בראשית ינואר 2003, בין שלל דברי הדואר האופייניים לתקופת הכריסטמס וראש השנה האזרחית באירופה, מצאה לליה פיקביה גלויה אנונימית בתיבת הדואר המשפחתית. מצידה האחד היה צילום של בית האופרה בפריז. מצידה השני נכתבו שמותיהם של ארבעה מבני משפחת אמה שנספו באושוויץ 61 שנה קודם לכן ב־1942 ושנתיים לפני הולדתה: אפרים, אמה, נעמי וז'אק.
הגלויה ערערה את שלוותה של לליה. היא שאלה את עצמה מי שלח אותה ומדוע. האם נשלחה מכיוון שהיא בעיצומו של תהליך מייגע לאיתור נכסי משפחתה שהולאמו ונבזזו בתקופת השואה? האם טמון בה איום נסתר? ללא קצה חוט להסבר טמנה לליה את הגלויה במגירה והמשיכה בחייה.
16 שנה לאחר מכן צף הנושא מחדש: קלרה, נכדתה בת השש, חזרה מבית הספר וסיפרה כי תלמיד גינה את היהודים והתייחס אליה. הפעם החליטה אן ברסט, בתה של לליה ואמה של קלרה, לחקור את שורשי משפחתן ולהתחקות אחר שולחי הגלויה המסתורית. התוצאה היא: "הגלויה", ספר מרתק ומרגש שיוצא לאור בימים אלה בישראל (הוצאת מודן. מצרפתית: איריס לקונט), לאחר שנמכר במאות אלפי עותקים באירופה ובארצות־הברית. זו סאגה המתפרסת על פני כמאה שנה ומתרחשת ברוסיה, לטביה, פלשתינה, פולין וצרפת. היא עוסקת בשואת יהודי צרפת ופעילות המחתרת הצרפתית, בודקת את נושא האנטישמיות באירופה, ויש בה אפילו משולש אהבים שהסעיר את המשפחה. כתיבתה האינטימית של ברסט היא מלאכת מחשבת שנעה בין ביוגרפיה משפחתית־היסטורית לספר מתח. ברסט איננה משיבה לשאלה, האם גילתה את זהותו של שולח הגלויה. היא מעדיפה להותיר סימן שאלה שישאיר את הקוראים במתח.
מאיפה באתי?
אן ברסט (44) היא אישיות מוכרת בצרפת. היא בתם האמצעית מבין שלוש של לליה (לבית פיקביה) ופייר ברסט - צמד אינטלקטואלים צרפתים - ובעצמה סופרת, מחזאית, תסריטאית ואף השתתפה בסרט ("ילדים של אחרים"). בשיחת זום לפריז, שבה היא מתגוררת עם בן זוגה ושתי בנותיה (12, 8), היא מגדירה את עצמה כ"אדם כותב, מישהי שכותבת יום ולילה, כולל בחופשות. זה יכול להיות נובלות, מחזות, תסריטים או מאמרים. הכתיבה מאפיינת אותי מיום שאני זוכרת את עצמי".
ואיך את מגדירה את עצמך מבחינה אישית?
"אני אדם יוצר, אישה צרפתייה ויהודייה. עם זאת, אם לצטט את גולדה מאיר, עברית קוראים מימין לשמאל, והסדר יכול להשתנות בהתאם".
אמך יהודייה בת למשפחה מעורבת, אביך צרפתי לא־יהודי. מה היה מקומה של היהדות בחייך לפני שחקרת את שורשייך ומהו כיום?
"עד גיל 20 לא דרכתי בבית כנסת, כי גדלתי במשפחה חילונית לחלוטין. מבחינת סבתי מרים לבית רבינוביץ, אמה של אמי, אלוהים מת במחנה ההשמדה שבו נרצחו הוריה, אחותה ואחיה. הוריי היו בשנות ה־20 לחייהם כשהשתתפו במרד הסטודנטים של מאי 1968, והדת שלנו הייתה סוציאליזם. יהדות הייתה עולם שהייתי שייכת לו, אבל לא הייתה לי גישה אליו. הודות למסע שיצר את הספר, אני יכולה להיכנס לבית כנסת בלי להרגיש זרה. היום אני מציינת את החגים היהודיים, בנותיי הולכות אחת לשבוע לתלמוד תורה, לומדות עברית ומלמדות אותי לשיר את שירי פורים. לא חזרתי בתשובה, אבל אני שמחה לגלות תרבות שנקטעה במשפחתנו בעקבות השואה. אמי משתתפת כיום בשיעורי יידיש, מתוך אותה גישה. הספר הוא גם מסע של מחקר עצמי בעקבות המורכבויות של זהות יהודית בעולם החילוני המודרני".
מה ידעת בצעירותך על שורשייך היהודיים?
"מודה ומתוודה: לא ידעתי מאומה על המשפחה, רק שמשפחת סבתי הייתה יהודייה ונספתה במחנה השמדה. בקושי ידעתי את שמותיהם של בני המשפחה, לא ידעתי מתי ומאיפה באו לפריז, במה עסקו, היכן התגוררו או בני כמה היו כשנרצחו. סבתי מעולם לא דיברה עליהם, היא חיה בהשתקה עם כאבה ומצוקתה".
איפה היית ב־2003, כשהגלויה נחתה בתיבת הדואר של הורייך?
"אמי שיתפה אותי בסיפור הגלויה ובתהיות שצצו אצלה, אבל אני הייתי אז בת 24, צעירה תאבת חיים בראשית דרכי. באופן טבעי הסתכלתי קדימה, לעבר החיים שעליי לבנות, ופחות התעניינתי בעבר. כשהגעתי לאמצע חיי התחלתי להביט סביבי וגם לאחור, בתהייה מאיפה באתי. גיליתי המון נקודות השקה ביני ובין בני משפחתי שנספו באושוויץ. זה נותן לי הרגשה שאבות אבותינו ממשיכים לחיות בינינו ובתוכנו ולהיות חלק מאיתנו".
עכשיו זו המשפחה שלי
זמן מה לפני שהחלה במסע הגילוי נוצר קשר בין אן, שהייתה אז אם לקלרה, ובין ד"ר ג'ורג' צ'רטובסקי, רופא יהודי שהפך לבן זוגה ולאבי בתה השנייה ליאונור.
"בארוחת הערב הראשונה שלנו סיפרתי לו על משפחת רבינוביץ, והוא סיפר לי על משפחתו. אחרי הפגישה הוא בדק באתר גנאולוגי ומצא שבן למשפחת צ'רטובסקי נשא לאישה בת למשפחת רבינוביץ ב־1816 ברוסיה. הוא אמר לי: 'אבות המשפחה שלנו כבר היו מאוהבים והם שהפגישו בינינו'. אבסורדי ככל שזה נשמע, כשהוא אמר את זה - התאהבתי בו", היא כותבת בספרה. עם זאת, כשהוזמנה לחגוג את ליל הסדר עם אהובה ומקורביו, הבינה שידיעותיה על המנהגים היהודיים שואפות לאפס. היא כותבת על הבושה שחשה במעמד המביך.
"הגלויה" התפרסם בצרפת ב־2021 והצלחתו הייתה מפתיעה. "המהדורה הראשונה הייתה בת 10,000 עותקים, ועד היום נמכרו 500 אלף ספרים", היא אומרת. "אני מקבלת המון מכתבים מקוראים, ובשנה הראשונה נסעתי בכל שבוע לתיכון אחר כדי לשוחח עם התלמידים על השואה. אני מרגישה שהספר הזה גדול ממני. הוא לא רק 'הנובלה שלי', אלא סיפורה של משפחה יהודית שהפכה לנחלת הכלל. אני מעין צינור לסיפור שלא שייך לי אלא להיסטוריה של ארצי. קוראים רבים כתבו לי: 'עכשיו זו גם המשפחה שלי'. הספר הצליח לא רק בצרפת, אלא גם באיטליה וספרד והוא רב־מכר גם בארצות־הברית. ההצלחה חרגה מתחומי הקהילה היהודית וזה מחמם את לבי. אני מאמינה שיש בזה תרומה לשימור זיכרון השואה".
במו עיניי
בינואר, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, הגיעה ברסט לישראל במשלחת של אינטלקטואלים ואנשי תרבות צרפתים. הם סיירו ביישובי העוטף, נפגשו עם ניצולים ועם בני משפחות של החטופים וחזרו לארצם עמוסי רשמים.
האם זה היה ביקורך הראשון בישראל?
"ביקרתי בישראל פעמים רבות, לראשונה בגיל 12 - כשאמי הייתה מרצה אורחת באוניברסיטת תל־אביב. באתי אליה בחופשות וגיליתי את הארץ המדהימה הזאת. ישראל היא מקום חשוב מאוד בשבילי, ארץ אבות אבותיי, ויש לי בת דוד בתל־אביב. השנה הביקור היה חשוב לי במיוחד. רציתי לראות במו עיניי את מה שהתרחש כאן ולשמוע עדי ראייה. אני מתכוונת להגיע גם לפסטיבל הסופרים הבינלאומי (המתקיים במשכנות שאננים בחודש מאי)".
האם את מתכוונת לכתוב משהו בנושא?
"סביר שיום אחד אכתוב על זה, אבל זה ייקח זמן. איני עיתונאית. אני סופרת, והדברים צריכים לשקוע. עם זאת, אני ממשיכה לשוחח עם ישראלים, כי חשוב לי להביא את תחושותיהם כשאני משתפת אנשים בחוויותיי מישראל. אני משתדלת גם לענוד את דיסקית החטופים באירועים רשמיים. בימים אלה אני מארגנת כנס בנושא. אני עושה ככל יכולתי הצנועה".
בימים אלה, כשישראל נמצאת תחת מתקפה אנטישמית גלויה ובוטה, האם את מרגישה אנטישמיות בצרפת?
"בעקבות המלחמה בישראל התעוררנו מהאשליה שהאנטישמיות הצרפתית נגוזה במאה ה־20. בספרי ניסיתי לבחון את שאלת האנטישמיות. האמנתי שהיא נעלמה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתגלו מחנות ההשמדה. מ־7 באוקטובר אני יודעת שהאנטישמיות עדיין חיה. בחודש שלאחר מכן היו בצרפת תקריות אנטישמיות רבות יותר מאשר במשך שנה רגילה.
"הייתי רוצה לומר שבאופן אישי לא חשתי באנטישמיות, אבל האמת שבהחלט חשתי. אנחנו בסיוט. בשבועיים שאחרי 7 באוקטובר לא שלחתי את בנותיי לתלמוד תורה. פחדתי. אחר כך חזרנו לשגרה, אבל אין ספק שיהודים בצרפת - ואני בתוכם - פוחדים".
במה את עוסקת בימים אלה?
"אני כותבת ספר חדש על משפחת אבי, פייר ברסט. המשפחה שלי לדורותיה מספקת לי המון חומר מרתק. בעוד שאמי הייתה 'כור היתוך' - יהודייה מצד אמה מרים רבינוביץ, וספרדייה מצד אביה ויסנטה פיקביה - אבא שלי הוא סיפור צרפתי מאוד. הוא נולד למשפחה טיפוסית בבריטני שבמערב־צרפת, והיה שמאלני ואקטיביסט פוליטי בצעירותו. בנוסף לסיפור האישי, גם הספר הזה יעסוק בשאלות של קשרים משפחתיים, תורשה ומעורבות בין־דורית כדי להמחיש תקופה בהיסטוריה הצרפתית".
מה היית רוצה לומר לקוראים בישראל?
"שאנחנו, יהודי צרפת, חושבים עליכם ועומדים לצידכם".
