החקלאים ששרים בוב מרלי לכרובית
אולי תקראו להם הזויים, אבל הם לגמרי חיים את האג'נדה: עינת ואייל לא מסתפרים, לא נוכחים בהלוויות ולא אוכלים ענבים; הם שרים לירקות וביחד עם ארבעת ילדיהם חיים על שטח של 30 דונם על פי עקרונות אורח החיים הראסטפארי. אבל מה זה בדיוק אומר? טבעונות, ניקיון הגוף מכימיקלים ושחרור המוח מכבלי החברה המודרנית המתועשת. צפו
"יש לנו משימה, עול, נטל בעולם הזה, שלקחנו על עצמנו, בשביל כולם", הם אומרים ואי אפשר שלא לבקש הסבר נוסף: "יש לנו 30 דונם אדמה בתולית, נקייה ובראשתית. אנחנו מגדלים את כל סוגי הירקות שאפשר בצורה אורגנית, נקייה מריסוסים, כימיקלים, הדברה והתערבות בטבע. וכל זה על פי עקרונות אורח החיים הראסטפארי שלנו".
עינת ואייל איצקוביץ' הקימו את חוות שורשים לפני 7 שנים, על אדמות כפר הנוער עיינות, ומאז מבקשים מאיתנו לשים לב מה אנחנו מכניסים לעצמנו לגוף. "להיות חקלאי בישראל, ועוד כזה שלא פותר הכל בריסוסים זאת עבודה קשה", אומרת עינת, בת 44, אם ל-4 ילדים. את אייל היא הכירה במסיבת רגאיי, אחרי שכל אחד מהם חזר לארץ משיטוטים בעולם, וחיפש את הסצנה הזאת בארץ.
עינת: "אני מגיעה והדבר הראשון שאני רואה זה את הראסטה מן עם הבאסטה של הרגאיי עם כל הסטיקרים באדום, צהוב, ירוק".
אייל: "אני הייתי הולך קבוע למסיבות בארץ ופתאום ראיתי את נתי עם ראסטות שלא רואים בארץ הרבה והיא ישר תפסה לי את העין. משם המשכנו להיפגש. ג'ה באמת שלח לי מתנה גדולה, יהלום גדול לחיים, את נתי את עינת".
אחרי שהם נפגשו הם מצאו בית קטן בשיכון וותיקים בכפר סבא מול שדה גזר. האווירה הייתה פסטורלית, כל יום הם היו מטיילים עם הכלב בשדות. אייל התעקש למצוא בית קרקע כדי לגדל גינת ירק קטן בחצר הבית.
עינת: "לא אשכח שהוא היה אומר לי 'אם כבר שותלים אז שיהיה לזה תועלת, לא שותלים רק יופי ונוי, שותלים כדי לאכול. יום אחד חזרנו הביתה והמרססת של השדה גזר עבדה עם המיכל הענק הזה. אחרי זה היה שבוע קטסטרופלי של כאבי בטן הקאות וכאבי ראש. שם נופלת ההבנה. לא יכול להיות שאת זה אנחנו אוכלים! לא יכול להיות שעם זה נאכיל את הילדים שעדיין אין לנו! לא יכול להיות שאת כל היופי הזה מול העיניים שלנו מרססים ואחר כך מוכרים לנו את זה בסופר ואנחנו מכניסים את זה אלינו לגוף. משהו לא הסתדר לנו ולתוך כל הבלבול הזה מתבשל כל עניין האקולוגיה העולמי בכלל ואיפה החלק שלנו בדבר הזה, מה התפקיד שלנו בעולם? אולי אנחנו צריכים בעצמנו לשמור על איזו חלקת אדמה נקייה מריסוסים. לא יכול להיות שהתפקיד של בני האדם זה רק לבנות בניינים, חניות ואספלט בכל מקום".
אייל: "קודם כל חקלאות אורגנית מסמלת גידול בר קיימא, שאתה יכול לקיים אותו מבלי להצטרך כל מיני עזרים כמו חומרי הדברה למיניהם, חוץ מהידיים שלך. דבר שני אתה עושה מחזור זרעים על האדמה. אתה לא שותל את אותו גידול באותו מקום כדי לתת הזדמנות לאדמה לאגור מחדש מינרלים. אם תשתול באותו מקום כל הזמן חסה, היא תיקח מהאדמה את אותם מינרלים וככה האדמה תהיה ענייה. בנוסף, המזיקים שלה ילכו ויתרבו ויקימו מושבות כי זה נוח להם. הרעיון הוא לפגוע כמה שפחות באיזון הביולוגי של המקום" בנוסף השניים מגדלים את כל סוגי הירקות לפי העונה שלהם, מה מהווה עוד דרך לפגיעה מינימלית בטבע.
ואיך זה קשור לאמונה הראסטפארית שלכם?
"באמונה הראסטפארית לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. ה-30 דונם הזה זה החלקת אלוהים הקטנה שלנו. אנחנו יכולים לשמור נקי ולא להרוג דבורים ולא לרסס פה בעלי חיים אחרים שחיים יחד איתו, ולשמור על חגורת בר עשבים שימשיכו לגדול ולא לקטול אותם רק כי זה לא יפה בעין. יש כאן ערך מוסף חוץ מלהאכיל אנשים באוכל בריא".
אייל: "הראסטפארי גרמה לנו להבין שהרבה פעמים האוכל שיש בחוץ מכיל חומרים כימיקלים שלא רק מזיקים לכבד שלנו אלא גם לראש, הם גורמים לנו להרגיש משועבדים. וברגע שהאוכל נקי מחומרים וזה מה שאני מכניס לעצמי לגוף אני גם מזין אותו פיזית יותר מכל עגבנייה מהסופר ואני גם מייצר מחשבה נקייה".
עינת: בעצם אנחנו נמצאים תחת דיכוי של ה'סיסטם' וה'בבילון' ככה אנחנו קוראים למערכות האלה ברגאיי. אלה אותם אנשים שמייצרים את הכימיקלים וגורמים לנו להיות כנועים".
מאיפה הגיעה האמונה הראסטפארית?
אייל: "ב-1930 מוכתר היילה סלאסי לקיסר באתיופיה והופך להיות המורה הרוחני של הראסטפארי כולה. המקור הוא בקהילה השחורה בג'מייקה, הם מכנים אותו גור אריה יהודה, צאצא לשושלת שלמה המלך ומלכת שבא וכאן נכנס הקשר ליהדות. הראסטפארי מסתכל על המקורות השונים והם מהדהדים אליה בחזרה. במדבר פרק ו' בתנ"ך הוא מוזכר כנזיר ששומר על מצוות מסוימות שגם אנחנו מקפידים עליהם: 'מגפן היין לא יאכל, תער לא יעבר על ראשו, על נפש מת לא יבא'".
מה שתזרע זה מה שתקצור
הראסטפארים נמנעים מענבים בכל צורה שהיא, לא מספרים את שערות ראשם (מכאן מגיעות הראסטות) ולא נוכחים בהלוויות כדי לא להיות בקרבת מת. עם הזמן הראסטפארי הפכה לדרך חיים ולאמונה בטבעונות, ניקיון הגוף מכימיקלים ושחרור המוח מכבלי החברה המודרנית המתועשת.
והמוזיקה?
אייל: "ואז בוב מארלי מגיע שהוא הנביא של הזמן הזה והוא מביא את המשפט 'one love' לעולם וככה הראסטפארי נפתח גם לאדם הלבן ומאפשר לו להסתכל באופן רוחני על העולם".
עינת: "המוזיקה שלו הייתה הכלי להעביר מסרים. אנחנו מדברים על אוכלוסיות אנאלפביתיות שלא ידעו לקרוא מצוות וחוקים והדרך ללמד אותם ולהעביר להם חינוך היא המוזיקה. היו מוציאים רמקולים ענקיים לרחובות בג'מייקה ומשמיעים שירי רגאיי. המילים של השירים דיברו על זה שאתה צריך לדעת מה אתה אוכל".
עינת ואיל צועדים לעבר שדה הקולורבי הראשון של החורף, אחרי שעונת הקיץ מסיימת בשבועות האחרונים להוציא עגבניות שרי וחצילים אחרונים של העונה. "You will get your pay according to the work you do" אומר אייל. "מה שתזרע, זה מה שתקצור". תרתי משמע. "הראסטפארי נתן לי כלים להתמודד עם הדבר הזה. העבודה היא מאוד קשה, אז מה יחזיק אותי פה לעבוד 16 שעות? לא רק הכסף או האוטו החדש, זה משהו הרבה יותר פנימי שמזין אותך. זה גורם לי לגדל ירקות אחרת". הוא מספר.
עינת: "לאיל הרבה פעמים זה בא לידי ביטוי בזה שהוא מדבר לירקות שלו, הוא מכיר כל שתיל ויודע מה עבר עליו מאתמול להיום. יצא לו להרגיש בוודאות שהצמחים מרגישים את זה ומזהים את הצוות שמטפל בהם. הוא גם שר לירקות שלו, הוא שר תוך כדי שהוא עובד. המוסיקה פה היא חלק בלתי נפרד ממנו בתור די. ג'יי וגם מהחווה הזאת. זה יכול להיות הרדיו הדולק באוטו או רמקול בסביבה. הרבה פעמים שואלים אותו 'מה אתה עושה שם כל כך הרבה שעות בשדה'? הוא תמיד אומר 'אני אף פעם לא לבד בשדה".
אייל: "המערכת הביולוגית של הצמח היא כמו המערכת הביולוגית של האדם. יש להם גנים מסוימים והם מתקשרים ומדברים. אולי אין להם רגש אבל יש להם את אותם חושים כמונו".
עינת: "כל האנרגיה הזאת שאנחנו מעבירים לירקות, נארזת לסלים ומגיעה אל הלקוחות הביתה. פתאום הלקוחות מכירים את החקלאים שמגדלים להם את האוכל, אנחנו חלק מהבית שלהם ומהמשפחה. הדבר הזה קורה רק אם אתה עובד את השדה שלך בעבודת יד, זה לא יכול להיות אם אתה תשב על הקבינה הממוזגת של הטרקטור מלמעלה ותפעיל את הדברים באפליקציות. זה קורה רק כשאתה על הברכיים שותל שתילים עד 3:00 לפנות בוקר עם פנס ראש. הירקות הם לא אותם ירקות אם הם גדלים אחרת".
ראסטה מהלב
איתי, הבעל של אחותה של עינת ירד יום אחד לפני שלוש שנים לזרוק את הזבל, ונרצח על ידי שכן חולה נפש. "זה שבר אותנו, איבדנו את הקרקע מתחת לרגליים" היא מספרת. "פעם מישהי אמרה לי 'את יודעת כשחקלאי מאבד את הקרקע, אין דבר חזק מזה'. והרגשנו את זה. הכל נעצר יחד איתנו. פתאום המקום הנכון שלנו בעולם התערער. הרי איך זה יכול לקרות אם אנחנו עושים הכל כל כך נכון? ברגע שאנחנו נתקענו גם הירקות והשדה נתקעו. החלטנו שצריך לטפל בזה. יום אחד הגיעה המטפלת שלנו והביאה איתה קלף אנרגטי ואמרה שאנחנו צריכים להטמין אותו באדמה, ברגע שהתחלנו לחפור התחיל גשם זלעפות מהשמיים, הטמנו אותו מתחת לאיזה עץ וחיכינו שדברים יתחילו להפתח. פתאום הייתה קפיצה בגדילה של הירקות שכל כך חיכינו לה".
ומה הסיפור עם הראסטות?
עינת: "ראסטה זה קודם כל בלב. אנחנו לקחנו את זה גם למקום החיצוני כי אנחנו מאוד מחוברים לדבר הזה. הגענו למקום שבו זה לא סממן שאנחנו רוצים לנפנף בו, אז אנחנו מסתירים אותו עם מטפחת. המשמעות של ראסטה זה שורשים, זה ה'roots of your soul'. אז ברגע שהשורשים שלך חשופים הם קולטים את כל מה שקורה מסביב באופן אנרגטי גם לטוב וגם לרע. וכשאתה מתבגר זה לא כל כך נעים שזה חשוף וכל אחד יכול לגעת לשאול כמה זמן לא חפפת, כמו שמתאים לאופי הישראלי".
אייל: "כשאנשים רואים ראסטה הם מייחסים את זה לחזרה מהודו, לאנשים שלא מתקלחים, שהם מלוכלכים ולא מסודרים".
עינת: "כשאתה צעיר זה מגניב אבל כשאני כבר אמא עם 4 ילדים זה פחות מתאים. מלא פעמים שאלו אותנו - מאיזה כת אתם? אז קצת נמאס".
