שנה אחרי המהומות באיראן: לאן נעלמה המחאה?

פרהאד (שם בדוי), בן 26, כבר לא חי יותר באיראן. העיתונאי הצעיר, שפרסם דברי ביקורת על הממשל, נאלץ לברוח מציפורני המשטר אחרי המהומות שפרצו באיראן בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות. שנה אחרי אירועי הדמים, הוא כבר לא חושש לספר על חוויותיו, אפילו לכלי תקשורת ישראלי. "באותם ימים פחדתי לדבר, אבל עכשיו אני כבר לא שם", אמר ל-ynet. "עכשיו אני כבר לא מפחד". 

אירועי הקיץ שעבר הדהימו את העולם כולו, כשמאות אלפי איראנים יצאו לרחובות ומחו על זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. אולם עד מהרה, הדיכוי האכזרי מצד כוחות הביטחון, שכלל ירי לעבר מפגינים ומעצרים נרחבים, הבהיר לכולם שהשלטונות נחושים לשמור על כוחם, גם במחיר הרג אזרחים ברחובות.

"הבית שלנו היה קרוב לאזור המהומות", מספר פרהאד ממקום מחבואו. גם בטורקיה, לדבריו, הוא לא חש בטוח. הוא טוען שסוכני המשטר האיראני לא מהססים לרדוף מתנגדים גם מעבר לגבולות המדינה.

כרוניקה של דיכוי

ב-12 ביוני 2009 נבחר מחמוד אחמדינג'אד לכהונה שנייה כנשיא, אחרי שגבר על כמה מועמדים רפורמיסטים ובראשם מיר חוסיין מוסווי. טענות האופוזיציה לזיופים נרחבים הציתו את גל המחאה ההמונית שגלש במהרה לפסים אלימים. 70 או 36 בני אדם נהרגו, תלוי למי מאמינים: לאופוזיציה או לממשלה. אלפי פעילי אופוזיציה נעצרו, ולפחות חמישה מהם נידונו למוות.

"השלטונות נתנו למוסווי להשתתף בבחירות כדי שאחוז ההצבעה יעלה, וכדי שלא יגידו שאף אחד לא השתתף והיו זיופים", אומר פרהאד, שיודע היטב כיצד עובדת שיטת הזיופים ברפובליקה האיסלאמית, משום שראה אותה בפעולה. "בבחירות הקודמות עבדתי בשביל אחד המועמדים. בסיבוב השני הם שלחו את אנשי משמרות המהפכה והמשפחות שלהם להצביע, פעם אחת בלי תעודת זהות ופעם אחת עם - כדי שאחמדינג'אד ייבחר. וזה מה שקרה".

 אלימות ברוטלית. שוטרים מכים מפגינים, 14 ביוני 2009

אבל מאמצי המשטר להסתיר ולצנזר את האלימות הברוטלית התבררו כחסרי סיכוי, לנוכח היקף השימוש של המפגינים באינטרנט, כדי לספר לעולם את הזוועות שהם חווים. הסרטונים והמסרים שהציפו אתרים כמו יוטיוב וטוויטר חשפו את המראות הקשים, הסרטון שזכה לתהודה הרבה ביותר הוא זה שתיעד את הריגתה של הצעירה נדא אקא-סולטן, שהפכה בן רגע ל"פני המאבק".

"ברחובות טהרן פעלו יחידות מיוחדות נגד הפגנות שעקבו אחרי אנשים כשהן מצוידות ברובי צבע", משחזר פראהד את הרגעים הקשים. "כשהמפגינים נפצעו מהמכות והתחבאו בבתי חולים, השוטרים עקבו אחריהם לשם". לדבריו, חברות הביטוח הרפואי אף קיבלו הוראה מהשלטונות "לא לתת תרופות או לטפל במפגינים שנפצעו".

הציפיות הגדולות מתנועת המחאה הרפורמיסטית נגמרו במפח נפש, והמפגינים שהקיזו דם בניסיון לחולל שינוי מהותי נותרו עם שאלה אחת: מה השתבש? "הבעיה עם התנועה הירוקה, לדעתי, היא מחסור באסטרטגיה ברורה ובמטרות, ומחסור בהנהגה מרכזית", אומרת ל-ynet גולנז אספנדיארי, עיתונאית איראנית בת 39 שעזבה את מולדתה לפני כעשור.

פרהאד מסכים: "יש פתגם בפרסית הגורס שאם שני טבחים מכינים מרק, או שהוא ייצא בלי מלח או שהוא ייצא מלוח מדי. התנועה הירוקה התחילה את דרכה בלי מנהיג ברור - ותוך רגע נהיו לה יותר מדי". הוא מונה את שמותיהם של מוסווי ומהדי כרובי שלא השכילו לנצל את התמיכה ההמונית ולהשמיע קול ברור ומאוחד.

האייתוללות לא הצליחו לצנזר. דיכוי אזרחי (צילום: AP)

הגולים האיראנים סבורים שלא מעט מן האשמה בכישלון רובצת גם על כתפי המערב, שזכה בהזדמנות פז לסייע להתמוטטות של משטר קיצוני ומסוכן - אך לא נקף אצבע. איראנים רבים תלו תקוות בנשיא ארצות הברית הטרי, ברק אובמה, אך זה הגיב מעט מדי ומאוחר מדי. גם שאר מעצמות המערב, כמו צרפת, בריטניה וגרמניה, וכן האו"ם הסתפקו בתגובות פושרות וצעדים סמליים.

תחילתו של הסוף

שנה חלפה מאז המהומות, וניתן לקבוע שמשטר האייתוללות הצליח, לפחות בטווח הקצר, להכיל את האירועים ולהשתיק את קולות המחאה. אולם למרות הדיכוי, המעצרים הנרחבים שטרם פסקו וההוצאות להורג של פעילי אופוזיציה, נראה שיש לו עדיין ממה לחשוש בטווח הרחוק. איראן השתנתה, ואכזריות המשטר ודיכוי האזרחים נחשפו בפני העולם כולו. תובנה זו לא נעלמה גם מעיניהם של מקבלי ההחלטות בטהרן, שכעת ערוכים להתמודד טוב יותר עם הניסיון הבא לערער את מעמדם.

המחאה הבאה בדרך? הפגנה בבירה, 19 ביוני 2009 (צילום: AP)

פרהאד, שחווה את הדיכוי האכזרי על בשרו, מתקשה לשמור על אופטימיות. "אם התנועה הירוקה תמשיך במסלול הזה ותחזור על אותן סיסמאות, היא תיחלש מדי יום, כי חילוקי הדעות בתוך התנועה הם רבים. כבר אין אפילו ציפיות ממוסווי, כי חוץ מפרסום גילויי דעת הוא לא עושה כלום".

לפני ארבעה שבועות בדיוק נלקחו חמישה פעילי אופוזיציה אל הגרדום בכלא אווין הידוע לשמצה בטהרן. הוצאתם להורג, חודש לפני יום השנה לבחירות, היתה סימן לכך שהשלטונות עדיין שוקדים על דיכוי מתנגדי המשטר.