שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    שנה אחרי המהומות באיראן: לאן נעלמה המחאה?

    כשגל המחאה שטף את טהרן האמינו רבים שמשטר האייתוללות הגיע לקיצו. איראנים שחוו את המהומות על בשרם מספרים ל-ynet על רגעי האימה, מנסים להבין מה השתבש, ושואלים את השאלה הגדולה: המחאה הסתיימה או שהיא רק התחילה?

    פרהאד (שם בדוי), בן 26, כבר לא חי יותר באיראן. העיתונאי הצעיר, שפרסם דברי ביקורת על הממשל, נאלץ לברוח מציפורני המשטר אחרי המהומות שפרצו באיראן בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות. שנה אחרי אירועי הדמים, הוא כבר לא חושש לספר על חוויותיו, אפילו לכלי תקשורת ישראלי. "באותם ימים פחדתי לדבר, אבל עכשיו אני כבר לא שם", אמר ל-ynet. "עכשיו אני כבר לא מפחד". 

     

    אירועי הקיץ שעבר הדהימו את העולם כולו, כשמאות אלפי איראנים יצאו לרחובות ומחו על זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. אולם עד מהרה, הדיכוי האכזרי מצד כוחות הביטחון, שכלל ירי לעבר מפגינים ומעצרים נרחבים, הבהיר לכולם שהשלטונות נחושים לשמור על כוחם, גם במחיר הרג אזרחים ברחובות.

     

    "הבית שלנו היה קרוב לאזור המהומות", מספר פרהאד ממקום מחבואו. גם בטורקיה, לדבריו, הוא לא חש בטוח. הוא טוען שסוכני המשטר האיראני לא מהססים לרדוף מתנגדים גם מעבר לגבולות המדינה.

     

    בסיפורו של פרהאד מגולם סיפור המחאה העממית ששטפה את איראן במשך שבועות ארוכים ודעכה בהדרגה: צעיר איראני משכיל המתעב את השלטון האיסלאמי, וראה בבחירות לנשיאות הזדמנות מושלמת למהפכה אמיתית - אך לבסוף מצא עצמו נרדף, חבול וחושש לחייו, כמו עיתונאים ופעילים פוליטיים רבים.

     

    כרוניקה של דיכוי

    ב-12 ביוני 2009 נבחר מחמוד אחמדינג'אד לכהונה שנייה כנשיא, אחרי שגבר על כמה מועמדים רפורמיסטים ובראשם מיר חוסיין מוסווי. טענות האופוזיציה לזיופים נרחבים הציתו את גל המחאה ההמונית שגלש במהרה לפסים אלימים. 70 או 36 בני אדם נהרגו, תלוי למי מאמינים: לאופוזיציה או לממשלה. אלפי פעילי אופוזיציה נעצרו, ולפחות חמישה מהם נידונו למוות.

     

    "השלטונות נתנו למוסווי להשתתף בבחירות כדי שאחוז ההצבעה יעלה, וכדי שלא יגידו שאף אחד לא השתתף והיו זיופים", אומר פרהאד, שיודע היטב כיצד עובדת שיטת הזיופים ברפובליקה האיסלאמית, משום שראה אותה בפעולה. "בבחירות הקודמות עבדתי בשביל אחד המועמדים. בסיבוב השני הם שלחו את אנשי משמרות המהפכה והמשפחות שלהם להצביע, פעם אחת בלי תעודת זהות ופעם אחת עם - כדי שאחמדינג'אד ייבחר. וזה מה שקרה".

     

     אלימות ברוטלית. שוטרים מכים מפגינים, 14 ביוני 2009

     

    אבל מאמצי המשטר להסתיר ולצנזר את האלימות הברוטלית התבררו כחסרי סיכוי, לנוכח היקף השימוש של המפגינים באינטרנט, כדי לספר לעולם את הזוועות שהם חווים. הסרטונים והמסרים שהציפו אתרים כמו יוטיוב וטוויטר חשפו את המראות הקשים, הסרטון שזכה לתהודה הרבה ביותר הוא זה שתיעד את הריגתה של הצעירה נדא אקא-סולטן, שהפכה בן רגע ל"פני המאבק".

     

    "ברחובות טהרן פעלו יחידות מיוחדות נגד הפגנות שעקבו אחרי אנשים כשהן מצוידות ברובי צבע", משחזר פראהד את הרגעים הקשים. "כשהמפגינים נפצעו מהמכות והתחבאו בבתי חולים, השוטרים עקבו אחריהם לשם". לדבריו, חברות הביטוח הרפואי אף קיבלו הוראה מהשלטונות "לא לתת תרופות או לטפל במפגינים שנפצעו".

      

    אופוזיציה אחת, הרבה מטרות

    הציפיות הגדולות מתנועת המחאה הרפורמיסטית נגמרו במפח נפש, והמפגינים שהקיזו דם בניסיון לחולל שינוי מהותי נותרו עם שאלה אחת: מה השתבש? "הבעיה עם התנועה הירוקה, לדעתי, היא מחסור באסטרטגיה ברורה ובמטרות, ומחסור בהנהגה מרכזית", אומרת ל-ynet גולנז אספנדיארי, עיתונאית איראנית בת 39 שעזבה את מולדתה לפני כעשור.

     

    פרהאד מסכים: "יש פתגם בפרסית הגורס שאם שני טבחים מכינים מרק, או שהוא ייצא בלי מלח או שהוא ייצא מלוח מדי. התנועה הירוקה התחילה את דרכה בלי מנהיג ברור - ותוך רגע נהיו לה יותר מדי". הוא מונה את שמותיהם של מוסווי ומהדי כרובי שלא השכילו לנצל את התמיכה ההמונית ולהשמיע קול ברור ומאוחד.

     

    אולם הבעיה לא נעוצה אך ורק בהנהגה. האופוזיציה האיראנית למעשה מורכבת מערב רב של דעות ועמדות, ולכן מטרותיה לא ברורות לעצמה ולתומכיה. "חלק אומרים שצריך להפיל את המשטר וחלק אומרים שצריך לפעול מתוכו. אלו שתי אסטרטגיות מנוגדות לחלוטין".

     

    רז צימט, חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, מצביע אף הוא על הנהגה לקויה, וטוען שהטעות שלה היתה שלא פנתה לנושאים החשובים לאוכלוסייה עצמה. "כשהאזרח האיראני הממוצע קם בבוקר, מה שמעניין אותו זה הכלכלה. האופוזיציה לא השכילה לעשות שימוש במשבר הכלכלי-חברתי הקיים באיראן, והתמקדה בזיוף תוצאות הבחירות".


    האייתוללות לא הצליחו לצנזר. דיכוי אזרחי (צילום: AP)

     

    הגולים האיראנים סבורים שלא מעט מן האשמה בכישלון רובצת גם על כתפי המערב, שזכה בהזדמנות פז לסייע להתמוטטות של משטר קיצוני ומסוכן - אך לא נקף אצבע. איראנים רבים תלו תקוות בנשיא ארצות הברית הטרי, ברק אובמה, אך זה הגיב מעט מדי ומאוחר מדי. גם שאר מעצמות המערב, כמו צרפת, בריטניה וגרמניה, וכן האו"ם הסתפקו בתגובות פושרות וצעדים סמליים.

     

    "התנועה הירוקה הצליחה להכניס את המשטר האיראני למגננה, והראתה לעולם שאיראן היא לא רק אחמדינג'אד", אומרת אספנדיארי, המסקרת את איראן מוושינגטון עבור האתר "רדיו פרדא". "הבטיחו לירוקים שיוכלו להחליף את המשטר, אבל שום מהפכה לא השיגה כלום בלי תמיכה ישירה של זרים, ואף אחד לא תמך בתנועה הירוקה", רוטן פרהאד.

     

    תחילתו של הסוף

    שנה חלפה מאז המהומות, וניתן לקבוע שמשטר האייתוללות הצליח, לפחות בטווח הקצר, להכיל את האירועים ולהשתיק את קולות המחאה. אולם למרות הדיכוי, המעצרים הנרחבים שטרם פסקו וההוצאות להורג של פעילי אופוזיציה, נראה שיש לו עדיין ממה לחשוש בטווח הרחוק. איראן השתנתה, ואכזריות המשטר ודיכוי האזרחים נחשפו בפני העולם כולו. תובנה זו לא נעלמה גם מעיניהם של מקבלי ההחלטות בטהרן, שכעת ערוכים להתמודד טוב יותר עם הניסיון הבא לערער את מעמדם.

     

    לדעת צימט, הנושא שעלול להצית גל מחאה נוסף הוא הכלכלה. "איראן היא כלכלה חולה, וזה יהיה הנושא המרכזי בשנים הקרובות. עתיד המשטר תלוי במידה רבה ביכולתו לפתור את הבעיות הכלכליות, שכרגע נראה שהן חסרות פיתרון". אם לסבב האחרון של הסנקציות תהיה השפעה כלשהי, גם זה צפוי להעמיק את מצוקת המשטר.  


    המחאה הבאה בדרך? הפגנה בבירה, 19 ביוני 2009 (צילום: AP)

     

    פרהאד, שחווה את הדיכוי האכזרי על בשרו, מתקשה לשמור על אופטימיות. "אם התנועה הירוקה תמשיך במסלול הזה ותחזור על אותן סיסמאות, היא תיחלש מדי יום, כי חילוקי הדעות בתוך התנועה הם רבים. כבר אין אפילו ציפיות ממוסווי, כי חוץ מפרסום גילויי דעת הוא לא עושה כלום".

     

    לפני ארבעה שבועות בדיוק נלקחו חמישה פעילי אופוזיציה אל הגרדום בכלא אווין הידוע לשמצה בטהרן. הוצאתם להורג, חודש לפני יום השנה לבחירות, היתה סימן לכך שהשלטונות עדיין שוקדים על דיכוי מתנגדי המשטר.

     

    אספנדיארי, כמו גולים איראנים רבים, מאמינה שהמיליונים שיצאו לרחובות לאחר הבחירות בשנה שעברה לא יישבו בשקט עוד זמן רב. "אשה אחת בטהרן אמרה לי לאחרונה שבאמצעות המעצרים וההוצאות להורג השלטונות האיראניים חופרים את קברם במו ידיהם".

     

    העיתונאית הגולה מתעקשת שהיא אינה אופטימית חסרת תקנה ושעדיין לא ניתן להעריך את עומק השינוי שהתחולל באיראן מאז 12 ביוני 2009. "זה הולך להיות קרב ארוך וקשה, אבל אני חושבת שהמחאה היתה תחילת הסוף של הרפובליקה האיסלאמית. המנהיג העליון (האייתוללה עלי חמינאי) איבד את הלגיטימציה, וכך גם המשטר האיסלאמי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קיוו לשינוי. המפגינים בטהרן
    צילום: חאמד סאבר
    הנהגה לא מאוחדת. מוסווי
    צילום: רויטרס
    המשטר הגיב באכזריות
    צילום: AP
    סמל המאבק. נדא
    צילום: AFP
    שרדו. אחמדינג'אד לצד תמונת חמינאי
    צילום: רויטרס
    תגובה פושרת. מנהיגי המערב
    צילום: AFP
    עדיין אופטימית. אספנדיארי
    מומלצים