ביום שלישי לפני כשבועיים, כשנשמעו אזעקות במרכז הארץ, רצה אלונה יום־טוב לחדר המדרגות בביתה ביהוד. "הגוף שלי רעד, הדופק היה גבוה, ומסביבי ילדים הקיאו ובכו", היא מספרת. "חשבתי על המשפחה המורחבת שלי, שרובה - כולל הוריי ואחיי, דודים ודודנים - גרים בראשון־לציון, העיר שבה גדלתי. אבא היה בדרך הביתה ואמא הייתה לבד, ובטלפון שמעתי שהיא בחרדה גדולה. התקשרתי לדודים שגרים מול הוריי, וגיסתי לקחה את אמא אליה הביתה, עד שאבא הגיע.
"רק בבוקר התקשרה אחותי וסיפרה שדודה לאה, האלמנה של דודי חיים ז"ל, אח של אבא, נהרגה מפגיעת טיל בביתה. בדיעבד התברר שכולם כבר ידעו בלילה, אבל חששו לספר לי. ואכן, כששמעתי את זה הייתי בהלם. כל הגוף התכווץ לי. לא האמנתי שזה קורה לנו עוד פעם. הטרור שוב הגיע למשפחה שלנו".
"היה לי נהדר בקניה"
אלונה יום־טוב (49) היא דוקטורנטית במחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן. במילה "שוב" היא מתכוונת לפיגוע שהתרחש ב־2002 במומבסה, עיר חוף בקניה, על ידי ארגון טרור המקורב לאל־קאעידה. אלונה נפגעה שם בפציעה שהוגדרה בינונית־קשה והצריכה עשרות ניתוחים וטיפולי שיקום שלא הסתיימו עד היום.
מה עשית במומבסה?
"עבדתי אז במלון Paradise כקניינית ומנהלת רכש, וזו הייתה השנה הרביעית שלי שם. הגעתי לשם בשנות ה־20 לחיי, בארץ עסקתי ברפואה אלטרנטיבית, וכשמצאתי עבודה במומבסה, עברתי לשם. התגוררתי במלון, והיה לי נהדר. תארי לך, להרים ראש מהמיטה ולראות את האוקיינוס ההודי פרוש לפנייך. הגאות והשפל שם נמשכים שש שעות - מראה מטורף, גן עדן".
"ירדתי לקבלה וראיתי שהכל מתנהל בסדר, ואז נכנס מפגע, צעק 'אללה אכבר!' ופוצץ את עצמו בתוכנו. במקביל התפוצץ ג'יפ עם מחבלים בפתח המלון"
הפיגוע שזעזע את עולמה התרחש ב־28 בנובמבר 2002. קבוצת תיירים מישראל הגיעה בטיסה ישירה מנתב"ג לנופש במלון. "לא הייתי אמורה לקבל את פניהם בקבלה. לא עבדתי עם הקהל הישראלי. אבל לקראת השבוע הזה החלטנו במלון לעשות שינוי בצ'ק־אין כדי למנוע עומס בקבלה. הוחלט שהישראלים יועברו היישר לחדר האוכל ושם יקבלו מפתחות לחדרים. הכל היה אמור להיות מסודר", היא מספרת. "ואכן, כשהם הגיעו כולם נשלחו לחדר האוכל. בדיעבד כך רובם ניצלו. מדריך הטיולים שהגיע איתם, אלברט דה אווילה ז"ל, לא ידע על השיטה החדשה, התקשר אליי ואמר: 'אלונה, מה קורה פה? למה שלחו אותנו לחדר האוכל?', וביקש שארד למטה. ירדתי לקבלה וראיתי שהכל מתנהל בסדר, ואז נכנס מפגע, צעק 'אללה אכבר!' ופוצץ את עצמו בתוכנו. במקביל התפוצץ ג'יפ עם מחבלים בפתח המלון. הכל קרה כל כך מהר. לא היה אפשר להבין שום דבר. הספקתי רק לראות דמות רצה לקבלה, וזהו. איבדתי את ההכרה".
בפיגוע נהרגו שלושה ישראלים - הילדים דביר ונוי אנטר ז"ל ואלברט דה אווילה ז"ל. יתר ההרוגים, 23 איש, היו קנייתים. המלון עלה באש.
מה עוד את זוכרת?
"בשלב מסוים חזרתי להיות בהכרה, ואני ועוד כמה אנשים התחלנו לצעוד לכיוון הבריכה ונכנסנו למים. הוציאו אותנו מהמים. אני לא זוכרת כאבים, בעצם לא זוכרת שום דבר.
"חברה שבאה לבקר אותי כמה ימים קודם לכן וחיפשה אותי, סיפרה לי לימים שכל הלסת שלי הייתה בחוץ. ואכן, הפגיעה העיקרית הייתה בלסת, שהתרסקה. מראה מזעזע. אבל אז לא ידעתי את זה.
"המחלצים לקחו אותי ואת שאר הפצועים לבית חולים מקומי, ומשם הועברתי למטוס שנשלח מהארץ. הועברתי היישר לחדר הניתוח בבית חולים תל השומר. עברתי ניתוח בלסת וביד שמאל שנפגעה קשה, והיו לי כוויות ורסיסים בכל הגוף. כשהתעוררתי בבית החולים אחרי הניתוח לא הבנתי מה קורה".
"הייתי בהלם. הפנים שלי השתנו. כל הלסת הייתה מרוסקת. היו צריכים לשחזר לי את הכל. הייתי בת 30, עם הרבה תוכניות לחיים, וכשראיתי את זה חשכו עיניי"
מתי ראית את עצמך לראשונה אחרי הפציעה?
"יום אחרי הניתוח קמתי לאמבטיה, ובמראה ראיתי פרצוף נפוח ברמה שאי־אפשר לתאר. הייתי בהלם. הפנים שלי השתנו. כל הלסת הייתה מרוסקת. היו צריכים לשחזר לי את הכל. הייתי בת 30, עם הרבה תוכניות לחיים, וכשראיתי את זה חשכו עיניי. איך אצא כך מהבית? המשפחה והחברים היו סביבי, ושמעתי הרבה מילות נחמה ועידוד, אבל המצב האובייקטיבי היה גרוע.
כשיצאתי מבית החולים הביתה, הוריי עשו הכל כדי שאשתקם ושיהיה לי קל עם עצמי. בַפנים היה לי בור, וחיברו את החלקים עם פלטות ברזל. חלק מהניתוחים הצליחו וחלק לא. רק לפני שנה ומשהו סיימתי את הניתוחים לשיקום הפה והלסת, קיבלתי שיניים חדשות, אבל נשארו עוד כמה ניתוחי פלסטיקה שנועדו למלא את הסנטר וצלקות בפנים. הניתוחים האלה הם Piece of Cake לעומת האחרים שעברתי".
מה מצבך הנפשי כיום?
"מי שחווה טראומה כמו שאני חוויתי, זה מלווה אותו כל הזמן. זה חלק בלתי נפרד מחיי".
אישה עם אור בעיניים
במשך שנות השיקום הממושך והמתיש נעזרה במתנדבים של ארגון "משפחה אחת", ובעיקר בנאוה פורמנסקי, אחת מארבעת רכזי העמותה שמטפלת בכ־2,500 משפחות ויחידים. "אין לי מילים לתאר את העזרה שקיבלתי ואני מקבלת מ'משפחה אחת' לאורך השנים", אומרת אלונה. "רק למענם אני מוכנה לחשוף את הסיפור שלי, כי בזכותם אני היום מי שאני".
נאוה פורמנסקי (65), נשואה למאיר ("בלעדיו לא הייתי יכולה להיות סביב השעון עם כ־500 נפגעי טרור"), היא אמא לשלושה וסבתא ל־11 נכדים. במקצועה היא לבורנטית ביוכימאית, אך כיום עיקר זמנה מוקדש לארגון "משפחה אחת", שם היא מתנדבת ב־19 השנים האחרונות. ארגון "משפחה אחת" הוא פרי יוזמתה של מיכל בלזברג, שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה באוגוסט 2001, היום שבו אירע הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. מיכל החליטה לבטל את האירוע ולתרום את הכספים המיועדים לחגיגה לעזרת נפגעי טרור. הוריה, שנטל ומרק בלזברג, גייסו כספים נוספים מחברים, ומאז הקמת העמותה (המנוהלת על ידי הוריה של מיכל) התרחבה פעילותה. כיום מרכזי הסיוע של "משפחה אחת" ברחבי הארץ עוזרים לאלפי נפגעי טרור בישראל באמצעות קבוצות תמיכה, סיוע תעסוקתי ומשפטי ועוד.
המפגש הראשון של אלונה עם פורמנסקי היה זמן לא רב לאחר שיצאה מבית החולים. "הייתי במצב נפשי לא טוב, שלא לדבר על המצב הפיזי, והפנו אותי לבית החם של הארגון ברעננה. שם פגשתי את נאוה המתנדבת, אישה נפלאה עם אור בעיניים. היא אמרה לי, 'בואי, תכירי את הפעילויות שלנו, תשתתפי במה שמתאים לך'. מההתחלה הרגשתי שם תחושת בית ומשפחה. התחלתי לבוא לשם, קיבלתי חיבוק חם, ומפעם לפעם הרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי. נאוה, המתנדבים האחרים והצוות, כולל אנשי הארגון מחו"ל, עושים הכל כדי להקל עלינו. היא הייתה איתי לכל אורך הדרך גם בניתוחים, באשפוזים ובשיקום שלא נגמר. ב־2005 - אז עדיין הייתי במסגרת אינטנסיבית של 3-2 ניתוחים בשנה - הם הזמינו אותי עם קבוצה מכאן לטיול בארצות־הברית וקנדה. פגשנו שם יהודים בעלי לב זהב שהרעיפו עלינו כל טוב. זו הייתה החוויה הכי טובה שלי בחיים שאחרי הפיגוע".
"פחדתי לצאת מהבית. פחדתי מהחשיפה לאנשים חדשים שלא הכירו אותי קודם. מבחינתי, בגלל הטראומה בפנים שלי כל אחד מסתכל עליי"
אנשי "משפחה אחת" אף שכנעו אותה לצאת ללימודים אקדמיים. "כבר הייתי בת 35, עם השכלה תיכונית ולימודי תעודה בקולג' לרפואה אלטרנטיבית, והם ממש עבדו עליי שאחזור לספסל הלימודים. זה לא היה פשוט. פחדתי לצאת מהבית, פחדתי מהחשיפה לאנשים חדשים שלא הכירו אותי קודם. מבחינתי, בגלל הטראומה בפנים שלי כל אחד מסתכל עליי. נאוה אמרה לי שהפציעה שלי נוראה רק בעיניי, ושאני צריכה ללמוד ולהצליח. היא גרמה למהפך בחיי".
ב־2008 החלה ללמוד באוניברסיטת בר־אילן, במחלקה למדעי המידע ובמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. "בלימודים חזרתי להרגיש אחת מכולם", היא אומרת, "זה העלה את הביטחון העצמי הירוד שלי".
לאחר שסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות, במימון "משפחה אחת", קיבלה מלגת הצטיינות מנשיא אוניברסיטת בר־אילן, וכיום, כאמור, היא דוקטורנטית במחלקה למדעי המידע.
מותה הפתאומי של דודתה לאה, בגיל 63, כתוצאה מפגיעת רקטה שנורתה מעזה, שבר אותה. "לא קמתי מהמיטה 24 שעות", היא אומרת, "הייתי סמרטוט. הרגשתי כאילו אני נפגעתי שוב. דודה לאה הייתה הרוח החיה של המשפחה מצד אבא שלי. היא הייתה מגנט ואיחדה אותנו, את הדודים והדודנים, דאגה למפגשים, הייתה אדם שמח ומשמח. כולנו אהבנו אותה. המשפחה המורחבת בהלם. בטראומה. לא מעכלים את זה. מרגישים שעמוד התווך שלנו נפל".
"לאה תמכה המון במשפחה, במיוחד בהורים שלי, כי כולם היו בסוג של טראומה. היא לא חיכתה שיבקשו ממנה, אלא כל הזמן עשתה ועזרה"
לאה יום־טוב ז"ל נהרגה בביתה. היא הייתה אם לשניים וסבתא לחמישה, והתגוררה לבדה מאז שהתאלמנה, לפני כחמש שנים. שנים רבות עבדה כמנהלת חשבונות ובשנתיים האחרונות, לאחר פרישתה, עסקה ברפואה אלטרנטיבית.
אלונה, מה היה חלקה בשיקום שלך?
"היא תמכה המון במשפחה, במיוחד בהורים שלי, כי כולם היו בסוג של טראומה. היא לא חיכתה שיבקשו ממנה, אלא כל הזמן עשתה ועזרה. דיברנו לפחות פעם בשבוע, בנוסף לתקשורת רצופה של כל המשפחה המורחבת בקבוצת ווטסאפ".
היית בלוויה שלה?
"היא נקברה בשעה תשע בערב, כשהיו אזעקות במרכז ולא יכולתי להגיע. אבל אזכור אותה תמיד כפי שהייתה, משמעותית בחיי כולנו".
