הפרקים הקודמים בספר
- פרק טו -
כשהיא מדברת, כולם מקשיבים
אחרי הקיץ הקשה והמתיש החלו רוחות סתיו ראשונות נושבות בין הבתים, מניעות את צמרות העצים הצעירים שניטעו לאורך השדרה הראשית, משמחות את חברי עין גנים. העלים החליפו צבעים, וחצבים זקפו את ראשם הלבן בשדות המקיפים את היישוב.
דבורה וחבריה הסתכלו בתקווה על השמים המאפירים, מחכים לבואם המבורך של הגשמים. חברי הגרעין שהרכיב את היישוב, צעירי העלייה השנייה, עלו ברובם מרוסיה, מפולין ומאוקראינה. באסיפות היה התה נמזג ללא הרף לכוסות, והלהט שבעיניים האיר את החדר. מושגים כמו "כיבוש האדמה", "ערכי העבודה" ו"ציונות מעשית" מילאו את האוויר. הם היו מחליפים דעות, מתייעצים, חושבים יחד כיצד להגן על היישוב מהשלטון העות'מאני השנוא, שחייליו היו פושטים בלי התראה על בתיהם ודורשים בקשיש, ואם לא עלה בידי החברים חסרי המזל לפדות את עצמם בכסף, היו מגייסים אותם בכפיה לצבא הטורקי.
נושא נוסף שהעסיק את חברי עין גנים היה מערכת היחסים הטעונה ששררה ביניהם לבין איכרי פתח תקווה, אנשי העלייה הראשונה. הוותיקים ראו בצעירים גורם ניהיליסטי וחששו כי ידרדרו את ילדיהם לרעיונות קיצוניים. באסיפה סוערת נבחרה דבורה לדוברת הקבוצה ולאחראית על התנהלות הפועלים. נקבע כי אליה יבואו אלה המבקשים יום חופש או לדווח על מחלה, והיא תשפוט בסכסוכים בין החברים. היא הסכימה לקבל עליה כל תפקיד שהוטל עליה, כמובן מאליו.
כאשר "החברים החשובים" - א"ד גורדון, יוסף חיים ברנר או ברל כצנלסון - הגיעו לאסיפות של חברי עין גנים, היו גם הם קשובים לדעותיה הברורות והמנומקות בשאלות הנוגעות לעבודה ולשכר הוגן, לחינוך ולסוציאליזם ולחזון המשותף שנוסח באותם ימים.
לפעמים, בשעה מאוחרת, אחרי סיום הדיונים, חבר היה שולף מפוחית וכולם היו שרים בעיניים בורקות מעייפות ומהתרגשות:
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר.
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.
נִירוּ נִיר נִיר נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל,
כְּבָר הֵנֵצוּ נִצָּנִים.
מילים: ישראל דושמן. לחן: הרמן צבי ארליך
* * *
ובכל אותו זמן שהלך והתארך, לזליג עדיין לא היה זכר. דומה שנשכח מלב אשתו וילדיו. כמעט שנה חלפה מהיום שבו הגיעו דבורה, אמה ובניה לעין גנים, והעבר נמוג, כמו אירע בעולם אחר. שמו של בעלה ואבי בניה של דבורה כמעט לא הוזכר.
מכתביו הנדירים היו נערמים במזוודתה הריקה של דבורה. מאחר שלא היתה כתובת לכתוב אליה, לא היתה לה דרך לעדכן את בעלה המרוחק בשינויים שהתרחשו מאז אותו ליל סתיו רחוק שבו נפרדו. ישראל בן השבע נמשך אל הבולים המרהיבים ויקרי הערך שראה על המעטפות, ובהיחבא היה פותח את המזוודה וקורע אותם מהן.
לעתים היה ישראל מתלווה אל אמו לאסיפה, לאחר שמשה הקטן נרדם. למחרת היה מספר לאחיו הקטן בלחישה, "אתה יודע, משה, אמא שלנו חשובה מאוד. כשהיא מדברת, כולם מקשיבים."
עבור ישראל היה היישוב מרחב אינסופי להרפתקאות. הוא לקח את אחיו לקטוף בגניבה שסק מהחצר השכנה, תוך שהוא נזהר מהדבורים שחמדו גם הן את הפירות הכתומים ומהשכן, שרדף אחריהם עם נעל ביד ומפיו שוצפות קללות ברוסית. לפעמים היה מסיע את משה בעגלה שבנה מלוח עץ וגלגלים עקומים, עד שהיתה נתקעת בחול ומתהפכת, ואז היו הילדים צוחקים צחוק עמוק, מידבק, שצחקו גם בבגרותם, כשחלקו סודות וזיכרונות.
בשבתות השתרך משה אחרי אמו העסוקה, כשהיתה שותלת ירקות בגינה הקטנה ליד הבית או גוזמת את שיחי הוורדים. תמונה זו תמשיך ללוות אותו כמעין קסם. כשיתבגר, ייהפכו הוורדים לקשר הסודי שלו עם אמו הוא יגדל גן פלאי ובו עשרות זנים של ורדים, ירכיב ויגזום, יעדור וינכש עשבים, יטפל בהם בסבלנות ובנאמנות, עד שכוחותיו יכלו והגינה המטופחת שלו תכמוש ותיבול, כמוהו.
* * *
הימים התקררו, גשם החל לרדת, אך אנשי היישוב המסורים למטרה כמו התעלמו ממזג האוויר וצעדו מדי בוקר לעבודתם בפרדסים ובערב נפגשו בבית העם. באחת הפגישות הללו הועלתה בעיית הגניבות מחצרות הבתים, שבהן הואשמו הערבים מהיישוב הערבי הסמוך פג'ה. כדי להתמודד עם הבעיה הוחלט לקיים תורנות שמירה בלילות, שתועיל גם נגד הגניבות וגם נגד הפשיטות הליליות של החיילים הטורקים. דבורה קבעה נחרצות: גם הנשים ייקחו חלק בשמירות. "נשים יכולות לעשות הכול כמו גברים," התעקשה. "אנחנו יכולות לרכוב על סוס ולשאת נשק. אנחנו לא פחות חזקות ומחויבות. עלינו להשתתף בשמירה על ביתנו ולהגן עליו. שוויון מלא בין גברים ונשים הוא חלק מהבשורה שאנו נושאים. הראו לי גבר אחד שיכול לרכוב על סוס ולשמור טוב ממני."
דבריה אלה התקבלו במלמולי הסכמה, וכך שולבו גם נשים בתורנות השמירה בלילות.
למרות הקושי, המחסור והעבודה המפרכת, היו אלה ימים יפים, מלאים בעשייה. באסיפות עלו לא פעם לדיון שאלות שברומו של עולם, כמו איך תיראה המדינה שיקימו בכוחות משותפים ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. הם היו חולמים בקול על פניה של המדינה העתידית, מנסחים את העקרונות שעליהם תקום ומציירים קווים לדמותה.
כל אותו הזמן ביישוב, זוגות שעלו יחד לפלשתינה נפרדו והתחברו מחדש, היו בגידות, היו חתונות והיו מי שהביאו ילדים לעולם. דבורה היתה אישה צעירה, באמצע שנות העשרים לחייה, אם לשני בנים, פורחת ומלאת ביטחון, חופשייה ועצמאית ללא גבול. היא כבר לבשה במלואה את זהותה החדשה כמנהיגת פועלים והשאירה הרחק מאחור את דמותה הקודמת, הגלותית. לזליג, שאותו לא ראתה כבר יותר משנה, לא היה חלק בזהותה החדשה, ונראה שהיא אף לא התגעגעה אליו. בעלה הרחוק כמו נמחק מזיכרונה.
* * *
בערב גשום באמצע החורף, בחודש שבו מלאה שנה להגעתה של דבורה לעין גנים, התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה. הדיון הסוער עסק במערכת היחסים הסבוכה עם אנשי העלייה הראשונה מפתח תקווה ובסכסוך המתמשך בין הקבוצות.
להפתעתה של דבורה, באמצע הדיון נפתחה הדלת ואל החדר נכנס גבר תמיר, תכול עיניים. היא זיהתה אותו מיד - מיכאל, השליח הציוני שפגשה לפני כעשור, הרחק באוקראינה. אז היתה נערה מתפעלת בת שש עשרה, שהצהירה ברוסית מהירה מעורבת ביידיש על כוונתה ללמוד עברית ולעלות לפלשתינה.
כשעיניהם נפגשו, דבורה החסירה נשימה.
היא המשיכה לנהל את הדיון כדרכה וכל העת החליפה עמו מבטים. לאחר סיום האסיפה נשארה כדרכה לסדר את החדר, ומיכאל נשאר אף הוא, לסייע לה. יחד סידרו את הכיסאות ודנו בהחלטות שהתקבלו. לאחר מכן, בזמן שדבורה שטפה את הכוסות, הוא סיפר לה על תפקידו בהנהגה ועל קשריו הקרובים עם מנהיגי הפועלים והיישוב.
דבורה הקשיבה לדבריו ולבה סוער. הם כיבו את האורות, יצאו מבית העם והחלו צועדים באטיות בשביל החוצה את עין גנים. באותה שעת ליל, קרוב לחצות, היישוב היה שקוע בשינה, והרחוב היה ריק מאדם. רק הירח הסקרן הציץ מבין העננים.
כשהתקרבו לדלת הבית, הפנתה אליו דבורה את מבטה. "אולי אתה לא זוכר, מיכאל, אבל כבר נפגשנו בעבר."
"באמת?" שאל מופתע, "איפה? מתי? לא יכול להיות. הייתי זוכר."
היא הזכירה לו את אותה פגישה שהתרחשה אי אז, לפני כעשור באוקראינה הרחוקה.
"אז זאת את..." אמר. "היתה לי הרגשה שכבר נפגשנו." להפתעתה, הוא זכר את הפגישה ואת הנערה חדורת האמונה שהשתתפה בה.
"הייתי בטוחה ששכחת. עברו הרבה שנים."
"השתנית, בגלל זה לא זיהיתי אותך מיד. אי אפשר היה לשכוח אותך, דבורה, היית כל כך נחושה והחלטית. אמנם היית בסך הכול ילדה, בקושי בת שש עשרה, אבל ידעתי שתעשי את מה שאמרת. לא היה לי ספק שעוד נשוב וניפגש כאן, בפלשתינה."
היא רצתה לשאול על מכתביה אליו שלא נענו, אולם החליטה שלא תזכיר זאת אחרי כל הזמן שעבר. מיכאל שאל מתי הגיעה ליישוב והופתע לשמוע שכבר שנה חלפה. היא סיפרה לו בקצרה על נישואיה ובניה ועל מסעה הממושך והזכירה כלאחר יד את בעלה שנשאר מאחור.
הוא סיפר שנפרד בשנה שעברה מאשתו. היא נותרה לגור עם בנם בכפר בגליל, והוא בחר לחיות ביפו, בשליחות התנועה. הם עמדו ליד הדלת, קרובים, קרובים מאוד, והשיחה נקטעה בשתיקות.
"אני לא מבין איך לא נפגשנו בכל הזמן הזה, מאז שהגעת," אמר.
"ממה שלמדתי בחיי," ענתה, "הכול קורה בזמן הנכון, לכל דבר יש סיבה, ודבר אינו מקרי. כנראה ככה נקבע, שנועדנו לשוב ולהיפגש עכשיו."
הצרצרים מילאו את האוויר בקולות ניסור, תנשמת קראה, ודבורה אזרה אומץ וסיפרה לו על אותם מכתבים שנשלחו אליו לפני עשור.
הוא הופתע. "אני מצטער לשמוע," אמר. "אם הייתי מקבל אפילו מכתב אחד, ודאי שהייתי משיב, דבורה."
רגע לפני שנפרדו לקח את ידיה בידיו והסתכל עמוק בעיניה, שברקו באור הירח המלא. בעלה הרחוק נשכח, השנים שעברו מאותה פגישה רחוקה נמוגו, הזמן הארוך שחלף כמו נמחק. לרגע חשה שוב כמו נערה בת שש עשרה התולה עיניים מעריצות בשליח המדבר על חשיבות העלייה.
"עכשיו כששנינו כאן ואת כבר לא ילדה, שום דבר לא יעצור אותנו."
לבה של דבורה הלם בהתרגשות כשנפרדה ממנו, והיא ידעה שעוד ישובו וייפגשו.
מאז אותה פגישה מחודשת ציפתה לביקוריו של מיכאל, שהיה מגיע ללא התראה למפגשים ביישוב. לבה פעם במהירות בכל פעם שנכנס לחדר, והיא קיוותה כי פניה אינן מסגירות את המתרחש בלבה. הם היו נשארים יחד אחרי שהפגישה הסתיימה וכל החברים הלכו לביתם, ואת שעות הלילה ניצלו לשיחות אישיות ולמגעים אסורים בפרדס האשכוליות הסמוך.
רחל, שעשתה כל שניתן כדי לסייע לבתה העסוקה - טיפלה בנכדיה, הכינה תבשילים מהמעט שהיה, שלחה את הילדים לקטוף ח'וביזה בשדה ובלילות הטליאה את בגדיהם לאור העששית - המתינה בכל לילה לשובה של דבורה, שלא הסתירה ממנה את דבר פגישותיה עם מיכאל. דבורה סיפרה לה שבכל פגישה הם מתקרבים ומתמכרים למגע המרגש, הממכר, שכמוהו לא חוותה זמן ארוך.
"את חייבת להיות זהירה," אמרה לה רחל. "את לא רוצה שידברו עלייך. את אישה נשואה, ולשמועות כאלה יש דרך להתפשט."
"אני לא חייבת דין וחשבון לאיש, גם לא לך," דבורה ענתה לאמה בקשיחות. "אני אישה בוגרת ועצמאית ואני חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי. איש לא יקבע לי מה מותר ומה אסור. זאת החלטה שלי בלבד."
כשזליג, בעלה ואבי בניה של דבורה, יגיע באיחור לעין גנים, הוא יגלה שהיסודות כבר התקשו, וכל שעתיד להיות כבר נכתב ונחתם. שנים מועטות אך רבות משמעות עתידה דבורה לחיות בפלשתינה. היא לא תזכה לראות את חלומותיה על מדינה עברית בהובלת תנועת הפועלים מתגשמים. היא לא תראה את בניה מתבגרים. היא תוביל מהפכות, אולם במאבק על עתידה ועל חייה היא עתידה להפסיד.
- פרק טז -
זליג נודד בדרכים
בעוד דבורה עבדה מזריחה עד שקיעה בפרדסים ונפגשה עם מיכאל בלילות, היא כמו שכחה את בעלה המרוחק, שממנו נפרדה לפני זמן ארוך כל כך. ועולה השאלה, מה עבר באותה תקופה על האיש ההוא, שופע הרעיונות והחרוץ, שעתיד בראי הזמן להיות סבי?
ובכן, מזלו שיחק בו פעם אחר פעם, נגלה ונסתר, בלתי צפוי. כוונותיו היו טובות וידיו נקיות, וגם תבונה לא חסרה לו, אולם מזל הביש שרדף אותו בנעוריו לא עזב אותו והביא לכך שנאלץ לנדוד ממקום למקום בחיפוש אחרי עבודה, שתאפשר לו לחסוך כסף, לרכוש לעצמו זהות חדשה ולהצטרף לאשתו ולבניו בפלשתינה, חלום שרק הלך והתרחק.
התוכנית שהציג לדבורה באותו ערב רחוק מול האח נראתה פשוטה, מהירה וישימה. אולם זליג גילה שלתכנן תוכניות מפורטות זה טוב ויפה, אבל סביר להניח שהבלתי צפוי יקרה, וכל תוכנית, בהירה ומפורטת ככל שתהיה, תתקשה להתגשם.
התברר לו שלא פשוט לנוע ממקום למקום כשאתה נמלט מהשלטונות, הצבא מחפש אותך ורשויות המס מגלות בך עניין. זליג היה ההוכחה לאמיתותו של חוק מרפי: "אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש, בדרך שלא צפית".
באותו בוקר בלתי נשכח, שבו עשו דבורה, רחל ובניו את דרכם במרכבה לאודסה, יצא גם זליג לדרכו, כפי שתכנן, בכיוון ההפוך. הוא צעד נמרצות לעיירה הסמוכה, שם התכוון למצוא עבודה שבה ירוויח את הסכום הדרוש לו להמשך הדרך.
לרוע מזלו, בשעת ערב, בעודו חוצה את היער עם מזוודה בידו, עורר את חשדה של פלוגת חיילים. לשאלתו של מפקד הפלוגה לאן פניו מועדות, ענה בסיפור ארוך ומופרך, שכלל אישה חולה ותינוק שצריך תרופה, אבל התקשה לענות על שאלות קונקרטיות כמו מה שמו ומאין בא. כשאיימו עליו במאסר, אמר שהוא משורר נודע ושהם, בורים שכמותם, ישלמו ביוקר על שהפריעו לו בדרכו. לצערו, החיילים לא התרשמו מדבריו של האיש שסירב להציג תעודות והשליכו אותו לכלא באשמת שוטטות ובטענה שהוא גנב כפרי.
בכלא המקומי, מאחר שלא היה לו הממון הדרוש כדי להשתחרר ולא היה איש שממנו היה יכול לבקש עזרה, זליג העביר חודשיים ארוכים וקרים. הוא איבד ממשקלו ונתקף שיעול כבד, שממנו לא ייפרד עד יומו האחרון. את תאו חלק עם חמישה אסירים נוספים, מוז'יקים, אך לא החליף עמם מילה. רוב הזמן היה מתבונן בשגרת בית הכלא, רושם רשימות וכותב שירים נוגים על ניירות שהבריח עבורו סוהר צעיר.
אותו סוהר, גרישה, ראה בזליג דמות טרגית שכמו יצאה מסיפור של טולסטוי. הוא היה קשוב לסיפוריו על אביו העשיר, על אשתו היפה ועל בניהם הקטנים וכן על האויבים המסתוריים שזממו להפילו והתנכלו לו. אותו גרישה גם עזר לבסוף לזליג להימלט מהכלא, לאחר ששיחד אותו בהבטחות שאביו האציל יגמול לו על מעשיו בנדיבות.
כך, יום חמישי אחד בשעות אחר הצהריים הוא חמק מהכלא, חבוי בעגלת אשפה. כשהעגלה הגיעה למזבלה, משהו עורר את חשדו של אחד השומרים, והוא דקר את ערימת הזבל בקלשון. להפתעתו, הערימה הגיבה בזעקת כאב, ומבין שקי הזבל צץ ראשו של האסיר המוזר. זליג לא חשב פעמיים לפני שקם על רגליו, קפץ מהעגלה ונס על נפשו לתוך היער, כששני הסוהרים שהביאו את העגלה דולקים אחריו. למרבה מזלו, השמש שקעה בתזמון מדויק, והוא מצא בין העצים מחבוא מושלם, שגרם לסוהרים לוותר על המשך החיפוש.
עם זאת, בקפיצתו מהעגלה עיקם את קרסולו, שהלך והתנפח. כך מצא את עצמו צולע בלילה הקר, בלי מעיל, חרד לבוא הזאבים. אבל אז שוב שיחק לזליג המזל כרכרה חולפת ובה יהודים מעיר הבירה עברה שם, והם ניאותו לאסוף אותו, אחרי שסיפר שנשדד והושאר ביער לגווע.
כך, בדרך לא דרך, מפחת אל פח, נדד, בעוד החורף המקפיא מתקדם לקראתו. שבועות ארוכים עברו עליו בשתיקה ובגעגועים נואשים למשפחתו הרחוקה. הוא הציג את עצמו בשם בדוי וכעובד חרוץ ומיומן לכל מטרה והיה מאושר כשלקחו אותו לעבודה. מאחר שהיה עליו להרוויח כסף, עצר באחד הכפרים בדרך והצטרף לקבוצת חוטבי עצים אוקראינים שלנו באסם. בלילות הארוכים היו חבריו החדשים לעבודה משתכרים וקוראים לו "הז'יד הקטן", והוא התבודד בזעפו.
בכל הזדמנות הסתכל על תצלומיהם של אשתו ובניו, שהיו חבויים בארנק העור שהטמין במגפיו ומשם ליוו אותו בתהפוכות דרכו. אחרי שבועות ארוכים וקרים, כשלא היה יכול עוד לשאת את העלבונות של המוז'יקים, החליט לעזוב את החבורה והמשיך בדרכו.
בחודשי החורף הקרים עבד בכל עבודה שמצא, בכל כפר שהוא, ולא ויתר על הזדמנות להרוויח כמה מעות, שיצטברו לסכום שיביא אותו למחוז חלומותיו. הוא גרף שלג משבילים המובילים לבתים, עדר בשדות קפואים והטמין במגפיו את הרובלים שחסך. בלילות היה חולם על הרגע הנכסף שבו ייפגש עם אשתו האהובה, המחכה נואשות לבעלה המרוחק.
בהזיותיו ראה את פניה היפות זורחות מאושר בפגישתה המחודשת עם אהובה, ואת ילדיו ראה מחבקים אותו בגאווה. בכל הזדמנות כתב לדבורה מכתבים מפורטים ושלח אותם לשרה, אולם מאחר שלא היתה לו כתובת שאפשר לכתוב אליה, דבורה לא יכלה להשיב לו, והוא לא ידע אם הגיעה בשלום למחוז חפצה ומה שלום בניו. הזיכרונות מהם ומחייהם המשותפים חיממו מעט את לילותיו. בימים התקדם, עקף את הערים הגדולות ונזהר שלא למשוך את תשומת לבם של הכוחות הנסתרים וחורשי הרע המחפשים אחריו.
באותו חורף ארוך וקפוא, בסיומו של העשור הראשון של המאה העשרים, זליג התבגר במהירות. אף שטרם מלאו לו שלושים, שערות שיבה ראשונות בצבצו בצדעיו ובזקנו, והוא אימץ אורח חיים סגפני, אוכל רק כדי להשביע את רעבונו, עד שיהיה בידו הסכום הדרוש לרכוש זהות חדשה וכרטיס לאונייה, שתיקח אותו לחופיה של פלשתינה המוארת.
* * *
השלג נמס ועלים ראשונים החלו מבצבצים על הענפים העירומים. חצי שנה ארוכה מנשוא חלפה מאז נפרד מאשתו ומילדיו. למרות כל מאמציו, עדיין היה רחוק מאוד ממטרתו. הוא הבין שהדרך שבחר אינה מקדמת אותו ושעליו למצוא עבודה קבועה לקיץ.
הוא חצה יער עבות ליד נהר גועש, המשיך מזרחה והגיע לכפר קטן, ושם החליט לחפש עבודה שתאפשר לו לצבור את הסכום הדרוש להגשמת מטרתו. הוא שאל במכולת המקומית אם במקרה ידוע להם על משק שמחפשים בו עובד חרוץ, הגון ומיומן בכל מלאכה, ובעל החנות סיפר לו על אלמנה בשם נטשה הגרה בקצה הכפר ומחפשת עזרה בניהול המשק, תמורת מקום מגורים ושכר הוגן. זליג זיהה הזדמנות והתייצב בחווה הקטנה. נטשה היתה אישה נמוכת קומה ושמנמנה, תכולת עין ובהירת שיער, כבת שלושים. היא שכלה את בעלה שחלה וחיה בביתה עם בנה זהוב השיער דימיטרי בן החמש.
האלמנה שמחה להכיר את הגבר הנמרץ שהופיע במפתיע על סף דלתה ביום אביבי. הוא סיפר לה על אויבים מסתוריים שביקשו להפריד בינו לבין אשתו האהובה, שמחכה לו עם בניו בארץ רחוקה, והוא מחפש עבודה שתאפשר לו לחסוך את הסכום הדרוש כדי להצטרף למשפחתו. נטשה התרשמה מהיהודי הנמרץ והציעה לו לעבוד במשק הקטן ולגור באסם שבחווה.
במשך כל אותו קיץ שהה זליג בחווה. הוא טיפל באווזים ובתרנגולות, האכיל את החזירים, קצר את החיטה וטיפח את הגינה, לקח את התוצרת לשוק המקומי והביא לאלמנה את התמורה על הירקות ועל הביצים שנמכרו. נטשה היתה קשובה לסיפוריו והעריצה את המשורר שנקרה בדרכה, ששמו יצא לפניו באותה ארץ פלאות רחוקה שהכירה מהברית החדשה.
הגבר הבודד עורר את חיבתה, והיא ניסתה בכל דרך לרמוז לו על כוונותיה החמיאה לו וביקשה לדעת עוד ועוד על אודות ילדותו ונעוריו, אולם הוא כמו לא הבין את כוונותיה. אחרי שהתעלם מהרמזים העבים ששלחה לו ומניסיונות הפיתוי שלה, אמרה לו באחד הלילות שאיש לא ידע אם יבחר ללון בחדרה, והיא לעולם לא תספר, אולם זליג סירב.
"אפילו אם איש לא ידע, אני אדע שהפרתי את הבטחתי לשמור אמונים לאשתי. אם כי אין ספק, מדובר במבחן לא פשוט, הרי את אישה יפה ומושכת, נטשה, ואני גבר חי, לא עשוי מאבן. ואולם, אם זה המבחן המוצב בפני, עלי לדחות את הצעתך הנדיבה."
נוכח פניה המאוכזבות, הוסיף ואמר, "בסוף הקיץ, אחרי שיהיה בידי הממון הנחוץ כדי להגשים את חלומי, אצא לדרך. אמשיך מכאן לעיר הנמל אודסה ומשם אפליג לארץ הקדושה, שבה אשתי ובני מחכים לי, סופרים את הימים לבואי."
הוא המשיך לכתוב לדבורה מכתבים ארוכים ונוגים, בלי להזכיר את האלמנה שבביתה הוא חי. הוא סיפר לה שהוא חוסך כל רובל כדי לרכוש זהות חדשה ולעלות לפלשתינה וכי הוא מאמין שיצליח להגיע לארץ האבות עוד לפני תום השנה. הפעם, לראשונה, היתה לו כתובת, שאליה דבורה יכלה להשיב מכתב.
אחרי חודשיים, באמצע הקיץ, הגיע לראשונה מכתב מדבורה. זליג הנרגש פתח את המעטפה בידיים רועדות וקרא את סיפוריה של אשתו על החיים בעין גנים, על העבודה בפרדסים ועל בניו. משה, כתבה, כבר למד להלך ולדבר וישראל מצטיין בלימודיו. היא ציינה בלקוניות שמונתה לתפקיד דוברת הקבוצה והרחיבה מעט על המאבק באנשי המושבה הסמוכה, פתח תקווה.
לא היו במכתב מילות אהבה או געגועים, רק דיווח נטול רגשות, והדבר הדאיג את זליג. הוא תהה אם אשתו שומרת לו אמונים, או שמא תפס אחר את מקומו בלבה. המכתב הקריר עורר בו קנאה, וככל שניסה, לא הצליח להדוף את המחשבות שהחרידו אותו. ובכל זאת, הוא שב וקרא בו בעל כורחו. בדמיונו ראה יישוב פורח, עתיר גנים ומעיינות, שהשמש השוקעת מעבר להרים מאירה את גגותיו האדומים באור מחמיא.
בלילות חלם שוב ושוב את אותו החלום, שבו הוא מגיע, רכוב על סוס לבן אציל, והיישוב כולו מתאסף לקראתו. הוא יורד מהסוס ונוקש בדלתה של אשתו היפה, שפותחת את הדלת מופתעת, אינה מאמינה למראה עיניה. הוא מחבק אותה בהתרגשות ואומר, "שבתי אלייך, דבורתי האהובה, ארוכה וקשה היתה הדרך, התמודדתי עם קשיים ועם פיתויים רבים ועמדתי בניסיון, אהובתי. לא היה לילה שבו לא חלמתי עלייך, וכמו שאמרתי באותו ערב רחוק שנפרדנו בו, שנשוב וניפגש בארץ המובטחת, עמדתי בהבטחתי."
בחלומותיו גם ראה את בניו שגדלו מתנפלים עליו בחיבוקים בבואו מדרכו הארוכה ומסתכלים עליו בהערצה. ואז היה מתעורר לבדו באסם, שטוף זיעה.
- פרק יז -
דבש ועוקץ
הקיץ חלף, ימי הסתיו הגיעו, ומזג האוויר התחיל להתקרר. שנה מלאה ליום שבו נפרד מאשתו ומבניו. זליג החליט שחסך מספיק וכי הגיע הזמן שימשיך במסעו אל עיר הנמל אודסה, משם יפליג למחוז חפצו.
הוא נפרד בצער מנטשה המאוכזבת, שציידה אותו במעיל פרווה חדש ושילמה לו בנדיבות, יותר מכפי שסיכמו. הוא מצדו הבטיח לה שכשיגיע לארצו של ישוע, יתרום בשמה לכנסייה. אחרי הפרידה הנרגשת יצא לדרכו.
זליג האופטימי האמין שהרובלים שחסך יספיקו לו לרכישת זהות חדשה וכרטיס לאונייה, כך שיוכל להפליג בבטחה לפלשתינה. הוא בחר לנוע בדרכים צדדיות, עקף את הערים ונזהר מפני חיילים ושוטרים. למרות הכסף שחסך, עצר בדרכו בכפרים וחיפש עבודה, כדי להגדיל את הסכום שברשותו. בלילות הסתכל שוב ושוב בתמונות אשתו ובניו, שהיו טמונות במגפיו. לאט לאט התקדם לעבר אודסה. פברואר חלף עבר לו ומרס הגיע, מעלה ניצנים ראשונים על ענפי העצים. פריחת עצי הדובדבן סימנה שאביב אופטימי ניצב בשער.
אחרי צעידה ארוכה הגיע זליג סוף סוף ליעדו בפרברי אודסה, שם נלחש לו שיוכל לרכוש לעצמו זהות חדשה אצל זייפן מהולל. הוא פגש גבר מבוגר ומנוסה, שהסתכל בו בחשדנות, תוהה מה הביא אותו לבקש לעצמו זהות חדשה.
זליג סיפר לו באריכות כי המשטרה מחפשת אותו, עקב מזימה של אויביו שהתקנאו בו, ושיתף אותו בתוכניותיו. "בזהותי החדשה אני עומד לעזוב לעולמים את אוקראינה ולהפליג למדינה רחוקה במזרח התיכון, שבה אשתי המסורה ובנַי מחכים לי בקוצר רוח."
הוא נפרד בצער מסכום גדול מהרובלים שחסך. הזהות החדשה עלתה יותר מכפי שתכנן, אבל הוא הבין שאינו יכול לעמוד על המקח. אחרי התלבטות ארוכה בחר בשם חדש שיהלום משורר וחלוץ אפוף אצילות וחזון - אשר, כשם בנו השמיני של יעקב אבינו, שם מרשים ומבטיח, מלא תעוזה וכבוד. לשם משפחה בחר בשם מוסינזון, שמשמעותו ברוסית "בנו של משה", מתוך הערכה לדמות המקראית הנערצת, וכשמו של בנו.
הוא ישב חסר מנוחה בסלון ביתו של הזייפן, שעשה את מלאכתו באטיות שקדנית. אחרי המתנה ארוכה יצא בשעת ערב מביתו כשבכיסו פספורט עם שם חדש. בפנקסו ניסה חתימות שונות, עד שהגיע לחתימה שנראתה לו מושלמת. בסופו של דבר, ולמרות העיכובים והתלאות שעבר בדרך, הכול היה כדאי, הכול צלח, והוא עתיד לצאת לדרך בימים הקרובים, להצטרף לאשתו ובניו.
לראשונה זה זמן רב הרגיש קליל ושמַח בשמו החדש. הוא צעד בעיר היפה בשעת ליל והסתכל סביבו בהתפעלות: אנשים ישבו במסעדות, פסעו להנאתם ברחוב הראשי. זליג זומר, שנהפך לאשר מוסינזון, שכר בשמו החדש חדר במלון מקומי, מאושר שהפספורט שהציג בדלפק הקבלה אינו מעורר חשד. בלילה התקשה להירדם, העתיד הציף אותו בהתרגשות.
בשעת בוקר מוקדמת הגיע לנמל, צעד למשרד הראשי ובקור רוח רכש כרטיס להפלגה לפלשתינה. העלות שוב היתה גבוהה משתכנן, ולאחר התלבטות בחר במחלקה השלישית ושילם מהרובלים שחסך למטרה זו.
ההפלגה היתה אמורה לצאת לדרך בעוד יומיים. הוא חזר וראה בדמיונו כיצד הוא מגיע לעין גנים על גב סוס, וכל היישוב יוצא לראות מי הוא זה הבא. הוא יורד מגב הסוס, מתעלם מהצופים ומקיש על דלתה של אשתו, שפותחת אותה כלא מאמינה, נרגשת משובו של בעלה האהוב.
הוא שב ותכנן איך יאמר לה, "ארוכה וקשה היתה הדרך, תלאות רבות עברתי ועמדתי במבחן. הנה שבתי הביתה, דבורתי, יונתי, יפתי. חזרתי אלייך כפי שהבטחתי, אהובתי, ציפור לבי, משוש חיי."
הוא שלף פנקס מכיסו, כתב כמה שורות, תיקן ומחק. לאחר מכן החזיר את הפנקס לכיסו. הוא נשם עמוק והרשה לעצמו, בניגוד למנהגו, להיכנס לבית מרזח ולשתות כוסית וודקה, בתחושה שנדודיו מתקרבים לקצם. למוזג המשועמם סיפר ששמו אשר מוסינזון והוא משורר מפורסם מארץ רחוקה, שאשתו ובניו מצפים לשובו ממסעו המתמשך.
בלילה התעורר שטוף זיעה מחלום ביעותים, שבו נתפס ונכלא ואיימו עליו בתלייה. תחושת האימה שהתעורר בה המשיכה ללוות אותו גם בבוקר המחרת. הוא ניסה בכל כוחו לחשוב על דברים משמחים, שישכיחו את החלום, אך לשווא. הוא החליט לצאת אל הנמל. בבוקרו של יום שמש קריר, בעודו בוחן את תנועת האוניות, נתקל בצוענייה שנזם זהב באפה ומבטה המתגרה נעוץ בו. הוא הישיר אליה מבט. אישה נאת מראה היא היתה, והוא מעולם לא היה אדיש לנשים יפות. הצוענייה הטתה את ראשה, בוחנת את הגבר הניצב מולה.
"הנה צועד איש עם סודות. רוצה לדעת מה צופן עבורך העתיד, אדון?" היא שלפה כדור בדולח מקפלי שמלתה. "השמש זורחת וזה סימן שדברים צריכים לצאת לאור. עשרה רובל תדע הכול."
זליג אשר התלבט. הוא ידע שעוד יזדקק למעות שנותרו בכיסו, אבל היה לו זמן, והעתיד נראה קרוב מאי פעם. מנגד, הוא פחד לשאול, חושש מהתשובות. לבסוף, הרצון לדעת את הצפוי גבר עליו.
הצוענייה נעצה בו מבט מפתה. לא היו הרבה אנשים בנמל באותו בוקר, והיא לא התכוונה להניח לו. "אני רואה שיש אישה שאתה אוהב," אמרה. "היא רחוקה, האישה הזאת. היא... אתה... היא ואתה. רוצה שאני אגיד לך מה היא חושבת ומה היא עושה?"
הוא העביר את משקלו מרגל לרגל, נרגש וחרד גם יחד ממה שישמע.
"האם את יכולה גם...?" החל, והיא קטעה אותו מיד, "אני יכולה לראות הכול, את העבר ואת העתיד, ואם צריך אני יכולה להסיר את הקללה."
הגבר הנרגש בלע את הפיתיון. הוא התיישב מולה על ארגז העץ, נשם בהתרגשות, בלע רוק ושאל, "קללה? איזו קללה?"
הצוענייה חייכה, ושן זהב התנוצצה בפיה. היא סובבה את כדור הבדולח ונעצה בו מבט ממושך. "האישה שלך רחוקה וקללה מפרידה ביניכם. רוצה לשמוע? להסיר את הקללה? עשרה רובל תשובה אחת."
"הרי לך עשרה רובל," הוא התרצה, שלף ממגפו את השטרות וספר אותם לידה. "אבל יש לי יותר משאלה אחת."
היא תחבה את השטרות למחשוף שמלתה, בין שדיה המלאים, ונעצה בו מבט נכלולי. "כן, אדון. מה ברצונך לדעת?"
"ספרי לי על אשתי ובנַי," ביקש. "האם שלום להם? האם הם מחכים לי? האם אשתי..." הוא הנמיך את קולו, מסתכל בדאגה מסביב, "האם היא שומרת לי אמונים? ויש לי עוד שאלה, האם לבי יעמוד בכל המסע הזה?"
בלי להסיר ממנו את מבטה, הצוענייה החלה מסובבת את הכדור באטיות שמרטה את עצביו. לבסוף אמרה, "אתה נוסע למרחקים. ים סוער. מרחק גדול. מסעך יגיע בשלום ליעדו." ואז סובבה שוב את הכדור והוסיפה, "ילדיך... ילדיך בריאים," אבל אז הנידה בראשה. "לבך אינו בריא, אבל לא ממנו יבוא מותך."
זליג אשר הוריד את משקפיו והחל מנקה את הזגוגיות, כמו שעשה תמיד כשהיה נבוך או נרגש. הצוענייה המשיכה. "צפויה לך פגישה... איזו פגישה... אני רואה אישה. אישה יפה." היא הרימה מבט אל עיניו. "אישה חכמה היא האישה הזאת שלך. חזקה. היא לא מוותרת. היא נלחמת על מה שהיא מאמינה בו. יש אצלנו ביטוי שאומר 'דבש ועוקץ'. כזאת היא האישה שלך."
אשר לחש לה בהתרגשות, "גם בשפה שלנו יש ביטוי כזה."
"בשפה שלנו?" שאלה הצוענייה בתמיהה. "אינך אוקראיני?"
זליג אשר הסתכל סביב בחשש, מוודא שאיש אינו מאזין, וענה בלחש, "כן. לא. גם. אני יהודי ופני מועדות לפלשתינה. אשתי ובנַי הגיעו לפני והם ממתינים לי. שמה של אשתי בשפתנו הוא דבורה. זאת שמייצרת דבש, חיה בכוורת. מה היתה כוונתך כשאמרת 'דבש ועוקץ'? ממה עלי להישמר?"
"פ לש תינה," חזרה הצוענייה על דבריו ולא ענתה לשאלתו, אלא רק נעצה בו מבט ארוך, שהרעיד את שדרתו, כמו שוקלת מה להגיד ומה להסתיר.
היא הציתה סיגריה בפומית הארוכה, נשפה את העשן אל פניו, והוא השתעל ונופף בידיו, לסלק אותו. הצוענייה חייכה, הפכה את הכדור והחלה מטלטלת אותו, בוחנת את הכתמים המתהווים. ואז הרצינה, עצמה את עיניה ודיברה בשטף, כמו מתוך טרנס.
"אתה מחפש את מזלך ללא הצלחה. אינך מוצא את מבוקשך. אתה יוצא לנדודים. אני רואה צרות. וכלא. אבל אתה משתחרר וממשיך בדרכך, נודד למרחקים. דרך ארוכה אתה עובר. גם כשתגיע למחוז חפצך תוסיף לחפש. אני רואה בית במקום מואר משמש. אני רואה שני בנים... אני רואה עוד ילדה..." היא מיקדה את מבטה בכדור. "בת. רגע, לא, לא. לא. הבת לא. בן. גבוה. אני רואה ספרים, הוא יוציא את שמך למרחוק. זה מה שאני יכולה לומר לך בעשרה רובל. רוצה לדעת יותר? עוד עשרה רובל ואספר לך הכול."
זליג אשר המבולבל והנרעש הודה לצוענייה על הבשורה המשמחת. בן נוסף עתיד להיוולד לו, בן ראשון בארץ החדשה, והילד הזה נועד לגדולות וימשיך את דרכו. הוא המשיך בדרכו, נרגש. מחר יגיע היום המיוחל, שלו ציפה שנים ארוכות. הוא נמצא בדרכו לארץ חלומותיו, לאשתו ובניו. מחר יֵצא לדרך.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
