לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-31-
ירדתי במדרגות לאט. ממש־ממש לאט. הרגליים שלי היו כבדות, והידיים שלי טיילו על המעקה מהשיש האדום שעתליה הביאה מקפריסין או מכרתים, אני כבר לא זוכרת, ומה זה חשוב בכלל עכשיו. והריח הזה שהתחלתי פתאום להריח, עלה באף שלי חזק־חזק. כאילו הצמידו לי לאף סמרטוט עטוף בנבלה. מדרגה ועוד מדרגה, הידיים והרגליים שלי רעדו בלי סוף. החזקתי את הנשימה כדי שלא אתפגר על המקום מהריח, למטה נשמעה מוזיקה איומה ואיטית, כאילו הסוללה עומדת להיגמר.
מה שעבר לי בראש היה רמון... איבון... איבון ורמון. איך הם יכולים פה כשהבית מלא אנשים, מישהו הרי יכול לתפוס אותם, ובבת אחת הבנתי: רמון אהב את הסכנה. ועתליה ממילא לא ראתה כלום.
*
ליד המטבח היו המון מעילים. נפלתי על אחד המעילים, ותודה לאל לא היה שם אף אחד שעשה סקס. המטבח היה כמעט חשוך. אנשים עדיין זזו בתוך הסלון, אבל לא שמתי לב לכלום. רציתי רק ללכת משם. ואז שמעתי קול מוכר. זקן ועייף. עדיין לא ראיתי את אחיטוב, אבל הבנתי שהוא במטבח. הוא אמר משהו, ואז עתליה ענתה לו בקול חסר סבלנות, "שום דבר אני לא מעלימה ממך."
"תסתכלי על עצמך, אפילו את השם שלו את לא יכולה להגיד כמו שצריך."
"תקשיב, אבא, אתה שיכור. שיכור לגמרי. תחזור הביתה, ונדבר מחר. איפה, איפה הילדה שלך?"
"מחר לא יהיה, ואני לא שיכור," היה רעש של מכה. כנראה שאחיטוב הרביץ לשולחן.
"אבל למה עכשיו באמצע הנשף שלי? להרוס לי? זה בגללה, נכון? זה בגללה."
"בגלל מי?"
"בגלל העוזרת שלך, הקטנה האדומה."
"מה זה קשור?" כבר הכרתי את אחיטוב מספיק כדי לדעת שהוא מבוהל עכשיו ורוצה להעביר נושא.
"לא יודעת מה זה קשור, אבל מאז שהיא עוזרת לך, אתה משוגע לגמרי. רק אל תגיד לי..."
"אל תגיד שמה, זה מה שאת חושבת עלי? אני? האבא הזקן שלך עם ילדה בת עשרים?"
היא שתקה.
"אם כולם סוטים סביבך, את חושבת שגם אני?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"אני לא רוצה להגיד על מה אני מדבר. אני רק אומר שנמאס לי לתפוס אותך בין כל אירועי הצדקה שלך וההפקות החברתיות שלך. זה לא מעניין אותי, את שומעת? הוא צריך לבוא. עכשיו."
ואז היתה שתיקה ואני הכנסתי את הראש שלי ישר בתוך המעיל, אבל זה לא עזר לי להעיף את הריח הרקוב מתוך האף שלי.
"כמו יתום. כמו יתום, הבן שלך. אם רק היית מתנהגת אליו רבע מאיך שאת מתנהגת לזונה שתקועה לך בתוך הבית."
"אבא, אתה שיכור לגמרי. איך אתה מדבר? אל תדבר עליה ככה!"
"למה? כי בני המעמד הנמוך והמסכן לא ראויים להיקרא בשמות ההולמים אותם? זאתי, איבון, אוכלת אותך בלי מלח. זונה, זה מה שהיא."
"אתה לא תדבר ככה בבית שלי."
"אז ככה זה. עכשיו את יודעת הכול. אני גוסס מסרטן. שתקתי שנים עם כל השטויות של רמון. פשוט לא אכפת לי עכשיו מכלום. את מבינה? משום דבר לא, גם לא מהבית שלך שנקנה את יודעת יפה מאוד מאיזה כסף. את שומעת? את הבן שלך את תביאי לפה, גם אם תצטרכי להרוג את רמון בשביל זה. אני לא אמות לפני זה."
וככה גיליתי שלעתליה ורמון יש בן.
25.4.2001
לכבוד: שמעון בר יונה, עו"ד ונוטריון
קיבלתי את מכתבך מיום 21.3.2001, או ליתר דיוק אחד מסדרת מכתבים בלתי פוסקת.
הרשה לי להחצין מידה סבירה של תרעומת כלפי ניסיונות השידול של סבי, אחיטוב פורת, בתיווכך, שאגיע ארצה בשביל "עניין מסוים" שאין לי שום עניין בו.
זאת ועוד: המשפחה המטורללת שלי איננה מעניינת אותי כהוא זה כבר שנים רבות, וזאת תשובתי היחידה לשאלתך מה גורם לנכד להתנכר לסבו החולה.
בכל מקרה, מכיוון שאתה, בניגוד אלי, הפגנת בכל מכתביך עניין רב בעיסוקי, אשעמם אותך בסיבה שבגינה (זאת מילה שאתם, עורכי הדין, אוהבים מאוד, הלא כן?) לא אוכל להגיע ארצה גם לו רציתי, וכמובן — אחזור שוב: אינני רוצה.
מתוקף עבודתי, אני נמצא כעת במנזר אושנהאוזן שבמערב גרמניה (למרבה הצער, שירותי הדואר בסקוטלנד ובאירופה בכלל יעילים מאוד, כך שכל מכתב שלך נשלח אלי מיד למקום מגורי הנוכחי בגרמניה, ואי־אפשר לחמוק ממך).
אני חוקר בתוכנית להיסטוריה של הרעיונות, ובמסגרת זו מחקרי עוסק בתולדות הרעיון הפציפיסטי באירופה מן המאה העשירית. אני מניח שמעולם לא שמעת על הנזיר הבנדיקטיני בן המאה הארבע־עשרה דוד גוטסמן ותנוח דעתך: גם עמיתי למחלקה לא שמעו עליו מעולם. אני נתקלתי בשמו במקרה, בעת שעבדתי על תזה אחרת שלא צלחה. על כל פנים, גוטסמן זה שימש מטיף אזורי במנזר שבו אני שוכן כעת. הוא נודע בזכות שני חיבוריו המרכזיים "De Divinis Officiis" וגם "De Libertate Spiritus", ספרים שהייתי ממליץ לך ולסבי לקרוא, אם כי קשה לי להאמין שביקורת היוצאת נגד אלימות וכיבוש עשויה לעניין סוכני מוסד חובבי טכסיסים ותחבולות (כן, הזכרת בדבריך שהנך חבר ותיק של סבי, כך שניחשתי מעצמי שמדובר במוסד, או ב"משרד" כפי שאתם קוראים לו).
גוטסמן זה לא היה סתם קדוש, הוא שימש כגורם שפוי ומתון אל מול הסחף הנורא שהוביל את הנצרות למסעי הצלב האלימים. אם היה חי בימינו, היה ללא ספק פציפיסט. כפי שאתה רואה, התפוח נפל רחוק מאוד מהעץ. לולא הנסיבות, אני בטוח שלא היית מעלה על דעתך שאני, יפה הנפש שערק מהצבא מטעמי פציפיזם, הוא בנו של לא פחות מרמון פורת, קצין מעוטר ומהולל בצבא הכיבוש לישראל, ורמטכ"ל לעתיד.
כתבתי מספיק. לפחות לא תוכל להתלונן על כך שלא סיפקתי מידע עשיר ומעמיק על עבודתי. כמו כן, אני שוב מתנצל בנימוס הרב ביותר שאני יכול לגייס למען משפחתי המטורללת. אני ממליץ לבחור באיבון זדה כיעד לכל מטרותיו ויוזמותיו של אחיטוב. היא ניחנה בתבונה ובעורמה המצויות בשפע בקרב בנות מינה, ויש לי יסוד חזק להאמין שהיא עדיין נמצאת במשפחה ושולטת בה ביד רמה.
Bona fide,
בכבוד,
עירד פורת
-32-
בספרייה הקטנה שאחיטוב סידר לי היה מילון תנ"כי מיוחד. פתחתי אותו במילה פורת וגיליתי שזה שם של גפן.
למשפחת הגפן יש בן והוא נעלם. במשפחת הגפן האבא שוכב עם הילדה המאומצת שבכלל האמא הביאה. איבון ורמון. לא יכול להיות. נסו אתם למחוק מהראש את התמונה הזאת. עם הנעליים האדומות של הצבא, והרעש של חמור שנוער בקצב. נסו אתם למחוק את הריח הרע, ריח של מחלה. כשיצאתי מהבית בלילה ההוא של הנשף, הרגשתי אותו הולך אחרַי, הולך אחרַי ועוקב אחרַי, ריח של ביצים מסריחות. נסו, נראה אם תצליחו.
בערב ההוא ברחתי מהבית של עתליה ורמון. נתתי רייס לפני שאחיטוב יגיע לבית. ידעתי שהוא יחפש אותי. ובאמת הוא גרר רגל ליד החלון של הארמון הקטן שלי ואמר, "אביטל? אני יודע שאת פה, תפתחי עכשיו."
ואם היו לי דמעות בעיניים, ייבשתי אותן מהר־מהר. רמון ואיבון התחילו להיכנס לי לתוך המוח.
"אביטל!"
פתחתי את הדלת. תולי קפץ אלי, אולי כדי לשמור עלי.
"למה ברחת ככה מהבית?"
"איך?"
"איך? ראיתי שהלכת. אני מזהה את ההליכה שלך, גם אם תשימי על עצמך מסיכה."
"גם את זה למדת במשרד?"
"למה את מדברת ככה?" הוא שאל.
"מי זה עירד?"
אחיטוב לא זז אחורה ולא קפץ ולא שאל מאיפה אני יודעת. משום דבר הוא לא יכול להיות מופתע. הוא היה יותר מדי עייף בשביל כל ההצגות האלה. "עירד הוא הבן של עתליה ורמון. אני מבקש ממך, תני לי להיכנס, אביטל."
זזתי מהדלת, והוא נכנס לחדר שלי.
"יפה ומסודר פה," הוא אמר. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא נכנס לחדר מאז שעברתי לפה עם תולי, בלילה הנורא ההוא.
"מה את רוצה לדעת על עירד? הוא לא כאן."
"אז איפה הוא?"
"הוא גר בסקוטלנד."
"מה הוא עושה בסקוטלנד? בן כמה הוא?"
אחיטוב לא ענה. הוא אמר, "עשי טובה, תביאי לי לשתות משהו."
פתחתי את הארון והורדתי את הוויסקי. מזגתי לנו, ואחיטוב ישב ושתה בבת אחת ולא אמר שום דבר על זה שהבקבוק היה חצי ריק.
"מה, מה את רוצה לדעת?"
"הם לא דיברו עליו אף פעם."
"ככה הם. אני אמרתי לך שהם בעייתיים. אני אמרתי לך להתרחק. אבל את לא מקשיבה."
"גם אתה לא דיברת עליו."
"גם אני. ניסיתי, אבל הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. זאת האיבון הזאת. ועתליה, אני לא מאשים אותה. זה רמון... ככה הוא. נולד נחש... והיא..."
"מה יש לה?"
"אמרתי לך. מההתחלה אני אמרתי לך: היא לא יודעת לראות אנשים. היא מאלה שיתרימו כסף לאפריקה ולא יראו את האפריקה שלהם. האפריקה של אנשים אחרים יותר מעניינת מהאפריקה הפרטית שלה. זה תמיד היה ככה, אבל זה קרה במיוחד אחרי שהיא לא הצליחה להיכנס שוב להיריון, ואז איבון נכנסה אליהם הביתה. היא בערך באותו הגיל של עירד, את יודעת? בעצם בגיל שלך גם כן."
שתיתי עוד מהוויסקי. רמון ואיבון שיחקו לי בראש. רמון ואיבון. איבון ורמון. רמון ואיבון.
*
אחיטוב המשיך לדבר, והרגשתי שכל מה שהוא אומר מגיע ממרחקים, כאילו זה אוטובוס שאוסף המון אנשים, ועד שהם מגיעים לתחנה, חצי מהם נפלו בדרך. "הבן של עתליה ורמון, עירד, התגייס למרות שבכלל לא התאים לו. הוא תמיד היה חלש. לא משנה כמה רמון רשם אותו לכל חוג כדורסל וכדורגל וג'ודו, הוא אהב להיתקע בספרייה ולקרוא על האימפריה הרומית. והוא... טוב, זה היה ברור, הוא יצא משם על קב"ן. את בכלל יודעת מה זה בשביל רמון, אלוף־משנה בגיל ארבעים, לגלות שהבן שלו ככה? עירד איים שיתאבד, היה בכלא."
שתקתי.
"גם אני לא יצאתי טוב," אמר אחיטוב, "אני מהדור של פעם. יש לנו מדינה. אומרים לך לשרת, אז צריך ללכת לשרת. מה זה קב"ן? כן. גם אני הייתי קשה."
ואז הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר, "איפה את היית בצבא?"
ואמרתי, "לא הייתי."
ואחיטוב אמר, "באמת? למה?"
ואמרתי, "לא יודעת, הם אף פעם לא שלחו לי צו גיוס."
ואחיטוב היה נבוך פתאום והמשיך, "ילד מבריק. כבר שלוש שנים הוא בסקוטלנד לומד היסטוריה של ימי הביניים. לימד את עצמו לטינית בחצי שנה. אני גם אשם... איבון הזאת... אפשר לעשות ממנה רעל ולמכור אותו בבקבוקים יפים כאלו... אל תדברי שם עם אף אחד... אל תיתני מידע... זה אף פעם לא טוב... אני רק עוצם עין לדקה. תעירי אותי תכף."
הראש שלו נפל אחורה על הספה ואני נבהלתי כי חשבתי שהוא הלך, אבל מיד הוא נחר ואמר איזה משהו. הבאתי שמיכה מהחדר שלי וכיסיתי אותו. ישבתי לידו והקשבתי לו נושם.
9.5.2001
לכבוד: שמעון בר יונה, עו"ד ונוטריון
שלום רב,
אדוני, אני מודה שהפתעת אותי. עורך דין שהוא גם היסטוריון של ימי הביניים, לזה לא פיללתי ולא ציפיתי מערימת הנחשים של הגילדה שאליה אתה שייך. אני מוכרח לציין שמחקרך בנושא הילדגרד הקדושה עזר לי לשפוך אור על מחקרי הנוכחי. בתשובה לשאלתך, הנזיר גוטסמן נהג לטפל בפצועי מסע הצלב ששבו מארץ הקודש. לא היה לו כל עניין בארץ הקודש עצמה.
עכשיו, חרף התנגדותי להצעותיך להגיע לארץ ולהיפגש איתך באותו עניין מסוים (ששוב, כפי שאתה רואה, אין לי עניין בו, אף שאני מנחש שזה קשור למעשי איבון ורמון), קרה משהו שאפשר לכנות אותו יד הגורל או צירוף מקרים, כפי שקיקרו אמר, vitam regit fortuna non sapientia. בכל מקרה, מתברר שבערוב ימיו, גוטסמן, שחי במנזר בגרמניה ומעולם לא נסע לשום מקום, והציע עזרה וסעד לחיילי מסעי הצלב בלי שהוא עצמו נסע לארץ הקודש, גיבש סביבו קבוצה והחליט, במפתיע ולמרות גילו, לצאת לירושלים.
הדבר תמוה מאוד בעיני, ואין לי קצה של חוט איך ליישב בין אופיו ופעילותו כאן במנזר לבין ההחלטה המשונה הזאת שאפשר כמעט לכנות אותה כפטריוטית. כך או כך, הדבר בהחלט מביא אותי לעשות כרצונך: עלי לצאת בעקבותיו כדי למצוא את כתב היד בעיזבונו ואת הסיבה שתסביר את המפנה הדרמטי העצום שהוביל אותו, את איש השלום המתנגד לשטויות הלוחמניות, לצאת לארץ עקובה מדם. אני חושד שהקבוצה והנזיר לא שרדו את המסע וכי הוא מת בארץ.
זה מצריך שינוי בתוכניותי: אני מתכוון לעבור בסקוטלנד כדי להיערך לנסיעה לישראל ולהישאר כמה חודשים בארץ כדי לחקור את הנושא. אני מניח שאשכור דירה או חדר במלון בירושלים.
כשאגיע לארץ, נקבע פגישה קצרה לאותו עניין מסוים שלך, ואולי גם אהיה בר מזל דיי כדי להרחיב בנושא של גוטסמן. אני רק מדגיש שוב: לא אסבול כל מפגש עם משפחתי, די לי בכך שאני נושא את שם משפחתם. אז בבקשה בלי הפתעות מיותרות.
Sola Scriptura. איתך בלבד ועם כתבי הקודש.
בכבוד ובברכה,
עירד פורת
-33-
אחרי הנשף ההוא לא ידעתי מה לעשות. עבדתי בגן האומללים עד הלילה כדי לא לחשוב על כל מה שקורה במשפחה המוזרה הזאת. עמיקם לא הפסיק לברבר ולכרכר סביבי ולנסות לסחוט ממני פרטים על איפה אני גרה ואם יש לי משפחה. עניתי לו בחסכנות. בגלל שהראש שלי לא היה שם לא היה אכפת לי ממנו ולא פחדתי שיפטר אותי.
הייתי צריכה לדעת שאיבון תבוא. מאז שתפסתי אותה ואת רמון לא באתי אליהם, ועכשיו היא ישבה בתוך הארמון הקטן שלי, מחכה לי על הפוף של תולי שהיה מנומנם.
"אז פה את גרה," אמרה איבון וצחקה צחוק רע.
"איך נכנסת לפה? הלכת לאחיטוב?" לא הבנתי איפה ג'וני ולמה הוא לא נובח.
היא לא ענתה לי, רק הסתכלה מסביב ואמרה, "כמה זמן לא הייתי פה. נראה פה יופי של מקום."
שאלתי, "בשביל זה באת? כדי להגיד לי שיפה פה?"
"תראו־תראו את הקטנה שלנו," היא אמרה, "קיבלת כסף ובית, וכבר מרימה את האף."
"לא קיבלתי כלום, אני לא מרימה שום אף."
"אין לי כוח להקדמות. אבל אני רוצה להגיד שאם רק תעזי לפתוח את הפה, כולם ידעו מי את."
"מי אני?"
"כן, מי את. את זוכרת שאני עיתונאית, כן?"
"עיתונאית, כן."
"אז עכשיו כדאי שתגידי לי מאיפה את ומה את רוצה ומי שלח אותך לפה."
"למה שמישהו ישלח אותי?"
"ממתי אחיטוב מאמץ יתומים, אה? ומביא כלב! הבנאדם הזה שונא את כל העולם, מה כלב עכשיו, מה ג'ינג'ית. תראי איך הוא מדבר למשפחה שלו. אז לפני שאת ממשיכה, תגידי מאיפה את."
באתי להגיד משהו אבל היא כבר אמרה, "שום חווה בצפון. אל תתחילי עם זה."
שתקתי.
"את יודעת כמה אנשים מנסים להפיל את רמון? כמה מסתובבים סביבו ורק מחפשים סיבה למה שהאיש הזה, האיש המוכשר והחכם הזה, לא יהיה הרמטכ"ל הבא של ישראל? את יודעת איזה גאון הבנאדם?"
שתקתי יותר חזק.
"אז תגידי לי את עכשיו: מי את, חוץ ממה שאני יודעת, שאת מליפתא ואין לך הורים, מה את רוצה ממנו? כי לא משנה מה את חושבת שראית, אני לא אתן לאף אחד ללכלך עליו."
עכשיו אחרי שאיבון דיברה ככה, הבנתי מה היא רוצה. היא רצתה להעיף את עתליה מהסיפור, ולהתחתן עם רמון. זה היה ברור כל כך ואני יכולתי על המקום להגיד לאיבון שכל מה שאני רוצה זה שרמון יגלה לעולם את זה שהוא אבא שלי. מעניין איך היא היתה מגיבה.
במקום זה אמרתי, "אני לא רוצה שום דבר."
"וכל התוכניות שלך לקחת מהזקן את הכסף..."
"איזה כסף? איזה תוכניות?"
"תקשיבי לי עד הסוף: בזה לא התערבתי. אבל את לא תהרסי לי."
"מה יש לי להרוס לך?"
"את באת רק עכשיו, קטנטונת. חושבת שעושה עלינו רושם עם עיני החיפושית שלה והשיער הזה. אבל אני מגיל שש־עשרה במשפחה. תשכחי מהדירה הזאת, שמעת? ותשכחי מרמון ותשכחי מכל דבר ששייך לפורת."
בחוץ הטווס של שרון התחיל לצרוח. איבון נבהלה והציצה בחלון. שאלתי, "בגלל זה עירד עזב?"
"עירד?" היא הרימה את הראש מהר וחטפה מכה מהחלון, "מאיפה את מכירה את עירד?"
שתקתי כי ידעתי שכששותקים אפשר לקבל עוד מידע. רציתי לדעת על הבן הזה של רמון. על אח שלי. הרי הוא חצי אח שלי.
"עוד אפס שברח מהצבא וחושב שכולם צריכים לעבוד בשבילו. כמו עתליה, שיום אחד לא עבדה בחיים שלה. אלה פה יודעים להוליד נכסים ועוד נכסים ורק לחכות שימותו. אבל אני מריחה אותך: את מהסוג שלי."
"איזה סוג?"
"תקשיבי. אני מריחה אותך מקילומטרים. אני לא קונה לא את השיער האדום שלך ולא את ההצגות שלך. אני יודעת מה את רוצה ואני בהחלט מבינה אותך, כי, כולנו רוצים את זה, אבל מותק, יש פה תור. קחי מספר."
והיא זרקה מבט על תולי וניסתה ללטף אותו. היו לה המון טבעות באצבעות נקניקיות שלה. ראו שהוא לא סובל אותה, כי הוא התקפל לצורה של קיפוד ולא הימהם אליה אפילו פעם אחת. היא אמרה, "חתול יפה יש לך, ראיתי גם את הכלב של אחיטוב. ממש גן חיות יש פה, תזכרי מה שאמרתי," והלכה לה.
אותו הלילה היה הלילה הכי מוזר שעבר עלי, ותאמינו לי שעברו עלי בחיים שלי כמה וכמה לילות מוזרים. קודם כול, הטווסים לא הפסיקו לצרוח ותולי לא הפסיק ליילל. ואז נרדמתי וחלמתי שאני הולכת לעתליה ומספרת לה הכול. אחר כך אנחנו קוברים את אמא שלי מחדש. וכל הזמן היה לא שקט בחוץ. הטווסים, והיללות של תולי, ואני חושבת שהיה רגע ששמעתי גם את הנביחות של ג'וני ורכב שנוסע ממש על השביל לבית.
בבוקר אחיטוב בא ודפק חזק, עם האגרוף שעל הדלת, מבוהל. הוא שאל אם ג'וני אצלי.
נכנסנו לאוטו שלו והתחלנו לנסוע בכל הרחובות. מתישהו הוא פנה ועלה בטעות על המדרכה. ראיתי שהידיים רעדו לו והוא נראה מבולבל.
*
כשחזרנו, שרון מהטווסים צרחה אלינו מעבר לגדר. היא אמרה שזה גועל נפש הריח הזה, ושהוא בא רק מאצלנו. אני כבר הרחתי, וגם אני זיהיתי ריח מוזר. הלכתי עם הריח עד שהגעתי לכל החבילות של אחיטוב, ושם היה ג'וני, שוכב כמו סמרטוט ויוצא לו מלא דם מהראש. ליד האוזן היה חור. מי היה יכול לירות לו ככה בראש? רועדת ישבתי לידו. הוא כבר היה מת. אחרי כמה דקות קמתי וחיפשתי משהו כדי לכסות אותו, ואחיטוב ניסה לחבק אותי ואמר שהוא כבר יטפל בזה ושאני לא צריכה להתעסק בזה. סירבתי לזוז משם, ואחיטוב התחנן ואמר שאנחנו מוכרחים לדבר עכשיו. כשראה שאני לא זזה, הוא אמר שהוא מיד מתקשר לחבר לסדר את העניין, ורק אז, אחרי שהתקשר, נכנסתי אחריו לבית שלו. הוא בקושי הלך מרוב רעד, ואני בקושי הלכתי בגלל ג'וני.
-34-
התיישבנו בסלון שלו. הוא הזיע בלי סוף. כל הזמן דמיינתי שאני סוחטת אותו עד הסוף כדי שיפסיק כבר. הוא אמר שוב ושוב, "ידעתי... ידעתי."
בכל החודשים האלה שהוא נסע לקבל את העירוי שלו, הוא אף פעם לא הזיע ככה. הלכתי להביא לו מים והוא שתה ושתה, נשען עם כל הגוף על הספה ונרדם. לקחתי שמיכה ויצאתי כדי לכסות את ג'וני, וראיתי שהוא כבר לא שם. עוד אחד מהקסמים של אחיטוב. כשחזרתי, הוא התעורר ואמר לי שהכלב זה הסימן, כל זה רק מראה לו שאנחנו בסכנה. עד אליו הם הגיעו.
שאלתי מי. והוא מילמל משהו, שמעתי רק את המילה "משרד", וככה הבנתי שמישהו באמת הרג את ג'וני בכוונה. אבל לא הבנתי איך המשרד קשור לזה. כשהוא נרגע קצת מכל הרעידות וההזעה, הוא אמר שהדבר הכי חשוב עכשיו זה שאני אלך מפה וכמה שיותר מהר.
אמרתי לו, "למה? מה אני עשיתי?"
"זה לא את עשית, אביטל." הוא אמר, החזיק את הכיסא וקם לאט־לאט. "עכשיו אני לא יכול להסביר שום דבר, אבל יש פה הכול, כבר התכוננתי לזה," והוא הצביע על איזה פאוץ' קטן שהיה על השולחן. "יש שם מספיק כסף כדי שתסתדרי בינתיים, ויש שם טלפון של מישהו, שמעון, תתקשרי, והוא ייתן לך מקום טוב לגור בו בינתיים."
אבל אני לא רציתי שום כסף ושום מקום טוב לגור. אני רציתי להישאר קרובה לרמון הכי הרבה שאני יכולה. עד שהוא יתחרט על מה שקרה עם איבון. זה בטח קרה רק פעם אחת. למרות שכבוד השופט והסוציאליים, ידעתי עמוק בתוך הלב שזה לא קרה רק פעם אחת. את כל זה לא אמרתי לאחיטוב. במקום זה התחלתי לבכות. כל המקומות שעברתי בהם, כל האנשים והתחנות, ורק פה אני פתאום בוכה כמו מטומטמת.
"את תביני הכול," הוא אמר.
ואז התפרצתי עליו, "זה רק בגלל עתליה? זה בגלל שהיא הבת שלך, ואתה לא רוצה שהיא תדע?"
"לא תדע מה?" הוא שאל. אבל בכלל לא רצה להקשיב. "הנה, השארתי לך פה כסף, ואין לך מה לדאוג, תמיד ידאג לך מישהו, רק תלכי עכשיו. אני סומך עלייך. את שורדת."
אמרתי שצריך לדאוג לכלב, שייקבר כמו שצריך ולא באיזו מזבלה והוא אמר, "אני אדאג לכלב הארור הזה. עכשיו תלכי כבר, תלכי מהר."
לא היה לי מה לעשות. הכול היה כל כך מהר. וכבר ידעתי טוב מאוד מה זה שטורקים לך את הדלת על האף אחרי שסוף־סוף חשבת שאתה יכול להיכנס עד הסוף, ולהישאר. אבל מאחיטוב באמת באמת שלא חשבתי שזה יקרה.
אני כבר ידעתי: כשהדלת הקדמית נטרקת לך בפרצוף, ישר נפתחת דלת אחורית שתמיד, אבל תמיד, מובילה לאותו המקום.
18.4.2001
לכבוד: שמעון בר יונה, עו"ד ונוטריון
אני, אחיטוב פורת, מבקש לתקן את צוואתי הקודמת ומורה בזאת להסיר את רמון ועתליה פורת מכל הנכסים הרשומים בצוואה. וכן אני מדגיש ששום חלק מנכסי לא יועבר בשום אופן, בין עקיף ובין ישיר לאיבון זדה. הצוואה תיפתח יום לאחר סיום השבעה ורק אז יתפרסמו שמות המוטבים: עירד פורת ואביטל אוחיון. המוטבים הנ"ל יירשו את כל נכסי.
בנוסף, תיפתח קרן נאמנות שתנוהל בידי ש' בר יונה וממנה תועבר לעתליה פורת קצבה חודשית של 20,000 ₪ ובנוסף יוקצב לה סכום לרכישת דירה על סך של ארבעה מיליון שקלים שיוכלו להתממש בכל עת אך ורק למטרה זו.
אני מבקש להוסיף כעד את אלון שליקר, וטרינר ואיש שירות לשעבר. כמו כן, מצורף אישור רפואי מעודכן המעיד על צלילותי וכשירותי.
נחתם בפני העדים:
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
אלון שליקר, וטרינר ואיש שירות לשעבר
בברכה,
אחיטוב פורת
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
