מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 14 -
קלרה
גרינסבורו, איווה
2019
אני לא חוזרת הביתה הערב, כתבה קלרה לוויקי במסרון.
יופי, הגיעה התשובה כמעט מיד. את צריכה להיות עם אחותך. את רוצה שאני אבוא? אני יכולה לעזור לארוז את הבית. ואני רוצה לראות את אבּי. את בסדר?
ההבנה של ויקי היתה קשה מנשוא. קלרה לא השיבה מיד, וכבר צלצל הטלפון. וזו השיבה בהודעה המוכנה סליחה לא יכולה לדבר, ואחר כך הוסיפה, ההלוויה היתה מרובת משתתפים. אתקשר מחר בבוקר.
קלרה התבוננה בנקודות הקטנות שהופיעו ואחר כך נעלמו, הופיעו ושוב נעלמו, ויכלה לדמיין לעצמה מה ויקי מקלידה. תצטרכי לדבר איתי במוקדם או במאוחר. את לא יכולה להעמיד פנים שהכול בסדר. למה את לא משתפת אותי? אבל המסרון שהגיע לבסוף היה: בטח.
קלרה חיכתה לאוהבת אותך שבדרך כלל בא אחר כך, אבל זה לא הגיע.
"את בסדר?" שאלה קיטי וניגשה אליה על המדרכה שלפני בית הוריה.
אבי שכנעה את קיטי לוותר על לינה במוטל 6, ואחר כך נאלצה כמובן לחזור הביתה לטפל בילדיה, מה שהשאיר לקלרה את ההתמודדות.
אבי קלאסית.
"יופי." אמרה קלרה והחזירה את הטלפון לכיסה. היא עמדה להיכנס לבית ילדותה עם קיטי דוורו, לאחר שקברה את אמה. יופי לא היתה המילה המתאימה למה שהיא הרגישה. אבל אולי לא היתה בכלל מילה מתאימה.
"בואי. זה היה יום ארוך," היא אמרה, הרימה את תיק הלואי ויטון של קיטי וטיפסה במדרגות המרפסת הסגורה ברשת. "את יכולה לישון בחדר הישן של אבי."
"אין לך תיק?" שאלה קיטי.
"לא תכננתי להישאר." היא הסתובבה כדי שלא תצטרך לראות את התגובה של קיטי.
קלרה פתחה את הדלת הגדולה בסגנון הכפרי שנפתחה לסלון. אמא תמיד התלוצצה שהבית שלה הוא חיקוי זול של הבית של פרנק לויד רייט, שכמותו היו רבים להפתיע באיווה. שפע של עץ. שפע של חלונות צרים וגבוהים, מנורות מזכוכית צבעונית וגופי תאורה על קירות. מפלס שונה בין חדר לחדר.
אחרי שאבא מת, קלרה ניסתה לשכנע את אמה לעבור דירה, שמא תמעד בגרמי המדרגות הקצרים שבין המטבח לחדר האוכל, בין חדר האוכל לסלון, שלא לדבר על גרם המדרגות הגדול אל קומה השנייה.
אבל אבי אמרה לה שהיא מגוחכת.
ואמא סירבה בכל תוקף.
"אני צריכה להזהיר אותך," אמרה קלרה, "הבית הזה כמעט לא השתנה מאז שאבא שלי מת..."
"זה לא נשמע כמו משהו מבשר רעות, ממש לא," השיבה קיטי. כוכבת הקולנוע היתה משעשעת להפתיע.
"את תראי."
יותר מאגרן, אבא היה אספן, הוא היה מתקן דברים. שוחר אמנות חובב ותולעת ספרים. האיש לא היה יכול לעבור ליד מכירה של תכולת בית בלי לעצור. לא היתה פינה בבית שלא היתה מלאה בשעוני יד ותיבות נגינה שהתכוון לתקן. הנופים שעל הקיר במסגרות עקומות. ערימות של ספרים בכל מקום. כשהיה בחיים, היה תמיד ספל קפה שהתקרר מאוזן על הערימה, או פרוסת טוסט אכולה למחצה. כמה מהספרים וכל תיבות הנגינה שלעולם לא יתוקנו כבר לא היו שם, אבל השאר נשאר כשהיה.
"את רעבה?" שאלה קלרה, והדליקה את האור ויישרה את השטיחים שאנשי צוות האמבולנס כנראה דחפו הצדה. "אני בטוחה שיש משהו..."
אבל קיטי לא היתה מאחוריה. קלרה חזרה על עקבותיה ומצאה את הכוכבת עדיין עומדת במרפסת הכניסה האפלה שהיתה מלאה כפפות לא תואמות, כדי חרס ומגלשי הסקי למרחקים ארוכים של אבא.
"הכול בסדר?" שאלה קלרה.
לאור הירח, נעלמה לשנייה קצרה כוכבת הקולנוע היפהפייה האגדית. שם, בבגדים שלה היא היתה אדם רגיל, אישה אבלה.
לעזאזל. קלרה השתוקקה שאבי תהיה כאן. אבי טובה בהרבה בעניינים כאלה.
"הֵיי," היא אמרה מפתח הדלת, בקול השקט מהסוג שהווטרינר השתמש בו כשהזריק לחתול הזקן שלה זריקת הרדמה. "בואי ותשתי כוס מים."
"אמא שלך?" קיטי נשמה עמוק ונשמעה כאילו בכתה. "היא היתה מאושרת כאן?"
"כן. אמא..." דמות אמה יושבת על כיסא גן בחצר האחורית, עם הפנים מופנות אל השמש וספל קפה מתקרר. אין בעולם מקום טוב יותר, היא נהגה לומר לא פעם. "אמא היתה מאוד מאושרת כאן."
"ואת? גם את היית מאושרת כאן?"
זה מסובך, היא כמעט אמרה. אבל זה לא היה, לא באמת. או שאולי זה פשוט לא היה ברגע הזה. היא היתה אהובה מאוד. מקובלת ובטוחה. הם נהנו יחד, המשפחה שלה. לא היו משפחות רבות שיכלו להגיד את כל זה.
"כן."
קיטי משכה באפה וניגבה את עיניה. "יופי," אמרה. "אני שמחה לשמוע את זה."
קלרה תהתה אם היא אמורה לחבק אותה. אבי היתה מחבקת אותה, אבל אבי חיבקה כל אחד, ולפעמים אנשים לא רוצים שיחבקו אותם.
"אני בסדר, אני פשוט... צריכה רגע. לא חשבתי שהחזרה לכאן תשפיע עלי ככה."
"לגרינסבורו?"
"לבית הזה."
"היית פה?"
"לפני חיים שלמים. סליחה," היא אמרה והעלתה חיוך בדומה למסכת הלואין שאפשר לחבוש ולהסיר. היה מבלבל להתבונן בה עוברת מדמות של אישה מרוסקת למהממת. הן עברו את המרפסת ונכנסו לסלון. "במחשבה שנייה, אשמח לקבל את כוס המים הזאת."
"בטח. אני כבר חוזרת." קלרה עלתה את שתי המדרגות למטבח ופתחה את הברז, הניחה למים לזרום עד שהיו קרים.
בידה השנייה היא הוציאה את הטלפון ושלחה מסרון לאחותה.
איפה את?
משכיבה את הילדים. למה?
אמרת שתהיי כאן. אני לא יכולה להתמודד עם קיטי הזאת לבד.
קיטי הזאת?
אבי
טוב. עשר דקות.
היא החזירה את הטלפון לכיס בתחושת הקלה שחיל הפרשים בדרך.
כשהיתה שוב בסלון, קיטי סקרה את התמונות שעל הפסנתר.
"בבקשה," אמרה קלרה והושיטה לה את הכוס.
קיטי הרימה תמונה של אבי וקלרה כילדות.
"בקיץ איבדנו שתינו את רוב השיניים שלנו," אמרה קלרה, לקחה ממנה את התמונה והחזירה אותה מיד למקומה. "אמא היתה צריכה להפריד בשבילנו את הגרעינים מקלח התירס."
בתמונה אבי החזיקה את ידה תלויה על צווארה של קלרה ושתיהן חייכו, חיוכים רחבים וחסרי שיניים. זה היה היום שהן בילו בפסטיבל הצבעונים, ופניהן היו מאופרות. אבי היתה נסיכה וקלרה חתול. היא זכרה את הלילה ההוא שבו הן סירבו לרחוץ את הפנים, ואמא הרשתה להן לישון עם כל האיפור. הסדינים נהרסו, אבל הן התרגשו כל כך.
"אמך תמיד סיפרה שכל מה שאת עשית, גם אבי רצתה לעשות את זה מיד. היא היתה עוקרת את השיניים שלה כדי להיראות כמוך."
כילדות הן עשו הכול ביחד. הן למדו ללכת, לדבר. הן רכבו על אופניים ולמדו לשחות באותו זמן.
עכשיו היא התחמקה משיחות הטלפון של אבי.
קלרה הניחה את התמונה עם הפנים כלפי מטה.
"אֵבל הוא דבר מוזר," אמרה קיטי, כאילו יכלה לקרוא את מחשבותיה של קלרה. "ביום מותה של אמך הייתי בגינה. היו שתולים בה ורדים שלא התפתחו כמו שקיוויתי, וכשג'ני התקשרה וסיפרה לי את החדשות... אני נשבעת באלוהים שלפתע מצאתי את עצמי עוקרת את כל הוורדים עד האחרון שבהם. ואני עומדת כאן עכשיו בלי לזכור בכלל שעשיתי את זה."
קלרה לא ידעה איך להגיב. איך להגיד שהיא לא בכתה, שהיא עדיין כועסת כל כך. שבמהלך השבועיים שעברו מאז מות אמה, היא התעוררה באמצע הלילה שטופת זיעה קרה, בלי לדעת איפה היא בכלל. או מי היא.
"אבי בדרך לכאן עכשיו, דרך אגב," אמרה קלרה במקום זאת. "אני מקווה שזה בסדר."
"בוודאי. אני מקווה שזה בסדר מצדך."
"מה זאת אומרת?"
קיטי משכה בכתפיה. "שתיכן פשוט נראות... מתוחות."
"היא כועסת מפני שתכננתי לנסוע הביתה אחרי קבלת הפנים."
"ולמה את כועסת?"
"אני לא כועסת."
"את נולדת כועסת," צחקה קיטי.
"את יודעת," אמרה קלרה, ושערות עורפה סמרו. "הייתי מצפה ממך להבין איך אישה בטוחה בעצמה, שלא מפחדת להגיד את דעתה, יכולה להיות מתויגת ככועסת, ואולי לא לעשות את זה."
קיטי מצמצה לעברה ואחר כך צחקה. "אה, את כועסת, ועוד איך כועסת."
"טוב. נכון. אני כועסת."
"תני לזה לצאת," אמרה קיטי, ונופפה בידה בתנועה מעגלית.
"למה את באה דווקא היום עם הסיפור הענקי הזה על חברות סודית? זה עניין של יחסי ציבור, או שזה על הספר של אמא? את חושבת שעכשיו כשהיא מתה נמכור לך את הזכויות לסרט..."
"אני לא רוצה את הזכויות לסרט על הספר הזה," אמרה לה קיטי, בזעם ברור דיו להביך את קלרה.
קלרה התכופפה והרימה מהרצפה כרית ואחר כך עוד אחת. השמיכה שאמא אהבה כשישבה על הספה היתה על הכורסה הלא נכונה.
"אנחנו אפילו אף פעם לא שמענו עלייך. לג'ני קראנו דודה ג'ני כי היא באה לכל יום הולדת ואנחנו נסענו לבקר אותה בקיץ. הבנים שלה הם כמו בני דודים שלנו. אבא שלי וג'רום יצאו למסעות דיג. היא כתבה בשבילי מכתב המלצה לאוניברסיטת לויולה. והיא היתה איתנו כשאמא, בתקופת הפחד מסרטן השד הזה, וכשהטרולים של האינטרנט חשפו את הבית שלנו. כשהילדים של אבי נולדו, כשאבא מת..." קולה נשבר והיא דחפה את שולחן הקפה למקום בכוח רב מדי, והוא התנגש בכורסה של אמא.
"את צודקת. אני לא הייתי פה כמו ג'ני, אבל הייתי שם בשבילה כשהיתה זקוקה לי. ובמובנים שאת לא יודעת עליהם. ואת בכלל לא כועסת עלי כל כך כי הופעתי פתאום משום מקום."
"אני לא? תסבירי לי, בבקשה, קיטי..."
"זה בקשר לריב שהיה לך עם אמך."
שעון הקוקייה הישן של אבא, שאף פעם לא צלצל את השעה הנכונה, צלצל, והכעס שפרנס את קלרה מאז אותו ריב עם אמה זנח אותה, והותיר אותה מותשת וסובלת מבחילה מוזרה.
קיטי צדקה.
"אקח את התיק שלך לקומה העליונה ואחליף בגדים. תרגישי בבית," אמרה קלרה וסיימה בזה את השיחה. היא נעצרה במדרגה הראשונה, ידה נחה על העמוד, שנשחק במשך השנים. "אחותי בדרכה לכאן, והיא לא יודעת."
"על מה?"
"על הריב," אמרה. "מה שאמא סיפרה לי."
אם לקיטי היתה תגובה להחלטתה של קלרה להסתיר סוד כזה מאחותה, היא לא הראתה אותה. "ואת חושבת שאני אספר לה?"
קלרה צחקה. "אני מכירה אותך ארבע שעות וממך לא יצאו אלא סודות. אז כן. אני חושבת שאת תספרי לה."
"הו, חמודה," קיטי התכופפה כדי להביט בתמונת הכלולות של אמא ואבא בבית העירייה. "שמרתי סודות גדולים בהרבה מזה שלך."
- 15 -
אבי
אבי חנתה בשביל הגישה, נשמה נשימה עמוקה, וניערה מעצמה את הריב ההוא עם בן.
אלוהים אדירים, האיש הזה באמת יודע לבחור את הרגעים הכי לא מתאימים. רוצה לספר לילדים? עכשיו? כאילו היום לא היה נורא מספיק.
"כמה זמן אנחנו עושים את זה?" הוא שאל. לא היתה לה תשובה. ביום טוב לא היתה לה תשובה. ביום ההלוויה של אמה באמת לא היתה לה תשובה.
היא נכנסה מהדלת האחורית שנפתחה היישר למטבח. אבי אהבה את המטבח הזה. הוא היה בדיוק מה שמטבח אמור להיות. תאורה רכה מהתקרה. רצפת עץ אלון מהתקופה שהצינורות קפאו והתפקעו כשהם היו בפלורידה. ארונות לכלים שהתעקמו. תנור בן חמש עשרה ומקרר בן שלוש מכוסה בציורים של ילדיה ופתקי תור לרופא. מעל הכיור היה חלון גדול, ועל אדן החלון הרחב עמדו צפופים פסלונים וכלים שונים וניסיונות הנבטה כושלים.
"אבי?"
מעבר לקצה המקרר היא ראתה את קיטי יושבת ליד שולחן המטבח. לבדה. ספל תה מהביל לפניה.
"הַיי!" אמרה אבי וחיפשה את קלרה. "אחותי...?"
"במקלחת."
אבי פשטה מעליה את המעיל ותלתה אותו ואת התיק שלה על הוו שעליו תלתה תמיד את חפציה. "הייתי צריכה להביא קצת אוכל מהבית. יש לנו הרבה יותר מדי. אני יכולה לחזור לשם. נשאר המון מתבשיל תפוחי האדמה והברוקולי. את רעבה?"
"אבי, מתוקה, שבי. את מטפלת בכולם כל הזמן. שבי ודי. תני לי להכין לך ספל תה."
"לא, באמת, לא, אל תקומי," אמרה אבי. "אני יכולה להכין לי לבד את התה שלי. אלא אם כן את רוצה משהו חזק יותר? אמא נהגה לשתות מעט יין מוסקט..."
"אני בסדר גמור עם תה."
אבי ממש רצתה את יין המוסקט. אבל היא כבר לקחה אָדֵרָל מידידה שהציעה לה אותו ממרשם של בנה. רק מפני שהיא היתה מותשת ונסערת מבן ועדיין היתה צריכה להתמודד עם קלרה וקיטי. משהו קטן שיעזור לה לצלוח את המשוכה. לא בעיה מי יודע מה, אבל משקה חריף אחרי אדרל הוא מן הסתם רעיון לא טוב במיוחד.
היא הרתיחה שוב מים בקומקום והסתובבה, הדיחה את הכלים בכיור, ספל עם שלושה סנטימטרים של קפה שחור בקרקעית.
לאחר ששפכה אותו, נוכחה שזה היה ספל הקפה של אמה, מיום מותה. כל הכלים האלה. קצות הטוסט וחצי התפוח החום שעל קרש החיתוך, כולם סימנים של חיים שנגדעו באִבם.
"אבי?" אמרה קיטי חרש. "את בסדר?"
היא נשמה עמוק ולבה האיץ לפתע את פעילותו. "איך אני אורזת את כל זה?" חיים שלמים. של שניים בעצם. אמא ואבא, עם דברים שנשארו מהילדות של קלרה ואבי. זה היה יותר מדי.
"קלרה תעזור לך," אמרה קיטי.
לא. ממש לא.
"אבי?"
"קלרה תתפוס מרחק לאט לאט," אמרה אבי, והיתה המומה להיווכח שאמרה את זה בקול. "ולא תחזור אף פעם."
עיניה של אבי היו יבשות מאוד, השפעה של האדרל, אבל היא הרגישה שמתחשק לה לבכות. ליילל. תשכחי מהתה הזה. היא ניגשה אל המקרר והוציאה את בקבוק המוסקט, ומזגה לספלה את מה שנשאר ממנו.
"זה תמיד את, נכון?" שאלה קיטי מתחת לתאורה המוזרה שבקעה מהמנורה. "דואגת שאת ואחותך תישארו בקשר."
"נכון!" היא אמרה בהכרת תודה ובהפתעה מההכרה. "פעם אחת... רק פעם אחת יהיה נחמד אם היא תעשה את העבודה. אם היא תשקיע את המאמץ."
"תגידי לה את זה," אמרה קיטי.
"אני חושבת שהיא לא יודעת איך. אני חושבת שזה בכלל לא מעניין אותה." קלרה ראתה רק מה שמתאים לה. מה שמשרת אותה. היא קיבלה החלטה כלשהי, ומצאה נימוק מושלם להצדיק אותה. "ומאז שאבא שלנו מת זה נהיה הרבה יותר גרוע."
אבא היה מגנט, החזיק את קלרה בסביבה, ואבי לא הבינה את זה עד שהוא הלך לעולמו וקלרה נסחפה לה למרחקים.
היא התיישבה במקום הקבוע שלה ליד שולחן המטבח. קיטי, בין שידעה ובין שלא, ישבה על הכיסא של אבא, במקום הקרוב ביותר אל הדלת.
"הכרת את אבא שלי?"
"בטח. קצת."
אבי לא ציפתה שהיא תתאבל על אביה כל כך הרבה אחרי ההלוויה של אמה. או שאולי זה היה מפני שהתגעגעה לקלרה, ומחשבה על אחד תמיד עוררה בה מחשבות על האחר. או שאולי אליהם היא התגעגעה למשפחת ביצ'ר. השלם שהם היו ולעולם לא יהיו עוד. "נכון שהוא היה הכי טוב?"
אפילו הצחוק של קיטי נשמע עשיר ומפורסם. "הוא היה מושלם לאמך. היא סיפרה לי אחרי המלחמה שהיא לא יכלה לצאת עם מישהו שלא שירת בווייטנאם, אבל אחר כך היא הכירה את ויליס. הוא היה מתוק מאוד, אהב לעשות שטויות. והוא כל כך אהב את אמכן."
נשמעה חריקה על המדרגות, וקלרה הגיעה, רעננה מהמקלחת, שיער כהה משוך לאחור מהפנים.
"אלוהים אדירים," אמרה אבי. "מה את לובשת?"
"את הדבר היחיד שמצאתי בחדר שלי," אמרה קלרה.
"אימונית הריצה שלך מבית הספר?"
"עדיין מתאימה," אמרה קלרה והעבירה את ידה על בטנה השטוחה.
אבי בילתה חלק נכבד מגיל ההתבגרות בקנאה בגזרתה התמירה והדקה של אחותה ובאופן שבגדיה הלמו אותה. אבי סידרה את צווארון שמלתה. הסיכה שהחזיקה את מחשופה סגור נוצחה במאבק עם הציצים שלה. היא דמתה לאמה במובן הזה, חזה מלא וכתפיים רחבות.
אבי חשבה שהיא התגברה על כך, אבל כשהביטה באחותה במכנסי האימונית הישנה ובחולצת הטריקו הדקה עם ציצים שמעולם לא עשו לה שום בעיה, חוסר הצדק שבגנטיקה עדיין הכאיב מאוד.
"רוצה תה?" שאלה אבי והסתירה את העובדה שהספל שלה היה מלא בשארית היין. "הקומקום חם."
"בעצם," אמרה קלרה ופשפשה בארון שבו החזיקה אמה את המערבל העומד ושקיות של תפוחי אדמה ובצלים, "מה דעתכן על זה?" היא הוציאה את הרום לאירועים מיוחדים של אביה.
אבי, ששמחה שלא היא הציעה את זה, חיסלה את שארית המוסקט. "רעיון טוב."
קלרה מילאה כוסות בקוביות קרח ונתנה לכל אחת שתי אצבעות של רום מתוק חלק. לרום היה טעם של ימי חורף מקפיאים כשאבא לקח אותן לעשות סקי בשטח במועדון השמורה. כשהגיע הביתה הוא היה מבעיר אש גדולה באח והם היו יושבים מולה בתחתוני החורף הארוכים. הוא היה נותן לכל אחת מהן טיפונת רום. הסוד שלנו, נהג לומר, כי קלרה היתה בת חמש עשרה ואבי בת ארבע עשרה, ואמא לא הרשתה.
"את יודעת מה ג'ני אמרה לנו בהלוויה?" שאלה קלרה.
"אני יכולה רק לתאר לעצמי," אמרה קיטי במסתוריות מוחלטת. אבי שמה לב שהיא לא נגעה ברום שלה.
"היא אמרה לנו לא לתת לך לקחת מאיתנו את אמא שלנו."
"זה דרמטי אפילו בשביל ג'ני," אמרה קיטי, וגלגלה את עיני כוכבת הקולנוע שלה.
"ג'ני שונאת דרמות," אמרה קלרה.
"וזה עושה אותה דרמטית וחצי. כלומר, אני לא יכולה לקחת מכן את אמא שלכן. זה בלתי אפשרי, ואתן יודעות את זה."
אבי לא היתה בטוחה בזה כל כך, אבל היא לא פתחה את הפה.
"למה את כאן עכשיו?" שאלה קלרה.
קיטי הרימה את הספל, אחד מספלי איווה הוקאי הישנים של אבא שהוא קנה במכירה של תכולת בית, ושתתה את הרום בגמיעה אחת. כאילו נזקקה לאומץ. "אני צריכה לספר לכן משהו. ואתן אמנם לא מכירות אותי כל כך טוב, אבל אני צריכה שתקשיבו לי. תקשיבו לי באמת."
קלרה התקשחה. אבי נכספה אל אמה.
"אמא שלכן דאגה לכן. לשתיכן. היא חששה שהמרחק ביניכן עכשיו ילך ויגדל עד שתהיו זרות זו לזו."
מאוחר מדי, אמרה אבי בלבה כשישבה ליד זרה באימונית הישנה של אחותה.
"אתן צריכות להיפטר מהסודות האלה שאתן שומרות..."
רגע אחד. אבי שיגרה מבט אל קלרה, ומצאה אותה מביטה בה בחזרה.
"איזה סוד את שומרת?" שאלה קלרה באותו זמן שאבי אמרה, "אין לי שום סודות."
"חכי רגע," אמרה אבי, "איזה סוד את שומרת?"
שעון הקוקייה הארור שבחדר האחר היה רם כל כך.
קלרה קמה ממקומה, ואבי התרווחה לאחור, בהבנה מלאה שזה אמיתי. לקלרה היה סוד. סוד גדול.
"זה קשקוש," היא אמרה לקיטי. "את לוחצת עלי."
"אמא שלך שלחה אותי לוודא שתעשי את זה. את לא יכולה להמשיך לשמור את זה לעצמך, קלרה."
קיטי ידעה את הסוד?
"מה הולך פה?" שאלה אבי, וחרדה מרפרפת התגבשה לאורך הסינפסות שלה, העמוסות ממילא יתר על המידה. מריאן הזהירה אותה לא לערבב משקה חריף עם האדרל! אבל מאוחר מדי, היא כבר שם. "קלרה?"
קלרה שחררה אוויר ארוכות ואחר כך התעשתה. אפילו במטבח הישן שלהן, כשהיא לובשת את האימונית הישנה שלה, קלרה עדיין הצליחה להיראות כעורכת דין. שלווה, צוננת ומרוחקת.
"לפני חודש בערך התקשרתי לאמא ונגררנו לריב."
"זה לא סוד. אתן רבות כל הזמן." דומות זו לזו, כמו שאמא תמיד אמרה, וקלרה היתה אומרת שזה לא נכון, ואחר כך הן היו רבות גם על זה.
"זה היה..." היא נענעה בראשה. "זה היה רע, אבי."
פעם, כשהיו קטנות, רכבו יחד על אופניה של קלרה, אבי החזיקה את הכידון, ניווטה את הדרך, ואז הן התנגשו באבן בכביש ונפלו מהאופניים. אבי החליקה לרוחב רחוב מיין על פניה.
היי, אמרה קלרה, זה לא כל כך נורא. היא חייכה חיוך גדול והלכה איתה הביתה, ואת האופניים הן השאירו על המדרכה. אמא העיפה מבט אחד על פניה של אבי ולקחה אותה לבית החולים. ננעצה לה אבן בסנטר ונדרשו עשרה תפרים.
אז כשקלרה אמרה שזה היה רע, זה כנראה היה ממש רע.
"על מה רבתן?"
"אני לא באמת זוכרת." כבר כשקלרה אמרה זאת, אבי ידעה שהיא משקרת, והחליטה לשמור את זה לאחר כך. "אבל אמא אמרה שאני אוהבת לפרק כל דבר, שאני מרוצה רק אם אני הורסת משהו."
אמא אמרה את זה על קלרה, ואבי חשבה שזה לא יפה, אבל שזה גם קצת נכון.
"והיה לי הדבר הזה עם אבא, אמרתי את כל הדברים המגעילים על זה שהיא לא היתה אישה טובה לו או אמא טובה לי, ושכל החיים שלנו סבבו תמיד סביבה, ואחר כך זה... אני מתכוונת שאני פשוט התפרקתי ואני אפילו לא יודעת מה בכלל אמרנו אחת לשנייה. והייתי חוזרת בי אילו יכולתי, הייתי לוקחת בחזרה כל מילה, אבל אחר כך היא אמרה..."
היא השתתקה, ידה כיסתה את פיה כאילו קיוותה להחזיק את המילים בתוכו. גם אבי קמה עכשיו ממקומה וגופה רטט. חשמלי.
"מה היא אמרה?" לחשה אבי.
קלרה עצמה את עיניה, שאפה שאיפה מקוטעת ואחר כך שמטה את ידה. "היא אמרה שאבא הוא לא אבא שלי."
"אבא לא... רגע אחד... מה?"
"ויליס ביצ'ר הוא לא האבא הביולוגי שלי."
המוח של אבי היה דחוס וריק בו בזמן. מיליון מחשבות. ושאלות אפילו יותר. ורק אחת שבקעה היתה:
"אז מי כן?"
אבי וקלרה נפנו לאטן להביט בקיטי דוורו, שהיתה מוארת במטבח הישן של אמא.
"שבו, בנות. לאמכן היו כמה סודות משלה, והגיע הזמן שתשמעו את הסיפור שהיא אף פעם לא סיפרה לכן. מההתחלה."
חלק שני
- 16 -
בטי קיי
גרינסבורו, איווה
1969
17 בנובמבר, 1969
מזג האוויר התהפך לבסוף אתמול, ובאוויר עומד טעם של חורף. הגנים מלאים עלי שלכת והבנים אינם משחקים פוטבול בכרי הדשא כמו שעשו בשבוע שעבר. החורף מתקרב ואחרי מחר יהיו הסבבים כולם מאחורי. נשארה לי עוד משמרת אחת בבית החולים, אחר כך בחינת ההסמכה ואחרי זה... כלום. גמרנו. אמא אפילו לא שואלת אם אבוא הביתה לחג המולד השנה. דניז ניסתה לשדך לי את אחד החברים של קרל. שוב. אני שבה ואומרת לה להפסיק והיא שבה ואומרת לי שאם אחכה יותר מדי על המדף, שם אשאר. אני אפילו לא יכולה לדמיין את עצמי מצמידה את השפתיים שלי אל גבר אחר. טוד היה הגבר היחיד שנישקתי. מה אם אני מנשקת לא כמו שצריך? עושה את זה גרוע ואפילו לא מודעת לכך?
קיטי נסעה. ג'ני מתכוננת לעזוב. אני זוכרת שכשהגעתי לגרינסבורו הרגשתי כל כך אמיצה, ועכשיו אני פחדנית מדי לצאת לדייט. אולי אני דומה לאמא שלי יותר ממה שחשבתי. הכול כאילו משתנה. חוץ ממני.
דיאנה רוס שרה על ההר הזה בזמן שעשיתי את דרכי בחדר הצפוף שלנו כדי להגיע אל החלון. יצאתי אל הגג והתקרבתי עקב בצד אגודל למקום שג'ני ישבה בו ליד אחת הארובות הישנות, והיתה עטופה באחד מתוצרי הניסיונות הכי כושלים שלי בסריגה, שנצמד לגופה. שערה יצר עננה עגולה מושלמת על ראשה, והיא החליפה את מסגרת עיני החתול של משקפיה במסגרת זהב סביב עדשות מרובעות.
"את יודעת שמסיבת הפרידה שם היא לכבודך," אמרתי וצנחתי על כיסא לידה. שלפתי מהמעיל שתי פחיות בירה קרה.
"איפה בשם אלוהים השגת את זה?" היא שאלה, כי בירה מהסוג הזה היה קשה להשיג מחוץ לקולורדו.
"נהג משאית אסיר תודה הביא לי את זה אחרי ניתוח שעבר בחודש שעבר."
"ניתוח הטחורים. אז אני שותה בירת טחורים?"
"לא צריך להיכנס לפרטים. תגידי תודה ודי." חייכתי, במאמץ להרגיש את השמחה על כך שהכרתי אותה, ולא את הצער על כך שהיא עוזבת.
"תודה." ג'ני פתחה את הפחית ולגמה ממנה. אני עשיתי כמוה. "אני מעריכה את המסיבה שאתם עושים לי. אני פשוט מעריכה קצת יותר את השקט והשלווה שיש כאן."
"דונה הביאה את עוגת השוקולד עם מיונז שלה."
"יפה." אמרה ג'ני. "זה משנה מעט את המצב."
עוגת השוקולד עם המיונז היתה מה שנקרא אצל ג'ני מסיבה. יש דברים שלעולם לא משתנים.
"אמרתי לה לשמור לך פרוסה."
"חשבת לאן תלכי אחרי סיום הלימודים?"
אחרי מותו של טוד שיקעתי את עצמי בלימודים במרץ רב כל כך, שצברתי את כל הנקודות הדרושות כדי לסיים את הלימודים חצי שנה לפני הזמן, יחד עם ג'ני. שתינו סיימנו רשמית את הסבבים, וכל השאר בכיתה שלנו נועדו לסיים אותם במאי.
"אני שוכרת את הדירה הזאת בפֵרן עם דניז." שני חדרי שינה עם סלון מרוהט. דניז לא היתה הבחירה הראשונה שלי כשותפה לדירה, אבל זה לא שהיו לי שלל אפשרויות. ג'ני היתה השותפה שלי לחדר אחרי שקיטי עזבה, אבל היא התכוננה לצאת לקורס קצינות בחטיבת הסיעוד של הצבא. כמה בנות אחרות עמדו להצטרף אליה ברגע שיסיימו את הלימודים באביב. קיטי כבר היתה בעסקי הסרטים, למעשה כבר הופיעה בהם ממש, לא רק צבעה בדים. סוזן ג' וסוזן ד' תכננו לחזור כל אחת לעיר הולדתה לעבוד ברפואת משפחה.
הרגשתי כמו האחרונה בתור. טוב, אז אני ודניז.
"את לא נשמעת נלהבת במיוחד," אמרה ג'ני.
"אני כן," שיקרתי. כי האמת היא שלא ידעתי איך עושים את זה בלי ג'ני או קיטי. לא רציתי שותפה אחרת לדירה. לא רציתי להישאר מאחור.
"עדיין לא מאוחר מדי, את יודעת," אמרה ג'ני.
"זה מה שאת אומרת כל הזמן."
"המלחמה דועכת ובחורים נשלחים הביתה. עד שנגיע לשם יכול להיות שזה כבר ייגמר."
טוד אמר את אותו הדבר, אבל אני לא אמרתי מילה.
"את תהיי טובה בזה. זה כל מה שאני אומרת," אמרה ג'ני, ואחר כך סגרה את פיה והשליכה את המפתח.
"את לא פוחדת?" שאלתי. "אני יודעת שאת מרימה פה יופי של הצגה, אבל עכשיו זה רק את ואני. ואני לא רוצה לחשוב שאת מפחדת ושומרת את זה לעצמך, כי זה לא שאני אשפוט אותך או אנסה להניא אותך מלעשות משהו.
"אני לא מפחדת," אמרה ג'ני בקול שקט. היא משכה את הסוודר המכוער עם השרוולים העקומים מהצמר הכתום העבה. סרגתי את הדבר הזה בהפסקות תוך כדי צפייה בסדרה "ג'נרל הוספיטל". הרבה "ג'נרל הוספיטל" היה בסוודר הזה. "אני אלבש את הסוודר הזה בתור שריון."
"הוא לא יציל את חייך," אמרתי וצחקתי.
"אני לא יודעת. אפילו עש לא יוכל לעבור אותו."
"אם הייתי יכולה לסרוג לך סוודר אמיתי משריון הייתי עושה את זה בשנייה."
"אני יודעת," היא אמרה ודחפה את כתפה אל כתפי. "וייטנאם זה עניין דחוף. וחיוני. ובעיני זה סיעוד מכל בחינה ומובן. תשכחי ממר ג'נקינס הגזען בחדר התאוששות עם הציפורניים החודרניות שלו."
"מר ג'נקינס יכול לקפוץ לך."
"סירי לילה, וג'לי וישבנים מלוכלכים."
"גם בווייטנאם יש להם ישבנים מלוכלכים."
"כן. אני מתארת לעצמי." ג'ני צחקה. "אבל לא. אני לא מפחדת. אני מתרגשת. בפעם הראשונה מאז הגעתי לבית הספר הזה, אני באמת מתרגשת מהמחשבה על המקצוע הזה."
הסיבה לכך היתה שסיעוד היה תמיד האפשרות השנייה שלה. ואפשרויות שניות נטו לאכזב.
"היית אמורה להיות רופאה," אמרתי.
"הייתי מעדיפה להיות רופאה, הייתי צריכה להיות רופאה ויכולתי להיות רופאה."
הטיתי את הפחית שלי, והיא נגעה בקצה הפחית של ג'ני ושתֵינו לגמנו.
"אבא שלי התקשר."
הסתובבתי בפה פעור. "מתי? מה הוא אמר?"
"הבוקר." ג'ני שיחקה באצבעותיה בשולי הפחית. "הוא אמר שהוא גאה בי."
"ג'ני, באמת."
"הוא בזבז שנים בברוגז שלו איתי. חגי מולד מביכים ושיברון הלב שהוא גרם לאמי. ויום לפני שאני עוזבת הוא מתקשר?" היא נענעה בראשה.
"את כועסת עליו."
"אני יוצאת למלחמה, בטס. אני פשוט מצטערת שהוא בזבז זמן בלכעוס, כי הוא לא הצליח לשנות את דעתי."
"יכולתי להגיד לו שאין לו שום סיכוי בסיפור הזה."
"אנחנו כל כך דומים. אני ואבא שלי," היא לחשה. "אני עקשנית כמוהו. מלאת גאווה. משוכנעת שאני יודעת הכי טוב. זה מפחיד אותי לפעמים."
"את לא דומה לו, ג'ני." הנחתי את ידי על ברכה. "את לא."
לגמנו מהבירה שלנו. התקליט בפנים התחלף לרולינג סטונס, והווליום התגבר.
"איך תעמדי מול כל החתיכים האלה במדים?" שאלתי בניסיון להקליל את האווירה, והיא צחקה והרימה את ראשה למעלה אל הכוכבים. "אי אפשר להתחמק לעולם מהמין הנגדי."
"מי שמדברת. מתי באמת תפסיקי את להתחמק מהמין הנגדי?"
"צודקת," אמרתי, ושתינו צחקנו. רציתי שג'ני תתאהב עד מעל הראש בגבר שיבין את השאיפות שלה. היא היתה ראויה לכך.
"את עובדת מחר?" היא שאלה.
"היום האחרון במחלקת צירים ולידה." היום האחרון להכול. יום אחרי כן היתה חופשה של חודש עד בחינת ההסמכה. עמדתי על ספם של ארבעה שבועות של אפס מעשה חוץ מלימודים ומעבר לדירה החדשה שלי.
הגבות של ג'ני הורמו מעל גשר משקפיה. "ואיך זה מתקדם עם ד"ר פישר?"
נענעתי בראשי לשלילה. שום שינוי. הוא היה מרושע אלי. מתנשא. צעק עלי מול האחיות והסטודנטים האחרים. העבודה איתו היתה תרגיל בהשפלה.
"את צריכה לדווח עליו."
"מי שמדברת." ההצקות שאני עברתי היו גן של ורדים לעומת מה שג'ני נאלצה להתמודד איתו במשך שנים. דחקתי בה לדווח עליו כרופא הגזעני ביותר בעולם, כלפי אחיות או מטופלים, אבל היא מעולם לא עשתה זאת.
את חושבת שדיווח ישנה משהו? היא שאלה. יגידו שאני עושה צרות, וזה רק יחמיר.
"אני עוזבת את המקום הזה. את תעבדי עם האיש הזה. קיטי עזבה והוא נטפל אלייך כבר שנתיים."
"אני לא בטוחה שזה המצב," אמרתי. אבל ליחס שלו היה בהחלט טעם אישי. חשבתי שזה היה קשור יותר לכך שהוא סיכן את הקריירה שלו כדי לעזור לי, אבל כך או כך, ד"ר ג'ואל פישר היה הרופא היחיד בבית החולים הזה שהבהיר לי שהוא לא סובל אותי.
הייתי אחות טובה, השנייה הכי טובה בכיתה, אחרי ג'ני. כל האחיות והרופאים האחרים אהבו אותי. לא היתה לד"ר פישר שום סיבה להתייחס אלי כאילו נכשלתי בלימודי המבוא של השנה הראשונה.
"וחוץ מזה, אני אהיה במיון," אמרתי.
"נכון, וצירים ולידה אף פעם לא נפגשים עם חדר מיון?"
הבטחה של מקום עבודה אחרי קבלת ההסמכה במחלקה שהיתה אצלי בעדיפות ראשונה בבית החולים סנט לוק היתה אמורה לרגש אותי. עבודה מכניסה במקום היפה ביותר שהייתי בו מעודי, וכל זה. אבל עבודה בבניין שד"ר פישר עבד בו היתה עננה אפלה.
"את צריכה לטהר את האווירה," אמרה ג'ני.
"נכון."
ג'ני צחקה ואני הייתי צריכה לחייך. שתינו ידענו שלא אטהר שום אווירה. הרגשתי סלידה אמיתית מהאפשרות שאעשה מהומות.
"מה שלום כוכבת הקולנוע שלנו?" שאלה ג'ני.
"טוב. הקרנת הבכורה שלה היא בעוד שבועיים."
"הבחורה הזאת," אמרה ג'ני במנוד ראש של חיבה.
"היא קיבלה תפקיד כלשהו בסרט חדש עם רקס דניאלס."
ג'ני עיקמה את האף.
"רקס דניאלס לא עושה לך את זה?" כי לי הוא בהחלט עשה את זה. החיים שקיטי חיה בקליפורניה היו מרגשים כל כך, שונים כל כך. חיי נראו אפרוריים בהשוואה לשלה.
"טיפוס של קאובוי מפעם? תני לי את מר פואטייה כל היום. אז מה, את נוסעת? אני יודעת שהבחורה הזאת הציעה להביא אותך לשם ולתפור לך שמלה. אילולא הפלגתי לקורס קצינות הייתי בדרכי להוליווד ממש עכשיו."
"נכון, היא הציעה. ואני לא יודעת. יש לי בחינת הסמכה בחודש הבא ואני צריכה ללמוד."
"חביבתי, העולם כולו פתוח בפנייך, ואת הולכת להישאר כאן באיווה." זאת לא היתה שאלה ואפילו לא אמירה שיפוטית. זאת היתה פשוט עובדה.
"אני אוהבת את איווה."
"אני יודעת. עכשיו, באמת, אני צריכה לתת לכמה אנשים אחרים לבכות לי על הצוואר ולהיפרד ממני." ג'ני רוקנה לפיה את הבירה שלה וזחלה שוב בחזרה למטה דרך החלון הפתוח ולעבר הרעש שהקימו חבריה ובני כיתתה, עמיתיה לעתיד, שחגגו בפנים. סיימתי לשתות את הבירה שלי ונשארתי במקומי, התבוננתי בעננים המרחפים מעל הירח.
בסופה של משמרת ארוכה עברתי ליד הסלון של מחלקת הצירים והלידה וראיתי, מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק, את ד"ר פישר יושב בכורסה, סיגריה ביד אחת ועט באחרת, פותר את התשבץ של יום ראשון. לפני שאספיק להתחרט דפקתי קלות על הדלת.
"ד"ר פישר?"
הוא נשא את מבטו, ראה אותי והחזיר את מבטו מטה אל התשבץ. "הכול בסדר אצל מיז קלייבורן והתינוק?"
"התינוק יונק כל שעתיים. למיז קלייבורן עדיין לא היתה פעולת מעיים ונתתי לה כמה מרככי יציאות."
"יפה."
לא זזתי ממקומי, וד"ר פישר נשא שוב את עיניו אלי. מבטו היה נבול לגמרי. "עוד משהו?"
"אני פשוט... אני... זה היום האחרון שלי פה בצירים ולידה, ורציתי להודות לך."
"על לא דבר," הוא אמר ופטר אותי בזאת.
"אבל רציתי גם לומר לך שאעבוד בבית החולים הזה בחדר המיון."
"כך שמעתי."
"ויהיו אשר יהיו..." הו, אלוהים, מהן המילים המתאימות? הטענות? הדם הרע? הטינה? "הבעיות האישיות..." הוא חבט בעיתון על רגלו ואני השתתקתי, ולבי הלם בעוצמה כזאת שיכולתי להרגיש אותו בעיניים שלי.
"את יודעת מה אני רואה כשאני מסתכל עלייך?" הוא שאל, ולרגע נאלמתי מהבוטות. "אני שואל אותך שאלה."
"קיטי?"
הוא צחק בלי שום הומור. "לא. אני רואה מה שהאחות בּוֹשה היתה מכנה חייל גרוע." גבי התקשח ובטני התהפכה. "את לא מקשיבה, מיס אלן. את ממלאה הוראות רק כשאת מסכימה..."
"זה לא נכון!"
"הניתוח הקיסרי בשנה שעברה? התאומים שנולדו במרס? וזה רק במשמרת שלי. היה ניתוח התוספתן אצל ד"ר אוסגוד." הוא התחיל למנות על אצבעותיו. "הזיהום באצבע הרגל של מר ג'נקינס."
"אלה היו..."
"תמיד החלטת שאת יודעת הכי טוב."
זה היה רחוק מלהיות נכון. הייתי סטודנטית בלי שום כוח, והוא היה רופא עם כל הכוח שבעולם. לא יכולתי לקבל החלטה או לתת תרופה. בקושי דיברתי עם הרופאים. למרות זאת הוא זכר כל פעם שבה ביקשתי מהאחיות הבהרה או הזכרתי לרופאים אלרגיה לתרופה, או, כמובן, במקרה של התאומים, המתנתי זמן רב מדי להזכיר לאחות או להתקשר לרופא שייתן את קוקטייל הסקופּולמין/מורפיום לקידום לידת דמדומים.
"היא לא רצתה להיות בלי הכרה בלידה."
"זאת לא ההחלטה שלך."
"היא לא היתה שלי. היא היתה שלה."
"זאת גם לא ההחלטה שלה. אני פה הרופא, מיס אלן. אני יודע הכי טוב."
הכרחתי את עצמי לשתוק. אי אפשר להתווכח עם רופא שמאמין שהוא אלוהים. ידעתי את זה. כל אחות שעבדה שם ידעה את זה.
"את יודעת מה התכונה הכי חשובה אצל אחות טובה?"
גם התשובה שלי לשאלה הזאת היתה לא רלוונטית, אז לא עניתי עליה.
"מהימנות. ובעיני את לא מהימנה. ולכן לדעתי את אחות גרועה."
זזתי לאחור, וכתפי פגעה במשקוף הדלת. המילים שלו הכו בי במקום שלא ידעתי שאוכל להיפגע בו. האם זה מה שרופאים אחרים חשבו עלי? והנשים שעבדתי איתן?"
האם הייתי חיילת גרועה?
מערכת הכריזה של בית החולים השמיעה רחש סטטי והתעוררה לחיים. "ד"ר פישר לחדר המיון. ד"ר פישר לחדר המיון."
הוא מעך את הסיגריה שלו, ואני זינקתי רחוק ככל האפשר מדרכו.
"את באה איתי," הוא אמר, כשעבר לידי.
"המשמרת שלי..."
"את באה איתי."
האחות הראשית אוניל, שעשתה את המשמרת שלה בין כל המחלקות ווידאה שהאחיות בסדר וששום מחלקה אינה סובלת ממחסור בידיים עובדות, פגשה אותנו בדרך. אבל זאת היתה שעת חצות, שעת חילופי המשמרות. כמה אחיות עזבו והאחרות עדיין לא הגיעו. זה פרק זמן מפחיד לחדר מיון.
"האֵם בהיריון של שלושים וארבעה שבועות עם ילדה השלישי," אמרה האחות אוניל ועדכנה את ד"ר פישר כשמיהרנו דרך המחלקה, והנעליים הלבנות שלנו חרקו על הרצפה. "הבעל אומר שהצירים התחילו אתמול בלילה. הוא הביא אותה לפני עשרים דקות לאחר שאיבדה הכרה בין הצירים ונתקפה עוויתות. היא איבדה הכרה ולא התעוררה במכונית בנסיעה לכאן."
"כמה זמן היא בלי הכרה?" הוא שאל ורחץ את הידיים בכיור הקרצוף. כשהוא זז הצדה עשיתי כמוהו.
"רוב זמן הנסיעה. שעתיים."
"אלוהים," הוא הפטיר. "הבעל?"
"בחדר ההמתנה."
"תוודאי שיישאר שם."
הלכנו אל המיטה האחרונה המתוחמת בווילון. מאחוריו נשמעו קולות מהוסים של פאניקה, ומתחת לקצה הווילון היתה שלולית דם קטנה, ובה טביעת נעל של אחת האחיות שעברה שם. נעצרתי, ותחושה של בעתה אחזה בבטני. מה שהיה מאחורי הווילון הזה לא בישר טובות.
"אל תחטפי לי פה פיק ברכיים," הפטיר ד"ר פישר והזיז את הווילון.
ד"ר בילינגלי, הרופא התורן בחדר המיון, פישק את רגלי האישה וידו היתה בתוכה.
"תודה לאל, ג'ואל," הוא אמר. "אני לא יודע אם התינוק הזה נמצא בתנוחת עכוז. אני לא מוצא לא את הרגליים ולא את הראש." הוא זז מהאם. עוד דם ניתז על הרצפה. "יש המון דם."
"אני רואה." ד"ר פישר נעמד בין רגליה של האם ומישש את בטנה. פניו לא הסגירו דבר. "תכינו אותה לניתוח. קיסרי דחוף."
בתוך שניות האלונקה, האם, ד"ר פישר ושלוש אחיות, בהן אני, היינו בחדר ניתוח מספר ארבע, בחלוקים ועטויי מסכות ומוכנים עם שמיכות, גזה ואזמל.
"סקופולמין?" שאלה האחות רוז.
"אין זמן לזה. היא בלי הכרה."
הדופק של האם היה יציב, גם אם חלש, אבל חיתוך קיסרי ללא מורפיום או סקופולמין היו עתידים להיות סיוט אם היא תתעורר. ומהרדמה במינון גבוה, הדופק החלש הזה עלול לא להתאושש. ד"ר פישר הילך על חבל דק.
"אזמל," הוא אמר ואחד כזה הונח בידו. בוצע חתך בוהק ומפל של דם אחריו. האם השמיעה קול ונתקפה עווית. אחת האחיות האחרות החזיקה אותה וד"ר פישר שלף מרחמה תינוק סגול.
השתיקה היתה מפחידה.
"אלוהים אדירים," אמר ד"ר פישר בהתנשפות, ולרגע כשהתינוק נח על רגלי אמו, הוא פשוט עמד שם קפוא.
האחות אוניל, שעמדה ליד ראשה של האם, הצטלבה חטופות. אני החזקתי את השמיכה כדי לקבל את הילד. על פי רוב ד"ר פישר היה מנקה את הפה של התינוק, חובט בישבנו, מכריח אותו לשאוף את נשימתו הראשונה ולצאת בבכי מבוהל וכעוס. ראיתי את זה לא פעם ולא פעמיים. אבל ד"ר פישר מסר לי את התינוק בלי לעשות דבר מכל אלה.
עטפתי את היצור הזעיר בשמיכה חמה ונחפזתי לתחנת התינוקות. הרגשתי מתחת לשמיכה את לבו של התינוק הולם ואת המאבק שלו עם הקור ועם התחושה הלא מוכרת של השמיכה.
נולד חי.
"שלום, שלום," לחשתי והנחתי את התינוק בזהירות על המאזניים המרופדים, ופתחתי את השמיכה כדי להתחיל את הבדיקה. "שלום, ילדונת, הכול בסדר. זה..." המילים גוועו בגרוני.
לתינוקת היו אנומליות לידה קטסטרופליות. רבות משיכולתי להתמודד איתן. הרגליים היו מחוברות ונטולות כפות. הגולגולת לא התעצבה לגמרי ברחם.
ואיכשהו, בדרך נס כלשהי, התינוקת עדיין נשמה. לבה הלם.
תינוקת. כחלק מההליך השגרתי שהוכשרתי אליו בלימודים, שקלתי אותה. קילו תשע מאות.
מדדתי אותה.
שלושים ושלושה סנטימטרים.
קטנה, אבל ראיתי קטנות ממנה.
דבר כזה לא ראיתי בחיים.
התחלתי לבצע את מבחן אפגר, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה.
ועדיין התינוקת לא בכתה.
ד"ר פישר ניגש כדי לבדוק את התינוקת, ידיו והתנהלותו היו נוקשות שעה שבדק את ארובות העיניים שלא היו בהן עיניים.
הוא נסוג, והשליך את הכפפות על הרצפה.
"מה נעשה?" שאלתי.
"שום דבר."
"היא חיה," אמרתי.
"לא לאורך זמן. תעטפי אותה, שיהיה לה נעים, אבל בשום אופן אל תבצעי בה החייאה. התינוקת תמות וכל מאמץ למנוע את זה יהיה רק הארכת הסבל שלה. את מבינה מה אני אומר, מיס אלן?"
"כן, כמובן." לא לבצע בה החייאה. וזה היה הגיוני.
האם נתפרה והועברה לחדר ההתאוששות, ובמהומת הלידה הפראית הזאת נשארתי לבדי בחדר הניתוח עם התינוקת הגוססת. היא לא בכתה. ידיה התרוממו כאילו הושיטה יד למשהו, אבל היא לא בכתה.
"היי, חמודה," לחשתי שוב ושוב, והעולם הצטמצם רק לשתינו.
ניקיתי את הדם ועטפתי אותה בשמיכה חמה, כיסיתי את ראשה בכובע והנחתי אותה בעריסה. היא עדיין נשמה. ולבה פעם.
האחות אוניל חזרה לשם. "הכול בסדר?"
"היא עדיין חיה."
"אלוהים," היא אמרה והצטלבה שוב. "את זקוקה לעזרה?"
"אני לוקחת אותה עכשיו למחלקת הילודים." התחלתי לגלגל אותה לשם, ובדיוק באותו רגע נכנסה התינוקת למצוקה. היא הפסיקה לנשום ופניה הכחילו, גופה התעוות וידיה התרוממו. מתוך אינסטינקט טהור שלפתי את המנשם הידני מערכת ההחייאה לתינוקות שהיה על המדף מתחת לעריסה, הנחתי אותו על פיה, התחלתי ללחוץ על המפוח וכך דחסתי אוויר לגופה והפעלתי את ריאותיה.
"מה את עושה?" שאלה האחות אוניל בבעתה.
"אני לא יודעת," אמרתי בהיסטריה.
היא נענעה בראשה לעברי ואני לא ידעתי מה ציפיתי שהיא תעשה, אבל היא לקחה את העריסה והלכה איתה לאטה במסדרון אל מחלקת הילודים בזמן שאני הפעלתי את המנשם הידני.
מחלקת הילודים היתה ריקה, והאחות אוניל הכניסה את העריסה לפינה.
"מה עלי לעשות?" שאלתי.
"אקרא לד"ר פישר."
רציתי להגיד לה לעצור, ששום דבר טוב לא יצא מזה שד"ר פישר ייכנס, שהיא ואני, אחות וסטודנטית, נוכל ללא ספק להסתדר לבדנו. אבל אני הייתי רק סטודנטית שעשתה משהו לא בסדר. ואילו היא נדרשה לתת דין וחשבון לרופאים.
כעבור דקה ד"ר פישר היה שם, רותח מכעס ועדיין מרוח בכתמי דם מהניתוח.
"מה אמרתי, מיס אלן?"
"לא לבצע החייאה. אני יודעת." דמעות של מבוכה וכעס ועצב רב כל כך על הנפש הזעירה צרבו בעיני.
"היא צעירה. סטודנטית," אמרה האחות אוניל ליד מרפקו של ד"ר פישר, בהפצרה לאהדה.
"אני מצפה ממך שתכניסי הערת משמעת לתיק," הוא אמר לאחות אוניל, שנראתה כאילו היא עומדת להתווכח, אבל היא רק הנהנה. הוא ניגש היישר אלי, קרוב כל כך שהוא תקע את האצבע שלו בחזה שלי. "על זה בדיוק דיברתי, מיס אלן. זאת הסיבה שאני לא סומך עלייך."
"תגיד לי רק מה לעשות," אמרתי, והייתי גאה בכך שקולי לא נשבר.
"את תישארי כאן עם המנשם הידני הזה, עד שהלב של התינוקת יעצור. את התחלת את זה. את תגמרי את זה." בזאת הוא הסתובב והלך.
האחות אוניל הביטה בי בכל שנות הניסיון שצברה.
"אני מצטערת," לחשתי, ועכשיו, לאחר שהלך, לא יכולתי לעצור את הדמעות. הן זלגו מסנטרי וניגבתי אותן ככל שיכולתי בכתפי.
"אני יודעת." האחות אוניל שיגרה אלי חיוך קטן ומתוח. "אשלים את דפי ההערכה שלך. את אחות טובה, בטי קיי. אחת התלמידות הטובות שהיו לנו במשך שנים. אל תיתני לד"ר פישר לערער אותך."
זה היה אחרי חצות, אחרי משמרת ארוכה, ועל פי רוב הרגשתי אז כל סנטימטר בגופי. רגליים עייפות וגב כואב. כאב הראש שמאחורי העיניים כתוצאה מפחות מדי מים ויותר מדי קפה. אבל לא הרגשתי את גופי בכלל, חוץ מאת הנשימה שלי.
שאיפה, נשמתי ולחצתי על המפוח. נשיפה, ושחררתי את המפוח. החזה הזעיר של התינוקת עלה וירד. במשך כל הזמן ראיתי את לבה פועם נמוך בבטנה, במקום שהוא לא היה אמור להיות בו.
דחסתי אוויר לריאות שלא היו בשלות דיין לנשום בכוחות עצמן, כפיתי חיים לתוך גוף שלא היה יכול להיאחז בהם.
לנשום, ללחוץ, סליחה.
לנשוף, לשחרר, באמת סליחה.
לנשום, ללחוץ, ד"ר פישר צודק.
לנשוף, לשחרר, הורי צדקו.
לנשום, ללחוץ, אני לא בנויה לעבודה הזאת.
לנשוף, לשחרר, כל זה היה טעות נוראה.
חשבתי על אבא שלי צועק ועל איך שהטפט בחדר שלי לא שינה את צליל קולו. טוד שמת לבד אי שם בלי שמישהו יחזיק לו את היד. הייתי הרוסה מכל טעות שעשיתי בחיי. וכל דבר שעשיתי היה בעיני טעות. כל החלטה. כל רגע שחשבתי שאני יודעת מה אני עושה.
פעולת הלב פסקה כעבור עשרים דקות.
לבסוף עטפתי את התינוקת וקראתי לאחות אוניל, שקראה בתורה לד"ר פישר. עמדתי בצד שעה שהרופא בדק את התינוקת, רשם את שעת המוות והניח לאחיות ולכוח העזר לנקות.
"אין גיליון רפואי," לחשתי.
"לא," אמרה האחות אוניל בחמלה. סובבתי את ראשי כך שלא יכולתי לראות את פניה.
"האב?" שאלתי.
"אמרו לו שהתינוקת לא שרדה."
"אשתו?"
"במצב יציב, אבל עדיין בלי הכרה."
למי הייתי אמורה לספר על נשימתה האחרונה של התינוקת? על עשרים הדקות שלבה עדיין פעם כנגד כל הסיכויים? חייב להיות מישהו שאמור לדעת את זה, אמרתי בלבי. מישהו שאני אמורה לדווח לו על כך.
"לכי, מתוקה." האחות אוניל טפחה לי על הכתף. "לכי הביתה. אני אטפל בזה."
יצאתי ממחלקת היילודים מודעת לכך שאנשים מביטים בי. זה היה בית חולים קטן, והסיפור הזה על מה שעשיתי, איך הפרתי הוראה מפורשת של הרופא, יעשה את דרכו לכל אחד עד שתגיע המשמרת הבאה.
פתחתי בדחיפה את הדלת הכפולה שהוליכה אל המנהרה שבין המעונות לבית החולים, וכשהדלת נסגרה מאחורי, נעלמו ההלם והאדרנלין. הברכיים רעדו לי, אבל לא נעצרתי. לא האטתי. בעשרים הדקות האלה עם התינוקת והמנשם הידני הכחול, חשבתי את כל המחשבות שהתכוונתי לחשוב. וכוונתי היתה, אם רק אוכל לעשות זאת, לא לחשוב שוב עוד זמן רב מאוד.
ניגשתי מיד לטלפון שבקומה השלישית והזמנתי שיחת חוץ בגוביינא לקיטי.
"את תבואי?" קראה קיטי.
"אני לא אחמיץ את הקרנת הבכורה האמיתית הראשונה שלך," אמרתי בקול רועד.
"אין לך מושג מה זה בשבילי, בטס," היא אמרה. "אני מתגעגעת אלייך."
"גם אני מתגעגעת אלייך," אמרתי, וכיסיתי את המכשיר בכף ידי כדי שלא תשמע יפחה נמלטת מפי.
"בטי קיי, את בסדר?"
"אני בסדר. בסדר גמור."
"אשלח לך במברק את הכסף לכרטיס," אמרה קיטי. "מחלקה ראשונה, ושלא תעזי לחסוך על עצמך."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
