מקימי "החווה". מימין: יוסי גדסי, תמיר שרון, ציקי דפנה ואביו יעקב דפנה

החווה השיקומית שמשלבת גינון וטיפול ומסייעת לצעירים להשתקם ממשברים נפשיים

המטופלים מגיעים בבוקר, עובדים בחקלאות עד 15:00, ובין לבין עוברים סדנאות מגוונות. מייסדי "החווה", שהוקמה לפני חודשים אחדים בקיבוץ שדות־ים, מסבירים למה הפסיכיאטר נשאר בחוץ, ולמה טוב לגדל את הסלט שלך בעצמך

פורסם: 17.06.21, 08:07
כשהוריו של אדם (‭23‬) התגרשו, הוא היה רק בן ‭ ,17‬וההתמודדות שלו עם השינוי לא הייתה פשוטה. "נכנסתי לכמה משברים בזמן קצר, וזה גרם לי דיכאון", הוא מספר. "כדי לברוח ממנו עישנתי הרבה וויד (קנאביס), ולא הודיתי בזה שאני הולך ומתמכר".
עם הזמן מצבו החמיר. "לפני כמה חודשים סבתא שלי נפטרה, האופנוע שלי הלך, נפרדתי מחברה שלי, והכל ביחד גרם לי לשקוע עוד יותר, עד שההורים שלי זיהו שאני מידרדר. הם ראו שאני מסתגר בחדר, לא מדבר ולא מתפקד, ואמא שלי החליטה שאי-אפשר להמשיך ככה. היא הציעה כמה פתרונות, אולי ללכת לקיבוץ, ובדיוק נפתחה 'החווה' בשדות-ים, אז היא אמרה שאולי זו אופציה שכדאי לנסות. שלא כהרגלי - זרמתי איתה. הבנתי שאני בבעיה והחלטתי לתת לה את המושכות".
"החווה" הוקמה לפני חודשים אחדים בלב חורשת אקליפטוס בקיבוץ שדות-ים על ידי ציקי דפנה (‭36‬) מגבעת-עדה, יוסי גדסי (‭45‬) מקיבוץ מעגן-מיכאל ותמיר שרון (‭52‬) משדות-ים. מדובר במוסד פתוח המטפל באמצעות חקלאות וטיפולים פסיכולוגיים משלימים באנשים צעירים עד גיל 40 העוברים תקופת משבר או קושי משמעותי כמו דיכאון, בדידות, חרדה, חוסר תפקוד או חוסר יציבות בחייהם.
ציקי ויוסי הכירו כששניהם הדריכו ב"כפר איזון", כפר טיפולי-שיקומי לתרמילאים ולצעירים במשבר, רובם מרקע נורמטיבי-מתפקד, המוגדרים כבעלי "אבחנה כפולה" – כלומר פגיעה מסמים בשילוב עם פגיעה נפשית. "זיהינו שם את הצורך במסגרת נוספת, כזו שתקשר בין המסגרת הטיפולית ובין החיים בקהילה ותחבר את המטופלים בצורה טובה יותר לחיים, אחרת רובם נופלים", מסביר יוסי.

4 צפייה בגלריה
תמיר שרון ציקי דפנה יוסי גדסי יעקב דפנה
תמיר שרון ציקי דפנה יוסי גדסי יעקב דפנה
מימין: תמיר שרון, ציקי דפנה, יוסי גדסי ויעקב דפנה
(צילום: שרון צור)

כרגע יש בחווה שישה מטופלים, אבל היא יכולה להכיל עד ‭ 15‬איש. המטופלים מגיעים מדי בוקר מהבית בשעה תשע, ועד השעה שלוש אחר הצהריים הם עובדים בחממות הירקות (יש גם סוסים!), אוכלים יחד ארוחת צהריים, ובין לבין משתתפים בסדנאות טיפוליות, ביניהן מיינדפולנס, חשיבה הכרתית, ‭ DBT‬ (שיפור היכולת לוויסות רגשי, עבודה על כישורים ומיומנויות בינאישיות ועמידוּת למצוקה רגשית). כמו כן מתקיימות שיחות אחד על אחד עם המטפלים ועם המנהל הטיפולי של החווה, הפסיכולוג יעקב דפנה (אביו של ציקי), שהיה במשך ‭ 30‬שנה הפסיכולוג הראשי של בית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". משך הטיפול משתנה בהתאם לצורכי המטופל. "בגדול השאיפה היא שהמטופל יהיה אצלנו חמישה חודשים, כי בכל זאת צריך לעשות דרך, אבל אם מישהו יעמוד על הרגליים אחרי שלושה חודשים, ניתן לו חיבוק גדול ונשלח אותו לדרכו", מסביר יוסי.
מחיר הטיפול: ‭ 5,000‬שקל לחודש, לא מעט, אבל המייסדים מקווים שבקרוב המדינה תתמוך בעמותה שהקימו ותסבסד את השהייה, כדי שגם מי שידו אינה משגת יוכל לקבל את הטיפול הדרוש לו.
אדם, למשל, נתמך על ידי הוריו. "אני מודה להורים שלי על זה כל יום, אני מרגיש פה כמו משפחה", הוא אומר.
איך היה לך ביום הראשון?
"בהתחלה הייתה לי התנגדות עזה, ממש נלחמתי בעצמי כדי להישאר, אבל אחרי שבועיים הבנתי שאני במקום הנכון לי. ברגע שהתחלתי לראות תקווה והתחלתי ליהנות מהתהליך, אפילו התרגשתי לבוא לפה כל בוקר. פתאום הכל נפתח לי. התחלתי לעשות מדיטציות, שגרמו לי להתחבר לפנימיות שלי, ולשאול את עצמי איך אני מרגיש. כל יום הייתי בא לפה בבוקר סקרן לראות מה עוד אני מסוגל להרגיש. המטפלים פה עוטפים אותי מכל הכיוונים, וזה נותן לי כוח להיפתח ולעשות את השינוי".
מה הצעד הבא?
"אני עומד לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד פסיכולוגיה, כי גיליתי שזה מה שאני הכי אוהב לעשות: לעזור לאנשים".

מחדר סגור לאור השמש

הרעיון להשתמש בחקלאות כתרפיה וכתעסוקה לתקופת הביניים שבין מסגרת טיפולית מלאה לחיים בקהילה עלה כשציקי ויוסי הכירו את תמיר, היום מנהל תחום החקלאות של "החווה" ובעבר מנהל המטעים של שדות-ים. "בארבע השנים האחרונות הפעלתי חממות טיפוליות לאנשים עם צרכים מיוחדים, אבל זה הלך ודעך, וכשהם פנו אליי עם הרעיון שלהם כבר עמדתי לסגור את הפרויקט", מספר תמיר.
יוסי: "הכל קרה ברגע, פשוט הלבשנו את הרעיון שלנו על הפרויקט שלו, והקיבוץ מאוד התלהב ותמך".

4 צפייה בגלריה
החווה בשדות-ים
החווה בשדות-ים
תרפיה ותעסוקה. החווה בשדות-ים
(צילום: שרון צור)

מה מכשיר אתכם לטפל באנשים?
ציקי: "יש לי תואר שני בקרימינולוגיה עם התמחות בהתמכרויות, ויוסי בוגר קורס ‭ 12‬הצעדים, שזו תוכנית לטיפול בהתמכרויות, ומנחה קבוצות חשיבה הכרתית ו-‭CBT‬ (טיפול קוגניטיבי התנהגותי)".
יוסי: "ציקי ואני עבדנו כמה שנים טובות ב'כפר איזון' בתור מדריכים ומטפלים, וראינו מה קורה עם המטופלים כשהם משתחררים. לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה בחוץ, ולכן חייבת להיות מסגרת ביניים שתכין אותם לחיי היומיום".
למי מיועדת "החווה"?
יוסי: "בעיקר לאנשים המוגדרים כבעלי 'עוצמת משבר בינונית', שמצד אחד קשה להם לתפקד ביומיום ומצד שני הם לא נמצאים במצב נפשי קיצוני. מי שנמצא בשיא הפסיכוזה או בשיא הדיכאון ממילא לא יצליח להרים את עצמו ולבוא לכאן כדי לעבור תהליך של שינוי, כך שהמקום מסנן את עצמו לבד.
"יש פה מטופל שבמשך שנה שלמה לא יצא מהבית. הוא לא עשה כלום, עישן מהבוקר עד הערב וטחן לעצמו את הראש. תראי אותו עכשיו, כבר שלושה חודשים הוא בא כל יום, עובד בחממות, פוגש אנשים ולאט-לאט חוזר לעצמו. אנשים שצריכים עזרה רואים שיש פה משהו קצת שונה".
מה שונה?
ציקי: "רוב המסגרות הטיפוליות הן כמו מעבדה, מדברים על הבעיות במקום להתמודד איתן כשהן מתעוררות. בנוסף, כל המסגרות הטיפוליות היומיות מבוססות על פסיכיאטר, ואילו אצלנו – חוץ מהאבחון הראשוני – הפסיכיאטר מחוץ לגדר. המטרה שלנו היא לנתק את המטופל מהתגית הפסיכיאטרית שהוא מסתובב איתה כל החיים, כי הוא קודם כל בן אדם ויש בו עוד הרבה צדדים. אנחנו רוצים להתמקד בצדדים האלה ולתת לו כלים לחזק אותם מתוך אמונה שאם החלקים האלה יתחזקו, הוא עצמו יהיה חזק יותר".

4 צפייה בגלריה
 ציקי דפנה
 ציקי דפנה
"אצלנו הפסיכיאטר מחוץ לגדר". ציקי דפנה
(צילום: שרון צור)

איך העבודה בחווה תורמת לחיזוק הזה?
"אם בן אדם נכנס לחממה, חוטף התקף חרדה ולא מצליח להניע את עצמו לעבודה, אנחנו תופסים את הרגע הזה ובאותו מעמד עצמו מנסים לבדוק מה קרה ואיך גורמים לכך שזה לא יקרה בעבודה העתידית שלו. אנחנו מאמינים שדרך פעילויות המדמות שגרת חיים נורמטיבית ובעזרת מערכת תמיכה דינמית אנחנו מעלים אותם על המסלול".
יוסי: "מה שקורה פה הכי דומה לחיים בחוץ. במקום לדבר על הדברים בטיפול, אני עושה אותם הלכה למעשה: אני חייב להגיע בבוקר ואסור לי לאחר, אני חייב להתמיד בעבודה גם אם קשה לי, אני מתמודד עם הבעיה שלי מול סמכות וכו', וכך אנחנו עוזרים למטופל לראות איך הוא משתפר לקראת חיי היומיום".
ציקי דפנה: "אם בן אדם נכנס לחממה, חוטף התקף חרדה ולא מצליח להניע את עצמו לעבודה, אנחנו תופסים את הרגע הזה ובאותו מעמד עצמו מנסים לבדוק מה קרה ואיך גורמים לכך שזה לא יקרה בעבודה העתידית שלו"
איך החקלאות נכנסת לתמונה?
תמיר: "קודם כל ידוע שהקִרבה לאדמה, לטבע ולאוויר הפתוח מפחיתה חרדות ומצמצמת פחדים. יש פה גם התמסרות לתהליך שבסופו הם רואים תוצאות. היכולת לגדל משהו מהשתילה ועד לקטיף מאוד מעצימה. מטופל שמגיע לשלושה-ארבעה חודשים יכול להספיק לזרוע ולקטוף, וכשרואים תוצאות, המוטיבציה עולה. הם ממש נהנים מהעבודה וגם זוכים כאן לאינטראקציה חברתית".
יוסי: "אנחנו מוציאים אל אור השמש אנשים שחלקם שהו בתוך חדר סגור, אולי אפילו חשוך, ואין דבר יותר תרפויטי מזה. כשהם שותלים חסה ואחרי חודש קוטפים ואוכלים אותה בארוחת הצהריים, הם רואים שהעבודה משתלמת בסופו של דבר. נכון שהרבה פעמים העבודה סיזיפית, למשל עישוב זו עבודה לא כיפית, אבל גם עם זה אנשים מתמודדים בעולם שבחוץ, ומי שיש לו בעיה עם התמדה בשגרה שהיא לאו דווקא מעניינת, מתמודד עם זה פה ואנחנו עוזרים לו".
ציקי: "אל תשכחי שיש גם אינטראקציה חברתית משמעותית. יש פה הרבה חברויות וגם הרבה 'תָקֶלים', וזה מאפשר לנו לעשות עבודה על תקשורת בינאישית".
מה הבעיה העיקרית של המטופלים כאן?
יוסי: "אני חושב שהאמונה בעצמם. ברגע שמבצבץ איזשהו כישלון באופק, הם ישר נסגרים, מוותרים מראש, ומהר מאוד הם חוזרים לנקודת ההתחלה. צריך לייצר המון הצלחות קטנות בשביל לשנות את השיח הפנימי שלהם עם עצמם, ואת זה אנחנו עושים כאן".
איך הקורונה השפיעה על המטופלים?
"אנחנו מקבלים המון טלפונים מאנשים שישבו בבית שנה שנה שלמה בגלל הקורונה ולא יודעים איך לצאת. הם צריכים איזו דחיפה קטנה ובאים אלינו".
תמיר: "זו בדיוק האוכלוסייה של הבין לבין - הם לא צריכים אשפוז או 'בית מאוזן', אלא רק פוש קטן כדי לעמוד על הרגליים ולחזור לחיים הקודמים שלהם".

להתמיד בעבודה רוטינית

גילי (שם בדוי) מחדרה, בת ‭ ,36‬היא המבוגרת שבחבורה הנוכחית של "החווה". במשך שנים סבלה מדיכאון ומחרדות בלי לדעת למה, ורק לאחרונה הבינה שהיא עברה תקיפה מינית חוזרת בילדותה ולא זכרה זאת בשל הדחקה. "הרבה שנים התגלגלתי בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים, לקחתי כדורים, וזה לא נתן לי מענה", היא מספרת. "רק לפני שנה וחצי אחת המטפלות שלי עלתה על זה שמדובר בפגיעה מינית בילדות. עם תחילת הקורונה המצב הנפשי שלי החמיר, הגעתי ל'בית מאזן' בקיסריה, שזו מעין חלופה אשפוזית לבית חולים פסיכיאטרי המיועדת לאנשים במצבי משבר, ומאוד עזרו לי שם. אחרי חודש וחצי שם שאלתי את עצמי לאן אני ממשיכה. הרגשתי שאני לא יכולה לצאת משם ישר למציאות הקשוחה, הייתי חייבת מסגרת תומכת לפני שאני נזרקת למים העמוקים. בדיוק הקימו את 'החווה' והציעו לי לבדוק את האפשרות. באתי לראות את המקום ביחד עם הפסיכולוגית שלי ומצאנו אנשים רגישים ומביני עניין שראו אותי בגובה העיניים. מיד התחברתי, הייתי בין המטופלים הראשונים בחווה".
מטופלת בחווה: "אחרי חודש וחצי במקום שהוא חלופה אשפוזית לבית חולים פסיכיאטרי, שאלתי את עצמי לאן אני ממשיכה. הרגשתי שאני לא יכולה לצאת משם ישר למציאות הקשוחה. הייתי חייבת מסגרת תומכת לפני שאני נזרקת למים העמוקים"
התחברת בקלות לעבודה החקלאית?
"היה לי קצת חשש, אבל הרגיעו אותי, ובסופו של דבר ראיתי שהעבודה לא מאיימת אלא אפילו כיפית. יש משהו מאוד נעים ומרגיע בעבודה החקלאית ובשהייה בטבע. זה נורא כיף לראות את הירקות ששתלת רק לפני שבועיים עולים ומלבלבים, ואז לקטוף אותם ולהכין מהם סלט".
איך הרגשת עם שאר המטופלים?
"אם אני מגיעה לפה כל בוקר, זה קודם כל בשביל החברה. כולנו בראש דומה, עוברים דברים ביחד ורגישים אחד כלפי השני. יש משהו מאוד מחמם את הלב בללכת למקום שיש בו אנשים שעוברים איתי את היום ומרגישים בדיוק כמוני".
החלק הטיפולי עוזר לך?
"אני באופן אישי נעזרת גם במטפלת חיצונית פעמיים בשבוע, כי לא תמיד הצרכים שלי נענים במאה אחוז, וזה גם לא אמור להיות כך. כל אחד מוצא את הטיפול המשלים שלו מעבר לטיפולים שמקבלים במקום ומעבר לכל הקבוצות התומכות. גם זה שאנשים משתפים מה עובר עליהם מאוד עוזר לי לעבד את הבעיות שלי וללמוד על עצמי דרך העיניים שלהם".
המנהל הטיפולי של החווה, הפסיכולוג יעקב דפנה, מוסיף: "עם כל הכוונות הטובות והעבודה המצוינת שעושים בבתי החולים הפסיכיאטריים ובבתים המאזנים, כשהמטופלים משתחררים הם נזרקים למים עמוקים. הסטטיסטיקה מלמדת שרוב המטופלים שנמצאים אחרי אשפוז מסתובבים קצת, לא מוצאים את עצמם, וחוזרים מהר מאוד לאותה נקודה. רק מעטים מהם מצליחים לחזור לשגרת חיים נורמלית שיש בה עבודה וחיי חברה. כאן נכנסת 'החווה' לתמונה, מכיוון שהיא נותנת פתרון בדיוק לאנשים האלה, שלא יודעים לעבור מאפס למאה וצריכים לקחת את זה קצת יותר לאט".
"הסטטיסטיקה מלמדת שרוב המטופלים שנמצאים אחרי אשפוז מסתובבים קצת, לא מוצאים את עצמם, וחוזרים מהר מאוד לאותה נקודה. כאן נכנסת 'החווה' לתמונה, מכיוון שהיא נותנת פתרון בדיוק לאנשים האלה, שלא יודעים לעבור מאפס למאה וצריכים לקחת את זה קצת יותר לאט"
מה התפקיד שלך בחווה?
"אני האחראי המקצועי, אני מראיין את המועמדים כדי לבחון את ההתאמה שלהם לקונספט, ואני מנחה שתי קבוצות: קבוצת ‭ DBT‬ למיומנויות חברתיות ואת המפגש של יום ראשון שבו אני שם את האצבע על הדופק אחרי סוף השבוע הארוך בבית. מדי פעם אני עורך גם מפגש עם בני המשפחה של המטופלים. כשהיחסים לא טובים או אף מנותקים, אני עושה סוג של התערבות שמתחילה איזושהי תקשורת".
למי אתה מציע לבוא לחווה?
"לאנשים שמסוגלים לרמת התארגנות מסוימת, כי אם אין להם את הכוחות להגיע, אין לנו איך לעזור להם. החווה היא לא צהרון ולא בייביסיטר, אלא מיקרוקוסמוס שמדמה את החיים בחוץ: המטופלים נדרשים לעמידה בזמנים, אחריות, יכולת לקבל סמכות והתמדה גם בעבודות רוטיניות. פה החיים קורים תחת עינינו הבוחנות, ואנחנו מנתחים ביחד איתם את ההתנהגות והתגובות שלהם ומדריכים אותם איך לצאת מהפלונטר.
"החווה היא לא מקום טיפולי במובן של טיפול בקונפליקטים ובבעיות ילדות. אנחנו עוסקים בנקודות החוזק של המטופל, שיעזרו לו לתפקד בחוץ. המטופלים שלנו צריכים להגיע בשעה תשע בבוקר - וחלקם מגיעים לפה ממקומות רחוקים, כך שאדם שנמצא בשיאו של המשבר מבחינה נפשית לא יכול להרים את עצמו ולהגיע לכאן. כשאני מראיין מועמד אני קודם כל בוחן אם יש לו כוחות אלמנטריים לחזור למסלול חיים בריא, יציב ומאוזן".

מהו גינון טיפולי? =============
חקלאות טיפולית, או במונח המוכר יותר "גינון טיפולי", נכנסה כשיטת טיפול מקצועית בראשית המאה ה-‭20‬ בכל העולם. כבר בשנת ‭ 1917‬המחלקה לריפוי ועיסוק בבית החולים בלומינגדיילס בניויורק הציעה הכשרה בחקלאות למטפלים מוסמכים. בשנת ‭ 1936‬ נוסד באנגליה ארגון המרפאים בעיסוק, שהכיר רשמית בשימוש בגינון ובחקלאות כטיפול יעיל לבעלי מוגבלויות מנטליות ופיזיות. צעד חשוב נוסף התרחש בשנת‭ ,1942 ‬כאשר נפתח קורס בחקלאות במסגרת לימודים לתואר ראשון בריפוי בעיסוק. בישראל אפשר ללמוד כיום את התחום במסגרות שונות.

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.