-16-
האנה
"נעצרה?" חזרה האנה ההמומה אחרי שניק סיפר לה. איך זה ייתכן? היא הרי ראתה את לילי במו עיניה רק לפני זמן קצר, נפגשת עם מטיאו, אף שכמובן לא יכלה לומר זאת לניק. פרט לג'ורג'י ששיחק בחדר העבודה, הבית היה שקט באופן מצמרר. הכול נראה רגיל ושלֵו כל כך, עד שהתעוררה בה תקווה שניק טועה.
"כן." פניו של ניק היו חיוורות ועיניו מבוהלות. "עצרו אותה לפני פחות משעה." זה בטח קרה מיד אחרי שראתה אותה, הבינה האנה. "השכנה שלנו, מאדאם זיגלר, ראתה הכול ורצה לספר לי. אין לי מושג איפה היא ואם היא בסדר."
לפני שהאנה הספיקה להגיב, ג'ורג'י נכנס לחדר. "אני רעב," הודיע.
"בוא," אמרה האנה והושיטה לו את ידה. לא יצמח שום טוב מכך שיראה את אביו מתוח כל כך. "אני אכין לך משהו קטן לאכול." הוא הלך אחריה למטבח. היא לקחה צלחת מהארון בידיים רועדות וכמעט הפילה אותה. בעודה מסדרת עליה אגוזים מלוחים וגבינה, תהתה אם גם ללילי, באשר היא, יש מה לאכול.
וכל אותו זמן לא הפסיקה השאלה לנקר במוחה: מדוע נעצרה לילי? האנה לא הכירה אזרחית שומרת חוק יותר מבת דודתה. הדבר המסוכן או השנוי במחלוקת ביותר שעשתה היה לנסות מותג חדש של קפה. האנה הרגישה בוודאות שעבודתה שלה היא שסיבכה את לילי בצרות. היא נעצרה כמעט באותו זמן שבו יורטה קבוצת הטייסים על ידי המשטרה וסמיכות הזמנים נראתה חשודה מכדי להיות מקרית.
"איפה אמא?" שאל ג'ורג'י, שכבר התחיל לאכול.
"נסעה לטיול," ענתה האנה.
גבותיו של ג'ורג'י התכווצו כשניסה לעכל זאת. פרט לסידורים קצרים, לילי תמיד היתה שם. "מתי היא תחזור?"
"בקרוב, אני מקווה," אמרה, בניסיון להרגיע אותו בלי לשקר. נראה שהצליחה בכך, וג'ורג'י סיים לאכול וחזר לצעצועיו. היא ייחלה שגם לה תהיה הסחת דעת.
האנה חזרה לחדר האוכל, אל ניק. "לילי המתוקה," נאנח. "למה שירצו לעצור אותה?"
האנה לא היתה מסוגלת להודות בפניו שהיא חושדת שהתנהגותה הפזיזה היא שהובילה למעצרה של לילי. "אנחנו חייבים לעשות משהו," אמרה במקום זאת.
"טלפנתי למשטרה, אבל לא היה להם מידע לאן לקחו אותה." או שהם סירבו למסור אותו, חשבה האנה. המשטרה הבלגית עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים בימים אלה, עד שהיו למעשה היינו הך. ניק נשא אליה את עיניו בתקווה. "יש לך חברים שמעורבים בפעילות פוליטית. בבקשה, תשאלי אותם אם יש משהו שהם יכולים לעשות. אנחנו חייבים למצוא אותה."
"כן, כמובן. בדיוק התכוונתי לצאת ולטפל בזה."
היא השאירה את ג'ורג'י בהשגחת אביו ומיהרה אל הקנטינה. ראשה פעל בקדחתנות והיא ניסתה להבין את השתלשלות האירועים שהובילה למעצרה של לילי. תעודת האחות שלה, הבינה לפתע. מחשבותיה חזרו אל היום שבו עצר אותה הגרמני בכניסה לכנסייה ובדק את מסמכיה. בכך שהתחזתה ללילי, שמה אותה על הכוונת של הגרמנים. ואז, באותו לילה עם מטיאו, איבדה את התעודה. מישהו ודאי מצא אותה, ראה את שמה של לילי וחשב שהיא עובדת עם המחתרת. לילי נעצרה במקומה. האנה הוצפה חרטה.
היא קיוותה למצוא את מישלין בקנטינה, אבל מטיאו הוא שישב ליד השולחן בראש מורכן. כשנזכרה במה שראתה אחר הצהריים, גל של כעס וכאב הציף אותה ולרגע רצתה לברוח מהחדר, אבל כל הדברים האלה לא היו חשובים עכשיו. היא חייבת לשים את רגשותיה בצד. "בת דודתי... היא נעצרה."
הוא הרים את ראשו בעצב. "ראיתי את זה קורה בכיכר. היינו..." הוא עצר לפני שהווידוי יצא מפיו.
"אני יודעת," אמרה האנה בבוטות. הוא הרכין את ראשו. "עליך ועל לילי." היא חשבה שאולי יכחיש, אבל הוא לא עשה זאת.
"לא התכוונתי לשמור על זה בסוד. בהתחלה הייתי פשוט המום לגלות שהיא בבריסל, אחרי שלא התראינו כל כך הרבה שנים, כמעט עשר שנים. חשבתי שהיא נעלמה לנצח. ו... פשוט לא יכולתי. הייתי נבוך מדי ולא רציתי לפגוע בך. שום דבר לא קרה בינינו. ובכל זאת, אני כל כך מצטער."
"זה לא חשוב עכשיו. אנחנו חייבים לעזור ללילי. אתה יודע לאן לקחו אותה?"
"כן, עקבתי אחריהם. היא בבניין זיפּוֹ אס דה בשדרת לואיז." האנה הצטמררה. מטה משטרת הביטחון היה בלב הפעילות של הגרמנים בבריסל ונודע לשמצה בחקירות האכזריות שהתנהלו בו. לילי לא נעצרה בשל עבירה קלה ולא תשוחרר בקלות. "ניסיתי לראות אותה, אבל זה היה בלתי אפשרי."
מטיאו משך כיסא. האנה לא התיישבה. היא פסעה אנה ואנה בחדר, שקועה במחשבות. "עצרו אותה כמעט באותו זמן שבו עצרו את הקבוצה, אז..."
"הקבוצה?" קטע אותה מטיאו. הבעתו המבולבלת אמרה להאנה שאין לו מושג על מה היא מדברת.
"מישלין ארגנה שאעזוב את בלגיה יחד עם קבוצה של טייסים, אבל הם נעצרו בתחנה לפני שהגעתי אליהם. השארתי קודם פתק למישלין. לא ראית אותו?"
"לא ראיתי שום פתק." באופן בלתי מוסבר, הפתק נעלם. "אבל אני לא מבין איך שני הדברים קשורים זה לזה. ללילי אין שום קשר לעבודה שלנו."
האנה השתתקה, האשמה הציפה אותה. "אבל יש לה קשר, והכול באשמתי."
"למה את מתכוונת?"
היא היתה חייבת לספר לו מה עשתה. "נשאתי את תעודת האחות שלה כשעשיתי שליחויות עבור הקו."
הפתעה חלפה על פניו, ואחריה כעס. "האנה, איך יכולת?"
"קצין גרמני עצר אותי לפני שבועיים בערך, והראיתי לו את התעודה שלה. שמה בטח נכנס לרשימות שלהם אז. וכשברחנו מהבקתה, כנראה הפלתי את התעודה ביער. אני יודעת, זה היה טיפשי והיה לי אסור לעשות את זה, ואני מצטערת כל כך. אם לא הייתי עושה זאת, שום דבר מזה לא היה קורה."
"היה פזיז מצדך לסכן כך את חייה של לילי."
"אני יודעת. אני מצטערת."
היא התבוננה בפניו וראתה אותו נאבק בכעסו. "עשית מה שחשבת שאת צריכה לעשות למען הרשת," אמר לבסוף, אבל לא היתה במילותיו נחמה. "האשמות לא יעזרו ללילי," הוסיף. "אנחנו חייבים למצוא אותה." קולו היה קודר ונחוש.
האנה פנתה אל הדלת. "אני חייבת ללכת אליה."
"האנה, חכי." מטיאו תפס בזרועה. "הבניין שמור היטב. יעצרו אותך אם תלכי לשם, ואיך בדיוק תועילי ללילי אז?"
יש משהו בדבריו, הודתה האנה בלבה.
"אולי נבקש עזרה מאיגוד יהודי בלגיה," הציעה בהיסוס. היא ידעה מעט מאוד על הארגון, מלבד העובדה שהיו חברים בו מנהיגים יהודים, שלקחו על עצמם את הטיפול בענייני הקהילה מאז תחילת הכיבוש.
"היודנראט," ירק מטיאו בתיעוב. "משתפי פעולה שמוסרים את בני עמם לגרמנים." הוא חשב לרגע. "מה עם המשפחה של לילי, היא כבר נלקחה?"
כבר. גוש התהווה בגרונה של האנה. היה נורא מספיק שלילי נעצרה. המחשבה שעלולים לקחת גם את ג'ורג'י המתוק היתה פשוט בלתי נתפסת. דחף עז לחזור הביתה אחז בה. "לא, אבל אני צריכה לחזור אליהם."
"לכי הביתה. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עכשיו הוא לדאוג למשפחה של לילי, להיות שם בשביל בנה. הוא זקוק לך." מטיאו צדק. ניק אהב את בנו, אבל לא היה ביכולתו למלא את החלל שיצרה היעדרותה של לילי. "אני אמצא דרך להגיע ללילי ואעדכן אותך ברגע שאדע משהו." האנה רצתה למחות. היא חייבת לעשות יותר. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתחזור לביתה של לילי בלעדיה, שתסתכל לניק בעיניים ותאמר לו שנכשלה, שתראה את ג'ורג'י מתגעגע לאמו. אבל לא היה ביכולתה לעשות דבר נוסף. היא ראתה בעיניו של מטיאו את עומק רגשותיו כלפי בת דודתה וידעה שלא ינוח ולא ישקוט עד שיציל אותה.
היא הסתובבה והלכה הביתה, בתקווה שעדיין לא מאוחר מדי.
-17-
לילי
"סוֹרטֶה!" הפקודה שננבחה בצריף שלפה את לילי משנתה באחת. "קֹומֶן זי שְנֶל!" היא קמה ברעד על רגליה. היא היתה בברנדונק כבר יומיים ועדיין לא התרגלה להתעורר כאן, כשהלחות המעופשת כמו סוטרת בפניה ומזכירה לה עד כמה היא רחוקה מהבית.
היא לא נלקחה מיד למחנה המעצר הזה. תחילה הביאו אותה השוטרים לבית אלגנטי בלב בריסל. המטה של זיפּוֹ אס דה שכן בשדרת לואיז עטורת עצי הערמונים, במרחק פחות מקילומטר מביתה, והיא צעדה בו פעמים אינספור בשנות מגוריה בעיר. היא הוחזקה כמעט יומיים בתא במרתף בלי לראות נפש חיה. זוג ידיים דחף פנימה מגש אוכל פעמיים ביום. היא הציצה מבעד לחלונות המסורגים בכפות רגליהם של העוברים ושבים ברחוב למעלה וייחלה נואשות שמישהו יבחין בה. כשאימצה את עיניה, ראתה מולה את בסיס הספסל, שבו עצרה עם ג'ורג'י באחד מטיוליהם וקשרה את שרוך נעלו.
לבסוף הוציאו אותה מהמרתף, ולרגע קיוותה בטיפשותה שאולי ישחררו אותה. במקום זאת שומר לקח אותה לחדר אחר וקשר אותה לכיסא שהיה מוכתם במה שנראה כמו דם. היא הושארה לבד עם גבר שלא לבש מדים כמו האחרים.
"ראו אותך מוסרת מסמכים," אמר האיש.
"לא!" היא צעקה. חרדה אחזה בה כשהבינה שהם חושבים שהיא חברה במחתרת. אסירים פוליטיים זכו ליחס גרוע עוד יותר מהיהודים הזרים. הגבר הרים את ידו, והיא נדרכה לקראת המכה.
אבל הוא הוריד אותה בחזרה. "מישהי בשמך, שמתאימה לתיאור שלך, נראתה מוסרת הודעה."
האנה, היא הבינה. "מישהו בטח לקח את תעודת האחות שלי. שמתי לב שהיא נעלמה ביום לפני שנעצרתי."
עיניו של הגבר הצטמצמו. "מי?"
לילי היססה. היא יכלה להסגיר את האנה בו ברגע ולשים קץ לכל הבלגן הזה. אולי כך תוכל להתמקח על החירות שלה ושל משפחתה, או לפחות לקבל יחס טוב יותר. אבל היא לא היתה מסוגלת לבגוד בבת דודתה. וגם אם היתה מצליחה להביא את עצמה להסגיר את האנה, הרי בכך תשלח את המשטרה לביתה, והיא לא יכולה לסכן את ניק או את ג'ורג'י. "היא בטח נגנבה," ענתה בקול חלש.
הגבר לא השתכנע. הוא חקר אותה בלי סוף על מקומות ועל דברים שמעולם לא שמעה עליהם. "אני עקרת בית," אמרה. פעם התרעמה על המונח, אבל עכשיו הניפה אותו כמגן. "אני הולכת לשוק ומטפלת במשפחתי." היא פחדה שיכו אותה. המחשבה היתה מבעיתה, שכן מעולם לא הצליחה לעמוד בכאב פיזי.
לאחר יום של חקירות, כשהיה נדמה שהחוקר מאמין שהיא אינה יודעת דבר. הוציאו אותה מהבניין והובילו אותה לטנדר שחנה בחוץ. חלקו האחורי היה סגור ונטול חלונות, ושני ספסלי עץ גסים הותקנו בו. היא החלה למחות: הם בוודאי לא מצפים שתיסע כך. אבל לא היה מי שישמע אותה. היא טיפסה לאחורי הטנדר, כשגופה כאוב ומטונף, נשענה לאחור בעייפות והביטה החוצה דרך חור בגודל אגרוף בדופן.
כשקו הרקיע של בריסל התפוגג במרחק, לבה נקרע מצער ומגעגועים. היא נלקחה ממשפחתה ומביתה, ואיש מיקיריה לא ידע לאן פניה מועדות. כשנעצרה, היא הניחה שתעוכב לשעות ספורות לכל היותר, לפני שיורשה לה לחזור הביתה. במקום זאת היא נלקחה מהעיר, הרחק מכל מה שהכירה ומכל מי שאהבה, והסיכוי שתשוב אליהם נראה קטן ביותר.
הטנדר נסע על הכביש המהיר לכיוון אנטוורפן, ואז פנה לדרך צדדית, שגבעות חשופות התנשאו משני צדיה. לפניהם ניצבה מצודת אבן ימי ביניימית, בעלת חזית רחבה, ושני אגפים ארוכים השתרעו מאחוריה בצורת האות ח. אף שהמקום היה מרוחק קילומטרים ספורים בלבד מהכביש הראשי, הוא כמו שכן בעולם אחר. חפיר עמוק הקיף את המצודה, וגברים במדים מפוספסים עבדו במחצבה שלצדה, חפרו אדמת חרס אדומה באתים והעמיסו אותה במריצות. ראשיהם היו מגולחים, והמדים נתלו ברפיון על גופם השלדי. לילי רעדה למראה האומללים הללו, שסבלו כך במרחק קצר מבריסל המודרנית והמתורבתת. האם גם היא עתידה לחיות כמוהם?
הנהג לא ליווה אותה לתוך המחנה, אלא הוריד אותה בצד הדרך. גשר ישן, תחום במעקי אבן נמוכים, חצה את החפיר והוביל אל הכניסה המקומרת למצודה. ברנדונק, נכתב על שלט שהיה תלוי על המבנה. לילי נזכרה ששמעה על הבסיס הצבאי לשעבר, אבל לא ידעה בדיוק היכן הוא או שהגרמנים משתמשים בו כמחנה מעצר.
"שנל!" נבח עליה שומר שעמד בכניסה למצודה. שומר אחר, חמוש במקלע, צפה בה מהמגדל הגבוה. לא היתה לה ברירה אלא להיכנס. היא העיפה מבט ארוך אחרון סביבה וצעדה לתוך המחנה.
שער הכניסה המקומר הוביל למנהרה שהוארה באור עמום. קירותיה המעוקלים היו מסותתים בגסות. השומר שהורה לה להיכנס הוביל אותה במורד המנהרה. היא נמשכה לאורך כמאה מטרים לפני שנפתחה לחצר רחבה שבמרכזה אזור קבלה מאולתר. היא עמדה בתור של כמה עשרות אסירים חדשים, שנראו כבני מעמד הפועלים מבריסל ומהעיירות הסמוכות, אם כי כמה מהם נשאו מזוודות גדולות, שרמזו שהגיעו הנה מרחוק. שומרים עמדו משני צדי התור, ואחד מהם החזיק ברצועה של רועה גרמני. קצף ניגר מפיו, והוא נראה להוט לזנק על כל מי שיחרוג מהשורה.
לילי חיכתה לתורה בחרדה, וכשנקראה צעדה קדימה. בשולחן הראשון מסרה את פרטיה ונרשמה. היא עברה לתחנה השנייה, שם היתה אמורה למסור את חפציה, והיססה. כשנעצרה ברחוב, נשאה איתה רק תיק, והוא כבר הוחרם במטה של משטרת הביטחון בעיר.
"אין לי כלום," אמרה. השומר שרשם אותה הביט בה בחוסר אמון, ולילי קיוותה שלא יערכו עליה חיפוש. לבסוף היא קיבלה שמיכה, צלחת סדוקה, ספל, כף ושני זוגות של מדים גסים.
כל זה קרה לפני יומיים. היא ספרה כבר שלושה לילות שבהם לא השכיבה את ג'ורג'י לישון ומספר זהה של בקרים שבהם לא היתה שם כשהתעורר. כך סימנה את חלוף הזמן. ילד קטן עבר עכשיו על פניה בין הוריו ויצא מהצריף שקט וקודר כמבוגר. ליהודים הבלגים הותר להתגורר כמשפחות, ובכל פעם שראתה ילד קטן חשבה על ג'ורג'י. כשדמיינה את גופו הקטן והחם, עדיין עטוף בשינה, זרועותיה צרבו מגעגועים. היא קיוותה שניק או האנה זכרו להשכיב לצדו את דובון הפרווה שלו ושהם ניגשים אליו אם הוא מתעורר בלילה. מה הם סיפרו לו על היעלמותה של אמו? עד עכשיו היא לא נפרדה ממנו ולו ללילה אחד בחייו.
היא סידרה את מיטתה, בצריף שהיה נורא יותר מכל מה שדמיינה. שרר בו סירחון מהגופים הצפופים, וקירותיו היו כה לחים, עד שהיה נדמה שהם נוטפים. היא לבשה בחיפזון את זוג המדים השני שלה, לאחר שהפנתה את גבה לחדר בניסיון לשמור על צניעותה. היא חשבה שלעולם לא תתרגל לחוסר הפרטיות. מגוריהם של היהודים הבלגים, ששכנו ממזרח למצודת האבן, היו ברוחב כעשרה מטרים ובאורך כפול. מיטות קומתיים מעץ היו דחוסות בהם בשורות צפופות, שרק אדם אחד היה יכול להידחק ביניהן בכל פעם. תקרת הצריף היתה מקומרת, כך שלמי שישן בדרגשים העליונים כמעט לא היה אוויר. בקצה עמד תנור קטן מכדי שיספק מספיק חום בחורף, ולכל צריף מגורים היה קאפּוֹ, אסיר יהודי שמונה לאחראי.
לילי יצאה החוצה. האדמה תחת רגליה היתה רטובה מגשמי האביב, והבוץ חדר לנעליה. היא הלכה אל השירותים, שהיו במבנה נפרד ובו נדחסו כעשר אסלות. האוויר היה ספוג בצחנה העזה של זוהמה אנושית. היעדר המחיצות לפרטיות היה רק אחד מאלף הדברים הקטנים שנועדו להשפיל את האסירים. היה שם חדר אחד גדול למקלחת ובו כמה עשרות ראשי מקלחת. החדר היה ריק, ולילי חשה דחף עז להתרחץ. במקום לקבוע תורות רחצה מסודרים לאורך השבוע, כל האסירים אולצו להתרחץ בחיפזון באותה שעה בימי ראשון.
בחוץ עדיין היה חושך, אך זרקורים מסנוורים האירו את החצר. הרמקולים הרעימו שוב ושוב הוראות. בראש הרחבה הוקם גרדום עץ, כאזהרה לכל מי שישקול לא לציית. היא מיהרה למקומה בשורה. כל בוקר נערך האָפֶּל, המסדר שבו אולצו האסירים לעמוד בלי לזוז במשך שעות, בקור או בחום, בזמן שהם נספרו וצריפיהם נבדקו. לילי עמדה ללא נוע, במבט מושפל. העבירה הקלה ביותר תזוזה, השמעת קול או מיטה שלא סודרה כראוי גררה מיד עונש. בימים המעטים שהיתה שם כבר חזתה בגברים שאולצו לעמוד מול קיר האבן לפרקי זמן ממושכים, לעתים בתנוחת כריעה מכאיבה, או להחזיק מכוש או סלע מעל ראשם. אחרים הוטחו בקיר ללא סיבה או הולקו בשוט.
עם סיום המסדר, שהתמשך לנצח, הלכה לילי בעקבות שאר האסירים לחדר האוכל, שהיה זהה לחדר שישנו בו, מלבד העובדה שהיה מלא בשולחנות עץ ארוכים במקום במיטות. היא חיכתה בתור וקיבלה פרוסת לחם יבש ומרק כרוב מימי. אחר כך מצאה מקום לשבת באמצע ספסל, שם היה סיכוי קטן יותר שיבחינו בה.
כשהביטה בתכולתה המבחילה של הקערה, תהתה: האם באמת רק לפני שבועות ספורים סעדה כריך סלמון? הכנת המעדן מהלחם הגס שחולק בהקצבה הסבה לה אז אי נוחות, אבל עכשיו היתה נותנת הכול תמורת פירור של אוכל אמיתי. סביבה אכלו האסירים האחרים, שכבר היו מורגלים ברעב והשלימו איתו. פעם היתה התחושה הזאת זרה לה, אך עתה שררה בכול, והמחסור ודרכי ההתמודדות עמו החרידו אותה. היו אסירים שחיפשו שאריות סביב דיר החזירים או הארנבייה של המחנה, בעוד אחרים אכלו עשב. לילי גילתה ששתיית מים מסייעת בהקלת הכאבים בבטנה הריקה, אך שתתה במשורה כי המים היו חומים, מזוהמים ומצחינים, והיא חששה שתלקה בדיזנטריה. לאחר ימים ספורים בלבד ללא מזון ראוי, בטנה כאבה ללא הרף. היא לא יכלה לתאר לעצמה מה יקרה אחרי שבוע או חודש. היא ניחמה את עצמה במחשבה שבוודאי לא תישאר כאן זמן רב כל כך.
בניסיון לשכוח את רעבונה, לילי סקרה את החדר במבטה, בעודה מקפידה שלא להרים את ראשה. היו שם בעיקר אסירות, יהודיות זרות או בלגיות ואולי גם כמה אסירות פוליטיות, שנעצרו בגין עבירה כלשהי נגד הרייך. בשולחן הסמוך ישבה אישה בעלת עור זית זוהר ושיער שחור כפחם. ילד כבן גילו של ג'ורג'י נשען עליה. לילי כבר הבחינה בה קודם ונדהמה מעיניה הכהות החודרות. במקום אחר אולי היתה חושבת שהאישה הגיעה מהודו או מהמזרח התיכון, אבל הסימון סביב צווארה הסביר הכול: צוענייה. ברחובות בריסל ואנטוורפן היא ראתה לעתים קרובות צוענים, או בני רומה. הם היו נוודים, שלא החזיקו בית קבע או עבודה, ובמקום זאת ניגנו מוזיקה תמורת כמה מטבעות. לילי גילתה שהאישה מסקרנת אותה.
צלצול הפעמון סימן את סוף ארוחת הבוקר. לילי הרימה את קערתה והלכה אל הדלת, בתקווה שתספיק לשטוף אותה ולאחסן אותה בצריף בין חפציה המעטים, כפי שנדרשו לעשות לפני היציאה לעבודה. היא שובצה למחסן הבגדים, שהיה צריף נמוך מאחורי המצודה, שם היא וחמישה אסירים נוספים כיבסו, מיינו ותיקנו מדי אסירים משומשים עבור האסירים החדשים. היא ניסתה לא לחשוב מאין הגיעו המדים הבלויים ומה קרה לאנשים שלבשו אותם פעם. אף שלא היתה קשה כמו עבודת הכפיים בחוץ, העבודה במחסן הבגדים היתה מפרכת. המדים הגסים נעשו כבדים כשהיו רטובים, ועצמותיה כאבו מהרמתם ומהשעות הארוכות שבהן עמדה על רגליה. הכימיקלים החזקים ששימשו לכביסה צרבו וסדקו את העור בכפות ידיה.
כשחלפה על פני חדר האוכל, בדרך לעבודתה, ראתה שוב את הצוענייה. היא צפתה במבט מגונן בבנה, ששיחק במרחק מה ממנה. לילי ידעה שהיא חייבת להגיע למחסן. אם תאחר, תסתכן בעונש. אבל היא נמשכה אל האישה וקינאה בה על שהיא שם עם בנה. היא ייחלה לראות את ג'ורג'י. "שלום," העזה לומר ולהתקרב אליה. עיניה של האישה הצטמצמו, ופניה נעשו חשדניות. "אני לילי."
"סופיה."
"וזה הבן שלך?"
"כן, דורין. הוא בן שמונה."
"בדיוק כמו הבן שלי," העירה לילי. "רק שהוא לא כאן איתי."
"זה בטח קשה," אמרה סופיה באהדה. היא הרימה את ידה וסימנה לדורין לשחק קרוב יותר אליה. לילי התפלאה לראות שידיה רכות ומטופחות, בניגוד לציפורניה שלה, שהיו סדוקות ולכלוך הצטבר סביבן. רק ימים ספורים קודם לכן היתה נחרדת אילו ידיה היו במצב כזה. "שמן קוקוס," אמרה סופיה, שהבחינה במבטה. היא שלחה יד לכיסה ושלפה בקבוקון קטן. "הנה." היא טפטפה כמה טיפות לכף ידה של לילי, והלחות החמה והמרגיעה העניקה תחושה של מותרות. "את יהודייה?"
"כן," ענתה לילי. התג שלה, שסימן אותה כיהודייה, נשא גם את האות B, שהעידה כי היא אזרחית בלגיה, מה שהעניק לה מעמד מועדף. האישה השנייה ענדה את האות F שהעידה כי היא זרה, לצד סימונה כצוענייה. היא היתה שייכת לאחת הקבוצות הפגיעות ביותר במחנה, ולכן היו צפויים לה יחס וענישה קשים יותר. "אני מבריסל. מאיפה את?" היא חששה שהשאלה היתה טעות, מכיוון שהצוענים נטו לנדוד.
"לקחו אותנו מרחובות אמסטרדם. בעלי פליקס עבד עם המחתרת ההולנדית, והוא נתפס ונעצר ראשון. הוא נשלח מיד מזרחה, ולא שמענו ממנו מאז. אחר כך המשטרה באה לקחת גם אותנו."
"אני כל כך מצטערת."
"את כאן לבד?" שאלה סופיה.
"כן. המשפחה שלי לא נעצרה." לילי השתוקקה להיות עם משפחתה, ובאותה נשימה הודתה לאל על שהם נמצאים בבטחה בביתם.
"אני חייבת ללכת לעבודה," הוסיפה והחוותה בראשה לכיוון המחסן.
"גם אני," אמרה סופיה. "אני אלווה אותך." הן חצו את החצר, ודורין בעקבותיהן. קבוצה חדשה של אסירים בדיוק הגיעה, ולילי זיהתה את מבטיהם ההמומים, אותו מבט שהיה גם על פניה רק ימים ספורים קודם לכן.
סופיה החוותה בראשה לכיוון אחד השומרים, גבר מוצק שעמד מעל אסיר שכרע ונופף באלה. "תיזהרי ממנו."
לילי היתה מבולבלת. היא ידעה היטב שעליה להתרחק מהשומר הזה, שיצא לו מוניטין אכזרי אפילו יותר מאשר לאחרים.
"רק תוודאי שאת לא נשארת איתו לבד," הוסיפה סופיה.
לילי הבינה מיד, בזעזוע. "הוא...?" היא לא הצליחה להביא את עצמה לסיים את המשפט.
"אנס אותי?" אמרה סופיה בבוטות. "לא, עדיין לא, בכל אופן. אבל את חייבת להיזהר עד שתלכי."
"ללכת?" לרגע היתה ללילי תקווה. אולי סופיה יודעת על שחרור מתוכנן של אסירים? "ללכת לאן?"
"את לא יודעת, נכון?" סופיה נשמעה מלאת חרטה, כאילו הצטערה שאמרה משהו.
"יודעת מה?" דרשה לילי תשובה.
סופיה לא ענתה מיד, ושתיקתה היתה מחרישת אוזניים. "את לא תישארי כאן הרבה זמן. אף אחד מאיתנו לא יישאר."
"אני לא מבינה."
"זה מחנה מעבר, השהות בו זמנית. כולם נשלחים מכאן מזרחה."
לילי רעדה. היא תיארה לעצמה שתישאר כאן שבועות ספורים לכל היותר, ואז תשוחרר ותשוב לביתה. "את בטח טועה. הם לא יכולים לאלץ אזרחים בלגים לעזוב את המדינה." אבל עוד כשהגתה את המילים, ידעה שהן אינן נכונות. ההגנה של האזרחות הבלגית היתה מיתוס. אזרחותה הכזיבה אותה כשנעצרה, והיא לא תציל אותה מהגורל הצפוי לה כעת. היא עטפה את עצמה בזרועותיה והתפללה שמטיאו ימצא דרך להציל אותה.
-18-
מישלין
מישלין ישבה לבדה במשרד האחורי ועברה על ניירות. היא חזרה משליחותה פגישה עם איש קשר סמוך לגבול הצרפתי בנוגע לדירת מסתור חדשה אל מטה ריק. האנה עזבה עם קבוצת הטייסים שלושה ימים קודם לכן, ולמטיאו לא היה זכר. בהודעה מפסקל שהמתינה לה נכתב שהטייס הפצוע כבר כמעט כשיר למסע, והיא רצתה לוודא שהכול כשורה לפני שתצא לחלץ אותו.
היא נשאה את עיניה מהניירות, ומחשבותיה נדדו אל האנה. אחרי שנפרדו, מישלין העמידה פנים שהלכה מהקנטינה, אך למעשה צפתה בעצב בהאנה כשנעלמה מעבר לפינה. היא לא תכננה לחבב אותה או לתת בה אמון, אלא רק להשתמש בה לעבודה משרדית ולכמה שליחויות קטנות, כעוד זוג ידיים עובדות.
אך התברר שהאנה טובה טובה הרבה יותר מרבים אחרים. מישלין לא רצתה שתעזוב. היא היתה זקוקה לה בקו. גם לאחר שמצאה דרך שתאפשר לה לעזוב, שקלה לא לגלות לה. אבל זה לא היה הוגן מצדה. היה ביניהן הסכם: סיועה של האנה תמורת עזרתה של מישלין בחילוצה. רק האנה בעצמה היתה יכולה לקבל את ההחלטה להישאר.
זה לא היה חשוב עכשיו. היא תמצא אנשים אחרים שיבצעו את העבודה. זה טיבו של הקו: הוא הורכב מעשרות אנשים. לכל אחד היה תחליף.
מישלין שמעה רחש מחוץ לדלת האחורית. גופה נדרך, והיא זינקה על רגליה. היא לא ציפתה לאיש. כשפתחה את הדלת, הופתעה לגלות את האנה. "האנה? מה את עושה פה? היית אמורה לעזוב."
"מטיאו לא סיפר לך?"
מישלין נענעה בראשה. "חזרתי רק לא מזמן. לא ראיתי אותו. מה הוא היה צריך לספר לי?"
"כשהגעתי לתחנה, השוטרים בדיוק עצרו את הטייסים ולקחו אותם משם."
מישלין נתנה למידע לחלחל. קבס עלה בגרונה, והיא בלעה רוק והדפה אותו מטה. זה היה טיבה של העבודה. הם חילצו את כל האנשים שהצליחו לחלץ, אבל לפעמים נכשלו. ועדיין, הטייסים האלה הפקידו את חייהם בידיה וסמכו עליה שתביא אותם למקום מבטחים. היא נכשלה.
"תיכנסי," פקדה, תפסה בזרועה של האנה ומשכה אותה פנימה בגסות. "מה קרה?"
האנה השתחררה מאחיזתה. "אני לא יודעת." לרגע, מישלין חשבה שאולי היא משקרת. אבל עיניה של האנה והבעת פניה הבהירו שהיא מבולבלת לא פחות ממנה.
"השוטרים. כמה?"
"ארבעה או חמישה."
"באיזה צבע היו המדים שלהם?"
"חום בהיר."
זיפו אס דה. חרדתה גברה. זה לא היה מעצר מקרי של שוטר בסיור. הגרמנים ידעו שהטייסים מגיעים.
"מישהו ידע על החילוץ ובגד בנו. איך לא נעצרת גם את?"
"איחרתי בדקה או שתיים, וכשהגעתי לתחנה, השוטרים כבר התקדמו לעברם. עוד לא הצטרפתי אליהם, אז הצלחתי לחמוק."
מישלין פלטה נשיפה ארוכה ושורקנית. "היה לך מזל. גם את היית נעצרת. אני שמחה שלא היית איתם."
האנה הידקה את שפתיה כשנזכרה באמת המרה. "לא היה לי מזל. יש לי עוד חדשות רעות, לצערי. גם בת דודתי נעצרה."
מישלין לא היתה מוכנה להתפתחות הבלתי צפויה הזאת. "מה קרה?"
"היא נעצרה בכיכר דה ל'אוויאסיון."
"אבל למה היא נעצרה?"
האנה משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. אולי מפני שהשתמשתי בתעודת האחות שלה. מטיאו היה שם, הוא נפגש איתה וראה הכול." מה שאמרה האנה אישר את חשדותיה של מישלין: אחיה הסתבך שוב עם האישה ששברה את לבו. "בהתחלה לקחו אותה למטה של זיפו." מישלין ידעה שזה היה גרוע מאוד. "מטיאו הלך לראות אותה ואמר שיעדכן אותי. אבל עברו שלושה ימים, ולא שמעתי ממנו. לכן באתי לכאן."
כי הוא לא מצא אותה, חשבה מישלין. "אני בטוחה שהוא יחזור בקרוב," אמרה, אך דאגתה לאחיה גברה. אם לא חזר, הוא בוודאי מנסה לעשות משהו, כל דבר שהוא, כדי למצוא את לילי ולעזור לה. מטיאו היה קשה עורף גם בימים כתיקונם. השילוב של עקשנותו עם תשוקתו ללילי היה מתכון בטוח לאסון.
מחשבותיה של מישלין סערו. "שני מעצרים. לא יכול להיות שזה צירוף מקרים."
"את חושבת ששני המקרים קשורים?"
"אני לא יודעת." גם אם המעצרים היו מתואמים, הרשת היתה מחולקת למקטעים, וכל אדם ידע רק את המידע ההכרחי. הבוגד לא ידע הכול, לא ייתכן שידע הכול. אך מישלין נעשתה טרודה יותר ויותר כשהרהרה בהיקף הפרצה האפשרית.
"מישלין, אנחנו חייבות לעזור ללילי," אמרה האנה בתחינה, בקול מתוח. "זאת אשמתי שהיא נעצרה. יש לה ילד קטן."
מישלין הזדקפה. מעצרה של לילי, אף שהיה מדאיג, היה הפחותה שבדאגותיה. "אני אערוך בירורים."
"בירורים? זה הכול?"
"מה עוד את רוצה שאעשה?"
"אני רוצה לעזור לה לצאת."
"לצאת? אם היא עדיין במטה של משטרת הביטחון, זה בלתי אפשרי. ואם לא, היא כבר נשלחה לאחד המחנות." הגרמנים הקימו מחוץ לעיר כמה מחנות מעצר, שבהם החזיקו אנשים לפני גירושם למזרח. אבל הם היו מיועדים לאסירים פוליטיים וליהודים זרים, לא לאזרחי בלגיה, כמו בת דודתה של האנה.
האנה לא נסוגה. "לילי נעצרה כתוצאה ישירה של העבודה שלנו. עם כל הקשרים שלך, את בטח מכירה מישהו שיכול לעזור להוציא אותה." אחר כך ריככה את קולה. "את עוזרת לאנשים לברוח. זה מה שאת עושה."
מישלין חיפשה את המילים שיעזרו להאנה להבין. "אנחנו מחלצים טייסים שהופלו. לשחרר אסירה זה סיפור אחר לגמרי. אין שום דרך להוציא מישהו מזיפו אס דה או מהמחנות. וגם אם היתה, הקו מחלץ רק חיילים. את לא מבינה? אם נפתח אותו לפליטים, יהיה שיטפון, והוא יוצף וייסגר."
"מלחמה כופה עלינו בחירות קשות את מי להציל," הודתה האנה. "אף אחד לא יודע את זה טוב ממני. אבל איך את יכולה לסרב להציל אישה שנעצרה כתוצאה ישירה של העבודה שלנו?"
"בת דודתך היא בלגית," ציינה מישלין, מתחמקת מהשאלה. "הם לא מגרשים אזרחים בלגים. היא תהיה בסדר."
"את לא יודעת את זה," הטיחה בה האנה. "הם גם לא אמורים לעצור אזרחים בלגים. וחוץ מזה, אם הם יחשבו שהיא אני ויאשימו אותה בהסתה, הם עלולים להרוג אותה."
למראה עיניה המיוסרות של האנה, מישלין התרככה. "הלוואי שיכולתי לעזור. אני מציעה לך לעזוב את בלגיה ולהשיג את חירותה של בת דודתך ממדינה בטוחה." האנה הופתעה. "את עדיין יכולה לעזוב. מסמכי המעבר שהשגתי לך תקפים. אנחנו יכולות למצוא לך דרך אחרת לצאת." היא הציעה להאנה הזדמנות נוספת לחופש.
"אני לא אעזוב. אני חייבת להישאר כאן ולעזור ללילי, גם אם את לא רוצה לעזור לה."
"לא יכולה," תיקנה אותה מישלין. "את מבינה שאת מוותרת על ההזדמנות היחידה שלך לעזוב? אני לא צריכה לספר לך אילו טובות הייתי צריכה לבקש כדי להשיג את המסמכים האלה."
האנה השפילה מבט. "אני יודעת, ולנצח אהיה אסירת תודה. אבל המעצר של בת דודתי... הוא היה באשמתי. אני צריכה להישאר כאן ולנסות לשחרר אותה."
"אמרתי לך, אין מה לעשות." מישלין ייחלה שהיתה לה דרך לנחם או להרגיע את האנה, אבל לא היה שום דבר מרגיע במלחמה. היא התקשחה.
בדיוק אז נכנס מטיאו, ופניו חמורות סבר. האנה רצה אליו. "מצאת אותה?"
"היא הועברה למחנה ברנדונק. אי אפשר לראות אותה, אבל הצלחתי לבדוק מה שלומה דרך איש קשר. היא בסדר, לפחות כרגע." מעבר לכתפה של האנה, מישלין החליפה מבטים מודאגים עם אחיה. העובדה שלילי נשלחה מהמטה הגרמני בשדרת לואיז היתה סימן מבשר רעות. לגרמנים לא היתה כל כוונה לשחרר אותה.
"לא!" קראה האנה. "אומרים שהתנאים שם מחרידים. לילי לא תשרוד. ואחותך מסרבת לעזור," ירקה במרירות.
"הסברתי לה שאין מה לעשות," אמרה מישלין.
"מישלין צודקת," אמר מטיאו בעדינות. "אנחנו לא יכולים פשוט להסתער על השערים ולשחרר אותה. הייתי עושה הכול כדי לעזור לבת דודתך, אבל זה גדול על כולנו," הוא התחנן אליה שתבין. "אני אמשיך לנסות." הוא לא רצה להפריח הבטחות שלא יוכל לקיים.
"את חייבת להיות סבלנית," התערבה מישלין. "דברים כאלה לוקחים זמן."
"זמן?" האנה הסתובבה אליה בכעס. "לבת דודתי אין זמן. סיכנתי הכול בשבילך, כולל את חייה של לילי. ובגלל זה היא עכשיו במחנה מעצר, הרחק ממשפחתה. ואת לא עוזרת." האנה יצאה מהחדר. "אם את לא תעזרי לה, אני אדאג לה."
"האנה, חכי," התחננה מישלין. מה היא חושבת שבכוחה לעשות?
אבל האנה כבר נעלמה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
