האייתוללה ש"טעה בגדול": עלי חמינאי, מנהיג איראן שמתחבא בבונקר

באפריל אשתקד, מיד לאחר המתקפה הראשונה אי-פעם משטחה של איראן נגד ישראל, הצהירו גורמים בטהרן כי המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית עלי חמינאי שינה את האסטרטגיה מול מי שהוא נוהג לכנות "השטן הקטן" (אל מול "השטן הגדול" אמריקה): מעתה, כך אמרו, עקרון "הסבלנות האסטרטגית" שהנהיג במשך שנים כבר אינו בתוקף – וכעת תפעל טהרן להשיג "הרתעה גדולה יותר" מול ישראל. 
 חמינאי בהלוויה של הנייה

10  צפייה בגלריה 
חמינאי, והטילים של איראן. הסבלנות האסטרטגית שונתה להרתעה - שנכשלה(צילום: AFP, shutterstock)
אבל האסטרטגיה החדשה של חמינאי, ששולט באיראן יותר מ-35 שנה ביד קשה ואכזרית – אך מדודה ולעיתים פרגמטית – נכשלה. ישראל הגיבה אז והגיבה גם אחרי המתקפה האיראנית השנייה באוקטובר, וכעת מכה במשטר האייתוללות במבצע "עם כלביא", שנפתח במתקפת פתע שבה חוסלו רבים מיועציו הקרובים של חמינאי, ושבו השיגה ישראל שליטה מוחלטת בשמי טהרן ומפציצה עוד ועוד יעדים בניסיון להסיר את איום הגרעין ואת איום הטילים הבליסטיים. איראן אומנם מגיבה במטחי טילים שחוללו הרס רב בארץ, אבל לא מצליחה לגרום לפי שעה נזק ברמה אסטרטגית או לבלום את המתקפות הישראליות. 
חמינאי בן ה-86, שממילא אינו בקו הבריאות וכבר שנים שבאיראן ומחוצה לה תוהים מי יירש אותו, מתחבא כעת לפי הדיווחים בבונקר בטהרן יחד עם בני משפחתו, וגם ראשו עשוי להיות על הכוונת: ישראל הכחישה דיווחים אמריקניים שהייתה לה תוכנית לחסל את חמינאי בתחילת המבצע ושהנשיא דונלד טראמפ הטיל על כך וטו, אבל בהמשך איימה מפורשות על חייו – וכך גם טראמפ עשה. "אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא. הוא מטרה קלה, אבל בטוח שם – אנחנו לא הולכים להוריד אותו (להרוג!), לפחות לא כרגע", צייץ.
 חמינאי בוכה ב-2020, בטקס הלווייתו של מקורבו קאסם סולימאני

החיסולים של הצמרת הצבאית והמודיעינית באיראן, רבים מהם מקורביו של חמינאי שעימם הרבה להתייעץ בבואו לקבל החלטות גורליות, הותירו אותו מבודד יותר מתמיד – וגורם שמשתתף בפגישות עימו אמר השבוע לסוכנות הידיעות רויטרס כי בעקבות זאת ישנו סיכון גדול ל"מיסקלקולציה", כזו שעלולה לערער את היציבות בתוך איראן – כלומר לפגוע בשרידות המשטר. זוהי מטרת-העל של חמינאי, בן טיפוחיו של מייסד הרפובליקה האיסלאמית ומנהיג המהפכה ב-1979, האייתוללה רוחאללה חומייני. 
"משחק האיזון" העדין הגיע לסוף
חמינאי, שבחירתו כיורש של חומייני ב-1989 עוררה לא מעט התנגדות בשל מעמדו הנחות יחסית בסולם הדרגות הדתי-שיעי באותה עת, הצליח מאז להדק את אחיזתו במוסדות השלטון בטהרן תוך דיכוי אכזרי של מחאות מתנגדיו – והקים "ציר התנגדות" אזורי כמשקל נגד לארה"ב וישראל, באמצעות מימון מיליציות ומחבלים ברחבי המזרח התיכון. אולם הציר הזה התמוטט ב-20 החודשים שחלפו מאז טבח 7 באוקטובר שביצע חמאס, אחד מאותן "זרועות תמנון" של טהרן, וכעת זו מוצאת עצמה לבד במערכה – כשחמאס נאבק על שרידותו בחורבות של עזה, כשחיזבאללה שנכתש בלבנון ואיבד את מנהיגו חסן נסראללה בוחר לשבת בצד – וכשמשטר אסד בסוריה כבר לא קיים. 
חמינאי בנאום השבוע מהבונקר, שבו הבטיח: "לעולם לא ניכנע"
חמינאי אומנם נדחק לפינה, אבל מבטיח שאיראן "לעולם לא תיכנע". המדיניות המאופקת שהוביל לאורך רוב שנות שלטונו, שיש המתארים כ"משחק איזון" עדין שמטרתו הייתה מצד אחד לייצא את המהפכה האיסלאמית אל מחוץ לגבולות איראן ומאידך להימנע ככל האפשר מעימות ישיר עם אויבותיה, הגיעה לסיומה – וכעת הוא מוצא עצמו תחת הפצצות בלתי-פוסקות שעשויות להביא לא רק לסופו שלו, אלא של המשטר כולו. "הוא התפאר בכך שהצליח להרחיק עימותים מגבולות איראן מאז שעלה לשלטון ב-1989", מציין ג'ייסון ברודסקי, מנהל מכון המחקר האמריקני United Against Nuclear Iran, "והמשמעות היא שהוא טעה בצורה חמורה בשיקול הדעת".
חמינאי נולד ב-6 באוגוסט 1939, שני מבין שמונה ילדים, למשפחה דתית וענייה במשהד, עיר בצפון-מזרח איראן שנחשבת לאחת הערים הקדושות לפלג השיעי באיסלאם. הוא צעד בעקבות אביו והתחנך במוסדות דתיים: תחילה עבר לעיר נג'ף בעיראק, עיר קדושה נוספת לשיעים, אבל בהמשך חזר לאיראן והתחנך בעיר קום, מרכז תאולוגי-שיעי גדול שבו היה לחניכו של האייתוללה חומייני, מי שהוביל את האופוזיציה השמרנית-דתית לשלטונו החילוני של השאה מוחמד רזא פהלווי.
חמינאי היה אומנם חובב של ספרות מערבית בצעירותו, בפרט של סופרים כמו ויקטור הוגו וג'ון סטיינבק, אבל אין לטעות באידאולוגיה הקיצונית-דתית שלו: כמו רבים באותה עת הוא רחש שנאה יוקדת למערב, בין היתר בעקבות ההפיכה ב-1953 בהובלת ה-CIA נגד ממשלתו של מוחמד מוסאדק, שפעל להגביל את השליטה המערבית במאגרי הנפט של איראן – מהפכה שחיזקה את כוחו של השאה, אבל השניאה אותו בעיני צעירים איראנים רבים. 
קורא ספרות מערבית, אבל שונא את המערב. חמינאי בצעירותו, בהפגנה באיראן בשנות ה-70
חמינאי שאב את השראתו מאידאולוגיות אנטי-קולוניאליסטיות הקוראות לטהר את איראן מ"המערביות" שדבקה בחברה האיראנית, נפגש עם הוגי דעות שביקשו לשלב בין מרקסיזם לאיסלאמיזם, ואף תרגם לפרסית את כתביו של סייד קוטב המצרי, הוגה דעות קיצוני ובולט בתנועת האחים המוסלמים. חמינאי, כמו אנשי דת רבים נוספים באותה עת, היה מעורב הרבה יותר בפעילות פוליטית מאשר בחינוך ברזי התאולוגיה השיעית, וכפעיל צעיר השתתף בשלל הפגנות נגד השאה.
השהיד החי, עם יד משותקת
הוא שמר על קשר הדוק עם פטרונו חומייני גם אחרי שזה הוגלה מאיראן בשנות ה-60, והמשיך להפיץ בהיעדרו מסרים מהפכניים-קיצוניים נגד משטר השאה, ארגן הפגנות ונשלח למשימות סודיות מטעמו של חומייני. בגין פעילות זו נכלא לפי הביוגרפיה הרשמית שלו שש פעמים, ועבר עינויים. עד היום מוצג במוזיאון "אבראת" בטהרן, שבתקופת השאה שימש ככלא לאסירים פוליטיים, התא שבו הוחזק חמינאי. "השאה רצה לשבור אותו, אבל אלוהים רצה אותו כרַהבּר ('המנהיג' בפרסית)", אמרו במוזיאון שמפעיל משטר האייתוללות – משטר שבעצמו כולא המוני מתנגדי משטר בתנאים אכזריים. 
חמינאי (באמצע) יושב למרגלות כיסאו של המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה האיסלאמית, חומייני, בטקס השבעתו של חמינאי לנשיא ב-1981
למרות הרדיפה מצד שירותי הביטחון של השאה, חמינאי המשיך בפעילותו הפוליטית והיה מהדמויות הבולטות במחאה שפרצה ב-1978 – והביאה בינואר 1979 לבריחתו של השאה מהמדינה, ולחזרתו מהגלות של חומייני. במהפכה האיסלאמית שהגיעה מיד לאחר-מכן, ושבה תפסו האייתוללות את השלטון ודחקו ממנו את הפלגים הליברליים-דמוקרטיים שהשתתפו במחאה, הפך חומייני למנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית – תאוקרטיה דתית אוטוריטרית שבחוקה האיסלאמית שלה עוגנה תפיסת "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" ("שלטון חכמי ההלכה") שגיבש חומייני, גישה הגורסת שאת השלטון צריכים להוביל אנשי הדת עצמם. 
חמינאי היה מבין יועציו הקרובים של חומייני, וטיפס במהרה בסולם הדרגות במשטר החדש: הוא כיהן זמן קצר כסגן שר ההגנה, ובהמשך מונה לאימאם תפילות יום השישי בטהרן – תפקיד שבו הוא מחזיק עד עצם היום הזה. ביוני 1981 היה יעד לניסיון התנקשות של ארגון מתנגדי המשטר "מוג'אהדין חלק", שביצע שלל פעולות טרור בעשור ההוא: במהלך נאום שנשא במסגד בטהרן התפוצץ מכשיר הקלטה ממולכד, וחמינאי שנפצע קשה איבד מאז את היכולת להזיז את ידו הימנית. "אני לא צריך את היד, מספיק אם המוח והלשון עובדים", אמר בזמנו על ניסיון החיסול, שבעקבותיו צמחה לו תדמית של שורד, מעין "שהיד חי" של המהפכה האיסלאמית. 
ידו הימנית משותקת מאז. חמינאי במיטת בית החולים, אחרי ניסיון חיסול עם מכשיר הקלטה ממולכד
בהמשך אותה שנה נבחר חמינאי לנשיא – בשיטת הבחירות הלא-דמוקרטית שמונהגת על-ידי משטר האייתוללות, שיטה שבה לא מורשה להתמודד כל מי שנתפס כאיום על עתיד המהפכה, והמועמדים נדרשים לקבל אישור מ"מועצת שומרי החוקה", שחבריה ממונים באופן ישיר או עקיף על-ידי המנהיג העליון. כנשיא היה חמינאי מבין מקבלי ההחלטות המרכזיים במלחמה העקובה מדם מול עיראק של סדאם חוסיין, שבה נהרגו יותר ממיליון איש, וכבר אז החל לטפח קשרים הדוקים עם משמרות המהפכה, הצבא המקביל לצבא הרשמי, שנתון לשליטה ישירה של המנהיג העליון ושכוחותיו זוכים לעדיפות בהקצאת משאבים וכלי נשק. הקשרים הללו היו קריטיים עבור חמינאי כשירש את חומייני. 
תאונה של ההיסטוריה
חומייני הלך לעולמו ב-1989, ולא הותיר אחריו יורש ברור: שנים לפני כן בחר באייתוללה חוסיין עלי מונתזרי כיורש מיועד, אבל הוא הדיח אותו אחרי שזה גינה את ההוצאות ההמוניות להורג של אסירים פוליטיים. חמינאי, שהיה אז בן 50, כלל לא עמד בקריטריונים שנקבעו בחוקה האיסלאמית: החוקה דרשה שלתפקיד ייבחר רק מי שמחזיק בתואר הדת השיעי הבכיר "מרג'ע תקליד", וחמינאי שקיבל אותו רק שנים לאחר-מכן נתפס אז כזוטר יחסית בהיררכיה של פוסקי ההלכה השיעים. 
שער "ידיעות אחרונות" מיוני 1989 על מינויו של חמינאי למנהיג העליון(צילום: ידיעות אחרונות)
הוא נבחר לפי ההערכות על-ידי "מועצת המומחים" (גוף נוסף במנגנון השליטה המורכב של המשטר, שאחראי על מינוי המנהיג העליון) בשל קשריו ההדוקים עם חומייני, והוא נתפס כמועמד של פשרה. העובדה שלא הייתה לו הסמכות הדתית של קודמו וגם לא הכריזמה שלו, יצרה לו אז תדמית של מנהיג חלש יחסית, ולמעשה הוא נבחר תחילה על תקן של מנהיג עליון בפועל, ומונה לתפקיד באופן קבוע רק אחרי שהחוקה שונתה כדי להסיר את הקריטריון הדורש החזקה בתואר מרג'ע תקליד. 
חרף חולשתו הראשונית, הצליח חמינאי להדק את אחיזתו במוקדי הכוח השונים, בעיקר דרך שליטה הדוקה שלו במשמרות המהפכה והבסיג', מיליציה צבאית-למחצה של מאות אלפי מתנדבים – ובהוראתו שירותי הביטחון רדפו את מתנגדיו, כשגם משוררים שבעבר חמינאי סיפר כי העריץ נפלו קורבן למאמצי הדיכוי הללו. אפילו האייתוללה מונתזרי, אותו אחד שהיה יורשו המקורי של חומייני, הושם במעצר בית כשהעז להטיל ספק בסמכותו של המנהיג העליון. "תאונה של ההיסטוריה", כך מתאר קרים סנדג'פור מקרן קרנגי לשלום בינלאומי, "הפכה נשיא חלש למנהיג עליון חלש – שהפך לאחד מחמשת האיראנים החזקים ביותר ב-100 השנים האחרונות".
חמינאי עם כאפייה, במפגש עם חיילים ב-1988. "תאונה היסטורית" הפכה אותו לשליט הבלתי מעורער
לכוחו האדיר באיראן תרמה גם שליטתו הישירה בתאגיד הממשלתי "סֶתָאד", שהוקם כדי לנהל אלפי נכסים שהוחרמו במהלך המהפכה האיסלאמית. בתחקיר של רויטרס מ-2013 נחשף כי הארגון הזה צמח לאימפריה כלכלית בשווי של עשרות מיליארדי דולרים, השולטת בחלקים נרחבים בתעשייה האיראנית – תוך תפיסה שיטתית של נכסים של אזרחים, בהם בני מיעוטים דתיים ואנשי עסקים שחיים בחו"ל. חמינאי מקפיד אומנם להציג תדמית של מנהיג צנוע שחי חיי פרישות, אבל מבקריו מפקפקים בטענה הזו. אף שבתחקיר של רויטרס לא נמצאו ראיות שהכספים מהתאגיד עוברים אל כיסו הפרטי, הוא עצמו מתגורר עם משפחתו במתחם גדול ברחוב פלסטין בטהרן, שבו מועסקים מאות עובדים. לפי דיווח ב"טלגרף" הבריטי מהעשור שעבר, מימון המתחם הזה מגיע מכספי תאגיד "סתאד".  
מהפכנות, גמישות, אכזריות
המנהיג העליון הוא המפקד של הכוחות המזוינים של איראן ושמורה לו המילה האחרונה בכל סוגיות הממשל – מביטחון, דרך כלכלה ועד סביבה – אבל לשכתו של חמינאי נודעה גם כמי שמעורבת לעיתים בקבלת החלטות סביב סוגיות מינוריות יחסית, ולא רק המרכזיות שבהן. פרשנים מחוץ לאיראן מתארים דמות של אידאולוג עקשן ביותר החושש כל העת מבגידה, חרדה שמקורה עוד בניסיון ההתנקשות בצעירותו, ועדות לכך היא אולי העובדה שמאז בחירתו למנהיג העליון – הוא מעולם לא עזב את אדמת איראן. הביקור האחרון שלו מחוצה לה היה בצפון קוריאה, מדינה מבודדת עוד יותר מאיראן, כשעוד היה נשיא ב-1989. 
"ניתן לומר על חמינאי שני דברים: הוא עקשן בצורה קיצונית, וזהיר בצורה קיצונית. זו הסיבה לכך שהוא נמצא בשלטון כל כך הרבה זמן", סיפר לרויטרס אלכס וטאנקה, מנהל תוכנית איראן ממכון המחקר למזרח התיכון שמושבו בוושינגטון. "יש לו נטייה להעריך בצורה טובה ולבצע ניתוח של עלות-תועלת בעניין החשוב ביותר מבחינתו – הישרדות המשטר". חמינאי הצהיר בעבר בעצמו על הגישה הפרגמטית המנחה אותו, המקבלת לעיתים פשרות – גם במחיר של עיכוב זמני בקידום האידאולוגיה האיסלאמיסטית-קיצונית שלו. 
עקשן, חרדתי – אבל גם פרגמטי לעיתים. חמינאי מתבונן במשקפת במהלך מפגן צבאי ב-2004
ב-2013, בצל שיחות הגרעין באותה עת מול ממשל אובמה בארה"ב, טבע לראשונה את המונח "גבורה גמישה". שנתיים לאחר-מכן, אחרי שהגיע למסקנה שיש לייצב את כלכלת איראן לצורך שימור שלטונו, נתן את האור הירוק להסכם הגרעין מול המעצמות – כשבתמורה להסרת הסנקציות הבינלאומיות, הסכימה איראן להגבלות על תוכנית הגרעין – אבל רק לפרק זמן מוגבל. מאז שטראמפ פרש מאותו הסכם ב-2018 נראה שרק גברה חשדנותו כלפי המערב, אבל למרות זאת באפריל השנה הוא נתן אישור לשיחות מחודשות מול אותו אדם שבו לפי הדיווחים הוא תכנן להתנקש כנקמה על ההוראה שלו, ב-2020, לחסל את הגנרל האיראני הנערץ קאסם סולימאני.
את המשברים השונים שפרצו במזרח התיכון בשני העשורים האחרונים ניצל חמינאי היטב כדי לקדם אט-אט את עקרון "ייצוא המהפכה" – משימה שאותה הטיל על סולימאני, שכמפקד כוח קודס, יחידת העילית של משמרות המהפכה האחראית על פעילותם מחוץ לגבולות איראן, סייע בהקמת ובמימון המיליציות וארגוני הטרור בעיראק, בסוריה, בתימן, בלבנון ובעזה. 
בתווך, דיכא חמינאי שלל מחאות פנימיות, החל משנות ה-90, דרך מחאת "התנועה הירוקה" של 2009 ועד למחאת החיג'אב שפרצה ב-2022. במחאות הללו ניכר התסכול הרב של המוני אזרחים איראנים מהכפייה הדתית של המשטר ומהמצב הכלכלי הרעוע, ונשמעו בהן לעיתים קריאות "מוות לדיקטטור!" שכוונו לחמינאי עצמו. משמרות המהפכה והבסיג' דיכאו את ההפגנות באכזריות רבה – עם המוני הרוגים ועצורים בכל גל מחאה. 
זרועות התמנון שעליהן השקיע מיליארדים נגדעו. חמינאי בתמונה שהופצה בעבר ובה נראה לכאורה עומד לצד בעלי בריתו הגדולים נסראללה וסולימאני - ששניהם כבר בקבר
חמינאי ובכירי המשטר מקפידים להציג את המחאות הללו כ"התערבות זרה" של אויבי איראן, ולצד הפרגמטיות שהפגין מעת לעת – במדיניות החוץ שלו נותר קבוע אחד שלעולם לא השתנה: האיבה היוקדת לישראל, "המשטר הציוני" כלשונו, שאותו הבטיח שוב ושוב להשמיד – יעד שאותו פעל ליישם עם הקמת אותו "ציר התנגדות" של מיליציות חמושות ופיתוח תוכניות הגרעין והטילים של איראן. הגישה האנטי-ישראלית שלו מהולה באנטישמיות, ובשנת 1994 תיאר למשל את הקמת המדינה היהודית כך: "הם אספו אנשים רשעים מכל רחבי העולם והקימו משהו הקרוי האומה הישראלית. האם זו אומה? כל היהודים הרעים והרשעים נאספו שם. אלה שבאו לישראל הם גנבים ורוצחים רודפי בצע, רשעים ורעים, שנאספו מכל העולם".
בדרך החוצה, בלי יורש ברור
למרות התקווה שהביעו בירושלים שהמבצע כעת נגד איראן יעודד את הפלת משטר האייתוללות, לפי שעה לא נראות הפגנות משמעותיות באיראן – ויש הסבורים שהמתקפה רק תסייע לחמינאי לגבש סביבו תמיכה אל מול אויב חיצוני. ועדיין, בקרב איראנים רבים – בתוך איראן ומחוצה לה, רבים מייחלים לחזרה לשלטון חילוני ודמוקרטי. רזא פהלווי, בנו של השאה שהודח במהפכה של 1979, הביע השבוע ביטחון ש"תהליך הקריסה" של המשטר הוא בלתי ניתן להפיכה – וקרא לאיראנים להתקומם נגד חמינאי, אותו תיאר כ"עכברוש מבוהל" שמיהר להתחבא מתחת לאדמה אחרי ש"איבד שליטה על המצב". 
בין אם התקוות הללו יתממשו או יתבדו, שלטונו של חמינאי המזדקן מתקרב ממילא אל קיצו, וכבר ב-2007 נפוצו שמועות על בריאותו הלקויה כאשר לא הופיע בציבור במשך כמה שבועות. ב-2014 עבר ניתוח בערמונית, וב"לה פיגארו" הצרפתי דיווחו כי על פי גורמי מודיעין מערביים הוא לקה בסרטן הערמונית. ב-2022 עבר ניתוח נוסף, הפעם לטיפול בחסימת מעיים, וב"ניו יורק טיימס" דיווחו כי מצבו אז הידרדר עד כדי שהוגדר אנוש. 
חמינאי מול המוני תומכים ב-2017. הוא ממילא בדרך החוצה(צילום: AFP)
"חמינאי נמצא בשלהי שלטונו, וכעת כבר חלק נכבד מהניהול היום-יומי לא נתון לשליטתו אלא לפלגים שונים הנאבקים על העתיד", אמר לסוכנות הידיעות AFP אראש עזיזי, חוקר מאוניברסיטת בוסטון. "התהליך הזה כבר החל, והמלחמה הנוכחית רק מאיצה אותו". כמו קודמו חומייני, גם חמינאי לא הציב יורש ברור: בעבר נראה היה הוא כי מטפח לתפקיד את הנשיא לשעבר איברהים ראיסי, אבל זה נהרג בהתרסקות המסוק בשנה שעברה. 
בין השמות שמוזכרים כעת נמנה גם בנו השני של חמינאי, מוג'תבא בן ה-55, שב-20 השנים האחרונות הפך לדמות מרכזית באיראן – וכמו אביו יצר קשרים קרובים עם משמרות המהפכה. יש פרשנים הסבורים כי חמינאי עצמו לא יתמוך בהעברת השלטון לבנו, כיוון שמדובר לדבריהם מדובר ברעיון המנוגד לאיסלאם ומזכיר מלוכה.