ד"ר אורנא בזיז. "לרוב הנספים אין קבר, הם קבורים בקברי אחים, אם בכלל. לא הייתי ערה למציאות הזו עד שלא חקרתי"

"ואז מישהי קמה ואמרה: 'דוקטור ספרי עלינו, אף אחד לא יודע כלום'. זה היה בום בבטן"

החודש מלאו 61 שנה לרעידת אדמה באגדיר שבמרוקו, בה נהרגו יותר מ־12 אלף איש. גם ד"ר אורנא בזיז הייתה שם, ילדה בת עשר שהתעוררה באמצע הלילה אל תוך ההריסות, ואיבדה את אביה ואת אחותה. לימים החלה לאסוף עדויות של ניצולים כדי לספר את סיפורה הנשכח של קהילה שלמה

אורין ויינברג יצהר
עודכן: 26.02.21, 08:37
בתאריך 29 בפברואר 1960 בלילה, בשעה 23:30, רעדה האדמה בעיר אגדיר שבדרום־מערב מרוקו. 12 שניות בלבד נדרשו כדי להפוך את עיר הקיט השוכנת על קו החוף לעיי חורבות. בין שבריה לא נותר אלא געגוע - לטעם הסרדינים הטריים הממלא את הפה, לרוח הים המלטפת. בין 12 ל־15 אלף איש מצאו את מותם בין ההריסות, כ־20 אלף איש נותרו ללא קורת גג, ומתוך כ־2,300 אנשי הקהילה היהודית בעיר נותרו רק כ־800. רבים מהם איבדו את בני המשפחה ברעש הגדול, 5.75 בסלום ריכטר. לימים רובם עלו לישראל והקימו משפחות, אבל הם מתהלכים בינינו, וסיפורם הנשכח מוסיף ללוות אותם כמו צל עיקש. ד"ר אורנא בזיז, ניצולת אגדיר, לקחה על עצמה משימת חיים: לספר את סיפורה הכואב של קהילה שלמה.
אם תשאלו את ד"ר בזיז מי היא, תענה: אני אמא לארבעה, סבתא לשמונה, ויתומה 60 שנה. בזיז (71), שהייתה מרצה בכירה לספרות במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין (כיום בגמלאות), סופרת ומעבירה סיורי תרבות במרוקו, הייתה בת עשר כשרעש האדמה החריב את ביתה ואת עולמה. בעקבות אותו לילה איבדה את אביה ואת אחותה.

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת


תחקיר מדוקדק
בזיז היא אישה שיודעת לספר סיפור, ושיחה איתה, בביתה הירושלמי בשכונת בית־הכרם, היא כמו צפייה במופע יחיד. "הנה, קחי את הירוק", מגישה לי כוס בעיטור מרוקאי, "ירוק זה תקווה". לכוס היא מוזגת נענע מיוחדת בשם פליאו שהביאה איתה מביקורה האחרון במרוקו. קשה לדמיין את האישה מלאת החיים הזו, שקופצת מעניין לעניין בלהט, שותקת. עם זאת, במשך רוב חייה לא דיברה כלל על הטראומה הגדולה שטלטלה אותה כילדה.
"בשנת 2000 חזרתי לארץ מביקור ממרוקו, וקיבלתי טלפון מאוניברסיטת באר־שבע. אמרו שרוצים לעשות ערב עיון לזכר רעש האדמה באגדיר", היא מספרת. רצו שאמסור עדות. 'אני?', אמרתי, 'אף פעם לא סיפרתי'. בכל מסמך שאני כותבת, אני מוחקת יותר משאני משאירה על הדף. אבל הטקסט הזה – כמו ביצה שהטלתי. לא מחקתי פסיק. כתבתי ביום שישי, לפני ההכנות לשבת, ובשבת אחר הצהריים, ברגע שבו הייתי לבד בבית, קראתי מה שכתבתי. לא הצלחתי לסיים לקרוא את השורה הראשונה, ונתקפתי בכי. ניסיתי עוד פעם, הפעם נעמדתי, בדרך כלל אין לי בעיה לעמוד מול קהל, עוד לא קראתי שלוש שורות, והגרון שוב נחנק".
"קיבלתי טלפון מאישה צעירה והיא אמרה שהיא ילידת אגדיר שאיבדה את אמה ואחיה. 'אבא שלי אדם מאוד מופנם', אמרה, 'ועד היום לא סיפר לנו כלום על המשפחה הקודמת שלו, שאני אחד השרידים שלה'. הגעתי אליו, והוא פתח בפניי את הלב וסיפר. כאילו הברז רק חיכה שיבואו לפתוח אותו"
האולם היה מלא, היא לא זיהתה אף אחד, אך כשעלתה לבמה והנוכחים שמעו את שם המשפחה של נעוריה - ריבו – מיד החל רחש בקהל. רבים זכרו את אביה, יעקב, מנהל הבנק המכובד, זה שתמיד החזיק בכיסו סיגריות צבעוניות האהובות במיוחד על נשים, שמילא את החדר בבדיחות ובהומור משובח. "כשסיימתי לא מחאו כפיים. שרר שקט, ומישהי קמה ממקומה ואמרה: 'אם את דוקטור ויודעת לדבר כל כך יפה, תספרי עלינו. אף אחד לא יודע כלום'. זה היה בום בבטן".
אותו רגע הוא שהוביל אותה להחלטה משמעותית: להיות הפה של ניצולי אגדיר. היא החלה לחפש ניצולים החיים בישראל, ובעבודת מחקר קפדנית הקשיבה, ראיינה, שמעה עדויות. היא דיברה עם יותר מ־300 ניצולים, וחלק מהעדויות אוגדו לספר שכתבה - "הגדת אגדיר" (יצא ב־2008 בהוצאת יד בן־צבי).
"הילדים שלי לא שמעו ממני את הסיפור שלי. זו פוסט טראומה. גם אמא שלי דיברה על זה מעט. פעם היא אמרה משפט, רצתי להביא מכשיר הקלטה, ועד שחזרתי היא הפסיקה לדבר. אחותי אמרה לי, 'מה את מתעסקת בזה? אגדיר היא בור תחתיות'"
את שמות הניצולים ליקטה בעבודת תחקיר מדוקדקת. אחד שלח אותה לשני, וההוא שלח לדודו, וכך מצאה את עצמה מבקרת לא רק ניצולים ישראלים, אלא טסה ברחבי העולם ומראיינת ניצולים רבים – יהודים ומוסלמים מקנדה, מצרפת וממרוקו. היא נזכרת במבול התגובות שקיבלה מאנשים שרק חיכו להזדמנות לספר את סיפורם. "קיבלתי טלפון מאישה צעירה והיא אמרה שהיא ילידת אגדיר שאיבדה את אמה ואחיה. 'אבא שלי אדם מאוד מופנם', אמרה, 'ועד היום לא סיפר לנו כלום על המשפחה הקודמת שלו, שאני אחד השרידים שלה'. הגעתי אליו, והוא פתח בפניי את הלב וסיפר. כאילו הברז רק חיכה שיבואו לפתוח אותו.
"לרוב הנספים אין קבר, הם קבורים בקברי אחים, אם בכלל. לא הייתי ערה למציאות הזו עד שלא חקרתי. חשבתי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לילדה זה מה שקרה לי. הילדים שלי אף פעם לא שמעו ממני את הסיפור שלי. זו פוסט טראומה. גם אמא שלי דיברה על הנושא מעט מאוד. פעם אחת היא אמרה משפט, רצתי להביא את מכשיר ההקלטה, ועד שחזרתי היא הפסיקה לדבר. אחותי אמרה לי, 'מה את מתעסקת בזה? אגדיר היא בור תחתיות. לגדל ילדים, לחנך אותם בדרכי תורה ולעשות מהם בני אדם זה הניצחון שלנו'".


אבא היה מתחת לעמוד, אמא חפרה בציפורניים

היא מעלעלת בתמונות בשחור־לבן. באחת מהן נראים שרידים של מה שהיה פעם בית מלון. "סעדה", נכתב בגדול שמו על גבי שלט שעודו תלוי – פירוש השם הוא שמחה – על רקע ההרס, אין אירוניה גדולה מזו. בתמונה אחרת נראה מלך מרוקו, מוחמד החמישי, מביט על ההריסות כשרגליו יחפות – סמל לצער ולאבלות. הרעש גרר תופעות לוואי נוספות – 40 יום שהתה אגדיר בסגר אחרי שפשתה בה מחלת הטיפוס כתוצאה מרקב האנשים הכלואים באדמה. בהחלטה קשה, מספרת בזיז, ריססו את העיר בעזרת מטוסי רסס כדי לחטא אותה. למרות זאת אנשים יצאו מבין ההריסות גם אחרי מספר בלתי נתפס של ימים. היא נזכרת באישה ששרדה 12 יום מתחת להריסות. אותה אישה סיפרה שהיא ואביה, ששרד לצדה, שתו את השתן של עצמם.
בשעות שלפני הרעש עוד ישבה בזיז עם כל המשפחה לארוחת ערב. היא איחלה להוריה לילה טוב ופנתה לישון לקראת יום הלימודים למחרת. עד רבע לחצות חייה כבר התהפכו לבלתי היכר.
"אני עומדת על חורבות בית ילדותי עם חצי פיג'מה, רק החלק העליון, השיער הארוך סתור על הפנים, ואנשים למטה אומרים לי, 'בואי, קפצי'. איך אני אקפוץ? הכל הרוס. התעוררתי לעולם שבור"
מה את זוכרת?
"אני ממש יכולה להיזכר בתנוחה שבה שכבתי, איך הזזתי יד ועוד יד. מעל הראש היה חור שנוצר בין ההריסות והיה עליי המון אבק, כי כל הזמן היו תנודות של האדמה. אבא קרא לנו. אמרתי לו, 'אבא, אני צמאה'. הצלחתי להשתחל מבעד לחור, אולי כי הייתי רזה וקטנה. זה היה אמצע הלילה, ואז אני רואה למטה כל מיני אנשים מסמנים לי לרדת. אם הייתי צריכה למצות את כל ילדותי ברגע אחד זה היה זה. אני עומדת על חורבות בית ילדותי עם חצי פיג'מה, רק החלק העליון, השיער הארוך סתור על הפנים, ואנשים למטה אומרים לי, 'בואי, קפצי'. איך אני אקפוץ? הכל הרוס. התעוררתי לעולם שבור.
"כל אחד רץ לראות מה קורה עם השכן, עם המשפחה שלו. היו חיילים צרפתים לבושים כמלחים עם הכובע והז'קט. אחר כך נודע לי שהם הלכו קודם כל למקומות שבהם ידעו שאירופאים גרים, להציל את הצרפתים. אלינו באו בזכות ארכיטקט צרפתי שגר באותו בית שבו גרנו גם אנחנו. היו עוד מקרים שלא ייאמנו: למשל, החיילים המרוקאים היו הולכים בין החורבות, וכשראו אדם זקן עזבו אותו והמשיכו, ואז הזקן התחיל לקלל אותם, והם חזרו והוציאו אותו".

4 צפייה בגלריה
משפחת ריבו
משפחת ריבו
משפחת ריבו לפני האסון שבו איבדה אב ואחות. מימין: אורנא, אמה מסודי, אביה יעקב ועל ברכיו משה, לאה וסוליקה־מוניק
(צילום: אלבום פרטי)


מה הרגשת? על מה חשבת?
"אני שואלת את עצמי כל הזמן, ואת השאלה הזו שאלתי גם 800 ניצולים שראיינתי. והתשובה? כלום. אף אחד לא ידע לומר לי. אני חושבת שהרגשתי שנולדתי לעולם שחור. אני זוכרת שדילגתי על האבנים. איזה מזל שחולצת הפיג'מה הייתה קצת ארוכה כי הייתי יחפה ובלי מכנסיים. ישבתי על המדרכה. אף אחד לא בא אליי, לא דיבר איתי. ואז הוציאו את אחי הקטן, משה, עטוף בתוך שטיח של הבית. חיילים הצליחו למשות אותו והושיבו אותו על ידי. הוא היה פצוע. אחרי זה פתאום ראיתי את לאה, אחותי הגדולה, עם ז'קט של מלח שהלבישו לה. אין חשמל, רק אורות המכוניות. הסיעו אותנו לבית החולים. ראיתי כל מיני אנשים מעוותים. הסתובבתי שם, אולי אפגוש חבר מהכיתה. ואני חושבת רק - מחר יש לנו מבחן, אוי ואבוי, איפה התיק שלי?
"אבא כל הזמן דיבר ותקשר עם אמא, אבל הוא קיבל על הבטן שלו את העמוד הראשי של הבית והיה תקוע, וכל מי שבא וניסה להרים את הבלוק לא הצליח. אמא שלי בציפורניה חפרה וחפרה. הצליחו לחלץ אותו בסופו של דבר, והוא הועבר לבית חולים"
"פתאום נהיה יום, ואז לקחו אותנו בהליקופטר בלי מושבים, כולם באלונקות על רצפת המטוס. גם אני שכבתי שם ולידי אחי. נחתנו בקזבלנקה. לימים הבנתי שהטיסו לקזבלנקה, איפה שבתי החולים המבוססים, רק צרפתים, אירופאים. בזכות אבא והמיקום של המגורים שלנו הגענו גם אנחנו לקזבלנקה. את אמא הצליחו להוציא בבוקר. אמרו לה, 'גברת, בואי לבית חולים שדה, שם הילדים שלך מטופלים'. 'לא', היא אמרה, 'אני שומעת את בעלי, אתם חייבים להוציא אותו'. אבא כל הזמן דיבר ותקשר איתה, אבל הוא קיבל על הבטן שלו את העמוד הראשי של הבית והיה תקוע, וכל מי שבא וניסה להרים את הבלוק לא הצליח. אמא שלי בציפורניה חפרה וחפרה. היא נפצעה ביד ותמיד היו לה שתי אצבעות פגועות. עד סוף הימים הלק שלה חדר לתוכן פנימה. הצליחו לחלץ אותו בסופו של דבר, והוא הועבר לבית חולים.
"אני והאחים שלי שכבנו בבית חולים אחר. כל הזמן באו אנשים לחפש את הקרובים שלהם, כי למי לא היה בן משפחה או חבר באגדיר, עיר הנופש. הסיפור הזה כל כך זעזע את מרוקו, עד היום. כל מרוקו התגייסה. כשאספתי עדויות שמעתי אישה שידעה שילדיה מתו, והלכה מבית חולים לבית חולים במשך ארבעה חודשים לחפש את בעלה. כמה סיפורים יש", נאנחת בזיז, ומספרת על ישיבה שמתוך 70 תלמידיה נספו 40, והם קבורים בקבר אחים באגדיר.
ברבות השנים עלו קולות שטענו כי המדינה חייבת כסף לניצולים, אך בזיז לא מפנה אצבע מאשימה: "לא אכפת לי מהכסף שלא נתנו לנו"
הרגע שבו נודע לה על מות אחותה השנייה (היא שלישית מתוך ארבעה) מהדהד בה אף הוא. באותו יום ירדה ממיטתה בבית החולים לילדים, פנתה לחפש אחר אחותה הגדולה לאה, שאושפזה אף היא במקום, וראתה אנשים מתגודדים ובוכים. "היא רצתה להיות דיילת", אמרה אחת, ובזיז מיד הבינה כי אחותה, סוליקה מוניק, היא מושא הקינה. אביה עוד הספיק לכתוב לה מכתב ממיטת חוליו. 'אבא, איבדתי את הילקוט', כתבה לו חזרה בדאגה. ימים אחר כך, כשדוד רחמן יאסוף אותם לביתו, אחותה הגדולה תלחש באוזנה: "אבא נפטר".
עם הזמן מדינות שונות – בהן קנדה, צרפת ופלורידה - הקצו כסף לשיקום הניצולים. לא כך היה הדבר בישראל הצעירה דאז, שקלטה אף היא עולים רבים ממרוקו. קולות שטענו כי המדינה חייבת כסף לניצולים עלו ברבות השנים, אך בזיז לא מפנה אצבע מאשימה למדינה: "לא אכפת לי מהכסף שלא נתנו לנו", היא מרימה את קולה, "אז מה כולם אמרו? הנה, לשואה כן ולנו לא. אוי ואבוי! פה זה הרי אסון טבע", היא מותחת חיץ ברור. "אמרתי להם – המדינה בנתה את עצמה. ובתוך עמי אני יושבת. אני רואה כמה סיפורי חיים יש פה, של בעלים וילדים שנופלים בקרב, של אישה שקברה את שני בניה".

4 צפייה בגלריה
משפחת ריבו
משפחת ריבו
שנתיים לאחר האסון, עם אמה ואחיה
(צילום: אלבום פרטי)

כפתן ובקבוק יין
היא עלתה לישראל עם אמה, אחותה ואחיה כשנתיים אחרי הרעש. מהאונייה שעגנה בנמל חיפה הובלו במשאיות היישר לדירת שיכון קטנה ברמלה. אמה סקרה את הדירה, וכעבור שעה קבעה: כאן לא אגדל את ילדיי. בתושייה רבה ידעה האם להפוך גרוש לשניים, ורכשה להם דירה בבת־ים, שם גרה בזיז בשנותיה הראשונות בארץ. ברבות השנים התחתנה, הקימה משפחה, וסללה את דרכה בהוראת ספרות ולשון בבתי ספר שונים, בהם תיכון צייטלין בתל־אביב, עד שהתברגה באקדמיה.
"מעולם לא חשבתי מה היה קורה לולא היה הרעש. זה נתון חיי. יתרה מכך, אל תחשבי שגדלתי בצל האסון. ממש לא. חייתי את חיי, חלמתי את חלומותיי, והגשמתי את חזוני. לא התייפחתי על מר גורלי".
שאלת את עצמך מה היה קורה אילולא הרעש באגדיר? היית אדם אחר?
"הרבה פעמים חשבתי איפה היו חיי אילו לא עלינו לישראל. יש לי בני דודים שהם פרופסורים, מנהלי בתי חולים שעשו הון, במיוחד אלה שעברו לקנדה. אבל לא הייתי מחליפה את חיי בשלהם בשום אופן. אני משתעשעת במחשבה מה היה קורא לולא עלינו לארץ, לולא התאהבתי במי שהיה בעלי (בזיז גרושה, א"ו), או אילו ילדתי ילדים אחרים. אבל מעולם לא חשבתי מה היה קורה לולא היה הרעש. זה נתון חיי. יתרה מכך, אל תחשבי שגדלתי בצל האסון. ממש לא. חייתי את חיי, חלמתי את חלומותיי, והגשמתי את חזוני. לא התייפחתי על מר גורלי".

4 צפייה בגלריה
ד"ר אורנא בזיז
ד"ר אורנא בזיז
"כששמעתי על חידוש היחסים עם מרוקו הרגשתי אופוריה"
(צילום: שלו שלום)

מה הרגשת כששמעת על החידוש הרשמי של יחסי ישראל ומרוקו?
"אופוריה. זה כל כך טלטל אותי, שלא ישנתי כל הלילה".
אחר כך, היא מספרת, לבשה כפתן, פתחה בקבוק יין, וקבל זום ועדה השיקה כוסות עם שלל חבריה ממרוקו, יהודים ומוסלמים כאחד. כל כך הרבה שנים שהיא לא חיה שם, ועדיין יש בקרבה אהבה עמוקה למולדתה. "זה לא פוגם באהבה שלי לירושלים", היא ממהרת להבהיר, "זה פשוט אחר. יש לי חברים מעיראק, לוב, תוניס, שעזבו את מדינות ערב, ולא היה להם קשר מיוחד למדינת המוצא שלהם, אולי הם מתגעגעים לצורת החיים ולמעמד, אבל יהודי שחי במרוקו, לא משנה איפה תזרקי אותו בעולם, הוא נקשר לארץ הזאת. מרוקו היא בדי־אן־איי שלנו".
"יש לי חברים מעיראק, לוב, תוניס, שעזבו את מדינות ערב, ולא היה להם קשר מיוחד למדינת המוצא שלהם, אולי הם מתגעגעים לצורת החיים ולמעמד, אבל יהודי שחי במרוקו, לא משנה איפה תזרקי אותו בעולם, הוא נקשר לארץ הזאת. מרוקו היא בדי־אן־איי שלנו"
בפברואר אשתקד, לרגל ציון 60 שנה לרעש, טסה למרוקו כדי להשיק ספר נוסף שכתבה, הפעם בצרפתית, הכולל עדויות נוספות של ניצולי אגדיר. בעקבות הקורונה התעכבה יציאתו לאור, ובימים אלה הוא מופץ במרוקו ובצרפת. באותה נסיעה הצטרפו אליה ילדיה, שנדהמו לנוכח קבלת הפנים שזכתה לה אמם. גם בזיז עצמה לא ציפתה לקבלת פנים כה חמה, כשהוואלי (מושל המחוז) של אגדיר החליט להקדיש לספרה ערב גאלה במלון יוקרתי, וכלי התקשורת עטו עליה. כך, בעודה יושבת עם ילדיה בבית המלון, השתוממו כולם למראה פרצופה המתנוסס על המרקע. השוער, המנקה, המלצר – כולם התרגשו כשזיהו אותה מהטלוויזיה.
מה הם ראו בך שגרם להם להתפעם ככה?
"בת העיר שלהם חוזרת, ד"ר מהאקדמיה, ומספרת להם כל כך יפה את הסיפור של עצמם. אחווה טבעית. בהשקת הספר באה מוסלמית עם שמלה ארוכה, ראו רק את הפנים שלה, ואמרה: 'סבתא שלי סיפרה לי מה קרה באותו לילה ולא האמנתי, אמרתי שהיא מגזימה. תודה שאת מספרת לנו את ההיסטוריה שלנו'. חיבקתי אותה, וכולם מחאו כפיים. זו החוויה האנושית".
פורסם לראשונה: 17:24, 25.02.21
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.