1. הגברים הישראלים מתחברים לצד הגנדרני
מעצבת האופנה גבי אגיון, מי שהקימה ב-1954 את בית האופנה קלואה בפריז והראשונה לעצב בגדים מוכנים ללבישה ("פרט א פורטה"), הגדירה בדרכה את יחסי התשוקה בין גוף לבגד. "אופנה צריכה להיות טרייה כמו סלט", אמרה והתכוונה לכך שאופנה, כמערכת של קודים וחוקים, חייבת להביא איתה את החדש והמרענן.
כזה, לדוגמה, היה פרויקט הגמר "מר קזינו" של בוגר בצלאל גיא יוסף ירזין, שיצר אוסף בגדי גברים מגובש, מתוחכם, סקסי ומלא הומור, שמציע מבט עכשווי על אופנת גברים. בגדים שהצופה משתוקק אליהם. לדברי הבוגר הטרי, נקודת המוצא לפרויקט הייתה "המהמר הכפייתי, המתנהל בין ניצחון מתוק להפסד מוחץ, שהסתובב בחזה נפוח וסיים עם הזנב בין הרגליים".
פרויקט הגמר "מר קזינו" של גיא יוסף ירזין בבצלאל
(צילום: גיא רשקובן)
חולצה מכופתרת מבד לורקס כסוף בדוגמת משבצות עם שרוולים ארוכים המכסים את כפות הידיים, גופיות מבד ריב עם פרווה בגוון בורגונדי המדמות שיער חזה, ז'קט בצבע חציל בעל צווארון מחודד ותכשיטים עשויים דמויות קלפים, סימנו את גבולות מגרש המשחקים של ירזין, שהציג את אחת הקולקציות הטובות של בוגרי מחזור תשפ"ו במחלקות לעיצוב אופנה בישראל.
מלבד הגישה העדכנית לאופנה, לכד ירזין בהצלחה את רוח הזמן עם בגדים למהמרים שהם גם קצת גנגסטרים באופיים. הרי בכולנו חבוי גנגסטר שרק מחכה להתפוצץ החוצה במציאות הכאוטית של ישראל. אבל האוסף גם מרפרר לאסתטיקה קרנבלית של גברים דנדים שרואים בגנדרנות מהלך מחאתי, ע"ע בגדי להקות הקצב של שנות ה-70 מהמועדונים של רמלה והמראה הנזיל מגדרית של צביקה פיק.
נקודת מוצא חדשה לאופנת גברים ישראלית. פרויקט הגמר של גיא יוסף ירזין
(צילום: גיא רשקובן)
יותר משזה פרויקט בעל היקף פריטים רחב העומד כקולקציה בפני עצמה, הוא מסמן נקודת מוצא חדשה לאופנת גברים ישראלית. ב-2012 סיים את לימודיו באותה מחלקה הד מיינר, ממעצבי בגדי הגברים המובילים בעולם, המציג בקביעות בשבוע האופנה בפריז. כבר בפרויקט הגמר שלו ניסח מיינר סגנון אישי השואב השראה מקלאסיקות של מעצבים כמו ג'ורג'יו ארמאני ויוז'י יאממוטו תוך שהוא מטעין אותם באלמנטים מקומיים.
בעשור וחצי שחלפו מאז, הלכו מעצבים רבים בעקבותיו, לרבות בוגרי ובוגרות המחלקה כמו דניאל כהן וגל נל דהן, שאצלו עובד ירזין. קו הגבול שמותח האחרון, מצביע על הגדרה חדשה של אופנת גברים מקומית: פחות מקסימליזם אינטלקטואלי ויותר ביטוי אישי, ישיר ובוטה, שאינו חושש לאמץ סממנים של גבריות ישראלית עממית. מעניין אם בעקבותיו יגיעו נוספים.
2. שליטה טכנית לא מחליפה קול אישי
האנרגיה והסקסיות שהופיעו בפרויקט של ירזין היו אנטיתזה לנעשה על המסלול בתצוגת הגמר של החוג לאופנה באוניברסיטת חיפה בניהולה של ד"ר רחל גץ סלומון, שנכנסה לתפקידה לפני ארבע שנים. הצלליות הגדולות, העומס הטקסטילי והפרשנויות האישיות מדי, לא תמיד הצליחו לזקק רעיון ראשוני לאוסף אופנתי.
את המהפכה שהביאה עם כניסתה לתפקיד, ניתן היה לראות בכל אחד מ-25 פרויקטי הגמר של בוגרות ובוגרי המחלקה. כלל הפרויקטים שהוצגו היו מגובשים והדגימו יד טכנית חזקה, אם כי לעיתים היו ראוותניים שלא לצורך – עומס שהכביד על פרויקטים יפים, מתוך הנחה מוטעית שהגדול והפומפוזי יוביל אותם אל מדורי האופנה ומקבלי ההחלטות בתחרויות עיצוב בינלאומיות.
(תצוגת הגמר של החוג לאופנה באוניברסיטת חיפה)
על רקע הגודש העיצובי בלט הפרויקט "משהו חסר" של יפעת מנדבי, עם אוסף יפהפה של שמלות ששיקפו תהליכי התפוררות בעקבות מחלת הדמנציה של אימה. בין אם מנדבי התכוונה לכך או לא, היא הצביעה גם על התפוררות החברה הישראלית, כשהדוגמניות צעדו לצלילי השיר "האומנם (את תלכי בשדה)" של לאה גולדברג בביצוע שלומי סרנגה. הבחירה בחולצות ובשמלות לבנות עם רקמות וגובלנים הזכירה לנו בגדי חלוצות, שנראו כמו קווי מתאר גיאוגרפיים נעלמים, קינה נוסטלגית על התפוררות המדינה.
פרויקט הגמר "משהו חסר" של יפעת מנדבי בחוג לאופנה של אוניברסיטת חיפה
(צילום: יוסי קרסו)
על שני פרויקטים מוצלחים של בגדי גברים שהצטיינו ביכולת לפתח רעיון לקולקציה לבישה ונחשקת, חתומות יובל פיין עם הפרויקט "תחיית המתים" שחתם את התצוגה; ונור אלהודא דיב עם "האגדה על הגבר הערבי", שעסקה בשברי זיכרונות ילדות מאביה שנפטר. דמותו של האב, מוסלמי אדוק, נהג משאית וצייד ציפורים, הובילה את הקולקציה ששילבה בין סמלים ערביים לחייטות מערבית.
פרויקט הגמר "תחיית המתים" של יובל פיין בחוג לאופנה של אוניברסיטת חיפה
(צילום: יוסי קרסו)
הרמה הגבוהה שהתייצבה במחלקה החיפאית, חשפה גם את הבעיה המרכזית שלה: ההנחיה לסטודנטים. תפקידו של מנחה טוב הוא להוביל את הסטודנטים למציאת הקול האישי שלהם, כפי שניתן היה לראות בתצוגת החוג אשתקד, שהייתה מגוונת, מסקרנת ומעוררת ציפיות להמשך, ואולי הטובה ביותר של המחלקה.
פרויקט הגמר "האגדה על הגבר הערבי" של נור אלהודא דיב בחוג לאופנה של אוניברסיטת חיפה
(צילום: יוסי קרסו)
אחד המנחים שהצטרפו למגמה הוא בוגר המחלקה, מעצב האופנה המוערך אהרון גניש. עם זאת, לא ייתכן שכמעט כל הפרויקטים בהנחייתו ייראו כקולקציות בעיצובו, לרבות קודים עיצוביים כמו הבובות התלויות על הבגד, הקיטל הלבן, הווליום הרחב ועוד. זה לא משרת אותו כמעצב ולא הוגן עבור הסטודנטים.
ייתכן שמדובר בתולדה של חוסר ניסיון בהנחיה – עניין טבעי שניתן לרכוש עם הזמן. אלא שהסוגייה הזו הועלתה בפני הצוות המקצועי אשתקד, ונראה כי במקום להצטמצם, היא רק החריפה. בית ספר לאופנה אינו אמור להצמיח דור של "אהרון גנישים", מוכשרים ככל שיהיו, אלא לאפשר לכל סטודנט לגבש שפה עצמאית. כשהקול של המנחה הופך לדומיננטי יותר מזה של הסטודנט, ההנחיה מפספסת את ייעודה.
3. אופנה אינה תוכנית ריאליטי
מחזור תשפ"ו החל את לימודיו האקדמיים שנה לפני אוקטובר השחור של 2023, ומאז חווה רצף של מלחמות ותחושה של אנדרלמוסיה מוחלטת. עשרות הבוגרים הטריים סיפקו פרויקטים מגובשים, אבל רק מעטים הצליחו להצביע על חזון אסתטי, טעם טוב ורלוונטיות לשדה.
בתום צפייה בתערוכות ובתצוגות הבוגרים במחלקות לעיצוב אופנה באקדמיות הבולטות בארץ, ניכר כי מרבית הבוגרים הציגו יד טכנית טובה, יכולת עבודה בווליום גבוה וגימורים נאותים – למעט במחלקה הירושלמית, שם עוד נדרשת ראש המחלקה הנכנסת, שנית אדם, לעבודה טכנית בפיתוח גזרות וגימורים של הפרויקטים.
המבקרים בתערוכות המוצגות בימים אלו ייחשפו לסיפורים קורעי לב: מלחמה מתמשכת, אלימות במשפחה, סיפורי סבתא ועוד. אבל אופנה אינה תוכנית ריאליטי והסיפורים שנועדו לאפשר קול וזהות אישית, יצרו תחושה של טסטות ב"מאסטר שף".
אבל זו עוד הבעיה הפחות מורכבת. שאלת הטעם הטוב עלתה ובאה באופן זהה בכל אחת משלוש המחלקות. צלם האופנה הלמוט ניוטון, מעצבת האופנה ריי קוואקובו מהמותג קום דה גרסון והסטייליסטית האגדית מלאני וורד (שהלכה לעולמה באוקטובר האחרון ונחשבת למי שהמציאה את ההרואין שיק בתחילת שנות ה-90), התייחסו, כל אחד בדרכו, לשאלת הטעם הרע, וקבעו כי הוא מעניין ומסעיר יותר מטעם טוב. הצדק איתם.
אבל כדי לפעול בשדה של טעם רע, צריך קודם לנסח טעם טוב. בעידן של גודש ויזואלי ברשתות החברתיות וגלילה אינסופית של דימויים, ניכר כי גיבוש טעם טוב אצל דור מעצבי העתיד הוא משימה מורכבת. או שהם פשוט לא למדו לפתח טעם או שהם לא יודעים כיצד לזהות אותו.
אוסף הפרויקטים המכוערים – אין מילה אחרת, סליחה – שנחשפנו אליו, צריך להדליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות, מראשי המחלקה ועד אחרון המרצים. גם כאשר למכוער, למוגזם במכוון, לשובר מוסכמות לכאורה, היה מקום של ביטוי לפתוח דיון על אסתטיקה, אלה הוצגו נטולי הקשר שיארוז אותם בטון ביקורתי.
וזה מוביל למחשבה מהו פרויקט גמר ואת מי הוא משרת. הצגת מספר מערכות לבוש שנראות כמו תלבושות כבר לא מעניינת אפילו שופטים בתחרויות בינלאומיות. הזוכים בשנים האחרונות בתחרויות כמו מיטלמודה, ITS, Hyères ואחרות (רובם הגיעו מהמחלקה לאופנה בשנקר, יש לציין, כמו תמר אלבז ודולב אלרון) הציגו קולקציות חכמות, חדשניות ולבישות, שמהוות נקודת פתיחה לקולקציה מסחרית. לשם יש לכוון.
4. פיוטיות חזקה יותר מקרקסיות
תצוגת האופנה של שנקר, שנערכה לפני כשבועיים במוזיאון קמפוס הפניקס, הפגינה רמה מקצועית גבוהה לכל אורכה – שהייתה במקרים רבים עקב האכילס של המחלקה שאותה מוביל אילן בז'ה, אשר צפוי לסיים את הקדנציה השנייה שלו בתום השנה הבאה. פרויקט גמר הוא הזדמנות להפגין חזון, תעוזה, יצירתיות ויכולת מקצועית. אבל גם לעין האנושית יש יכולת ספיגה מוגבלת. ברגע שהכול נעשה מוגזם מדי, הגבול בין אופנה מקורית לקרקסית הופך דק מאוד.
(תצוגת הגמר של שנקר)
לכן היה מרגש לפגוש פתאום על המסלול את הפרויקט המגובש והפיוטי Wear the Journey של ניצן ביטאו, שהתחקתה אחר מסעו של אביה בדרך לישראל: מילדותו באתיופיה, הצטרפותו למחתרת, הגעתו דרך סודן לישראל, והגשמת ההבטחה לעצמו להפוך לעורך דין בארץ.
פרויקט הגמר Wear the Journey של ניצן ביטאו בשנקר
(צילום: רפי דלויה)
בהתאם, יצרה ביטאו קולקציית גברים רכה בגוונים מדבריים, הנעה בין אלמנטים אתיופיים מסורתיים לבין קוד הלבוש של עורכי דין. היו בה צלליות נינוחות, איזון בין מסורת למודרניות, וסיפור אישי שלא השתלט על הבגדים אלא היה נקודת מוצא מסקרנת לסיפור רחב יותר. ככה עושים את זה.
פרויקט הגמר "23 מ"ר" של עמית ינאי בשנקר
(צילום: רפי דלויה)
רעיונות מעניינים נוספים בלטו בפרויקט הגמר "23 מ"ר" של עמית ינאי, שניתן היה לפתח באופן מגובש יותר; ובפרויקט הגרנדיוזי "בובות שבורות" של תמר בלומנפלד, שחתם את התצוגה. בלומנפלד ביקשה לבחון באמצעות בובות אידיאלים של יופי, מגדר וערכים חברתיים של הגוף האנושי.
פרויקט הגמר "בובות שבורות" של תמר בלומנפלד בשנקר
(צילום: רפי דלויה)
הפרויקט השאפתני והאינסטגרמי במידה מסוימת, הדגיש יכולות טכניות גבוהות ומעוררות התפעלות, אבל גם העלה שאלות על יכולות לפתח את העיצובים האמנותיים לכדי אוסף נגיש, כפי שניתן היה לראות בפרויקטים אחרים שהוצגו על המסלול – גישה שאותה מחזק בז'ה מאז כניסתו לתפקיד ב-2019.
5. לפעמים צריך לדעת על מה לוותר
בסופו של דבר, תצוגת בוגרים אינה תחרות פיסול בטקסטיל. היא גם לא אמורה להיות אוסף של טראומות אישיות המתורגמות לבגדים. תפקידה להציג דור חדש של מעצבים, כאלה שיש להם מה לומר באמצעות אופנה ושמצליחים להפוך רעיון לבגד שאנשים ירצו ללבוש.
הטכניקה הגבוהה שנראתה השנה ברוב המחלקות היא הישג משמעותי, אך היא אינה יכולה לבוא במקום טעם, עריכה ורלוונטיות לשדה האופנה. בעולם רווי דימויים, הפריבילגיה הגדולה ביותר של מעצב היא לדעת על מה לוותר, ונדמה שזה השיעור החשוב ביותר שמחלקות האופנה בישראל צריכות ללמד היום.
