איך נראית פגישה כזו? תגלית חשובה והרהורים על כשירות
אני מדמיינת את יואנה עטופה בצעיף, פוסעת על מרצפות האבן של בורגוס בדרכה לרובע הנוצרי לבית גיסתה. העמידה בפתח, ההמתנה לילדים שיגיעו. החיבוק. טודרוס הקטן אולי לוחש לה באוזן שבלילה כשדודה מריה מכבה את הנרות הוא מתפלל לאלוהים היהודי שיחזיר אותו לאמא שלו, כי על ישו, האלוהים החדש שסיפרו לו עליו, הוא לא כל כך סומך, והפצעים שלו מבהילים אותו, והפרצופים שהוא רואה בכנסייה. אבל את בתה ביאטריס היא רואה מצטלבת בבהלה. יואנה משפילה את עיניה כדי להסתיר דמעה, וכדי לא להכאיב לבתה. ילדים הם יצורים מסתגלים, בני אדם באופן כללי הם יצורים שמסתגלים כמעט לכל דבר. הם הולכים עם דודתם לכנסייה בכל יום ראשון, הם לומדים את התפילות. הם קיבלו מאביהם מתנה, צלבים מזהב. הם מסתירים אותם כשהם פוגשים את אמם, אולי לבקשת דודתם, אולי ביוזמתם שלהם. אמא, אומר אחד מהם, הכומר אמר דברים רעים על היהודים. אמא, אומר לה ילד אחר, האח של המשרתת אמר שהיהודים רצחו את ישו. הוא הביט בי בעיניים לא טובות.
ויואנה מלטפת את ראשיהם ומחבקת. ומקשיבה. היא לא מסתירה את הדמעות, אבל גם לא מתווכחת עם הדברים שלהם. אמא, למה אבא הפסיק להיות יהודי. אמא, למה את עדיין יהודייה. אמא, אני מתגעגע לחברים שלי מבית הכנסת. אמא, פה לא זורקים סוכריות על ילד בר מצווה. לא יהיה לי אף פעם בר מצווה?
אמא. אמא. אמא.
כל שאלה ושאלה נועצת סכין קטנה בפצע גדול.
אבל היא ממשיכה לבוא לבקר. ממשיכה ללכת למריה. ממשיכה לסרב לאכול ולשתות בביתה לא שותה שם אפילו כוס מים. זו המחאה הקטנה שלה. מחאה שאין די בה. אבל מי יבוא בטענות לאם שילדיה נלקחו ממנה. לפעמים היא מביאה בכלי חרס פשוט אוכל שבישלה בביתה, שהילדים ייזכרו, שייהנו. שישבעו. את הקערה היא משאירה אצל מריה.
שמעתם מהאחים שלכם, היא שואלת אותם בכל פעם, ואף פעם לא שואלת על אביהם. אבל יום אחד הם מספרים שקיבלו מכתב ארוך מצרפת.
על המכתב צויר צלב, הם אומרים. דודה מריה שומרת אותו בשבילנו. אבא מסר לך דרישת שלום.
יואנה לא משוחחת כמעט עם גיסתה בביקורים הללו. אבל שבוע אחרי ביקורה אצל ליאון החייט היא מספרת לה על שיחתה איתו. מריה לא נראית מופתעת. משה נאבק בפורעים, היא אומרת. ראיתי אותו מרחוק ושמעתי את זעקותיו. ראיתי איך נשכב על אמו כדי להציל אותה מחרבו של הרוצח. הנחתי שלא שרד. אבל תודה שאת מספרת לי. בדברה היא מביטה ביואנה בעיניים כבויות. עכשיו אדע זאת בוודאות.
הסיפור על יואנה פשוט כותב את עצמו.
כמה הייתי רוצה לנסוע לשם, לבורגוס.
המצב בארץ טוב קצת יותר. מדברים על פתיחת השמים בקיץ. הלוואי.
אבל בינתיים, אני חייבת להבין את הסיפור של רפי.
אני מביטה באמא שלי שיושבת לידי במכונית. אמא חצי איתי וחצי לא איתי. מכונסת, מבינה ולא מבינה, מתנתקת. חצי פה, וחצי שם. איפה זה שם? איני יודעת. שוב אנחנו בדרך לשערי צדק. שוב בדיקות. כשאני ניגשת למודיעין לשאול מי אחראי על המתנדבים בבית החולים, אני מרגישה כמו שרלוק הולמס.
הפקידה מסמנת לי לחכות רגע, עסוקה בטלפון. אמא יושבת בספסל סמוך, שקועה בעצמה. בכל מקום אני רואה אחיות ממהרות, רופאים, כוח עזר. כולם ממוקדים כל כך ויודעים מה הם רוצים לעשות ואיך לעשות את זה. כשִירות, קוראים לזה כשירות. איין ראנד אהבה את התחושה ותיארה אותה פעמים רבות. דאגני טאגרט יושבת ליד השולחן, מול מפת הרכבות עם כל התקלות ש"המחריבים" גרמו להן, מתבוננת במפה, במידע, יודעת בדיוק מה לעשות, ועושה, ביעילות. במהירות. היא כמו שד, עובדת, יורה פקודות ומנחיתה הוראות בשלוות נפש עילאית של מי שיודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. כשאני בספרייה שלי אני כזו בדיוק, מביטה על הכול מלמעלה אבל גם מבפנים, רואה בעיני רוחי איך צריכים הדברים להיות, היכן מקומו של כל דבר, איפה נמצא כל ספר, איפה למקם ספר חדש, איך לטפל במשברים, ומה לעשות במקרה של ספר יקר ערך שאבד או כשאחד הקוראים מתרגז על משהו וכועס, ומתפתחת מריבה.
כשירות, היא להיות דג במים, שיודע לאן שוחים ובאיזה קצב.
מה עשה שלמה עם הכשירות היהודית שלו? היכן הניח אותה? מה עשה עם התפילות והברכות, עם הפסוקים השגורים על פיו, עם פסיקת ההלכה במצבים משתנים? כשירות יכולה להפוך לכלי שאין בו חפץ. אבל ביסודה כשירות היא מתנה, מתנה שאלוהים לקח לאחרונה מהאיש שלי. שמחה לא כשיר כמעט לשום דבר. לא מסוגל לעשות את עבודתו, אפילו להתפלל בשטף הוא לא מסוגל, או להסביר איפה הוא נמצא ואיזה יום היום.
את רוצה להתנדב פה? הפקידה מסיימת את שיחת הטלפון הארוכה ופונה אלי סוף סוף. אני שקועה בהרהורים עד כדי כך שאני שוכחת כמעט למה אני כאן ומה אני בכלל שואלת אותה.
להתנדב? לא יודעת, אני מגמגמת. ואז בהברקה של רגע אני אומרת: כן, האמת שכן. אני בודקת את העניין. סחתיין עלי, שרלוקית.
במחלקות הקורונה? היא שואלת.
לא, לא, במחלקות הרגילות. פנימיות, בעצם אולי מחלקה אורתופדית. יש לכם כזו, נכון?
אני חושבת על כיסא הגלגלים של רפי.
ברור, צוחקת הפקידה מאחורי המסכה שלה. הנה הטלפון של האחראית, דורית. דברי איתה. אני מניחה שתצטרכי אישורים מיוחדים.
אני שומרת את מספר הטלפון בארנק, ורק אחרי שאנחנו מסיימות את כל העניינים ואני מחזירה את אמא לבית יעל ואת עצמי הביתה, אני מוציאה את הפתק ומתקשרת.
קול נעים עונה לי. דורית מדברת. איך אפשר לעזור?
אני מחפשת מתנדבת שלכם, אני אומרת. מישהי בת שישים בערך. לא זוכרת את שמה.
למה את מחפשת אותה?
היא השאילה משהו לאמא שלי, אני משקרת בלי למצמץ, ובטעות זה נכנס לתיק שלה כשהשתחררה. אני רוצה להודות לה וכמובן להחזיר.
באיזו מחלקה שכבה אמך? שואלת דורית.
אורתופדית, אני עונה. צוואר הירך. תשובה הגיונית, אמא של איריס שברה את צוואר הירך שלה. שבר בצוואר הירך הוא אחד האירועים השכיחים ביותר לאנשים מגיל מסוים. אני מקווה שדורית לא תוסיף לחקור אותי. למזלי היא מסתפקת במידע הזה. המספר שרשום לי על הצג הוא המספר שלך? היא שואלת. אם כן, אשלח לך את רשימת המתנדבות שלנו.
כמה מתנדבות יש?
כחמש עשרה, בערך. אבל אני מורידה את כל הנשים בסיכון שהפסיקו לבוא בקורונה, מסיבות של גיל ומצב רפואי. אני שולחת לך שבעה שמות. מקווה שתמצאי בקלות את הרלוונטית.
תודה לך, אני שמחה. אני מודה לך מאוד.
הכול כמובן בהנחה שרפי שכב בשערי צדק. והרי בהחלט ייתכן שהוא היה בהר הצופים או בעין כרם. אבל אני מנסה, מה יכול להיות. לכל היותר אחזור על התרגיל בבתי החולים האחרים.
ובערב, כמו בכל ערב, אני רואה טלוויזיה, מתעודדת מעט מהעקומות המשתטחות לאיטן, ומתקשרת לשלוש משבע המתנדבות. אף אחת מהן לא יודעת על מה אני מדברת. אני הולכת לישון מאוכזבת, אבל למחרת בבוקר כמעט שופכת את כוס הקפה שלי כשהאישה הרביעית ברשימה, אורלי, אומרת לי בקול צרוד, מעושן כזה, של שחקנית קולנוע מבוגרת: בטח. אני זוכרת אותו היטב. בחור מסכן, קשור למיטה. אבא שלו לא זז ממנו.
רפי? קשור למיטה? יש לו אבא?
כמובן שקשור, יש לו רעידות חזקות בידיים וברגליים, הם קושרים אותו כדי להרגיע אותו.
את רפי?
כמובן, את רפי.
סחרחורת. מה אני מחמיצה פה. אולי הכול טעות.
דיברת איתו, אני מנסה. נכון? הוא בחור נחמד. חכם.
עם מי, עם רפי? אורלי צוחקת. אני מניחה שאת מתבלבלת. רפי לא מדבר.
מה פירוש לא מדבר?
פתאום אני מבינה: יש לו קשיים בדיבור. לכן הוא מעדיף לכתוב. דברים מתבהרים, טוב שדיברתי עם אורלי.
לא ידעתי שהוא לא יכול לדבר, אני אומרת לאורלי שבטלפון. אנחנו מתכתבים בדרך כלל, דרך המחשב.
מתכתבים, אמרת? לא ייתכן. לא יכול להיות, אומרת אורלי. רפי לא כותב.
עכשיו אני כבר מתעצבנת. אני רוצה לשאול אותה מאין היומרה לדעת דבר כזה אחרי ביקור של כמה דקות אצל חולה שכן, אבל במקום זה אני נושמת עמוק ומסבירה שרפי עצמו סיפר לי עליה, ועל ההגדה של פסח, הגדת סרייבו, שהביאה כדי להראות לשכנו לחדר. אני מספרת שהוא עוזר לי במין מחקר קטן על יהדות ספרד. בטמטומי אני כבר מתחילה לספר לה על יואנה, כשאורלי, ברוך פתאומי, קוטעת אותי באמצע.
זה לא ייתכן, היא אומרת בקול הצרוד שלה. את טועה. רפי לא כותב ולא מדבר. אין מצב. הוא הרי משותק בכל גופו.
איך את יודעת את זה? אני שואלת, מרגישה קצת אידיוטית.
אבא שלו סיפר לי. איזה אבא יש לו. איש מדהים. לא זז מהמיטה שלו.
ואז הבנתי הכול, וחלקי הפאזל הסתחררו באוויר והסתדרו להם באופן נורא ומדויק.
את זוכרת איך קוראים לאביו? אני שואלת אותה אחרי שהות קלה.
חלק שני: דניאל, יוהנה
זהות נחשפת
והכול מסתדר לי, כמובן. שם האב, הכתובת. הפרטים ממשרד הפנים. אני מוצאת במייל את הרשימה של איריס - יש שם דניאל. עכשיו יש לי גם כתובת וגם מספר אנשים שגרים בבית: שניים. מי השני אני יודעת. שמו רפאל. רפי. האם אין אישה בסיפור?
למה בחר דניאל - אני מגלגלת בראשי את השם החדש: דניאל. דניאל - בזהות פייסבוקית בדויה, של בנו רפי? מה הוא מסתיר או ממי הוא מסתתר?
אצטרך להבין ולשאול אותו. עכשיו עלי רק למצוא דרך להגיד לו שהוא נחשף. ושהגיע הזמן לשיחה אמיתית. ובינתיים אני מחפשת את שמו בגוגל, ובפה פעור לרווחה קוראת עליו בוויקיפדיה כן, יש ערך על שמו, הוא היה שם כל הזמן: מרצה להיסטוריה, מומחה ליהדות ספרד, שבעבר הדריך מסעות בעקבות יהדות ספרד והפסיק את הדרכת הטיולים "מסיבות אישיות". בפרטים האישיים לא נכתב דבר.
ועכשיו מה? האם אכתוב לו בדרמטיות: סודך התגלה? האם אפנה אליו פתאום בשמו האמיתי בלי לומר מילה נוספת? ואולי פשוט אמשיך את שיחתנו ולא אומר דבר?
בלילה אני שוקעת ברחמים על עצמי ועל מסיבת התחפושות המשונה שנקלעתי לתוכה, גם בבית וגם ברשת. אחרי שעתיים של נדודי שינה חולפים בראשי כל מיני הרהורים, מכל מיני סוגים. אחד מהם הוא המחשבה שדניאל מטפל בבנו בעצמו. הוא גר איתו בבית. היה יכול לאשפז אותו במוסד, ולא עשה כך. והרי אפשרות "המוסד המתאים" מרחפת מעלי מאז שגילו את האלצהיימר המוקדם אצל שמחה. מתי אשבר? מתי יימאס לי? אני מכירה נשים שנשברו, אני מכירה גברים שנשברו. האם מותר לי לתבוע את חירותי? בתוכי ברור לי שמותר.
בשלוש לפנות בוקר מתקבלת החלטה: אשחק קצת בבילוש. אשוטט קצת ליד ביתו, אעקוב. אולי אראה אותו יוצא מהבית. הוא גר לא רחוק מהספרייה שלי, אני מכירה היטב את הסביבה ואת הרחוב. מי יודע, אולי כבר פגשתי בו בספרייה? אם הוא בא לשם הרבה, אין ספק שפגשתי אותו. כלומר, הוא יודע בדיוק מי אני, ולא מפייסבוק. בביקורי הבא בספרייה, החלטתי, אעבור על רשימת הקוראים הרשומים. רגע, מיושנת שכמוני, אני הרי יכולה לגשת לרשימה גם מהמחשב שבבית!
השעה היא ארבע לפנות בוקר. אני קמה מהמיטה, מדליקה את המחשב. בתוך זמן קצר אני מוצאת את שמו. דניאל טולדנו, אכן, מנוי. אני מעיינת מעט ברשימת הספרים שקרא בשנתיים האחרונות טעם משובח, אני מודה ביני לבין עצמי. יש שם כמה וכמה רומנים, אבל בעיקר ספרי עיון, רובם בהיסטוריה, רובם עוסקים ביהדות ספרד. בינגו. אין מקריות בעולם כלל.
למחרת אני הולכת לבית מרקחת, להביא לשמחה תרופות, ולפני שאני חוזרת הביתה אני עושה סיבוב ונכנסת בנסיעה איטית לרחוב של דניאל, מוצאת את הבית, מציצה במעלה המרפסות ולא רואה כלום. אני עושה זאת גם למחרת, לפני הביקור אצל אמא, וגם כשאני קופצת לבקר את הילדים. בסוף נמאס לי. אחר צהריים אחד אני חונה מול הבית וממתינה. דבר לא קורה. הוא לא יוצא מהבית, שניהם לא יוצאים. מן הסתם נעזרים בשירותי משלוחים. ומה יעזור לי אם יֵצא? הרי ילבש בוודאי מסכה. בקיצור, אני מוותרת.
וכל השבוע אני לא משיבה לארבעה מיילים ארוכים ומלאי עובדות שהוא שולח לי. אבל באותו ערב אני פותחת את המחשב, חוזרת לוויקיפדיה, מביטה ארוכות בתמונה, ומבינה שאני מכירה את האיש. הוא אמנם גידל זקן קטן בינתיים, אבל אני זוכרת את הפנים. את השיער האפור ואת מבנה הלחיים.
רק אחר כך אני פותחת את המיילים בזה אחר זה, וקוראת את תוכנם בסבלנות. במייל השני הוא מתחיל להתפלא על שתיקתי. לשלישי הוא מצרף שורה של סימני שאלה, והרביעי קצר מאוד: "הכול בסדר?"
"אצלי הכול בסדר", אני עונה, "למעט התחושה הקצת משונה שכבר שלושה חדשים אני מתכתבת עם אדם שאינו הוא. נדמה לי שמגיע לי הסבר. הייתי די כנה איתך, שיתפתי אותך לא מעט בחיי, בקשיים שלי עם בעלי החולה. הרגשתי שאנחנו שותפים לפרויקט מיוחד, בונים ומשחזרים יחד סיפור שאבד. בינתיים מתברר שיש לי עוד חידה לפתור ועוד פאזל לשחזר. בעצם, יחד עם הקורונה אלה לפחות שלוש חידות. בקיצור, אני מניחה שלא תופתע אם אומר שזו חידה אחת יותר מדי".
וכך, בלי לחתום, אני מסיימת את המייל ושולחת.
תשובתו מגיעה בתוך שבע דקות: "בסדר, עלית עלי. איך גילית?"
ודקות אחר כך מייל נוסף: "אל תכעסי. יש לי סיבות".
ואז אני פוצחת בשתיקה כועסת בת יממה, שבמהלכה הוא שולח רק מייל אחד: "כועסת, לא כועסת. אני מוכן לספוג הכול, אבל אנא ממך, תשיגי את האפיפיורית יוהנה ותקראי. תלמדי הרבה על הנצרות בימי הביניים. אם איני טועה, יש גם סרט. חפשי אותו".
גברים, גברים. איזו קלישאה של אטימות. מה אכפת להם רגשות או יחסים, העיקר שהדיון ממשיך. בספרייה שלי אני מוצאת בקלות את האפיפיורית יוהנה, וקוראת מההתחלה ועד הסוף את הרומן הארוך והיפה כולו. למה שלא אקרא? ואחריו יש לי מחשבות רבות כל כך, ואני כל כך רוצה לשתף בהן את רפי, כלומר דניאל, ועלי להיאבק בעצמי ולא לכתוב. אני נאבקת. אני לא כותבת. ואז אנחנו נפגשים בטעות.
זה קורה בשערי צדק. הפעם זה שמחה שאני לוקחת למרפאת הלב. הפקידה זוכרת אותי מהביקור של אמא שלי. כן, אני נאנחת. אני מבלה פה לאחרונה לא מעט. שמחה דיבר אל עצמו קצת, וקצת אל האיש המבוגר שיושב במרחק שני כיסאות ממנו היא לא נותנת לי לפגוש את אחותי, הוא אומר לו ביידיש. אחותי ינטי. כן, זה השיגעון החדש של שמחה. הוא כועס עלי ולא מבין לאן נעלמו האחים והאחיות שלו. הוא ממציא שהם נעלמו בגללי. מעניין שעל הוריו הוא לא שואל כלום. למדתי להפסיק להתווכח איתו ("שמחה, הם בוויליאמסבורג. הם לא רוצים להיות איתנו בקשר") ופשוט לשתוק, ללטף לו את היד ולשתוק.
הרופאה איטית מאוד, יסודית. לוקח זמן להיכנס, לוקח זמן לצאת. הכנתי את עצמי מראש להמתנה ארוכה. חדר המתנה העמוס בדרך כלל בימים שלפני הקורונה מלא עכשיו רק למחצה. כיסאות ריקים מסומנים כאסורים בישיבה, כדי ליצור מרחקים. האולם הריק למחצה מאפשר לי לזהות אותו, ולו לזהות אותי, גם ממרחק. שנינו, ארבעתנו אם מחשיבים את שמחה ואת רפי, עוטים מסכות, ובכל זאת אנחנו מזהים זה את זה. אני רואה איש יושב, ולידו במעבר בחור בכיסא גלגלים. הוא רואה אישה מוליכה איש מפוזר ולא ממוקד. אנחנו מתבוננים זה בזה ממרחק שלושה ספסלים, ופשוט יודעים. כלומר, הוא מזהה את התמונה מהפייסבוק, ואני מזהה את התמונה מוויקיפדיה. זה האיש.
דניאל ניגש אלי, דוחף את כיסא הגלגלים של רפי: אם הייתי מאמין באלוהים או בהשגחה פרטית, הוא אומר, ולא משלים את המשפט. אני מביטה ארוכות ברפי שלו, בריר שנוזל מפיו, בגפיו המעוותות, בעיניו המתגלגלות מדי פעם. הוא מביט בשמחה שלי, ומרכין ראשו בשלום של קורונה, ללא לחיצת יד, אבל פניו של שמחה מוארות בחיוך שנראה גם מבעד למסכה. הוא מושיט את ידו לדניאל, ודניאל לוחץ אותה בחום, כאילו אין קורונה בעולם.
אני והוא מכירים מזמן, אומר לי שמחה ביידיש. מפעם. א פיין ייד. א פיין ייד.
הוא אומר שהוא מכיר אותך, הוא אומר שאתה יהודי טוב, אני אומרת לדניאל.
דניאל מחייך, אבל אז קורא הרמקול "רפאל טולדנו" ועל הצג מופיע מספר התור. ולפני שהוא דוחף את כיסא הגלגלים לכיוון חדר הרופאה הוא מביט בי ואומר: בואי ניפגש הערב בזום. אסביר לך הכול. והוא מתחיל ללכת, ואז עוצר שוב: סליחה, הוא אומר. אני מתנצל. באמת, מבקש סליחה. ואחר כך הוא מסיר את המסכה ואומר בחיוך: אני מקווה שקראת את הספר שהמלצתי לך עליו. ורק אז מסתובב והולך.
הבן שלו, אומר שמחה. ראית את הבן שלו?
ראיתי, אני אומרת לו ומלטפת בעדינות את זרועו. בטח ראיתי. מסכן.
צריך רחמי שמים, אומר שמחה. אוי ריבוינע של עוילם. רחמי שמים.
שיחת מסרונים
דניאל: מתי נוח לך לקיים פגישת זום?
רות: למה בזום? ראינו שאפשר פנים אל פנים.
דניאל: לאט לאט.
"את רואה פה עולם מתוקן?" - אצל רבי חסדאי
כמה מוזר לנסוע למרחקים לבד, בלי שלמה. יואנה בלעה במבטה נופים וכפרים, לגמה מדי פעם מנאד המים וטעמה מהמזון שהכינה לה המשרתת. למה היא נוסעת? כי היא מוכרחה. נכון שהיא רק אישה, נכון שמעולם לא למדה יהדות כמו שגברים לומדים, כמו שלמדו אחיה. אבל המחשבה שלה על שלמה ועל שני בניה הגדולים, הלומדים את תורת הנצרות יום יום ושבוע שבוע כבר זמן רב הדירה שינה מעיניה. הוא מגדל את בניה להיות כמרים, הוא מגדל את עצמו להיות בישוף, ואולי ארכיבישוף. והיא, מה איתה? מה בעצם השאיר אותה בתוך העולם היהודי ששלמה נטש בקלות כזו? האם רק נאמנות רגשית להוריה, למשפחתה, לקהילתה, או שיש פה דבר מה מעבר לכך? התובנה הכתה בה בבת אחת: היא צריכה לדעת, היא חייבת להכיר לעומקה את הדת שסירבה לעזוב, להכיר ולהצדיק אותה, כדי שאם יבוא יום האם היא מקווה ליום הזה, או חוששת ממנו? אם יבוא יום ובעלה שלמה יחזור לבורגוס, והיא תיאלץ לעמוד מולו, היא צריכה לדעת מה הוא עשה ומה עשתה היא. היא צריכה להבין את כל זה טוב יותר.
ואולי לנסיעה שלה אל ר' חסדאי קרשקש יש סיבה נוספת: הצורך לעמוד מול חכם יהודי שנשאר דבק באמונתו, לא רק כדי לשאוב ממנו מידע אלא כדי לשאוב ממנו ניחומים ועידוד. כדי לשאוב ממנו כוח לכל השנים שעוד נותרו לה פה בעולם הזה, לשאת לבדה את משא החיים, ואת משאה הלא קל של היהדות עצמה.
כשישבה בחדר המרכזי בביתו נזכרה בחתונת בנו של ר' חסדאי, שהתרחשה בעולם אחר, העולם שלפני הפרעות הגדולות, העולם שלפני המרת הדת של שלמה. אז היתה עדיין אשתו, אשת רב יהודי מוערך, שנהנית להאזין לשיחותיו המפולפלות עם חבריו. החתן, בן ר' חסדאי, עוד היה חי, חי ושמח, הרהרה בעצב. מעניין מה עם הכלה האלמנה. ושוב ההשוואה הקבועה גורלה של מי עדיף: האם של אלמנה יהודייה שבעלה נרצח כיהודי כשר, בשל יהדותו, או של אלמנה שבעלה חי וקיים, אבל ערק למחנה האויב ובחר לעטות על עצמו גלימת כמרים שצלב גדול מתנוסס עליה. והרי מי שרצח את בנו של רבי חסדאי הונע מכוחו של אותו צלב ממש. צמרמורת אחזה בה, וכך לא שמה לב שאשת רבי חסדאי נכנסה לחדר כדי לקבל את פניה. אשתו השנייה, שיואנה לא הכירה אבל ידעה על קיומה: רבי חסדאי, שבנו ובנותיו נרצחו בפרעות, ביקש רשות מיוחדת מהמלך לקחת על אשתו אישה שנייה כדי שתלד לו ילדים. אשתו הראשונה הסכימה לכך. האישה החדשה ילדה לו שני ילדים. אשתו המבוגרת ששכלה את כל ילדיה עוזרת לה בגידולם. החיים מעמידים בפני בני אדם החלטות קשות מנשוא. לרגע הרהרה בהחלטות של עצמה. לו היתה נעתרת לשלמה ומתנצרת האם הדבר היה מונע ממנו ללכת וללמוד את לימודי הדת הנוצרית, לנדור את נדר הפרישות ולהפוך לכומר?
זו היתה השאלה הראשונה שהפנתה יואנה לרבי חסדאי.
קומתו שחה מאז ראתה אותו לאחרונה, אבל תשובתו היתה חדה ומהירה:
חלילה. אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך.
יואנה שתקה.
ואני הרי זוכר אותך כילדה קטנה בברצלונה, אמר רבי חסדאי. אפילו את הבובות שלך אני זוכר, הן היו מכוסות בבגדי משי צבעוניים. אבא שלך ואני, הרי למדנו יחד אצל אותו מלמד ממש. הוא חייך חיוך חם והוסיף בשקט: אני מבין היטב מדוע באת. אני מעריך את זה ומכבד את זה. אם יש לך שאלות לשאול שאלי נא, ואני מבטיח לנסות ולהשיב עליהן ככל יכולתי. ואל תחשבי, הוסיף, כשראה שהיא מתמהמהת, אל תחשבי שלי עצמי אין שאלות. בעיקר לריבונו של עולם.
יואנה ישבה מולו ותהתה מנין להתחיל. האם תתחיל בשאלות התיאולוגיות בפילוסופיה של שתי הדתות או שתפתח בשאלה האחרת שמציקה לה כל כך: הוא סיפר לך? ידעת קודם על כוונתו? האם ידעת שהוא מתלבט?
לא, היא תחכה עם המידע הזה. היא תתחיל בשאלות האמונה. היא תשאל מדוע.
ר' חסדאי הקדים אותה. לבעלך היה תלמיד מסור, אמר, יהושע הלורקי שמו. האם הכרת אותו?
כמובן, ענתה יואנה. יהושע הלורקי היה מבאי ביתם. הוא העריץ את שלמה בעלה, ובכל עת אפשרית היה בא ללמוד בחברתו.
כשיהושע הלורקי שמע ששלמה המיר את דתו הוא שלח לו איגרת. האם שמעת על האיגרת הזו?
יואנה נענעה בראשה לשלילה. לא שמעתי.
האיגרת הגיעה אלי. יהושע הלורקי שלח לי עותק ממנה. שלושה חלקים לאיגרת הזו, אמר ר' חסדאי. בחלק הראשון הוא עוסק בסיבה להתנצרות ומונה ארבע אפשרויות, בחלק השני הוא מונה שישה עשר טיעונים נגד הנצרות, ובחלק השלישי הוא מדבר על חובתו של האדם לחפש אחר האמונה הנכונה.
אילו אפשרויות הוא מונה? שאלה יואנה, וקולה רעד.
תאמרי לי את, פנה אליה רבי חסדאי. את רובן תוכלי לנחש בעצמך.
אני מעדיפה שתגיד לי אתה, אמרה יואנה. קשה לי.
תתחזקי, אמר לה ר' חסדאי. את אישה חזקה. קדימה, תגידי מה האפשרויות.
לשפר את מעמדו, אמרה יואנה לבסוף. להפוך לנוצרי ולהתקדם למשרות חשובות יותר בחצר המלך.
זו אפשרות אחת, הסכים ר' חסדאי, אבל הלורקי חשב שלא בזה מדובר.
יואנה הסכימה. שלמה היה בעל מעמד גבוה, והיה עשיר מאוד, ולא היה תאב בצע.
היא המשיכה: הוא לא היה יכול עוד לסבול את המצב של היהודים. הוא רצה להציל אותם ולא הצליח. הוא לא הצליח להציל את השכנים שלנו, יהודי בורגוס. אולי חשב שאם כולם יתנצרו, הם יינצלו ולא יעשו בהם יותר פרעות.
זו בהחלט אפשרות, הסכים רבי חסדאי, וזו האפשרות השלישית שמעלה תלמידו. האפשרות השנייה שהוא מזכיר היא ששלמה למד פילוסופיה והתבלבל. אבל מה האפשרות הרביעית והאחרונה, לדעתך?
אני לא יודעת, אמרה יואנה וקולה נשבר מצער.
הוא השתכנע, אמר רבי חסדאי באומץ. הוא קרא בכתבי הנוצרים וחשב שהצדק איתם. שלמה אישֵך היה איש ישר. אולי הוא עדיין כזה. הוא חשב שהוא צריך לעשות את מה ששכלו אומר לו. אולי הוא חשב על פירושים אחרים לדברי התורה, שמצדיקים את דברי חכמי הנוצרים.
זה מה שהלורקי כותב? אמרה יואנה והישירה מבט לרב. ומה אתה חושב? האם הלורקי צודק?
לא, אני חושב שהאפשרות הרביעית לא סבירה. אם את שואלת אותי, אני סבור שהפרעות שיבשו את דעתו ומנעו ממנו לחשוב כהרגלו. אולי הדאגה והייסורים שברו את רוחו, והוא פשוט נכנע.
יואנה הנהנה. היא הטיחה בבעלה את הדברים האלה ממש. הרב ניסח את זה כמעט כמוה. רבי חסדאי התבונן בה והבין שקלע לאמת.
האם את רוצה לשמוע מהם הנימוקים שהזכיר יהושע הלורקי נגד הנצרות? אלה לא היו הרעיונות שלו, כמובן, הוא לקח אותם מהרמב"ן. מוויכוח ברצלונה, שהתקיים בערך מאה שנה לפני שנולדת, בין הממלכה והכנסייה ובין נציגות היהודים, ובראשה הרמב"ן. הוויכוח הסתיים בניצחונו של הרמב"ן. כתוצאה מכך הוא גורש מקטלוניה ועלה לארץ ישראל.
כן, אני רוצה לשמוע, השיבה יואנה.
אסכם לך את רוב הטענות, אמר רבי חסדאי. יהושע הלורקי שואל את בעלך איך האמונה בישו הנוצרי כמשיח מסתדרת עם הכתוב בתורה, שהמשיח אמור להושיע את ישראל, לקבץ גלויות וליישב את ארץ ישראל, לבנות את בית המקדש, לכונן שלום בעולם ולהפיץ בעולם שפע אלוהי ונבואה. משיח, הסביר ר' חסדאי, אמור לתקן את העולם, נכון? את רואה פה עולם מתוקן?
יואנה חייכה חיוך עצוב, ור' חסדאי המשיך: הלורקי מצביע על הכשלים באמונה הנוצרית, ושואל איך ייתכן שישו נולד בדרך נס ולא מזיווג טבעי בין איש ואישה, איך ייתכן שהאל התגשם בבשר ודם, איך ביטל ישו את המצוות ואת כל האיסורים החמורים, ועוד ועוד דברים שלא מתיישבים עם ההיגיון ועם הכתוב בתורה.
השתררה שתיקה. המשרתת, שחיכתה עד עכשיו, נכנסה והגישה להם משקה חם.
ואני חייב להגיד לך, אמר בלב כבד, את כל הדברים האלה שלמה ידע היטב. למעשה, יש יסוד להניח שהוא עצמו לימד אותם את תלמידו, יהושע הלורקי.
האם ידעת על כוונתו של בעלי? שאלה אותו לבסוף. ידעת שהוא עומד לבחור בדרך הזו?
התכתבנו, אמר ר' חסדאי, שוחחנו בפגישות המעטות שנפגשנו. הרי גם בחתונת בני יצא לנו לשוחח לא מעט בענייני הפולמוסים היהודיים נוצרים. הוא לא אמר לי שהוא מתלבט, וגם אם היה אומר אין הדבר נורא כלל. איני אוהב אנשים שהולכים בתלם סתם כך, בלי לחשוב. מי שלומד יודע שתמיד יש איפכא מסתברא. תמיד יש צד שני. מי שבקיא בתלמוד, כמוהו, חייב לאמץ את דרך הקושיות האינסופיות. מותר ואפשר להטיל ספק בכל רעיון או טיעון.
האם אתה מצדיק אותו? תמהה יואנה.
ודאי שלא. אני חושב שהיהדות מנצחת את הנצרות בכל מובן פילוסופי שהוא. כתבתי ספר על הנושא, אולי שמעת עליו: שמו "ביטול עיקרי הנוצרים". אני מונה שם עשרה עקרונות ומראה את חוסר ההיגיון שבהם. בימים אלה אני עסוק בכתיבת ספר נוסף על עקרונות היהדות, ומשיב בו על כמה וכמה שאלות דתיות. אני חושב שאקרא לו "אור השם".
אור השם. יואנה חזרה על המילים.
כן, אור השם. ומהשם הזה את מבינה שאני סבור שהיהדות צופנת בתוכה אור, והנצרות חושך. הנה אנוכי נותן בפניכם היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים. כך כתוב בספר דברים.
את החיים ואת הטוב? לבחור בחיים זה לבחור ביהדות?
כמובן, השיב ר' חסדאי.
ולבחור ברע, זה לבחור במוות, הפכה יואנה את המשוואה.
כן, אמר ר' חסדאי והישיר אליה מבט. הוא חיכה לשאלה שתבוא, וזו אכן באה:
אז למה בנך... ובנותיך... היא היססה רגע, אבל המשיכה לשאול בעוז: הבן שלך בחר בטוב ומת, הנוצרים הרשעים בחרו ברע והם חיים ומשגשגים. איך זה ייתכן? למה אלוהים מרשה שדברים כאלה יקרו?
שאלה טובה, השיב לה הרב. למען האמת, אני עוסק בה בספרי ההולך ונכתב, בשער השלישי שלו. מקווה שה' יזכני להאריך ימים ולהשלים אותו.
יואנה הביטה בו. הוא נראה לה עכשיו קשיש וחולה יותר משנדמה בהתחלה.
אני כותב בו על הבחירה, על הזכות לבחור. אם הצדיק היה מקבל את שכרו מיד והרשע את עונשו לא היתה לנו, בני האדם, בחירה אמיתית.
למה לדעתך שלמה בחר כפי שבחר, שאלה יואנה. הוא הרי היה רב, הוא למד תורה. הוא ענה לאנשים ששאלו אותו שאלות.
בחירה חופשית יש לכולם. אלוהים העניק את הזכות הזו גם לי, גם לך, וגם לשלמה בעלך. הוא בחר כפי שבחר. הצרות והקשיים הטו את לבבו, שברו את רוחו. אולי חשב שאלוהים מעניש את עמו יותר מדי. אולי חש אשמה ואחריות כלפי בני קהילתו שנרצחו והעדיף לברוח, או להציל אותם בדרך אחרת, כשילכו בעקבותיו.
אתה חושב שדעתו השתבשה? שכאב הפרעות העביר אותו על דעתו ועל דתו?
איני יודע, ענה ר' חסדאי בכנות. איך אפשר לדעת?
ואני, האם טעיתי שלא הצטרפתי אליו, ונשארתי רעייתו שלו, ואם לילדַי? שאלה שוב.
אני חושב שלא טעית. אני חושב שבחרת נכון. אני רוצה לברך אותך, אם תרשי לי, במילותיו של בועז: "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו".
אבל רות היתה נוכרייה והפכה ליהודייה, השיבה יואנה. אני לא באתי לחסות תחת כנפי ה', אני הרי תמיד הייתי שם. זה שלמה שבחר לצאת...
את בחרת להישאר, ענה לה הרב חסדאי בקול בוטח. נפתח לך פתח יציאה פשוט וקל, ואת לא השתמשת בו. את נשארת.
נשארתי, אבל לא נטשתי את בורגוס. הרב בוודאי מכיר את דבריו של סב אמי, הרב שלמה בן אדרת, יואנה השפילה עיניה. ור' חסדאי שתק לרגע והשיב: כן, אני מכיר היטב. הוא כתב שאישה צריכה לברוח מבעלה המומר כמו שבורחים מנחש. הוא כתב תשובות רבות בהלכה למצבים קשים, של נשות מומרים. אני מניח שהמציאות שפגש היתה קשה ורעה, אבל את, יואנה, אינך אישה רגילה. ובעלך המומר שלמה אינו אדם מהסוג... מהסוג שהרשב"א התכוון אליו בתשובתו. את אישה חזקה וחכמה. אל תחושי אשמה על שנשארת לצד ילדייך. את עושה זאת למענם. מי יודע, אולי יום אחד תסור הגזירה והם ישובו אלייך. אני מברך אותך שכך יהיה.
הלוואי, הרהרה יואנה, ודמעה זלגה על לחיה ואחר כך עוד אחת, עד שהסכר כולו נפרץ. אני מתפללת כל הזמן, אמרה בקול חנוק לרבי חסדאי, אני מתפללת שה' ישמע תפילתי וישיב אלי את ילדַי. הלוואי שזה יהיה שכרי. אם זה יהיה שכרי, איני צריכה יותר בעולם הזה ולא כלום.
גם אני אתפלל על כך, ענה לה ר' חסדאי.
את התפילה השקטה, הסודית, היא שמרה בלבה. היא הצליחה להעלות אותה על דל שפתיה רק אחרי שכעסה על בעלה שכך מעט, וגעגועיה אליו הפכו לבלתי נסבלים. אלוהי, התפללה, עשה שהוא יתפכח מטעותו, שיחזור בו. שישוב תשובה שלמה. עשה שיתגעגע. עשה שישוב אלי.
שיחת מסרונים
דניאל: אגב, שימי לב לאי דיוק היסטורי. בניגוד למה שכתב יהושע הלורקי בעקבות הרמב"ן, לא ישו היה זה שביטל את המצוות והוא גם לא טען להיותו בן האלוהים. היה זה פאולוס, שלא פגש את ישו בחייו, טען שישו נגלה אליו בחזון והורה לו לבטל את המצוות. הכנסייה הנוצרית קיבלה את פאולוס ולכן לא מפליא שגם הרבנים הוטעו ליחס את הדברים לישו עצמו.
רות: אוקיי. מעניין.
דניאל: חלק מהמכתבים שהחליפו ביניהם שלמה ותלמידו, יהושע הלורקי, השתמרו. מעניין אותך לקרוא מה שיש בידינו? בער מביא אותם בספרו. יש שם ניסוחים נוגעים ללב, וחמים מאוד.
רות: כמובן.
דניאל: אשלח לך קישור. אגב, במקומך, הייתי שולח את יואנה לפגוש גם את הלורקי.
רות: אם הייתי יואנה, זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות. אבל היא לא תבוא אליו, הוא יבוא אליה.
הלילה האחרון
אחרי שאני משכיבה את שמחה לישון בחדרנו והולכת לחדר האורחים שהפך להיות חדרי, אני מהרהרת ביואנה ובליל פרידתה משלמה. לפתע אני רואה את הלילה ההוא באור חדש. בעיני רוחי אני רואה את שלמה בקצה אחד של החדר, נסער ונלהב, מדבר על הארה, על אמת שגילה פתאום, על דרכים שונות לגמרי לקרוא את פסוקי התנ"ך. את יואנה אני רואה בקצהו השני, נשענת על קיר ומתייפחת. גברים חושבים תיאוריה, נשים חושבות מערכות יחסים. איך אתה יכול לעזוב אותי, אומרת יואנה, פגועה עד עמקי נשמתה. חיֵינו יחד, אהבתנו, הברית שכרתנו, האם כל אלה לא חשובים בעיניך? נניח שהייתי מסכימה לחיות לצידך כנוצרייה, הכנסייה הרי אוסרת על קשר הבשר בינינו. באיזו קלות אתה מוותר על חיי הנישואים היהודיים שלנו. על מקווה הטהרה, על לילות הטבילה. לילות שבת. האפיפיורית יוהנה, אני חושבת, שוויתרה על חיי נישואים למען חיי שליחות, נכנעה בסופו של דבר לכוח הגוף ולצו הלב, והדבר הזה הביא עליה את כיליונה. יוהנה תאבת הדעת, שהתחזתה לנזיר, בחרה במסלול האחד שיאפשר לה להתקדם וללמוד, מה דוחף את שלמה לזרועות הנצרות? הרי אף אחד לא הפריע לו מעולם ללמוד ולהתקדם. בעיני רוחי אני רואה את שלמה ניגש לאשתו בפעם האחרונה, מלטף את ראשה, כורע לידה, מחבק אותה, ויואנה נענית לו. הם מתקרבים זה לזה ובפעם האחרונה בחייהם שוכבים יחד כבעל וכאישה. בבוקר הוא הולך לקתדרלה וטובל, מתרחק ממנה לתמיד, והיא חוזרת לביתה השבור והמנופץ.
ומה אם זו לא היתה הפעם האחרונה?
במחשבה הזו אני נרדמת.
שיחת מסרונים
דניאל: רגע רגע.
רות: מה?
דניאל: לגבי השאלה הראשונה של יואנה את רבי חסדאי קרשקש, והמשפטים ששמת בפיה בקטע הזה.
רות: למה כוונתך?
דניאל: המחשבה שלו היתה נעתרת לשלמה ומתנצרת, הדבר היה מונע משלמה להפוך לכומר ולבישוף בעל השפעה.
רות: מה לגבי זה?
דניאל: אני חושב שזה לא היה משנה את החלטתו. שימי לב: ההחלטה שכמרים אסורים להתחתן נקבעה במאה ה-11. אבל אדם נשוי שהיה רוצה להפוך לכומר היה יכול לבקש פטור ולקבל. אמנם אין לדעת מה היתה המדיניות הספיציפית באזור ההוא בספרד, ובכל זאת היו לא מעט תקדימים. הפטור הזה רלוונטי עד היום ונוגע בעיקר לתופעה של כמרים פרוטסטנטים שהופכים לקתולים. מותר להם להישאר עם נשותיהם.
רות: אז אין לה שום סיבה להרגיש אשמה.
דניאל: לא, אין לה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
