פרק 32: אמילי


הפסיקו את החיפושים אחרי הנעדרת. התיק עדיין פתוח, לדברי הכתבה בת ארבעת העמודים בעיתון המקומי, אבל כולנו יודעים מה זה אומר. לחוקרים נגמרו המקומות לחפש בהם וכיווני החקירה. אין להם כלום.
אנחנו ממשיכים בחיים שלנו. באנוכיות. בטיפשות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? החגים ממש מעבר לפינה. כולנו אמורים להיות מאושרים.
חג ההודיה קשוח. אני מתכוננת למשמרת שלי כמו הילדים ההם ב"משחקי הרעב", רק שכלי הנשק שלי הם נעליים נוחות, עוד גומייה לקוקו שלי, שפע של תרסיס שיער וליפסטיק מט שיורד רק בעזרת שמן זית.
למרות כל אמצעי הזהירות האלה, כפות הרגליים שלי מתחננות להפסקה בסוף המשמרת של שש בערב. מבט חטוף במראה מאחורי הבר מודיע לי שהלחיים שלי מכוסות כתמים, המצח מבריק מזיעה והשיער המושלם הוא זיכרון רחוק. זרועותי כואבות מרוב ניעור מרטיני סיידר והכנת אספרסו. הגב התחתון שלי כבד. בכל צעד שאני עושה, מבזיק ברגלי כאב חד.
עם הכאב אני מסתדרת. הכאב הוא חלק מהתוכנית. עשיתי את הצעדים הראשונים על רצפת המסעדה של אבא שלי. כל ילדותי אספתי טיפים, הגשתי חשבונות, מילאתי מחדש כוסות מים, שרפתי את הידיים על פלטות חימום. עם הכאב אני יכולה להתמודד.
מה ששובר אותי לרסיסים זה כל השאר הפעמים שאני מפשלת, העוולות שאני מאפשרת. אריק מפשל במתאבנים של שולחן לארבעה ואני לא מסוגלת להגיד לו להתאפס. קוקטייל סיידקאר חוזר אלי, "חלש מדי". וכישלון השירלי טמפל. ניק מציע לי את המתכון אחר הצהריים - אלכוהול עם סודה, קרם דה קאסיס, טוויסט, מין שירלי טמפל למבוגרים, את יודעת? אני מנסה אותו לפני המשמרת הראשונה. זה מצליח. הוא נכנס לתפריט.
רק אחרי המשמרת השנייה קורה מדברת עליו, אחרי שגילתה שלושה משקאות כאלה מחכים על הבר.
"זה הרעיון שלי."
"מה?"
"המתכון. אני חשבתי עליו. אמרתי לניק בהפסקת הצהריים."
היא אפילו לא כועסת, רק תקועה איפשהו בין הלם לקבלת המציאות. הוא גנב לה את הרעיון. כמו נבל מסרטים מצוירים, כמו בריון מקומדיית מצבים. הוא פשוט גנב אותו. ולי לא היה מושג.
"אני כל כך מצטערת," אני אומרת לה.
"זה בסדר." זה לא בסדר, אבל אני הבוסית שלה, אז היא תעמיד פנים שכן. היא הולכת לפני שאני מספיקה להתנצל פעם נוספת.
אנשים אוהבים לחשוב שעסק הוא ההפך הגמור ממשהו אישי. כל אחד שאהב את העבודה שלו, אפילו רק קצת, יגיד לכם שזה שטויות. זה הדבר הכי אישי שיש, מה שאנחנו עושים פה. וכשאני עושה טעויות, אנשים סובלים. לא משנה שזה עסק. בסופו של דבר, הכול נהפך לעצב.

חג ההודיה בולע אותנו כמו ענן של פטרייה גרעינית, ואז הוא נגמר מוקדם. זה חג משפחתי. אף אחד לא רוצה לצאת אחרי אחת עשרה. המסעדה נרגעת. לכמה דקות אנחנו מסתובבים, לא בטוחים איך להתקיים עם תום הכאוס. אנחנו נאנחים. אנחנו מעסים את הצוואר, מוחטים את האף, מרוקנים בקבוקי מים. אנחנו מתחילים לנקות, כמו אחרי הוריקן.
"מישהו רוצה לקחת את זה הביתה?"
סופי מרימה קופסת קרטון מלאה בשקיות עם עוגיות חצי טראפל שוקולד, חצי שורטברד לוונדר. חילקנו אותן כל הערב עם החשבונות. נשארו בערך עשר.
אף אחד לא אומר כלום. אנחנו לא מתביישים לקחת דברים חינמיים, אבל לכולנו כבר נמאס מהמסעדה. אף אחד לא רוצה להביא הביתה מזכרות מהערב.
סופי סוקרת את החדר.
"נו כבר, חבר'ה. אני לא רוצה לזרוק אותן, ואני גם לא רוצה לאכול אותן."
מבטה נח עלי.
"בוס?"
לא מסרבים לסופי.
"כן, בטח."
אני לוקחת את הקופסה ומודה לה. כשאנחנו גומרים לנקות, אני אומרת לאריק ויוואנדה ללכת בלעדי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" יוואנדה רוצה לדעת. "כבר כמעט חצות."
אני ממציאה סידורים, משהו שאני צריכה לקנות בדראגסטור. יוואנדה נראית ספקנית. אני מחכה שהיא תמשיך לחקור תציין שהדראגסטור נסגר בעשר, ושהוא בטח לא יהיה פתוח בערב חג ההודיה אבל היא עייפה מדי. מהתקופה ממש אחרי שההורים שלי מתו, היא יודעת שלפעמים אני צריכה להיות לבדי ואין טעם לפקפק בכך.
"תיזהרי בכביש."
אני נכנסת לסיוויק ומוציאה את הטלפון. אחרי הלילה במזווה איידן ואני לא הסתמסנו במשך עשרים וארבע שעות, כאילו היינו המומים מדי לדבר. ואז, כשעמדתי ללכת לישון, הוא כתב: "חושב עלייך :)"
"באמת?" סימסתי לו בחזרה. "כן," אמר. עניתי "כנ"ל :)" ומאז חזרנו ללו"ז ההודעות הקבוע שלנו. הוא גם חזר למסעדה, ביום שלישי. העברתי את היום בסחרור מחושמל, ולכסנתי מבטים אל הדלת למרות שידעתי שעוד לא הגיעה השעה. כשהוא סוף סוף נכנס, הבטן שלי התהפכה. עיניו פגשו את עיני. הוא חייך. חייכתי בחזרה. לכמה רגעים היינו שם רק שנינו. שני אידיוטים מאושרים שחולקים את הסוד הכי נפלא בעולם.
לא חידשנו את מעללינו במזווה. אבל החלפנו מבטים ידעניים, ליטוף מהיר על מפרק כף ידי כשהוא לקח את החשבון, חיבוק המותן כשאף אחד לא ראה. וממש לפני שעת הסגירה, נס: הוא חיכה עד שחדר האוכל התרוקן, ואז אמר לי לעצום עיניים ולהושיט יד. כשעשיתי את זה, הוא הניח משהו קריר על כף ידי וסגר אותה. "קדימה," אמר. "תפקחי עיניים. תסתכלי."
פתחתי את האצבעות וראיתי שרשרת כסף קטנה. שרשרת דקה עם סמל אינסוף, קוורץ ורוד בחלק האחורי של התליון. "או מיי גאד," לחשתי. "מאיפה זה?"
הוא לא אמר. אמר לי להסתובב.
"אני מקווה שזה לא מוגזם מדי לעבודה."
אמרתי לו שהשרשרת מושלמת. הוא אסף את שערי ומשך אותו בעדינות הצדה. לא זזתי בזמן שהוא סגר את התפס, ורעדתי כשפרקי אצבעותיו התחככו בעורפי.
ועכשיו תורי. זה לא תכשיט, אבל העוגיות של סופי הן הדבר הכי טוב שאני יכולה להציע כרגע.
אני מעוררת את הטלפון ומקלידה: "הֵיי. יש לי הפתעה בשבילך."
אני לוחצת על "שליחה" ומתניעה את הסיוויק. הבית של השופט לא רחוק ממרכז העיר, אולי עשר דקות נסיעה מהמסעדה בכביש הראשי. כדאי להתחיל לנסוע לשם. כעבור חמש דקות, הכיס שלי רוטט. אני מאטה ומציצה בטלפון.
"מה ההפתעה?" הוא ענה.
אני מקלידה ביד אחת: "בקרוב תדע. אני עושה משלוחים הביתה. :)"
אני מתכוונת לתת גז בהונדה כשהטלפון שוב מזמזם.
"מתי?"
"בעוד... שתי דקות? אני כמעט בקצה הרחוב שלך חחח."
אני בוחנת את ההודעה, ואז מוחקת את ה"חחח" ושולחת. שלוש הנקודות המקלידות מופיעות מיד.
"אוקיי. אל תזוזי. אני אבוא אלייך. סיסי ישנה ואני לא רוצה להעיר אותה. חג ההודיה הראשון בלי אמא, את יודעת?"
הראש שלי נחבט חזק במשענת. איך לא חשבתי על זה? הסתמסנו הבוקר, רק ה"היי" ו"יום נעים" הרגילים שלנו. אחר כך טירוף חג ההודיה העסיק אותי מדי ולא יכולתי להציץ בטלפון בתדירות שרציתי. כל מה שהצלחתי לכתוב היה "חג שמח!" קצר ועכשיו אני תופסת שגם טיפשי בהפסקת שירותים, כשאריק דפק על הדלת וצעק שצריך וודקה גריי גוס.
"בטח," אני מסמסת בחזרה. "סליחה שבאתי בלי הודעה מראש. אחכה מעבר לפינה."
הוא לא עונה. לעזאזל. מה חשבתי לעצמי כשבאתי בלי אזהרה?
כבר מאוחר מדי לסגת. הוא בטח בדרך. אני נוסעת ברחוב, פונה שמאלה ומכבה את המנוע.
כעבור כמה שניות הוא רץ לעבר הסיוויק. אני יוצאת. הוא לא לובש מעיל, רק סוודר עבה בצבע בז'. בלי כובע או כפפות.
כשהוא מגיע אלי, אני מגחכת ומחווה על ידיו וצווארו החשופים. "כמה מהר רצת החוצה?"
לפני שהוא מגיב, הוא מסתכל סביבו, כאילו הוא בודק שאנחנו לבד. ואז הוא מקרב את שפתיו לשפתי, בהתחלה נשיקה קטנה, עדינה, ואז נשיקה נוספת, ארוכה יותר. "כנראה בער לי לראות אותך." ידיו מחליקות מתחת למעיל שלי ומגיעות אל ירכי. הוא מצמיד אותי בעדינות אל ההונדה. אני כורכת את זרועותי סביב כתפיו ומרשה לעצמי להימס לתוכו.
לרגע אני שוכחת מחג ההודיה. אני שוכחת מהמסעדה. אני שוכחת משולי רווח, קוקטיילים חלשים, רעיונות גנובים מהגרון שמתכווץ לי כשאני חושבת על העתיד, מהמים הקפואים בריאותי כשאני מנסה לדמיין את עצמי בעוד חמש השנים, עשר שנים, עשרים שנה.
זה הורג אותי, אבל אני ניתקת ממנו מספיק זמן כדי להושיט לו את קופסת העוגיות.
"באדיבות סופי, ללקוח המועדף שלנו."
הוא מרים את אחת השקיות אל אור הפנס. "עוגיות. איזה יופי. תודה. ותודי בבקשה גם לסופי."
אני אומרת "על לא דבר" ושאני מצטערת, כל כך מצטערת שהגעתי ככה סתם. שהייתי צריכה לדעת, שלא חשבתי, שאני ממש מקווה שלא הפרעתי לו.
"אל תדאגי." הוא מניח את הקופסה על גג ההונדה. "אני צריך לחזור," הוא אומר, אבל לא חוזר. משהו מחזיק בו כאן. פיתוי. רגע, טוב יותר מכפי שתיאר לעצמו, מתחנן להתארך.
הוא שוב נוגע בי. חופן את ראשי מאחור ומושך בעדינות בשערי. מכרסם לי את השפה התחתונה. הבטן שלי עולה באש.
אני נושמת עמוק. אני מצמידה אותו אלי ככל האפשר בזרועותי הכואבות. אני רוצה אותו, את כל כולו, ואני רוצה שהוא יכבוש את כולי. הוא מתעסק בסוודר שלי, בחולצתי. אצבעות להוטות על עורי. הקור שלו על החום שלי. אני עוצמת עיניים.
אולי הוא מרגיש את זה לפני שאנחנו שומעים את זה. השפתיים שלו מתנתקות. ידיו מרפות ממני. לפני שאחד הדברים האלה נקלט לפני שאני אפילו מתחילה להתגעגע אליו זה מגיע אלינו.
צרחה, חדה כל כך עד שהיא חוצה את הלילה לשניים.


פרק 33: האישה בבית


הוא אומר לך איך לשקר לססיליה על חג ההודיה. "תגידי לה שאת לא נוסעת למשפחה שלך," הוא מורה לי ערב אחד. "תגידי לה שהם נסעו. שהם עבדו קשה כל החיים ועכשיו הם מבלים כל חג בקְרוּז."
לססיליה לא ממש אכפת מתוכניות חג ההודיה שלך. היא מספרת לך על הדברים שהם היו עושים עם אמא שלה בעונה הזאת. אבא שלה בישל ברוב הערבים, אבל חג ההודיה זה היה הקטע של אמא, היא אומרת. היה מתכון מיוחד לעוף במי מלח, פירה עם קצת קליפת תפוחי אדמה, עוגיות עם שבבי טופי שהן אפו יחד וחילקו לשכנים.
אבא שלה חורק שיניים בזמן שהיא מעלה זיכרונות. יש בו נוקשות, מתח בכתפיו. הוא אב. הוא הורה יחידני.
בערב החג הוא מנסה. בערך. הוא עורך את השולחן עם מפיות בד במקום מפיות הנייר הרגילות, בתוך טבעות דמויות תרנגול הודו שססיליה הכינה מזמן. נרות כתומים, צלחות נייר בצבע זהב עם שוליים אדומים.
במקום תרנגול הודו, הוא צולה אווז. מישהו בעבודה צד אותו בעצמו, הוא אומר. הקפיא אותו ומכר אותו לפני כמה ימים. מיצי מרה עולים בעומק גרונך. את דוקרת את הבשר על הצלחת, לבן ולא אחיד. את מאלצת את עצמך ללעוס ולבלוע, ללעוס ולבלוע. זה לא טבעי מבחינתך, לאכול יצור שנלכד ונהרג ביער.
גזר עם רוזמרין. תפוחי אדמה קטנים. רוטב חמוציות מקופסת שימורים, בדיוק כמו שססיליה אוהבת. הוא משתדל. זאת הבת הקטנה שלו, והוא צריך שהיא תאהב אותו. הוא צריך שהיא תהיה צייתנית, עיוורת ומעריצה. הוא צריך שהיא תשים לב לכל מה שהוא עשה כדי לגרום לה אושר.
אחרי ארוחת הערב רואים סרט. ססיליה לא אוהבת קלאסיקות שמשדרים בחגים. גם את לא. לאף אחד אין חשק למשפחות גדולות ומאושרות.
ססיליה מעבירה אפשרויות. היא מתפשרת על קומדיה רומנטית לחג המולד. שחקנית אנגלייה צעירה מגלמת אישה שאיבדה שליטה על חייה, תקועה בעבודה משעממת, לא בקשר עם אחותה. בחור חדש מופיע, ברור שזה מלאך ששב מהמתים כדי להציל אותה. הוא לוקח אותה להרפתקאות בלונדון, מראה לה את כל הדברים המשונים והמקסימים שהיא החמיצה.
"מישהו אמר לך פעם," שואלת השחקנית האנגלייה הצעירה כשהיא הולכת בעקבות המלאך בסמטה חשוכה, "שאתה קצת מזכיר רוצח סדרתי?" המלאך החתיך אומר לה לא, "בטח שלא יותר מפעם אחת." ססיליה צוחקת. אבא שלה לא מגיב. אולי הוא אפילו לא שמע. אולי הוא מסמס. את לא יודעת. את מתרכזת במסך.
המחשבות שלך נודדות לחג ההודיה הראשון אחרי שהוא לקח אותך. בערך באותו זמן הבנת שזה יימשך הרבה זמן. שהזמן שלך בצריף יימדד בשנים, לא בחודשים. ניסית לא לדמיין את המשפחה שלך ההורים שלך ליד שולחן האוכל, שומרים על מראית עין. האם אחיך בא לביקור ממיין, או שהוא ויתר בכלל על החג?
פעם היית חלק ממכלול גדול יותר. לעתים כל כך קרובות חיברת ביניהם, אבא שלך, אמא שלך, אחיך. הצהלת את מצב הרוח אחרי ריב, הבאת הביתה ציונים טובים, חדשות משמחות, חומר לברכת החג המשפחתית. האם המשיכו בלעדייך? או שהמשפחה התפרקה, והקשרים התפוררו כפי שקורה לעתים קרובות אחרי אובדן נורא?
"לעזאזל."
הוא מרים את מבטו מהטלפון. עיניו מצטמצמות.
"אני חייב לצאת לרגע," הוא אומר על רקע הסרט. "תישארו פה."
לכאורה הוא אומר את זה לססיליה, אבל את יודעת שהוא מתכוון אלייך. הטלפון שלו מזמזם. הוא מעיף בו מבט, ואז שוב מרים את העיניים. "אני תכף חוזר. אני רק אוסף משהו."
הוא מקליד במהירות, ואז מניח את הטלפון על משענת הכורסה כדי לנעול נעליים. ססיליה עוצרת את הסרט. "מה קורה?"
הוא מרים את מבטו, רגל אחת נעולה והנעל השנייה בידו. "שום דבר. רק מתנה מחברה."
פניו נראות בדיוק כמו בלילה שהביא אותך אל הבית, כשקולה של בתו נשמע מקצה המסדרון. נדיר מאוד לראות אותו כך. נתפס במערומיו, מנסה למנוע משני סגנונות החיים שלו לקרוס זה לתוך זה.
"אני תכף חוזר." הוא לוקח את מפתחות הבית. "זה לא רחוק." לאט, במכוון, הוא מוסיף לאוזנייך: "אני אהיה ממש מעבר לפינה." הוא מצביע לעבר מיקום לא ידוע מערבית לבית. "אני יוצא רק לכמה דקות."
ססיליה מנופפת לו בקצרה, להוטה לחזור לסרט. את מהנהנת קלות אל אביה.
הוא מזנק, לא הולך, אל הדלת, משגר אלייך מבט אחרון ויוצא. המנעול נוקש מבחוץ, אמצעי זהירות חסר תועלת שנועד למנוע כניסת פורצים אבל את מודעת לכך היטב לא מונע מאף אחד לצאת מהבית.
המוח שלך גועש. מחשבות מרפרפות סביבך כמו יתושים, מייללות, מהירות מדי בשבילך. את מנסה ללכוד אותן, למקד אותן אחת אחת.
הוא הלך. לא לזמן רב, אמר, אבל הוא הלך. נשארתן רק שתיכן. את וססיליה. את זזה על הספה, משהו לוחץ בבטנך, ואז את רואה את זה.
הטלפון שלו.
הוא מיהר כל כך לצאת, שהוא השאיר את הטלפון שלו על משענת הספה.
את מסתכלת סביבך. המפתח לטנדר שלו תלוי ליד הדלת. אבל מה איתו?
איפה הוא?
אם תצאי אם תנסי לברוח האם יראה אותך?
ססיליה נצמדת אלייך. את נאבקת להתרכז. המחשבות שלך משכשכות בקמח תירס, שוחות במולסה. האם את יכולה לעזוב אותה?
אגרוף מתהדק בבית החזה שלך.
נשארת בגללה. ביום שהוא לא כבל אותך כמו שצריך. אמרת לעצמך שאת נשארת בגלל המצלמות. כי לא היית בטוחה. כי פחדת. אבל אפשר היה לשכנע אותך. יכולת לאזור עוז.
זה בגלל הילדה. נשארת למען הילדה. עכשיו את יודעת את זה.
לא משנה איך תצאי מזה, היא חייבת להיות חלק מהעניין. את רוצה להגן עליה. את לא רוצה להוריד ממנה את העיניים.
בדיוק לפני שאבא שלה יצא, הוא הצביע מערבה. בלילה הראשון, כשהכניס אותך לתוך הבית, הגעתם מהכיוון ההפוך. את חושבת. את צריכה לסמוך על הזיכרונות שלך מהכביש, על עקבות הצמיגים, על הצד שאת מניחה שבאתם ממנו. תוכלי לנסוע מזרחה באותם כבישים. הוא הכריח אותך לעצום עיניים אבל הרגשת את הכבישים מתחתייך, את התנועות החלקות של הטנדר שפירושן אספלט.
חיכית שהוא יפשל. היית זהירה. חיכית כדי להיות בטוחה.
זה חייב להיות הרגע.
אם לא תברחי עכשיו כשהוא איננו, כשהטלפון שלו ומפתחות הטנדר שלו עומדים לרשותך, וקווי המתאר של תוכנית בריחה אימתי?
האוזניים שלך מתחילות לזמזם. כמה זמן כבר בזבזת במחשבה על כך שתי דקות, שלוש?
זה חייב לקרות עכשיו.
עד חג המולד תוכלי להגיע הביתה. וזה מכריע את הכף. זאת המחשבה האחרונה שהיית צריכה, הדחיפה האחרונה לפעולה. את לוקחת את השלט רחוק ועוצרת את הסרט. ססיליה מרימה לעברך את גבותיה, כאומרת יש בעיה?
את לא יודעת איך להציג את זה בפניה. איך להגיד לה ששתיכן צריכות ללכת. שיש דברים שאת יודעת והיא לא, ושהיא צריכה לסמוך עלייך.
גם את חייבת לסמוך על עצמך.
"אני יוצאת," את אומרת לה. "לסיבוב."
היא מקמטת את המצח. "עכשיו?"
"כן." את בולעת. את מנסה לדבר בטון ברור ויציב של מישהי שיוצאת כל הזמן לסיבוב, שמחנה את המכונית שלה מעבר לפינה. "בדיוק נזכרתי ב... משהו. אני חייבת ללכת." זה נשמע כל כך אמיתי בפיך, אני חייבת ללכת אני חייבת ללכת אני חייבת ללכת. "זה לא ייקח הרבה זמן."
היא מושכת בכתפיה. את תופסת שהיא רגילה לזה, מבוגרים שיוצאים בכל מיני שעות בלילה, נעלמים מסיבות לא ידועות, חוזרים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
אז את אומרת לה.
"את צריכה לבוא איתי."
מצחה מתקמט. היא נראית כמוהו כשהוא מרוגז. כשאת מדברת איתו, מבקשת ממנו דברים. היא ססיליה. היא בת של אב.
"פשוט בואי איתי," את אומרת.
היא פונה שוב למסך. "אני לא יכולה, באמת. אני אצטרך להגיד לאבא שלי. ו... מה עם הסרט?"
היא כל כך חמודה, כל כך מנומסת. מדברת בעקיפין, חסה על רגשותייך. ממציאה תירוצים במקום להגיד את הברור מאליו: אני לא יכולה להיעלם עם מישהי זרה בלילה.
"זה בסדר," את אומרת. "אבא שלך לא יתנגד."
היא מקמטת את המצח. את משקרת, והיא יודעת את זה.
את מתעקשת, "זה בסדר." אין לך שום טיעונים לשכנע אותה ואין לך זמן לחשוב על טיעון. הוא עלול לחזור בכל רגע.
את חייבת ללכת.
"בואי."
את קמה. היא לא זזה. היא בת שלוש עשרה. לא בת עשר, לא בת שש. היא לא תבוא איתך רק מפני שאמרת לה.
את דוחקת בה. "קדימה."
היא נרתעת קלות. את מעצבנת אותה, מפחידה אותה. היא רוצה שתעזבי אותה במנוחה.
זה לא הזמן לסגת. את תסבירי אחר כך. לעת עתה כל מה שהיא צריכה לדעת זה שאת לצדה, ושהחיים ישתפרו אם היא תבוא איתך.
"אין לך מה לדאוג. זה רק סיבוב. אוקיי? אנחנו רק יוצאות לסיבוב."
את רוצה להרגיע אותה, אבל יש בקולך מתיחות שמעוררת בך צמרמורת. את מתחילה לאבד את הסבלנות.
לברוח לבד?
אם היא לא תיתן לך להציל אותה, האם תצילי את עצמך בלי להעיף מבט לאחור?
ניסיון אחרון.
את מתיישבת שוב לידה. את מסתכלת בעיניים שחציין שלו.
"תקשיבי." את מדברת בקול נמוך, נשימותייך חמות ולחות, אדים על חלון בלתי נראה. "זה לא משהו רציני. רק נסיעה קטנה. זה בסדר, את יודעת. לבלות קצת זמן בלעדיו. זה בסדר לרצות את זה."
היא מתכרבלת לתנוחה עוברית, משלבת את זרועותיה מעל שוקיה. "את לא יודעת על מה את מדברת."
את לא רוצה לספר לה את התיאוריות שלך על מה שקורה בלילה. את יודעת שאולי את טועה. את יודעת שאת לא יודעת כלום.
את מרככת את קולך ככל האפשר. "גם אני אהבתי לבלות עם ההורים שלי," את אומרת. "כשהייתי בגילך." גרונך מעקצץ. היא כאן, מעגנת אותך כמו בלוט ים על סלע. את צריכה להתרחק מהבית הזה. להרחיק אותה ממנו. לקלף אותה כמו צדפה, משיכה אחת והקונכייה נפתחת, הגדילים משתחררים.
"גם אני אהבתי את ההורים שלי," את אומרת. "אני עדיין אוהבת אותם. גם אני אוהבת אותם. אבל זה בסדר להיות אדם בפני עצמך. זה בסדר לעזוב אותו. רק לכמה זמן."
היא מרימה אלייך את מבטה. לחייה סמוקות, עיניה שחורות מזעם. הילדה של אבא'לה.
"את לא מבינה. את לא מבינה כלום." זה גובה ממנה מחיר, להיות רעה כלפייך. אצבעותיה מתפתלות לסבך חרד, פרקי אצבעות לבנים ועור ארגמני. "אין לך מושג איך זה." היא מרימה את מבטה אל התקרה, ולבך נשבר למיליון רסיסים. היא נאבקת בדמעות. "אף אחד לא יודע," היא אומרת. קולה רועד כמו מטוס שנופל מהשמים. "אף אחד לא מבין."
"תקשיבי." את חייבת להגיד את זה. את חייבת ללכת על זה. "אני יודעת, אוקיי? אני יודעת מה הוא עושה לך."
היא מסתכלת עלייך בפנים חסרות הבעה. "מה?"
אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לעבוד עליה. נערה חכמה, נאמנה להחריד. היא רק רוצה לאהוב ולקבל אהבה. ואת דחקת אותה לפינה. את מכריחה אותה לבחור, והיא שונאת אותך בגלל זה. את לא מאשימה אותה.
כל סיב בגופך מושך אותך אל העולם בחוץ, וכל סיב בגופך מושך אותך בחזרה אליה.
את לא יכולה לעשות את זה. הלוואי שיכולת, אבל את לא יכולה לעזוב בלעדיה.
את חייבת לבחור בשבילה.
"טוב." את קמה. תופסת את זרועה ומתחילה למשוך. "קדימה."
את מנסה לשוות לקולך גוון של סמכות. את מנסה לא להפעיל יותר מדי לחץ, למשוך בצורה שלא תכאיב לכתפה. את לא רוצה לפגוע בה. לא עכשיו, אף פעם.
את מצליחה חלקית. היא נאלצת לקום מהספה. אבל היא מתנגדת, מושכת בכיוון ההפוך.
"מה את עושה?"
היא נשמעת יותר נרגזת מאשר מבוהלת. את תופסת את זרועה השנייה בידך השמאלית ומכפילה את מאמצייך.
את חזקה יותר מכפי שחשבת. אולי זה כל האוכל שאכלת. אולי השרירים שלך התפתחו. אולי נמאס לך להיות שבירה. קרוב לוודאי שזה האדרנלין שזורם בעורקייך ומשיכת אוויר הלילה שבחוץ, קריאת האספלט שבקרוב תיסעי עליו.
את אוגרת את כוחך ומושכת פעם נוספת את זרועותיה. משהו משתבש, הערכה מוטעית קרסולה נחבט בשולחן הקפה. המבט שלה מביע בגידה כזאת שאת חייבת להסב את מבטך. הכאבת לילדה. הדבר האחרון, ממש הדבר האחרון שרצית לעשות בחיים האלה ובכל תקופות החיים הבאות.
לפני שאת מספיקה להתנצל, נשמע בבית צליל, פגוע וקדמוני. כאילו הכעס והכאב שלך, כל הכעס והכאב בחמש השנים האלה, עוברים מעורך לעורה כמו זרם חשמלי. היא צורחת וצורחת וצורחת. פיה פעור לרווחה ועיניה עצומות בחוזקה והיא צורחת חזק יותר, לזמן רב יותר ובזעם רב יותר מכפי ששמעת מעודך. את רוצה שהיא תפסיק ולמרות זאת את איתה, כל כך קרובה אליה לאורך הרגע הזה. כשאת חושבת שנגמר לה האוויר, משהו בה נפתח, זרם נשימות חדש, והיא מתחילה שוב. הצרחות שלה מפחידות אותך אבל גם משחררות אותך בחשאי, בחטף. היא צורחת מספיק בשביל שתיכן.


פרק 34: אמילי


אנחנו עומדים זה ליד זה. לכמה רגעים אני מבחינה רק בהיעדר ידיו בשערי, בהיעדר חזהו על חזי, שעדיין עולה ויורד אחרי שנפרדנו. הבל פיו עולה, טיפות חמות באוויר הקפוא.
המציאות מכה בי כמו מקלחת קרה. הצרחה הזאת. ישר מסרט אימה, כשהווילון מחליק הצדה וחושף צללית כהה, הבהוב של סכין קצבים.
אנחנו עומדים באמצע רחוב ריק. הגורם לצרחה נמצא במרחק של מאה וחמישים מטר בלבד. אני קופאת במקומי.
"מה זה היה?"
קולי רועד. גופו זז לעבר הצרחה, ועכשיו אני קולטת שהיא הגיעה מהבית שלו. פניו נמתחות. ואז נראה שהוא מעכל משהו ותווי פניו נרגעים.
"זאת בטח הבת שלי."
אני מקמטת את המצח. למה אלה חדשות טובות?
"יש לה סיוטים. ביעותי לילה. היא ישנה כשסימסת לי, זוכרת?"
כמובן. אני נשענת על ההונדה ורגלי רועדות מהקלה. בתו בת השלוש עשרה התעוררה מחלום רע.
"אני הולך לבדוק מה שלומה," הוא אומר.
כל כך הוקל לי, שאני מחניקה צחקוק, ולבי קל כמו בלון הליום.
"בטח," אני אומרת, והקול שלי שוב רציני. "לך."
אני פותחת את המכונית ונכנסת פנימה. הוא מחכה עד שהדלת נטרקת, מנופף אלי במהירות ומתחיל לרוץ לעבר הבית. אני מסתכלת עליו במראה הפנימית, ורואה שהקצב שלו מאיץ לספרינט. אב במשימה.
אני נוסעת מהר לאחור. אני שומעת חבטה. אני בולמת והלב שלי שוב הולם בגרוני. האם פגעתי במשהו? לא ראיתי כלום, אבל אולי זה סנאי?
או בן אדם?
האם פגעתי במישהו? לעזאזל, הכבישים כל כך חשוכים פה. אפילו השופט תמיד מתלונן על זה, מתחנן בפני מועצת העיר לממן עוד כמה פנסי רחוב.
אני עוצרת, מוכנה להקיא, ובודקת את הצמיגים.
עוד גל הקלה מציף אותי. זאת קופסת העוגיות, הקופסה שהניח על גג המכונית ושכח בחפזונו.
אני ממשיכה לנסוע. אמנם אני יודעת שהצרחה לא היתה רצינית, אבל אין לי חשק לעצור בכביש חשוך לבדי. אני נוסעת ישר הביתה.


פרק 35: האישה בבית


ברגע שססיליה מתחילה לצרוח, את מרפה ממנה. את פותחת את האצבעות. משחררת אותה לחופשי. את מתחננת בפניה שתפסיק, פשוט ששש ששש ששש, אבל זה מאוחר מדי. היא צורחת עד שהוא נכנס, כתם מטושטש וזועם שנע ישר לעברכן.
זאת הטעות הכי גדולה שעשית בחמש השנים האחרונות. את יודעת את זה מיד, בבהירות מסמאת.
מה שהוא רואה: את בתו המייבבת, את הילדה היקרה שלו, בתו היחידה, שפתאום מפסיקה לצרוח, ואותך, כפופה לצדה, זרועותייך המפצירות מורמות לשווא.
הדלת נטרקת מאחוריו. צעד אחד, שניים, שלושה מספיקים. הוא חוצץ בינך לבין בתו, תופס את מפרק כף ידך ואת מפרק כף ידה.
ססיליה מנסה להסביר, והמילים שלה מועדות זו לתוך זו. זה בסדר, היא אומרת, הכול בסדר, רק חשבתי שראיתי משהו, נבהלתי אז צרחתי, אבל זה שום דבר, לא נפגעתי, אף אחת לא נפגעה, אבא, רייצ'ל רק ניסתה, היא רק ניסתה לעזור.
היא יודעת לעשות את זה מתוך אינטואיציה. היא משקרת בתקווה להציל אותך.
הוא פולט נשיפה ארוכה. מרפה מזרועה של ססיליה ומזרועך. חזהו עולה ויורד, עולה ויורד, כשהוא מנסה להאט את הנשימה.
הוא מחייך. זאת הצגה. את עדיין מרגישה את זה, את הזעם שפועם מתחת לפני השטח. נחיריו התרחבו, עיניו לא ממוקדות.
"את בסדר?" הוא שואל בקול רגוע. קול של אבא.
היא מהנהנת.
הוא פונה אלייך, כאילו מחכה שתעני על אותה שאלה. הכול הצגה. הצגה שנועדה לעיניה.
גם את מהנהנת.
הוא מרכז שוב את תשומת לבו בבתו.
"למה שלא תלכי קצת לחדר שלך?"
היא אומרת אוקיי, ורצה לה בלי להביט לאחור. היא עשתה כמיטב יכולתה.
הדלת לחדרה נסגרת למעלה.
"אני מצטערת," את לוחשת. "זה כמו שהיא אמרה, היא חשבה שהיא ראתה משהו ונבהלה ו..."
"תסתמי."
"אני מצטערת," את אומרת לו, ושוב: "אני כל כך מצטערת."
הוא לא שומע אותך.
"מה עשית, לעזאזל?"
ידיו עלייך. תופסות אותך, מטלטלות אותך. לפניו לא ידעת אף פעם לא תפסת את הרעיון, את הפשטות ההרסנית של מישהו שכוחו הפיזי גדול משלך. אף פעם לא נמחקת באמצעות אגרופים קפוצים של אדם אחר. אף פעם לא טלטלו את כתפייך חזק כל כך עד שהרגשת את העצמות בצווארך זזות בזמן אמת.
"זאת היתה אי הבנה," את אומרת. "רק ניסיתי ל..."
"אמרתי לך לסתום."
הוא הודף אותך אל הקיר ללא מילים, קטלני.
לו יכולת, היית רצה לחדר שלך כמו ססיליה. היית נעלמת מחייו, מאפשרת לו לשכוח אותך לרגע. אבל את לא יכולה, כי החדר שייך לו והעולם שייך לו, והוא רוצה שתסתלקי אבל גם רוצה אותך כאן, ממש כאן, במקום שהוא יכול לראות אותך.
זרועו מתחפרת לתוך גרונך. הוא דוחף ודוחף ודוחף עד שנקודות שחורות רוקדות מול עינייך.
הוא עשה את זה בעבר, אבל תמיד הרפה ברגע האחרון. לא הפעם.
את לא יכולה לנשום. כאילו אף פעם לא ידעת איך לנשום. את מנסה ומנסה ומנסה אבל דופנות קנה הנשימה שלך קרסו ושום דבר לא עובר דרכו.
צלילים מדאיגים בוקעים ממך. גרגורים. ניסיונות יבבה. צלילים של הרגע האחרון. צלילי מוות.
עשר שניות. שמעת את זה פעם בפודקאסט. יש לך עשר שניות עד שאת מאבדת את ההכרה. עד שגופך נשמט ממך לנצח ואת מאבדת את ההזדמנות להציל אותו.
את לא מבקשת מהזרועות לזוז, גם לא מהרגליים. הן פשוט עושות את זה.
את לא מבינה עד שאת מרגישה את אחיזתו מתרופפת לזמן קצר.
את שומעת את עצמך משתנקת לפני שאת מרגישה סוף סוף את האוויר חודר לקנה הנשימה. את משתעלת. את נחנקת. את נושמת עוד נשימה.
את כל כך מרוכזת בחזרה לחיים שאת שוכחת לרגע שהוא כאן.
הוא מזכיר לך.
הרגע הדפת אותו ממך. נאבקת בו, רק קצת. וזה לא מצא חן בעיניו. זה בכלל לא מצא חן בעיניו.
הוא מגיע אלייך שוב. זרוע סביב מותנייך, זרוע על הפה והאף. משתיק את שיעולך. גונב ממך שוב את האוויר.
"תסתמי כבר," הוא לוחש באוזנך. הוא מאחורייך, משקלו המלא על גבך. "פשוט תסתמי. כבר. לעזאזל."
כל מה שהגבר הזה רוצה, כל מה שהגבר הזה רצה אי פעם, זה שתפסיקי לדבר. שתפסיקי לזוז. הוא רק רוצה שתפסיקי.
כלל מספר ארבע להישארות בחיים מחוץ לצריף:
את לא יודעת.
לא משנה מה הכלל, הרגע הפרת אותו.
במאמץ רב את מסיטה את ראשך כמה סנטימטרים שמאלה. מבטך פוגש לרגע את מבטו. הגבר הזה. הוא היה צריך להרוג אותך מזמן. עכשיו הוא מבין את זה, וגם את מבינה. זה כל כך ברור ונהיר. רק צרות את מביאה.
זרועו השמאלית נכרכת סביב צווארך. את מרגישה לחץ בעורפך את מניחה שזאת ידו הימנית. אחיזת חנק. הוא תפס אותך באחיזת חנק.
את לא יכולה לזוז. את בקושי יכולה לחשוב.
את לא יודעת אם את נושמת. הידיעה הזאת לא נועדה לך. מה שנועד לך הוא הראייה המטושטשת וגפייך הנחלשים והפעימות באוזנייך הדם שלך, כל התכווצות של הלב כמו פריטה על גיטרה.
הצליל ממלא אותך.
הצליל מאט.
פעימה אחר פעימה, רחוקות זו מזו.
ניסיון אחרון, נחשול בהירות מטלטל את עמוד השדרה שלך כנגד חזהו.
ואז שום דבר.
הכול מחשיך.


פרק 36: ססיליה


כשהייתי קטנה, אבא לימד אותי לקרוא. כל לילה הוא היה בוחן אותי: איזה צליל נוצר מהאותיות אַיי ואֶן? מה עם האוֹ הכפולה? והאִי הכפולה? אחר כך הוא לימד אותי מילים. מילים של אוכל, מילים של טבע, מילים של צמחים. מילים של בניין, מילים של רפואה, מילים של חשמל. פעם נסענו ליד כמה תרנגולי הודו בצד הכביש בטח הייתי בת שש או שבע והוא אמר לי שזאת להקה, להקת תרנגולי הודו.
פיתחתי אובססיה. זה היה שלב שבו רציתי לדעת איך קוראים לקבוצות שונות של חיות. נחיל דבורים, פקעת נחשים. הוא הדפיס רשימה מהאינטרנט וכל יום לימד אותי מילה חדשה. מושבת עטלפים. קבוצת דובים. שיירת גמלים. להקת יגוארים. עשינו מזה משחק, בכל פעם שהוא הסיע אותי לאיזה מקום. הוא היה אומר בזים ואני הייתי אומרת להק, להק בזים. תנינים? חוליית תנינים. קרנפים? חֶבֶר. למורים? קֶשֶׁר. עורבים? מארב. זאת היתה המילה שהכי אהבתי. כנופיית עורבים אורבת. עורבים הם כאלה פושעים! זה חייב להיות כנופייה.
אנחנו רבים, אבא ואני.
בטח שאנחנו רבים. הוא אבא שלי. אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי.
יש בנות שאף פעם לא יֵדעו איך זה להרגיש אהובה בצורה כזאת. אני שומעת ילדים בבית הספר. בסיפורים על החיים שלהם, האבות תמיד ברקע, עובדים עד מאוחר, באים לתחרויות ולחגים כמו אורחים במקום כמו הורים אמיתיים.
אני? אני תמיד אדע. לפעמים אני חושבת שזה הדבר היחיד שאדע בוודאות כל החיים. לא משנה מה, אם אמות זקנה או צעירה, חולה או בריאה, מאושרת או אומללה, נשואה או לא. אם מישהו ישאל למשל, אם אתפרסם ופתאום כולם ירצו לדעת איך הייתי לפני שהכירו את שמי יש דבר אחד שאוכל להגיד בוודאות.
אני אספר לעולם שאבא שלי אהב אותי.


פרק 37: האישה בסכנה


הוא לוקח אותך ליער.
ככה זה קורה: הוא מניח לגוף שלך להחליק כמו בובת סמרטוטים על רצפת הסלון. פגועה, אבל נושמת. זה הקטע איתך: את אף פעם לא מפסיקה לנשום.
הוא מחליק זרוע אחת מתחת לגבך וכורך את האחרת מאחורי הברכיים. אולי כך הוא נושא אותך לטנדר. ואולי הוא משעין אותך על כתפו כאילו את שק תפוחי אדמה. את לא פרח עדין. את יודעת מה את: מטלה שצריך לסמן כשמסיימים. בעיה שצריך לפתור.
או שהוא הודף אותך ואת פוקחת עיניים, לא ממש בהכרה אבל מספיק ערה כדי שיתמוך בך. אולי שניכם מקרטעים יחד לטנדר, זרועך על כתפו, אצבעותיו הדוקות סביב מפרק כף ידך ויד אחת סביב מותנייך. אולי אתם נראים כמו ידידים אחרי בילוי לילי את שיכורה, שפוכה, והוא מביא אותך למקום מבטחים.
דלת נפתחת. אוויר קר על פנייך. את שומעת את הרוח מרשרשת בענפי עץ, אבל את לא יכולה לראות שום דבר. אפילו לא עלה אחד. מישהו כיבה את האורות בראשך, המוח שלך הוא סבך של נורות שבורות. את בוכה בשקט. אם את עומדת למות, את צריכה לראות את העצים בפעם האחרונה. את צריכה שהשורשים שלהם ייצבו אותך, שהתנודה הנעימה של עליהם תרדים אותך.
הוא מושיב אותך במושב הנוסע. ראשך מתגלגל אל החלון, הזכוכית קרה כמו נטיף קרח על עורך. הוא מושיב אותך זקופה כדי לכרוך את חגורת הבטיחות סביב חזך. מה זה משנה? את רוצה לשאול. למי אכפת אם הטנדר יחליק מהכביש ואת תעופי מבעד לשמשה הקדמית? את תמותי, והוא לא יצטרך לנקוף אצבע.
אבל הוא לא אדם שמשאיר דברים ליד הגורל. הוא טורק את הדלת שלך והולך לצד השני.
אם זה הסוף, אז הוא האדם האחרון שיראה אותך בחיים. האדם האחרון שיראה אותך מעפעפת, בולעת. האחרון שיראה את החזה שלך עולה ויורד כמו מטרונום.
אם תבחרי לדבר, הוא יהיה האדם האחרון שישמע את צליל קולך.
יש משהו שאת צריכה לפרוק? משהו שאת צריכה שמישהו ישמע לפני שיהיה מאוחר מדי?
הוא מתניע את הטנדר.
היתה לי אמא, את יכולה להגיד לו. היה לי אבא. כמו הבת שלך. היה לי אבא. היה לי אח. נולדתי בליל סערה קיצית. לאמא שלי כבר נמאס להיות בהיריון. הוקל לה שסוף סוף יצאתי לאוויר העולם. היא גם שמחה, אבל בעיקר הוקל לה. הלידה שלי סימנה את סופה של תקופה מלאה אי נעימות.
אף פעם לא ראית את זה, אבל פעם אהבתי את החיים שלי. החיים לא היו מושלמים. הם היו נוחים, אבל לא תמיד קלים. החבר הראשון שלי פגע בי ואני פגעתי בו בחזרה, הודעה קולית אחת במשיבון שלו, סימן קריאה זועם ששם קץ לאהבה צעירה. אחי פגע בעצמו, פעמיים, ואז גם אני פגעתי בו.
חיפשתי את מקומי בעולם. לפעמים הרגשתי שמצאתי אותו, אבל אז חששתי שייקחו אותו ממני. זר פגע בי לא אתה, מישהו לפניך. לא היית היחיד. אתה לא יודע את זה. אף פעם לא שאלת ואני אף פעם לא סיפרתי לך. אבל ידעתי איך זה לפני שמצאת אותי. ידעתי איך זה כשמישהו שאת לא מכירה, מישהו שאף פעם לא פגשת, מחליט שחלק ממך תמיד יהיה שייך לו.
זאת היתה הטעות היחידה שלך, ביום שפגשתי אותך. חשבת שתפתיע אותי. חשבת שתהיה הדבר הרע הראשון שקרה לי בחיים. אבל אני ידעתי איך זה עובד. נולדתי בעיר שהרגה את קיטי ג'נובזה; כמה אנשים שמעו אותה צורחת, אבל הם פחדו לדבר עם המשטרה, או שהיו מבולבלים, או שלא חשבו שזה יעזור אם יתקשרו. מה שקיטי ג'נובזה לימדה אותי: כשהעולם לא דואג לך, את לא יכולה לדאוג לאחרים.
למדתי ללכת בפארק שבו, בוקר אחד באוגוסט 1986, נמצאה גופה של נערה בת שמונה עשרה, שעות אחרי שיצאה מבר עם נער שהכירה. ברחוב שממול אותו פארק ירו בזמר ב 1980. בכיסו של היורה מצאו ספר בכריכה רכה, רומן שאהבתי בגיל ההתבגרות.
אז לא, כשמצאת אותי, זה לא הפתיע אותי. ברור שמצאת אותי. היית צריך לקרות למישהי, וזאת הייתי אני.
הטנדר נעצר. המנוע משתתק.
שנת הלידה שלי: 1991. בדקתי את זה יום אחד בוויקיפדיה, את הדברים שקרו באותה שנה. כמו הורוסקופ. רציתי לדעת תחת אילו אותות נולדתי.
אולי תזכור. הג'יאנטס זכו בסופרבול. דיק צ'ייני ביטל חוזה בשווי חמישים ושבעה מיליארד דולר לאיזה מטוס צבאי. מטוס קרב, מפציץ חמקן, מכונה שנועדה להשמיד. אתה מבין לאן אני חותרת?
באותה שנה, האישה אתה יודע מי זאת: שרליז תרון גילמה אותה בסרט הודתה שהרגה שבעה גברים. הם הכו אותה, אמרה. הם ניסו לאנוס אותה. לא היתה לה ברירה.
זאת היתה תקופה של תהפוכות. מבצע סופה במדבר ברקע. חבר המושבעים הגדול מצא את מייק טייסון אשם. המשטרה עצרה את ג'פרי דאהמר. באירופה, ברית המועצות התפרקה.
העולם היה בשפל נורא. בכאוס מוחלט. אהבתי אותו אז ואני אוהבת אותו עכשיו. זה הדבר היחיד שאף פעם לא לקחת ממני. הפסקתי לאהוב אחרים. הפסקתי לאהוב את עצמי. הפסקתי לאהוב את המשפחה שלי כשהאהבה כלפיה היתה נטל כבד מדי. אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב את האנסמבל הגדול, האבסורדי והיפהפה הזה שכולנו יוצרים יחד.
אני לא יודעת למה התייחסת לזה באופן אישי כל כך, כאילו זה מעליב אותך ואת האמונות שלך אי הסבירות הסטטיסטית של חיים אנושיים עלי אדמות.
את שומעת אנחה ואת נקישת חגורת הבטיחות שלו. צעדים בחוץ, מקיפים את הטנדר. דלת הנוסע נפתחת. הוא משחרר אותך מהרכב. את לא רואה, אבל את זוכרת את היער המקום האהוב עלייך לפני שהוא לקח אותך, העצים הכי גבוהים, העשב הכי רך.
האדמה לא רכה. את נוחתת עליה בחבטה. גולגולתך מתפוצצת על משהו שורשים, גדם עץ, אולי סלע. את יודעת רק שהראש שלך שורף ושהקרקפת שלך נפתחת והכול כואב כל כך.
נראה מיותר, להכאיב בצורה כזאת.
אבל את לא קובעת את הכללים. אף פעם לא קבעת אותם.
כאן יגיע סופך, דמות רועדת על הקרקע. בקרוב הכול ייגמר. הוא יעשה מה שהוא חייב לעשות ואז תלכי. סוף כל סוף.
לא הבנת עד עכשיו כמה אנרגיה נדרשת כדי להישאר בחיים. כמה את עייפה מההיצמדות ללבך הפועם, לריאותייך הנושמות, כשאיתני הטבע ממשיכים לקשור נגדך קשר.
הגיע הזמן ללכת.
את שומעת את נקישת האקדח. העשב מרשרש לצדך. ידו מערסלת את עורפך. את מרגישה את חום גופו לצד גופך, שולי מתכת קרים נצמדים לרקתך.
כך זה קורה? תמיד חשבת שהאקדח נועד רק לרושם. חשבת שהוא עשה את זה עם הידיים, לחץ, חיכה, התבונן, הקשיב להשתנקויות, לצליל הלחישה של האוויר שעוזב את הגוף ולעולם לא ישוב.
אולי הכעסת אותו כל כך שאין לו סבלנות לזה. אולי גם הוא רוצה שזה ייגמר במהירות.
הוא זז. נשימתו מגיעה אל אוזנך, חמה ותשושה. הוא לוחש משהו שאת לא שומעת. את מחכה שזה ייגמר. את מדמיינת זבנג, זיקוקים מאחורי עפעפייך, הבזק כאב שירסק את גולגולתך. את מחכה ואת מחכה וזה לא מגיע.
נשמעת חבטה. שתי ידיו עלייך.
מחשבה נדחקת דרכך.
האם הוא שמט עכשיו את האקדח?
אצבעותיו עוברות מאחורי ראשך, במקום שבו הגולגולת התבקעה. פרץ של כאב בוקע במוחך. הוא מקרין לכל גופך, גורם צמרמורת ובחילה וגניחה, ואת לא מרגישה את אצבעות הרגליים ואת לא מרגישה את הידיים ואת לא מרגישה את הזרועות ואז שום דבר.
את אבודה באפלה.



מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.


קלמנס מישלון / הדיירת השקטה

Clémence Michallon / The Quiet Tenant


מאנגלית: אסנת הדר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ

ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play