כששואלים את ד"ר הדס שאשא־לבסקי למה החליטה להיות רופאה, היא מודה שלאביה ז"ל הייתה תרומה גדולה לבחירתה. "היה לו חשוב שאלמד רפואה", היא אומרת. "בהתחלה נרשמתי לפסיכולוגיה, ובלי הרבה מילים הוא כיוון אותי לרפואה, שבעיניו היא המקצוע הכי יפה שקיים. גם אני, כמוהו, למדתי בבית הספר לרפואה בירושלים, אבל לא הבלטתי את עובדת היותי בתו, כי חששתי שיחשבו שאני שם בזכותו".
ברור שאין חשש כזה. ד"ר שאשא־לבסקי, מנהלת היחידה לנפרולוגיית ילדים במרכז הרפואי לגליל, עומדת בזכות עצמה וגאה לומר שהיא ממשיכה את המסורת רבת השנים של אביה. "אבא תמיד אמר שלמטופלים בפריפריה מגיע הטיפול הכי טוב, כפי שמקבלים המטופלים במרכז הארץ. כך הוא נהג כל חייו, ולאור האמונה הזו אני פועלת", היא אומרת.
אביה המנוח, פרופ' שאול שאשא ז"ל, שנפטר לפני חודש, הקים וניהל במשך 20 שנה את המחלקה הנפרולוגית, ובהמשך עמד בראש המרכז הרפואי בנהריה, עד צאתו לגמלאות בשנת 2006.
"כשמטפלים בילד שחולה במחלת כליה צריך לטפל בהרבה מערכות בגוף וגם בנפש ובמשפחה שסובבת אותו, והקשר נשמר לאורך שנים. בנפרולוגיית ילדים אין החלמה מלאה"
למה בחרת דווקא בנפרולוגיה, התחום שאביך כל כך מזוהה איתו?
"אני מספרת לעצמי שזה היה במקרה. מאז שהתחלתי ללמוד ידעתי שאבחר ברפואת ילדים, אולי כי זה מקצוע אופטימי מאוד. גם אם הם חולים מאוד, כשמרפאים אותם זה נותן להם הרבה שנות חיים. אחרי שעשיתי סבב התמחות ברפואת ילדים ברמב"ם, נפרולוגיה הייתה אחת האופציות, והתאהבתי במקצוע כי הוא הוליסטי מאוד. כשמטפלים בילד שחולה במחלת כליה צריך לטפל בהרבה מערכות בגוף וגם בנפש ובמשפחה שסובבת אותו, והקשר נשמר לאורך שנים. בנפרולוגיית ילדים אין החלמה מלאה. חולי דיאליזה צריכים השתלת כליה, מטופלים בתרופות, נמצאים במעקב מתמיד - זו מחלה שלא נגמרת. בעצם, מדובר בלחיות עם המחלה ולא בלנצח אותה. להיות נפרולוגית ילדים זו בחירה מודעת, כי אני אדם של קשר ארוך טווח ושל החלטות לא מהירות".
אביך תמך בבחירתך?
"הוא דווקא חשב שאולי עדיף לי לבחור בגנטיקה, שהיא מקצוע העתיד. אבל אני רציתי משהו קליני יותר".
את חשה כמי שהולכת בצלו?
"אני לא הולכת בצלו אלא לאורו".
ד"ר שאשא־לבסקי (46), תושבת קריית־טבעון, נשואה לאיש מחשבים ואם לשלושה, היא בתם השלישית מתוך ארבעה של פרופ' שאשא ואשתו דפנה, דוקטור למתמטיקה, והיחידה מבין ילדיהם שבחרה במקצוע הרפואה.
למרכז הרפואי לגליל הגיעה מבית החולים רמב"ם, עשור לאחר שאביה פרש מניהולו. "אחרי שאבא הקים את המחלקה לנפרולוגיית מבוגרים ועמד בראשה, הוא ייסד, בשנת 1993, את היחידה לנפרולוגיית ילדים וביקש מד"ר אירית ויסמן להקים ולנהל אותה. היא הזמינה אותי לעבוד איתה. ד"ר ויסמן היא המנטורית שלי, עבדתי איתה בנהריה ולמדתי ממנה המון. במאי 2019 זכיתי להחליף אותה. היא עדיין עובדת באופן חלקי ביחידה לנפרולוגיית ילדים בנהריה".
בשנים האחרונות היחידה בניהולה מהווה זרוע של מחקר בינלאומי בטיפול בהיפראוקסלוריה ראשונית, מחלה גנטית נדירה ופרוגרסיבית, שגורמת לאי־ספיקת כליות סופנית.
"לאורך השנים אנחנו מלווים משפחות של ילדים שחולים במחלה האיומה הזו. מדובר בילדים שמגיל צעיר מאוד נזקקים לדיאליזה יומיומית ובהמשך להשתלת כבד וכליה ועוברים ייסורים קשים. רבים מהם מתים בגיל צעיר", היא אומרת. "פתיחת זרוע של מחקר כזה דורשת השקעה רבה של זמן ומשאבים, והמפקפקים אמרו שיהיה לנו קשה לגייס משאבים ושאפנה את המטופלים למרכז הארץ. אבל החלטתי שאין סיבה שילדים שחולים במחלה קשה ונדירה כזו יטולטלו לבתי חולים במרכז הארץ. זה משהו שעבר מאבא אליי: להתייחס לפריפריה כמרכז, להיות הכי טוב במקום שאתה נמצא בו ולא לוותר בגלל קשיים לוגיסטיים.
"העובדה שהילדים האלה, תושבי הצפון, מקבלים את הטיפול הזה קרוב לבית, מקילה מאוד על המשפחות שעוברות סבל לא יתואר. היום אני מבינה כמה זה משמעותי"
"העובדה שהילדים האלה, תושבי הצפון, מקבלים את הטיפול הזה קרוב לבית, מקילה מאוד על המשפחות שעוברות סבל לא יתואר. היום אני מבינה כמה זה משמעותי. זכיתי לראות ילדים צעירים שהטיפול שהם מקבלים במחקר מציל את חייהם. במקום הגורל הנורא שהיה צפוי להם - הם אוכלים, הולכים, מתפתחים. זה משהו שלא דמיינתי שאזכה לראות".
גם את מודל השילוב בין קריירה למשפחה היא למדה מאביה. "אבא היה מאוד נוכח, פעיל ומעורב בחיינו וגם שיתף אותנו בעשייה שלו. בכל אספות ההורים אבא ואמא הגיעו יחד. זה היה נדיר מאוד אז. אני לא בטוחה שאני מצליחה בכך כמוהו, אבל אם הייתי מודאגת מזה מאוד כשהייתי אמא צעירה, היום אני לא חושבת שילדיי מרגישים חוסר באמא. אני מאוד מעורבת, והמשפחה היא בדרגה עליונה אצלי.
"עם זאת, אני לא חוקרת כמוהו, לא הגעתי לרשימת פרסומים כמוהו, ויש תקופות שאני מרגישה שאני לא מספיק טובה, לא כאמא ולא כחוקרת, ושאני מאכזבת את כולם. להרגשתי, עם השנים לומדים לבחור את הדברים החשובים ולוותר על הפחות חשובים. אז אני לא פרופסור ואני לא יודעת אם אהיה, אבל אני לומדת לחיות גם עם זה בשלום".
"אבא היה מאוד נוכח, פעיל ומעורב בחיינו וגם שיתף אותנו בעשייה שלו. בכל אספות ההורים אבא ואמא הגיעו יחד. זה היה נדיר מאוד אז"
את ממליצה לנשים לבחור במקצוע הרפואה?
"אני לא חושבת שאישה צריכה לוותר על רפואה, אם זה מה שהיא רוצה. בעיניי זה מקצוע קשה ונהדר, וצריך לאהוב אותו כדי לעשות אותו טוב. בעיקרון, נשים צריכות לעשות מה שהן רוצות ולהגשים את עצמן".
כרופאה, חשת תסכול על כך שלא הצליחו להציל את אביך?
"לאבא היו כמה מחלות, והוא נפטר ביחידה לטיפול נמרץ לב. כרופאה הייתי מעורבת מאוד בטיפול בו, וקשה לי להשקיט את המחשבות האלה של מה היה אם. אני מתנחמת בהרגשה שהוא קיבל את הטיפול הכי טוב ושמוות הוא דרכו של עולם, אך עדיין קשה לי להשלים עם זה".
ב־20 השנים האחרונות עסק פרופ' שאשא, יליד עיראק שעלה ארצה בגיל 11 וגדל במעברה, בנושא של רפואה ורופאים יהודים בשואה. הוא היה ממקימי המרכז לחקר הרפואה בתקופת השואה בפקולטה לרפואה בטכניון והתמקד בהשפעת הרעב על התחלואה המאוחרת של ניצולי השואה. את עבודת המחקר הזו עשו האב ובתו יחד. בעקבות מסקנותיהם זכו שורדי השואה בסעיפי הטבה נוספים בגִמלה שלהם. "לפני כמה שנים אבא הכניס אותי לוועדה המארגנת של הכנס השנתי על רפואה ושואה שהוא יזם. בימים אלה, בנוסף לעבודתי היומיומית, אנחנו עסוקים בתכנון הכנס שאמור להתקיים במאי הקרוב בבית החולים שלנו, לראשונה בלעדיו. החלום שלו היה לתרגם את מחקר הרעב של הרופאים בגטו ורשה מפולנית לעברית. אבא לא הספיק לראות את הפרויקט קורם עור וגידים, אני מקווה שנצליח להגשים אותו".
