דו"ח רעב בזמן קורונה: מתחילה לראות את האור - בקצה מנהרת הסוכר

הקילוגרמים מתחילים לנשור, תודה לאל. הגיע הזמן, לא? לא נכון. אני משקרת. משפט הפתיחה הזה מוכן אצלי כבר חודש, אבל עדיין לא יצא לי להשתמש בו. כולם מצפים שאחרי הקורונה אתהלך בציבור דקיקה וארוכה כמו אטריה, אבל מה לעשות שהדבר הכי דקיק אצלי כרגע הוא השרוך של המסכה?

גם הליכות הקורונה פסקו. מכוני הכושר נפתחו, ודה נירו נמוג ביחד אתם, משאיר אותי, כבשה חיננית ושמנמנה, לרעוב בבית, במזגן. כנראה שאני הבן אדם היחיד בעולם, שתוך כדי זה שהוא מתעד את עצמו יורד במשקל, הוא עולה במשקל. בושות.

טוב, אני שוב משקרת. מינוס פלוס קילו אחד או שניים, דווקא הצלחתי לשמור על המשקל בתקופת הקורונה. הי, הי, לפני שאתם עושים לי פרצופים - בעולם שלי, לשמור על משקל ועוד בעיתות דחק - זה ניצחון אדיר, ומי שיודע מבין.

הצלחתי לשמור על המשקל. וזה לא מעט(צילום: shutterstock)

שירלי מתמודדת עם התאווה לסוכר:

דווקא עכשיו: דו"ח רעב בזמן קורונה - הגמילה מסוכר בעיצומה

דווקא עכשיו: דו"ח רעב בזמן קורונה - ממשיכה להתגעגע לסוכר

דווקא עכשיו, כשכל הלחץ מתחיל להשתחרר, יותר קשה לי לסתום את הפה. איך אתם מסבירים את זה? בתוך אנחת הרווחה הקולקטיבית, המוח שלי מדבר אלי כמו שרק הוא יודע לדבר אלי: תקשיבי חמודה, הוא אומר לי בשפת חלקלקות דביקה מסוכר, היה פה קטע קשה ואת עמדת בו בגבורה, בואי. לא מגיע לך פרס? אוהו, ברור שמגיע. שחררי קצת.

להגיד לבן אדם שגם ככה לא סוגר את הפה, ל"שחרר קצת", זה לפתוח את שערי הגיהינום. גם ככה הבעיה הגדולה ביותר שלי היא אכילות לילה. ברגע שנגמר היום אני מוצאת את עצמי על השזלונג (מי המציא את המילה הזו? אני ממש רוצה לדעת) מול הטלוויזיה, והפה לועס. מתוק, מלוח, מלוח, מתוק, פירות, שתייה, אבטיח, גלידה. למה אתם אומרים שאני לא עושה פעילות גופנית? ללכת למטבח, לחזור לסלון, לטפס על השזלונג. לרדת ממנו, ללכת שוב למטבח, לחזור לסלון. זה גם עבודה, חביבי.

למה אני לא רצינית? זה לא נכון, אני מאוד רצינית. אני רוצה להפסיק את זה, באמת רוצה להפסיק את זה. לא את הסוכר או העוגה והקפה, כמו את הדחף הבלתי נשלט, את אכילת הבינג' הכועסת הזו, הטורפת, המשוגעת.

לפני שבועיים התארחתי אצל חברים לשישי של יין ועוגות. האירוע החברתי הראשון שלי, אחרי הקורונה. האווירה הייתה כמו שיר אחרי מלחמה. אני הבטתי בשולחן העמוס בכל טוב וחשתי גאווה גדולה. ידעתי שאחרי כל מה שלמדתי, קראתי והפנמתי - אני לא אגע בזה. דקיקה, דקיקות, קלה, קלילות, כנפיים, מרחפת. אני אלה זוהרת בשמים. חצי שעה אחרי זה, בפה מלא עוגה עם קצפת ועיניים קרועות לרווחה (ממש כמו בפוסטר עם זאב רווח), נעמדה לי מישהי מול העיניים. "תגידי, זו לא את שכותבת את דו"ח קורונה?", הנהנתי בראשי לאט, קצפת ניגרת משני הצדדים. זה לא היה הרגע הכי טוב שלי בחיים.

כוח רצון. זה פחות אני(צילום: shutterstock)

לרוצח שלכם קוראים אינסולין

כוח רצון? שטויות. אין לזה כל קשר לכוח רצון או "אופי חזק". אני חזקה ויש לי כוח רצון. סוכר היא התמכרות גופנית בלתי נשלטת, נקודה. מה שקורה בפועל, וזה לא חדש לאף אחד, קשור אך ורק לרמות הסוכר בדם.

בינג' פחמימות מתרחש כאשר רמות הסוכר בגוף יורדות. לרוצח שלכם קוראים אינסולין וכשהוא מחליט לשגע את הגוף שלך, עדיף שתוותרי. אין שכל, אין מוח, אין רצון, אין ידע, אין כלום. ניסיתם פעם להפריד חתול מיוחם מחתולה מייללת? תנסו. בהצלחה. ברגע שמתעורר הדחף, שום דבר לא יעצור אותו, את זה כבר הבנו, וחבל להילחם בזה. לא יעזור.

אז מה כן יעזור?

או.

ואמות, ואמשיך ללכת

הנה כמה דברים שכבר משנים את חיי: א. אני לא מתווכחת עם בינג' או מייסרת את עצמי. אני מבינה שבינג' זה געגוע ורצון להרגיש טוב יותר ב. אני יוצאת להליכות (בלי דה-נירו) גם אחרי שגמרתי לבד מגש פיצה משפחתית. אלתרמן כבר כתב פעם, "ואמות, ואמשיך ללכת". הבנתם? ג. מכריחה את עצמי להקשיב לסרטון ביום. שינוי התנהגותי לא קורה בן לילה, צריך לעזור לו. ד. מתחילה ליישם את מה שהמאמן אביב גיל מ"המאבק לשחרור", מכנה: צומות לסירוגין. (שנייה, מסבירה).

כשאני מדברת עם אנשים שהצליחו לנטרל את השעבוד לסוכר, ויש כאלו - אני מבינה שהם מקשיבים הרבה יותר טוב לגוף שלהם. "בא לי משהו מתוק", הופך להיות משהו שקורה להם אחת לעשר פעמים, במקום תשע. הגוף יודע הכי טוב מתי הוא רעב, איזה אוכל עושה לו רע, מה מנפח אותו, מה גורם לו לעצירות או לכאב ראש, ומה עושה לו תחושת קלילות. אם מתחילים להקשיב לו, מתפוגג גם הערפל סביב נקודת השובע. (או במילים שלי: אני מפוצצת).

"צום נתפס כהרעבה, כתענית וכסבל" אומר המאמן אביב גיל, "אבל הרבה מאתנו עושים את זה גם ככה". בחור מקסים גיל, באמת, לא בציניות. השאלה היא, אביב, האם אתה מבין שאיך שאתה אומר את המילה "צום", אני שומעת רומאים בשער, קריאות קרב של שבט האפאצ'י, מצור על ירושלים, אמהות אוכלות בשר ילדיהם, מחסני תבואה נשרפים, בית המקדש נחרב (עם זה דווקא אין לי בעיה. פחות חיות חסרות ישע נרצחות), רעב, צמא, מדבר, עמלק, מגפות. הצילו.

שש עשרה שמונה- זו הנוסחה, אבל היא גמישה. אפשר גם ארבע עשרה עשר. מה זה אומר? להאריך את זמן הלילה, הזמן שרובנו בדרך כלל (חוץ ממני) לא אוכלים אלא ישנים - עד כמה שאפשר לבוקר המאוחר, עם דילוג על ארוחת הבוקר. כמובן, וזה כמובן גדול - בתנאי שאנחנו לא רעבים.

לאכול בלילה ולצום למחרת. שיטה שפחות מומלצת(צילום: shuttrtstock)

ומה עם אנשים כמוני שאוכלים בלילה?

כלל הזהב של השיטה הוא להשתדל לא לאכול בלילה. פה חברים, אין לי בשורה. בחיים שלי, הלילה הוא חגיגות. איך מפסיקים את זה? המאמנים חוזרים ואומרים: עובדים קשה על השינוי ההתנהגותי, מקשיבים לסרטונים, עושים עבודה, מנהלים יומן אכילה.

מעריצה את אלו שמצליחים, באמת. אצלי בראש, השזלונג הוא מסעדה. גיל מבקש להפסיק לאכול שעתיים שלוש לפני השינה, אבל מה עושה אישה כמוני, שנרדמת תוך כדי לעיסה? אני מנסה לעשות אתו עסקה: אני אוכל כל הלילה, ולמחרת אצום כמה שיותר. הוא לא נופל בפח. זה לא יעיל באותה המידה. פאק.

אז מה הכי שווה לעשות כדי להימנע מהיפוגלקמיה? לנסות את השיטה הזו, צומות לסירוגין. למה? כי היא נותנת פייט מצוין לדחף הפיזיולוגי. "כל המהות מאחורי השיטה הזו", מסביר אביב, "היא לנטרל את הורמון האינסולין שיצא מכלל שליטה בגלל תעשיית הסוכר. אנחנו יודעים שרמות סוכר גבוהות בדם מסוכנות מאד לבריאות שלנו וכאן מגיע האפקט של הצום. ברגע שאתה מושך את הלילה לתוך הבוקר בלי לאכול, הגוף נכנס סוף סוף למצב קטאבולי - במקום לצבור ולאגור סוכרים בדם, הוא עסוק בתהליך של ניקוי, פירוק ושחרור רעלים". ולא, אי אפשר להפוך את היוצרות. לצום כל היום ולאכול כל הלילה. שאלתי. אוף.

הקסם לא קורה בבת אחת. צום לסירוגין הוא עוד כלי, חזק אמנם, שאם נשכיל להשתמש בו בנוסף לדיוקים רגשיים במסגרת תהליכים לשינוי התנהגותי - הוא יעשה את העבודה, אבל הוא לא יעבוד לבד. צריך לשלב אותו עם שאר הכלים. נו, מה.

אין דבר כזה "תזונה מנקה"

מכירים אנשים שנעלמים להם לעשרה ימים לסדנת מיצים? סדנת ניקוי? הם שותים שם שייקים של דשא, מתרגלים יוגה, ואוכלים פשטידות של עלים. באופן אישי הרעיון הזה מעורר בי חלחלה. זה דרגה אחת לפני לשלוח אותי לויפאסנה. לא סותמת את הפה, מה לא ברור. או מדברת, או אוכלת, או שניהם.

אביב מסביר שלא צריך לנסוע רחוק בשביל זה. הגוף שלנו מנקה את עצמו כשרק נותנים לו. תמיד טוב לשתות ויטמינים ומינרלים ולחזק את הגוף, אבל בכל מה שקשור בניקוי, אין שיטת קסם ואין דבר כזה, תזונה מנקה. "רוצים לנקות? תצומו" הוא אומר. "צומות לסירוגין זה אורח חיים שמאפשר לגוף את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב לבד. תסגרו רגע את הפה וכשתפתחו אותו, תאכלו תזונה קצת פחות "מלכלכת" ואז לא יהיה לו הרבה לנקות".

נשמע הגיוני. עכשיו צריך לנטרל את המחשבה על צום, כי היא ישר עושה אותי יותר רעבה. מותר לשתות: קפה, תה, מים, סודה. ללא חלב וללא המתקה. אסור לשתות: משקאות מתוקים ומוגזים. פאנטה, זירו, ספרייט - כל אלו מעודדים הפרשת יתר של אינסולין בגוף.

שבוע חדש לפני. שתי מילים שכבר לא כל כך מפחידות אותי: צום לסירוגין. האם אצליח לסגור את הפה? חכו.

נחמה שירלי פרקש היא מרצה ומאמנת מוזיקלית