לילי שור (67) מרמת־גן, מנהלת קשרי חוץ ואירועים, מדריכה ועוסקת בתיעוד במרכז מורשת יהדות בבל, אמא לשתיים וסבתא לשלושה.
מחפשים את ראש הממשלה: "נולדתי בבגדד ב־1957. המשפחה המורחבת עלתה לישראל כמה שנים קודם, במבצע 'עזרא ונחמיה', אבל אבא שלי, שהיה סוחר ויבואן טקסטיל, נשאר כדי לטפל בעסקים שלו. בהמשך הוא הכיר את אמי. כשהייתי בת שנה הייתה שם הפיכה צבאית. ראש הממשלה נורי אלסעיד נמלט וניסה להסתתר אצל השכן שלנו. חיילים נכנסו אלינו הביתה, הם חיפשו את אלסעיד בכל השכונה. בסוף מצאו אותו מחופש לאישה וחיסלו אותו".
העלייה מתעכבת: "אחרי ההפיכה ההורים שלי חיפשו הזדמנות לעלות, אבל בכל פעם קרה משהו ונתקענו בבגדד. למדתי בבית ספר יהודי שבו למדו גם ילדים של קצינים מוסלמים שרצו חינוך טוב. ב־1963, בזמן שהיינו בשיעור, התרחשה עוד הפיכה צבאית והוחזרנו הביתה. אני זוכרת שהרחובות התרוקנו מאדם. מאז היחס ליהודים הידרדר. למרות זאת המשכנו לנהל חיי קהילה, הלכנו לבית הכנסת ועשינו פיקניקים על גדת הנהר. השתדלנו לא להתבלט, ובמשחקי הילדים בחרנו לעצמנו שמות מוסלמיים".
מעיין אדם ואמה יונת מצטלמות לשער לאשה
(צילום: דימה קרמינסקי)
נקודת המפנה: "במלחמת ששת הימים שמענו ברדיו הצהרות של השלטון שישראל חוסלה. הסתגרנו בבית, חששנו מפוגרום כמו בפרעות הפרהוד, האזנו בשקט ל'קול ישראל' והבנו שישראל ניצחה".
המעצר של אבא: "אחרי שמפלגת הבעת' תפסה את השלטון, היה ברור שאנחנו חייבים לברוח, אבל לקח זמן עד שלכולם היו דרכונים. ואז המשטרה עצרה את אבא שלי ואת דוד שלי. ידענו שמי שנכנס לכלא לא יוצא ממנו, אבל למרבה המזל הם שוחררו".
הבריחה: "ב־1971 אני וההורים, שני האחים הקטנים שלי ודודה שלי ברחנו. זה היה במוצאי תשעה באב. נעלנו את הבית, השארנו את החפצים שלנו ונסענו ברכבת מבגדד לארביל. זה היה היום הכי חם בשנה ולבשנו בגדים ארוכים שמתחתיהם ענדנו תכשיטים, כדי שנוכל לתת שוחד אם ינסו לעצור אותנו. ברכבת אישה מוסלמית התיישבה ליד אמא שלי ומיששה את התיק שלה. היא חשדה בנו ועקבה אחרינו, אבל נמלטנו ממנה. מארביל נסענו במונית, ובדרך עצר אותנו בידוק ביטחוני. השוטר שאל אם אנחנו נוצרים. אבא שלי אמר שכן ונתנו לנו לעבור. הגענו לנקודת מפגש בכורדיסטן, ומשם, בחושך מוחלט, נסענו לגבול איראן במשאית עם עוד 20 יהודים. הנהג הוריד אותנו באמצע השממה ונלחצנו. אחרי חצי שעה הגיעו נהגים שהסיעו אותנו לפונדק דרכים באיראן. למחרת נסענו לטהרן באוטובוס שארגנה הסוכנות היהודית ומשם טסנו לישראל".
ההתאקלמות: "כאן חיכה לנו שבט שלם מהמשפחה שההורים לא ראו שנים. לא תיארתי לי שיש לי משפחה כל כך גדולה. גרנו בבאר־שבע, נכנסתי לכיתה ט' ולמדתי עברית באולפן. בהתחלה הייתי בהלם תרבות – בעיראק קיבלנו חינוך בריטי עם נימוסים וגינונים, ובארץ הישראלים התנהגו בפתיחות והביעו דעה בחופשיות. אחרי שהתרגלתי להסתיר את הזהות היהודית שלנו, היה משמח ללכת בראש זקוף במדינה משלנו ולהרגיש גאווה".
הקריירה והמורשת: "לאורך השנים עבדתי בעיריית רמת־גן, באוניברסיטה הפתוחה ועוד. ב־12 השנים האחרונות אני עובדת במרכז יהדות בבל באור־יהודה. אנחנו מתעדים את ההיסטוריה והמורשת של יהודי עיראק. בימים אלה אנחנו עובדים על תערוכה שתשקף את קורות הקהילה שנשארה שם".
איזה הרגל עיראקי כדאי לישראלים לאמץ? "לדבר בנימוס".
למה את הכי מתגעגעת בעיראק? "לקהילה היהודית שנתנה לנו תחושת ביטחון ככל שהיה אפשר".
למה את לא מצליחה להתרגל? "לחוצפה הישראלית".
מה המקום שאת הכי אוהבת בישראל? "ירושלים. כשהיינו ילדים תמיד אמרנו 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
