רוחמה גבל רדמן. "הפכתי ב־180 מעלות את הסיפור שסיפרתי לעצמי וזה הפך למשימה משפחתית"

התאלמנה לפני 16 שנה, הקימה משפחה חדשה, ויש לה מסר לאלמנות אחרות

בגיל 30 רוחמה גבל־רדמן איבדה את בעלה בתאונת דרכים, ונותרה עם 3 ילדים. חמש שנים אחרי, הכירה אלמן ויחד יצרו "משפחה מולחמת". בספר שיריה היא מבקשת לומר לאלמנות: "יהיה בסדר"

פורסם: 16.03.21, 07:48
כדרכו מדי יום, יצא נפתלי גבל בשעה מוקדמת מביתו במושב אדרת שבעמק־האלה לעבודתו במשרד ראש הממשלה. זה היה ב־6 בפברואר 2005, יום ראשון חורפי במיוחד. רבע שעה לאחר מכן, כשאשתו רוחמה עדיין הייתה בשלבי התארגנות, היא קיבלה שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. "הייתה תאונת דרכים. נפתלי נפצע. הוא נתן לי את מספרך וביקש שאתקשר אלייך", אמר הקול מהעבר השני. "תן לי לדבר איתו", ביקשה ונענתה: "הוא לא יכול לדבר".
"מאותו רגע נאלצתי לנהל את האירועים", מספרת רוחמה גבל־רדמן (45). "ביקשתי מהאיש שיזמין אמבולנס ויגיד לי לאן לוקחים אותו". מיד לאחר מכן הכניסה את ילדיה הקטנים למסגרות ויצאה לדרך. "כשהגעתי להדסה עין־כרם, הרופאים טיפלו בו בחדר הטראומה. אחרי חצי שעה הרופאים יצאו מהחדר בראש מורכן ולא הביטו לעברנו. בעשר בבוקר התבקשתי לזהות אותו. הכל נגמר".
"הייתה תאונת דרכים. נפתלי נפצע. הוא נתן לי את מספרך וביקש שאתקשר אלייך", אמר הקול מהעבר השני. "תן לי לדבר איתו", ביקשה ונענתה: "הוא לא יכול לדבר"
כשהתאלמנה מאהוב נעוריה היא הייתה בת 30, אם לשלושה בנים (בני שש, ארבע ותינוק בן כשנה), שעבדה כמחנכת בתיכון תורני לבנות באלון־שבות. בני הזוג הכירו כשהייתה בת שירות לאומי בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן והוא חייל, בן המשק. הם נישאו כשהייתה בת 21, סטודנטית לתולדות עם ישראל, לימודי ארץ ישראל ותעודת הוראה. הוא היה אז בשירות קבע ובהמשך איש שירותי הביטחון, בוגר תואר שני במשפט בינלאומי. העתיד שנראה מבטיח נקטע באירוע שהוגדר בהמשך "תאונת פגע וברח".
איך תפקדת מהרגע שחייך השתנו בחטף?
"תפקדתי כראוי, אבל כשהסתכלתי במראה ראיתי אשת איש שראשה מכוסה במטפחת, וחשבתי לעצמי שעד לפני כמה שעות ה'אני' שלי היה נכון למה שאני רואה, ופתאום לא היה לי מושג מי אהיה מעכשיו. ידעתי שלעולם כבר לא אהיה אותה רוחמה. התחיל פער בין מה שאני בחוץ ובפנים".
כיום רוחמה נשואה לרוני רדמן והם מתגוררים במושב נחושה שבעמק־האלה. היא אם ל"משפחה מולחמת" כהגדרתה: "שלושה בנים שילדתי (22, 20, 17), שתי בנות שרוני הביא (29, 25) ובת משותפת (10). אני גם סבתא לשני נכדים".
בימים אלה יצא לאור ספרה, "כמלוא חוט חול" (הוצאת פרדס), ובו 46 שירים מרגשים שנוצרו רובם ככולם מתוך מחברות הזיכרון שכתבה בשנות האבל הראשונות. "הארגז עם הספרים הגיע בשבוע האזכרה ה־16 של נפתלי. הרגשתי מחנק", אומרת רוחמה, שמשמשת זה שש שנים מנכ"לית "יסודות" - עמותה חינוכית שעוסקת ביהדות ובדמוקרטיה ככלי הוראה בונה זהות, שהוקמה על ידי אנשי חינוך מהציונות הדתית מיד אחרי רצח יצחק רבין.
"בלילות הלבד הארוכים כתבתי בשתי מחברות: האחת מחברת זיכרון ובשנייה כתבתי שירה. המשימה הייתה לכאורה בשבילם, אבל בפועל - תרפיה בשבילי. הרגשתי שחיי אמנם השתנו, אבל לא נמחקו באמת ולא נעלמו לי"
מתי התחלת לכתוב?
"כל חיי כתבתי שירה, אבל את השירים המקובצים בספר כתבתי מתום השבעה. נפתלי היה אבא כל כך נותן, חם ואוהב, והנה הוא נקרע מילדיו ולא תהיה להם חוויית אבהות שלו. מצד שני, לא רציתי שילדותם תהיה משועבדת לאובדן. רציתי שיהיו ילדים. בשבעה הבטחתי שאני שומרת להם את הזיכרונות ממנו. בלילות הלבד הארוכים כתבתי בשתי מחברות: האחת מחברת זיכרון ובשנייה כתבתי שירה. המשימה הייתה לכאורה בשבילם, אבל בפועל - תרפיה בשבילי. סיפרתי לילדים שאני כותבת וזה הרגיע אותם וגם אותי. הרגשתי שחיי אמנם השתנו, אבל לא נמחקו באמת ולא נעלמו לי".
היא חזרה ללמד מיד אחרי השבעה: "הבנות שחינכתי ביקשו שלא אעזוב אותן. המשכתי איתן שנה נוספת עד סוף לימודיהן ואחר כך הלכתי לריכוז שכבה, ריכוז מקצועי והדרכת מורים. במקביל שמתי לי מטרה: לצאת מנקודת המסכנות והחולשה, שכרטיס הביקור שלי לא יהיה 'אלמנה פלוס שלושה', אלא מישהי שמרחיבה אופקים ומתגאים בה. מנגד לא רציתי לוותר על שיח רגשי ודיבור על האבל. הפכתי ב־180 מעלות את הסיפור שסיפרתי לעצמי וזה הפך למשימה משפחתית".

2 צפייה בגלריה
רוחמה גבל רדמן
רוחמה גבל רדמן
"שמתי לי מטרה: לצאת מנקודת המסכנות והחולשה"
(צילום: שלו שלום)

לא הסחורה הכי חמה

בגיל 35, חמש שנים אחרי שבעלה נהרג, החליטה שהיא יכולה "ליצור קומה נוספת לחיים האלה" ולהיפתח לזוגיות נוספת, מבלי לחשוש שזו תהיה בגידה בנפתלי. "לא הייתי הסחורה הכי חמה בשוק: אלמנה עם שלושה ילדים, אישה דעתנית עם עולם רגשי ואינטלקטואלי רחב – לא כולם אוהבים את זה", היא אומרת בגילוי לב. "לצאת לדייטים היה נורא כמו שזה נשמע. אף פעם לא הייתי בשוק הזה. ואז חברים הכירו לי את רוני, בכיר במייקרוסופט, מבוגר ממני בתשע שנים ואב לשתי בנות בוגרות. שמונה חודשים קודם לכן הוא איבד בתוך 40 יום את אשתו ציפי ואת בנו אסף, שניהם נפטרו מסרטן. שנינו באנו עם האובדנים והכאבים שלנו".
"חברים הכירו לי את רוני, מבוגר ממני בתשע שנים ואב לשתי בנות בוגרות. שמונה חודשים קודם לכן הוא איבד בתוך 40 יום את אשתו ציפי ואת בנו אסף, שניהם נפטרו מסרטן. שנינו באנו עם האובדנים והכאבים שלנו".
רוני לא חשש להיכנס לנעליים הגדולות של נפתלי?
"רוני הגיע עם נעליים משלו ולא נכנס לנעליו של אחר. הקשר התאפשר בזכות הביטחון שלו, הכיבוד והכלת המורכבות שלי, לצד יכולתי לשאת את מה שהוא הביא איתו. היה פה אלמנט של בחירה והחלטה. ידענו שזה לא יהיה קל, אבל אפשרי".
ואיך בניתם את ה"משפחה המולחמת" שלכם?
"נישאנו שנה אחרי ההיכרות. איחדנו כתובות בווילה ששכרנו יחד ועשינו שם 'מתחם מגורים' כדי שלכל אחד מחמשת הילדים יהיה לאן לברוח. לא כל הילדים היו באותו מקום. לכל אחד היו קשיים משלו. השתדלנו לאפשר להם 'בריחות קטנות'. אחר כך בנינו על מגרש שרכשתי קודם לכן במושב נחושה בית שתוכנן לפי צרכינו. בניית הבית יצרה הזדמנות לקרקע יציבה שהיא שלנו, ואוספת את כולנו אליה ממקום נקי.
"שחר נולדה שנה אחרי שנישאנו וזה השלים את בניית המשפחה שלנו. היום יש לנו בית שבטוח בעצמו והוא מקור לחוסן. יש לנו אהבה וחברות גדולה, ויש גם ימים שאנחנו מעפנים. 'משפחה מולחמת' זה ביטוי שמציג במדויק את מה שאנחנו. הלחמה היא תהליך שבו לוקחים שני גושי ברזל ומחברים אותם באש. נשארת צלקת, אבל זה מחובר. זה מונח שמכבד את כולנו ואת מי שאנחנו".
"לפני שלוש שנים היה גל פיגועים והצטרפו אלמנות כמוני. מניסיוני ידעתי שגם בקהילה עוטפת בסוף הדלת נסגרת, הילדים הולכים לישון ואת לבד עם כאב שאת צריכה לצעוק אותו. זו הייתה המוטיבציה להוצאת הספר"
"הספר הוא השלד הדק ביותר של צונאמי גדול שקרה בחיי וערער אותם עד שהרגשתי קליפת אגוז מעל גלי הים. אבל בשלב מסוים החלטתי שהכאוס חייב להיעצר בקו החוף שהגלים מתנפצים אליו ואינם עוברים אותו. חוט החול הוא שעוצר את הגלים מלשטוף הכל. תפקידי כפי שראיתי אותו היה לכבד את הגלים והמשברים, אבל לזכור שבידינו החול כדי ליצור את קו החוף ולעצור את הים. מכאן השם 'כמלוא חוט חול'. החלק הראשון של הספר נשען על הדפים הראשונים ממחברת הזיכרונות שנכתבה עבור הילדים, אף כי לא במילים המקוריות שנועדו להם. חלקם הפכו לשירים רק שנים אחר כך.
כריכת ספרה של רוחמה גבל רדמןכריכת ספר של גבל רדמן
"למה עכשיו? בזמנו, לא הצטרפתי לקבוצות תמיכה שהוצעו לי, אבל קיוויתי שתבוא מישהי שחוותה זאת בעבר ותגיד לי 'יהיה בסדר. זה אפשרי. את עושה נכון'. לפני שלוש שנים היה גל פיגועים והצטרפו אלמנות כמוני. מניסיוני ידעתי שגם בקהילה עוטפת בסוף הדלת נסגרת, הילדים הולכים לישון ואת לבד עם כאב שאת צריכה לצעוק אותו. זו הייתה המוטיבציה להוצאת הספר. הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להגיש לאישה כזו שיר של מישהי שהייתה שם. אולי יש בשירים שלי משהו שיכול לתת לה יד ולומר לה 'את בסדר'. לא היה לי קל לחזור ולהיות שוב במקום של האלמנה, אבל זה לא היה יכול להתבצע אלמלא הייתי במקום אחר בחיים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.