אישה מנקה את מצפונה

יש לי וידוי קטן: למה אנשים מתקשים להודות בשגיאותיהם?

כולנו יודעות שהכאה על חטא מספקת הקלה רגשית. אבל מחקרים חדשים הצליחו לאפיין את הטכניקה המוצלחת ביותר לווידוי, להסביר למה אנשים מתקשים להודות בשגיאותיהם ולאבחן את הטיפוסים שיכולים להפיק מחשיפת חולשותיהם את ניקוי המצפון המרבי

נגה שביט־רז
פורסם: 17.03.22, 08:26
הכנסייה הפנטקוסטלית Rabboni Centre Ministries שבעיר פרטוריה בדרום־אפריקה מצאה דרך מקורית להמשיך במסורת הווידויים הנוצרית גם בימי מגפת הקורונה. במקום הטקסים הרגילים בתאי הווידוי שלא יכלו להתקיים מחשש להידבקות, הזמינו ראשי הכנסייה את המאמינים לחשוב בינם ובין עצמם על החטאים שביצעו, לכתוב אותם ולשלוח להם במייל. לאחר מכן, בטקס שהועבר דרך הזום, הקריא הכומר את החטאים (באופן אנונימי) בפני כולם ומסר שנמחלו על ידי האל. השינוי, כך מעלה מחקר של אוניברסיטת יוהנסבורג בדרום־אפריקה שהתפרסם בכתב העת HTS Theological Studies, היה עמוק יותר מכפי שניתן לשער.
לדברי החוקרים, בניגוד לווידויים הרגילים של המאמינים בימים כתיקונים, כשהגיעו פיזית לכנסייה, ובמהלכם הכומר עצמו זיהה וחידד עמם את מהות החטאים שלהם, כשהיו צריכים להתעמת ישירות וללא תיווך עם מעשיהם - הווידויים היו חדים ומדויקים יותר. וידויים רבים נסבו סביב ניהול "קשרים שגויים", שגרמו להם לחטוא.
כך למשל, כתב ג'ימי, גבר בשנות ה־20 לחייו מלימפופו: "בגלל שהייתי קשור לאנשים הלא נכונים, חטאתי באוננות, בניאוף, בעישון כבד ובשתיית אלכוהול. אין בי מודעות לעשיית הטוב ואני כבר לא מתפלל. אני לא מחובר לאל" (וידוי מ־16 בינואר 2021). ג'רמיה מבוטסוואנה הודה: "בגלל קשרים לא חיוביים אימצתי התנהגויות רעות מהחברים הלא נכונים" (9 בינואר 2021) ואילו תאבו מזמביה סיפר: "הקשר השגוי עם אנשים אונליין מטריד אותי כל הזמן. הנפש שלי מבולבלת. אני לא יכול לשלוט בעצמי במונחים של תשוקה" (16 בינואר 2021).
מהראיונות שערכו החוקרים עם המתוודים נמצא כי וידוי פומבי, שבו חטאיהם נמחלים בפני כולם, חיזק אצלם את תחושת האחריות והרצון לקחת שליטה על חייהם. "הווידוי בכתב", כתבו החוקרים, "איפשר לאנשים לבצע שיקוף עצמי ולקחת אחריות אישית על מעשיהם. השיתוף עם הציבור סייע להם גם לחזק את הקשר עם החברה הדתית שבה הם חיים. אנשים שחשו חסרי תקווה, לא מחוברים, אשמים וחוטאים יכלו לייצר מחדש בעצמם תחושה של נוצרים טובים המקובלים על ידי הקהילה הנוצרית, הכנסייה ואלוהים".
"הווידוי בכתב", כתבו החוקרים, "איפשר לאנשים לבצע שיקוף עצמי ולקחת אחריות אישית על מעשיהם. השיתוף עם הציבור סייע להם גם לחזק את הקשר עם החברה הדתית שבה הם חיים"

אני לא אותו אדם שהייתי

אבל היכולת להודות בחטאים ושגיאות אינה בהכרח קשורה בפולחן דתי. הרצון להכות על חטא הוא חוצה דתות ותרבויות, ולפי מחקרים רבים יש בו כוח מרפא. מחקר חדש של הפסיכולוגים בת' אן הלגסון וג'ונתן ברמן מבית הספר לעסקים של לונדון, מחדד עד כמה התשוקה שלנו לחשוב על עצמנו כעל אנשים "טובים ומוסריים" היא חלק מהותי מהזהות שלנו ולפיכך עלינו לתפוס פרספקטיבה מעוולות העבר כדי שנוכל להתוודות עליהן.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Journal of Experimental Psychology General, יוצא מנקודת הנחה בסיסית, שאף הוכחה במחקרים קודמים, ולפיה הודאה בעוול שעשינו מספקת תחושה עמוקה של הקלה. הפסיכולוג החברתי פרופ' ג'יימס פניבייקר מאוניברסיטת טקסס בארצות־הברית אף מצא שווידוי מועיל לא רק לשלמות הרגשית שלנו, אלא גם לבריאותנו הפיזית. למרות זאת לאנשים קשה מאוד להודות בחטא שעשו. אפילו וידוי חלקי מציב בפניהם קושי רגשי עצום.
מה עומד בבסיסו של הקושי הזה? החוקרים הבריטים מדגישים כי הסיבה המרכזית לקושי היא החשש מפגיעה בשמנו הטוב. "התחושה הפנימית של 'אני אדם מוסרי', מהווה חלק גדול בזהות שלנו, ומעשים שגויים מהעבר עלולים לכאורה להכתים את התדמית שלנו בהווה.
יתרה מזו, מחקרים הוכיחו כי לאנשים שמוכנים להודות בהתנהגות פסולה מעברם, חשוב מאוד לראות עצמם כאנשים שונים היום, במטרה לשמור על תחושת זהות חיובית. "המחקר שלנו בא לבדוק זאת לעומק ואף בחן אם מתן ההזדמנות לאנשים להרהר ולדווח על שינוי בזהות הנוכחית שלהם ("אני כבר לא אותו אדם שהייתי"), מאפשרת להם להודות ביתר קלות בטעויות שעשו בעברם", כתבו החוקרים.

אני לוקחת אחריות על השגיאות שלי

המחקר כלל ארבעה ניסויים שונים שבהם השתתפו 3,351 אנשים בגיל 35 בממוצע אשר ענו על שאלונים דיגיטליים. בכל השאלונים ניתנה למשתתפי המחקר אפשרות לדווח על השינוי הערכי־מוסרי שעשו להערכתם, מאז תקופת הלימודים בתיכון ואף לדרג את מידת השינוי. לאחר מכן הם נשאלו אם הם רוצים להתוודות על מעשה רע מהעבר וניתנה להם האפשרות לשקף זאת - באמצעות שיקוף עצמי או על ידי שיתוף אדם אחר.
"נרקיסיסטים, גם אם יתוודו על טעויות מן העבר יעשו זאת לא בגלל המחשבה על השינוי שהם עברו, אלא מתוך אותו רעב אינסופי להכרה ולאהבה"
באחד הניסויים אף קיבלו המשתתפים אפשרות להתוודות על מעשים "רעים" ספציפיים שאופייניים לתקופת התיכון - לשקר להורים (שנמצא כחטא הנפוץ ביותר), לזלזל במורה, ללעוג או לרכל על תלמידים אחרים, לשתות אלכוהול או להעתיק שיעורי בית.
ממצאי המחקר היו חד־משמעיים:
  1. אלה שדיווחו על שינוי מהותי בזהות העצמית שלהם ובשיפוט המוסרי שלהם מאז ימי התיכון נטו יותר להתוודות מאשר אלו שלא דיווחו על שינוי כזה.
  2. אלה ששיתפו את השינוי שחל בהם עם אדם אחר התוודו ביתר קלות לעומת אלו ששיקפו זאת רק בינם ובין עצמם.
  3. ההתוודות על חטאים הובילה לאחר מכן להרחבת תחושת השינוי החיובי שחל בזהות העצמית.
בניסוי האחרון בחנו החוקרים אם השיקוף של השינוי שעברו משתתפי המחקר מצמצם גם את הנטייה הטבעית להצטדק על מעשים רעים. המשתתפים התבקשו לציין מעשה רע שיש להם זיכרון ספציפי לגביו מהתיכון ולהגיד עד כמה הם מסכימים עם משפטי ההצדקה הבאים: "לא צריך להאשים אותי במה שעשיתי כי הרבה אחרים עשו את זה"; "מה שעשיתי הוא לא ביג דיל ביחס למה שאחרים עשו"; "זה בסדר לעשות את מה שעשיתי כי דברים אחרים שאנשים עשו הרבה יותר גרועים"; "מה שעשיתי הוא בסדר כי לא גרמתי בעצם שום נזק".
הממצאים הראו כי אלו ששיקפו לעצמם שינוי בזהות לא רק התוודו יותר, אלא גם הצדיקו פחות את מעשיהם ולא נתלו בתירוצים שונים לכך שביצעו אותם.
כפי שמראה המחקר, קל יותר להתוודות, גם על טעות מינורית יחסית בתקופת התיכון, כשניתן להציב מרחק פסיכולוגי בין מי שהיינו בעבר למי שאנו כיום. "בניית נרטיב פנימי של שינוי", אומרים החוקרים, "מסייעת לנו להשלים עם מעשים רעים מהעבר, להתוודות עליהם בלי להצטדק (לקחת אחריות, 'כן עשיתי את זה') ולהפחית את החשש שהדבר ישליך על הזהות המוסרית הנוכחית שלנו ('אבל זה כבר לא מי שאני')".


מי מסוגל להתוודות על חטאי העבר?

_____________________________________________
"יש קשר ישיר בין סך התחושות והרגשות שיש לאדם ביחס לעצמו ובין היכולת שלו להודות בטעויות או עבירות", מסבירה ד"ר דפנה כצנלסון־בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה ומרצה בקריה האקדמית אונו. "כאשר אדם מרגיש בהווה בעל ערך או בשפה הפסיכולוגית 'בעל עצמי מגובש', הוא יחוש עצמו מספיק בטוח להתוודות על חטאים בעברו. אדם בעל ערך עצמי מכיר גם ביכולותיו וגם במגבלותיו".
"בניית נרטיב פנימי של שינוי", אומרים החוקרים, "מסייעת לנו להשלים עם מעשים רעים מהעבר, להתוודות עליהם בלי להצטדק ('כן עשיתי את זה') ולהפחית את החשש שהדבר ישליך על הזהות המוסרית הנוכחית שלנו ('אבל זה כבר לא מי שאני')"
לדבריה, חשיבות המחקר הבריטי המסוקר בכתבה היא בכך שהוא מהווה חומר למחשבה אם באמת אנשים שתופסים את עצמם בהווה במקום אחר וטוב יותר לעומת העבר, מסוגלים יותר להודות בטעויות שנעשו אז. "ההנחיה של אנשים במחקר להרהר כיצד הם השתנו לאורך זמן, נמצאה כמקלה את הווידוי וכמקטינה את ההצדקה לעוולות של פעם. היכולת לשקף לאדם אחר את הפגמים/ טעויות שלך, אף הגדילה את אפקט הווידוי כי היא אפשרה תחושה גוברת של ביטחון. העברת המסר הלאה מגבירה את האמונה הפנימית שהשינוי אכן נעשה".
לאילו אנשים הכי קשה להתוודות?
"אנשים שסובלים מהפרעות אישיות מרבים להאשים אחרים במקום לקחת אחריות. בתמצית מדובר באנשים בעלי תכונות אופי קיצוניות שהם בלתי גמישים או בלתי זורמים וסובלים עקב כך מהפרעות רגשיות מגוונות כגון: נרקיסיזם, פסיכופתיה, גבוליות ועוד. נרקיסיסטים, למשל, גם אם יתוודו על טעויות מן העבר יעשו זאת לא בגלל המחשבה על השינוי שהם עברו, אלא מתוך אותו רעב אינסופי להכרה ולאהבה ומתוך רצון להראות באמצעות פגמים מן העבר את העליונות שלהם בהווה.
"אנשים עם אישיות פסיכופתית יודו לכאורה בטעויות, כדי לתפעל אחרים ולתת תחושב שהם כאילו מתחרטים או מצטערים, לא מתוך מודעות אמיתית. לעומת זאת, לאנשים שסובלים מדיכאון תהיה נטייה לווידוי־יתר כי המצפון שלהם עובד שעות נוספות וגם רגשות האשם".
איך אפשר לעודד אנשים להתוודות?
"אמון הוא המפתח להתוודות, הן בחדר הטיפולים והן בחיים בכלל. כאשר אתה בטוח שהאדם שמולך מקשיב לך או כשהסביבה אינה שיפוטית כלפיך, אלא רואה בך מישהו שעבר תהליך של שינוי ואינה מנצלת את המידע נגדך - האמון נוצר באופן טבעי".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.