללכת."
"אני בטוח שאת יודעת."
"אז תוריד אותי."
"לא נראה לי."
"למה לא?"
"בעיקר כי מחשיך, והרבה דברים שנושכים יוצאים בשעת בין ערביים. לא תוכלי לראות איפה את דורכת. ואת יחפה, כמו חובבנית."
"כבר החלטנו שזאת לא אשמתי."
"אז מה שאני עושה עכשיו זה להגן עלייך באבירות מפני סכנה."
"אה."
"וגם לא נעים לי שבכית בגללי."
"לא בכיתי בגללך."
ג'ק שתק שתיקה קצרה שאומרת מה שתגידי. ואז הוא אמר, "וזה גם כיף לי."
"אז אתה באמת לא מתכוון להוריד אותי?"
"ממש לא."
תוך כדי הליכה לא התאפקתי כמובן וביצעתי הערכה ביטחונית של הנכס. זאת היתה ברירת המחדל של המוח שלי. שרטטתי בראש מפות של הפריסה בשטח, בהם מקומות מסתור פוטנציאליים לשחקנים גרועים, דרכי מילוט פוטנציאליות במצבי חירום ואזורים שיש לתצפת עליהם.
כל זה קרה כמובן לפני שג'ק אמר לי שההורים שלו אף פעם לא נועלים את הדלתות בלילה.
"אלוהים אדירים, אתה חייב להכריח אותם לעשות את זה!"
"אני מנסה כבר שנים."
לא טוב. אני אדגיש את זה בדיווח של הערב.
ולמרות הכול, הרגשתי שהרבה מהחרדות הרגילות שלי התעמעמו להפתעתי, שם על הגב של ג'ק סטייפלטון. אולי זה היה קצב ההליכה שלו. או הקטיפתיות של חולצת הפלנל שלו שעטפה אותי. או המוצקות של הכתף שלו מתחת לסנטר שלי. או ניחוח הקינמון הזה שנדמה שליווה אותו לכל מקום.
או שאולי זה פשוט קשה מבחינה אובייקטיבית לדאוג לגבי משהו כשסוחבים אותך בשק קמח.
הרגשתי את השרירים בגב שלו זזים ומתכווצים עם כל צעד, במיוחד בעליות. הרגשתי אותו נושם דרך כלוב הצלעות שלו. הרגשתי את חמימות הגוף שלו במקומות שבהם נצמדתי אליו.
אני לא אשקר. זה היה נעים.
יותר מדי נעים, אולי.
"אתה באמת יכול להוריד אותי," אמרתי.
אבל ללא הועיל. "כמעט הגענו," אמר ג'ק.
אז כנראה שלא היתה לי ברירה אלא להישאר שם וליהנות מזה.
-פרק 14-
זה היה חתיכת יום, בתור היום הראשון בחווה.
באותו לילה ישנתי על הרצפה, כמובטח.
ג'ק מצא מזרן יוגה בארון במסדרון, ואני קיפלתי מעליו כמה שמיכות.
זה היה בסדר. אני הייתי בסדר. היה לי נוח להרגיש לא בנוח.
לפחות לא ישנתי בארון.
ישנתי במיליון מקומות מטורפים מסדרונות, גגות, אפילו במעלית מקולקלת פעם אחת. אבל מה שלא עשיתי זה לישון בחדר עם ג'ק סטייפלטון.
קצת מרתיע. לא אשקר.
הייתם רוצים לדעת מה ג'ק סטייפלטון עושה עם הכרית שלו כשהוא ישן? הוא לא מניח עליה את הראש כמו שאנשים רגילים עושים. הוא תוחב אותה מתחת לגוף שלו, אנכית, כמו גלשן, ואז מתכרבל מעליה.
ורוצים לדעת מה הוא לובש בתור פיג'מה?
מכנסי טרנינג רפויים וגופייה צמודה בטירוף.
אבל מה הוא עושה עם הבגדים המלוכלכים שלו כשהוא מחליף לפיג'מה?
הוא משאיר אותם זרוקים בכל מקום על רצפת חדר הרחצה.
נכנסתי לשם כשהגיע תורי להחליף לפיג'מה ומצאתי את המגפיים מלאי הבוץ שלו, את הגרביים בכדור קטן, את הטישרט שהוא לבש כל היום, ואת הג'ינס הרטובים עדיין כשהחגורה עדיין בלולאות והתחתונים עדיין בפנים פשוט שוכבים שם על הרצפה, פרושים כמעט בדמות אדם, כמו שטיח מעור דוב שעשוי מהכביסה המלוכלכת של ג'ק סטייפלטון.
כלומר, הייתי צריכה לעבור מעליהם כדי להגיע לכיור ולצחצח שיניים.
כשיצאתי מחדר הרחצה, ג'ק ישב על קצה המיטה שלו. הוא הרים את המבט.
בהיתי בו, במבט של מה לעזאזל?
והוא קימט את מצחו בחזרה כאומר, מה?
אז הצבעתי על רצפת חדר הרחצה ואמרתי, "אתה יכול לבוא לטפל בזה?"
אבל ג'ק רק הטה את ראשו.
"הי," אמרתי. "זה מרחב משותף. אתה לא יכול להשאיר את הבלגן שלך על הרצפה."
אבל ג'ק בחן אותי מלמעלה למטה.
"הלו?" שאלתי.
"בזה את ישנה?"
השפלתי מבט. "אממ. כן?"
"את תמיד ישנה בזה?"
הרמתי את הראש ושיגרתי אליו מבט של מה אתה רוצה? "לפעמים."
"לא ידעתי בכלל שעדיין מייצרים אותן."
השפלתי שוב את המבט. "כותנות לילה?"
"כלומר," אמר ג'ק, ועכשיו הוא הסתכל עלי כאילו אני מצחיקה. "את נראית כמו ילדה מהתקופה הוויקטוריאנית."
"זאת כותונת לילה," אמרתי. "זה פריט לבוש רגיל לשינה של בני אדם."
"לא."
"אנשים לובשים כותנות לילה, ג'ק."
"אה, לא, לא כזאת."
"הי," אמרתי. "אני לא צוחקת על מה שאתה לובש."
"מה שאני לובש זה נורמלי."
דשדשתי אל המראה שלו והסתכלתי על עצמי. כותנה לבנה. שרוולים קצרים. שוליים מצויצים קצת מתחת לברכיים. "אני לא נראית כמו ילדה מהתקופה הוויקטוריאנית. לילדה מהתקופה הוויקטוריאנית יהיו תחרה וסרטים. וכיפה קטנה על הראש."
"אבל זה די קרוב."
"רק ניסיתי להביא בגדים לשינה שיתאימו לחברה."
"בחיים שלי לא ראיתי חברה שלובשת משהו אפילו דומה לזה."
"החברות שלך בטח ישנות רק בחוטיני."
"במקסימום." ג'ק נאנח אנחה מוגזמת והרים את המבט לתקרה כמו נזכר בזה בחיבה.
בדקתי שוב את ההשתקפות שלי במראה. "זה נראה," אמרתי להגנתי, "כמו האפשרות המקצועית ביותר מכל אפשרויות בגדי השינה שלי."
"אבל זאת אומרת, זה שלך?"
"ברור שזה שלי. אתה חושב שגנבתי את זה?"
"כן. מסבתא בת תשעים."
עכשיו התעצבנתי. הוא קרא לי היום בהרבה שמות מעליבים, החל ב"חסרת ייחוד" דרך "מטומטמת" וכלה ב"התגלמות הפשטות". ועכשיו הוא קרא לי "סבתא"? מול הפרצוף שלי?
משום מה זאת היתה התגובה הכי טובה שהצלחתי לחשוב עליה: "לך אין זכות להשמיע ביקורת על אנשים אחרים, מר זרקתי את כל
הבגדים שלי על הרצפה."
זאת היתה אמורה להיות ירידה, אבל ג'ק פשוט התחיל לצחוק.
כאילו, ממש להתפקע מצחוק עם כתפיים רועדות והכול. "זאת ירידה נוראית," הוא אמר. "אני חושב שזאת הירידה הכי גרועה ששמעתי בחיים שלי."
"זה לא מצחיק," אמרתי.
"אני מצטער," הוא אמר, התהפך והצמיד את הפנים לכיסוי המיטה, "אבל זה בהחלט מצחיק."
"הי!" אמרתי. "אף אחד לא רוצה לראות את התחתונים שלך."
"האמת," הוא אמר, התיישב בחזרה והרצין. "אנשים משלמים הרבה מאוד כסף כדי לראות את התחתונים שלי."
"לא את התחתונים המלוכלכים שלך. על רצפת חדר הרחצה!"
אבל הוא רק הנהן לעברי הנהון קטן כאומר, תסמכי עלי בעניין הזה. "את תופתעי."
"טוב," אמרתי והרגשתי שאני צריכה להבהיר את העניין הזה. "אני לא אחת מהאנשים האלה."
"אני יודע. זה משהו שאני אוהב בך."
האם הוא ניסה לחמוק מסידור הבלגן שלו באמצעות מחמאות? ניסיתי שוב. "תרשה לי לשאול אותך. אני עוזרת הבית שלך?"
ככל שהוא התאמץ לשמור על הבעת פנים אדישה, כך נראה שהפנים שלו נלחמות בו. "סגרנו את זה כבר ביום הראשון."
"אז בוא פשוט נסכים שאני לא אכריח אותך להיות בשום אינטראקציה עם התחתונים המלוכלכים שלי, ואתה לא תכריח אותי להיות בשום אינטראקציה עם שלך. אוקיי?"
"אוקיי," הוא אמר והשתדל להרצין. "מסכים."
אבל עכשיו הוא נכנס להתקף צחקוקים.
ג'ק סטייפלטון נכנס להתקף צחקוקים.
הוא צנח לאחור על המיטה.
"לך," אמרתי, ניגשתי אליו ודחפתי אותו בכתף כדי להקים אותו מהמיטה. "לך תאסוף את הבגדים המלוכלכים שלך."
הוא התנגד לשנייה, לכן דחפתי חזק יותר ואז הוא נכנע, מהר בכוונה, ואני נפלתי על הרצפה נחַתִי על הקן שהכנתי לי לשינה.
בסדר גמור מצדי. ממילא הגיע הזמן ללכת לישון.
"וגם אל תשאיר את משחת השיניים בלי מכסה," אמרתי. "מה אתה, בן חמש?"
"זה חדר הרחצה שלי," הוא אמר.
"זה חדר הרחצה שלנו עכשיו."
כשג'ק יצא מחדר הרחצה, כבר כיביתי את כל האורות והוא מעד עלי בדרכו חזרה למיטה שלו.
"תיזהר!"
"מצטער."
הוא נכנס מתחת לשמיכות והוציא את הראש מהצד כדי לדבר איתי כאילו אנחנו עושים מסיבת פיג'מות.
"את באמת יכולה לישון במיטה, את יודעת."
"לא, תודה."
"מפריע לי שאת על אריחי הקרמיקה."
"תתגבר."
"אנחנו יכולים לבנות כאילו קיר של כריות באמצע, כמו מחסום."
"אני בסדר."
"מה אם אמא שלי תיכנס ותראה אותך ישנה על הרצפה?"
לא ראיתי את אמא שלו מאז שהגענו לכאן. "אמא שלך פשוט נכנסת לחדר השינה של בנה הבוגר בלי לדפוק?"
"סביר להניח שלא. טיעון מצוין."
"וגם אם היא תעשה את זה, נוכל פשוט להגיד שרבנו. וזאת האמת."
"אנחנו לא רבים," אמר ג'ק. "אנחנו משחקים."
"זה מה שזה?"
הירח יצא מאחורי העננים והחדר התבהר מעט. ראיתי עכשיו את הפנים של ג'ק מעלי. הוא עדיין הסתכל למטה.
"תודה," אמר.
"על מה?"
"על זה שבאת לכאן ושאת עושה את זה, בניגוד לרצונך. ועל זה שלא טבעת היום. ועל זה שאת לובשת את כותונת הלילה המגוחכת הזאת."
הסתובבתי על הצד כדי להתעלם ממנו, אבל עדיין הרגשתי את העיניים שלו נעוצות בי.
לאחר זמן מה הוא אמר, "יש לי באמת סיוטים, את יודעת. אני מתנצל מראש אם אעיר אותך."
"מה אני צריכה לעשות אם יהיה לך סיוט?" שאלתי.
"פשוט תתעלמי ממני," אמר ג'ק.
כל כך הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות. "אני בהחלט אנסה כמיטב יכולתי."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
