מיכל דוניה ברנר. "כל דור צריך להמציא מחדש את מי שיביא את ההישגים הטובים ביותר"

מיכל דוניה ברנר, מאחרונות הפלמ"חניקיות: "נלחמתי, העברתי פצצות, לא היה מקום לפחד"

מיכל דוניה ברנר השתתפה בפעולות היסטוריות של הפלמ"ח, מ"ליל הגשרים" ועד הצלת אונייה, אבל פסגת העשייה שלה הייתה במקום אחר לגמרי: הקמת "גן הילד חיפה" לילדים עם צרכים מיוחדים

פורסם: 06.05.22, 09:28
סיפורה של מיכל דוניה ברנר (94), תושבת חיפה, אם לשניים, סבתא לשבעה, סבתא רבתא ל־6, מורה בדימוס ומייסדת "גן הילד חיפה" לילדים עם צרכים מיוחדים:
"כשהייתי בת תשע אבא שלי, טוביה דוניה, שהיה מהנדס ומחלוצי הבנייה והתעשייה, נרצח במאורעות 1938 בחיפה, עיר הולדתי. אמא, גיטה דוניה־ויצמן (אחותו של חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה), גידלה לבד אותי ואת אחותי הבכורה, וגם טיפחה דורות של מוזיקאים במסגרת הקונסרבטוריון למוזיקה שהקימה (ונקרא היום על שמה). אחרי שסיימתי את הלימודים בבית הספר הריאלי גויסתי לפלמ"ח במסגרת ההכשרה של תנועת הצופים. היינו בקיבוץ אפיקים, למדנו להפעיל רובים ולהשליך רימונים – הכשרה אלמנטרית ביותר.
ואז, בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946, יצאנו לפעולה במה שנודע לימים כ"ליל הגשרים": הפלמ"ח פוצץ בו־זמנית 11 גשרים לאורך מסילת הרכבת שהובילה מדמשק לאלכסנדריה והיוותה קו אספקה ראשי של הבריטים. לא הסבירו לנו יותר מדי לקראת מה אנחנו הולכים. שמו לנו תרמילים על הגב, בכל אחד 25-20 קילו חומר נפץ, ואמרו לנו להיזהר מאוד בהליכה. מבחינתי זו הייתה גאווה ענקית שנבחרתי כבת יחידה מהמחלקה שלנו. לא היה מקום לפחד. הקבוצה שלנו יצאה מקיבוץ אשדות־יעקב. הנחנו את התרמילים למרגלות גשר אל חמה, וכשהחבלנים חיברו את החוטים הסתלקנו מהמקום. חזרנו לאשדות־יעקב ברגל, בערוץ של נחל הירמוך, וחיכינו לשמוע את הפיצוץ. גשר אל חמה, שנמצא בירדן, אכן התמוטט ולא נבנה מחדש.
אמנם שמחנו על הצלחת הפעולה המורכבת, אבל השמחה נמהלה בצער עמוק. בפיצוץ של גשר א־זיב (אכזיב) נהרגו 13 חברים ו־5 נפצעו. בין ההרוגים היה יחיעם ויץ, בנו של יוסף ויץ שהיה קרוב משפחה שלי (אשתו הייתה אחותה של דודתי ורעייתו של יחיעם, הזמרת רמה סמסונוב, הייתה חברה של אחותי). לא נסעתי להלוויה. אני לא בטוחה שהיה מקובל אז לנסוע להלוויות. בהמשך נהרגו הרבה חברים מהפלמ"ח, שכלל בקושי 6,000 איש.
"שמו לנו תרמילים על הגב, בכל אחד 25-20 קילו חומר נפץ - ואמרו לנו להיזהר מאוד בהליכה. לא היה מקום לפחד"
פיצוץ הגשרים היווה מכה קשה לבריטים, שכנראה החישה את החלטתם לעזוב את הארץ. הם לא האמינו שליישוב כל כך קטן יש יכולת טכנית ואנושית לארגן פעולה מסובכת כזו, ולא עברו על זה בשתיקה. ב־29 ביוני 1946 הם פשטו על הקיבוצים כדי למצוא נשק ולעצור את אנשי הפלמ"ח ואת ראשי היישוב, במבצע המכונה 'השבת השחורה'. השכם בבוקר הגיעה לאפיקים יחידה של 'כלניות' – לוחמים בריטים עם כובעים אדומים. החברים קיבלו הוראה לא להתנגד אלא לנקוט ב'הגנה פסיבית' ונשכבו לאורך הגדר. אני נשלחתי לעזור למטפלות בבית התינוקות, והשתגעתי מסקרנות לדעת מה קורה בחוץ. החלטתי לקחת את הדליים שעלו על גדותיהם מחיתולים משומשים ויצאתי לכיוון המכבסה.
ראיתי את החיילים האנגלים גוררים את הגברים, חברי המשק וחברי פלמ"ח, לאורך השביל, ופתאום ראיתי בנגררים את החבר שלי באותו זמן, בורל'ה. תפסתי את הדליים עם החיתולים המלוכלכים וזרקתי על החייל שגרר אותו. בבהלה שנוצרה תפשתי את בורל'ה ורצנו לכיוון המרפאה. אף אחד לא רץ אחרינו. אחרי כמה שעות המבצע הסתיים, האנגלים עזבו והתברר שהחבר שלי נשאר הגבר היחיד באפיקים, כי כולם נלקחו למחנה מעצר ברפיח. הוא לא סלח לי על זה כל השנים.
שום דבר כבר לא היה אותו דבר אחרי 'השבת השחורה'. חבריי להכשרה הלכו להקים את קיבוץ חצרים ואני חזרתי הביתה לחיפה. שם קיבלתי תפקיד – להיות מעין קצינת ת"ש ולהקים משרד שחרור שידאג למציאת עבודה לחברים שיצאו מהפלמ"ח.
"ראיתי את החיילים הבריטים גוררים את חברי המשק לאורך השביל ופתאום ראיתי בנגררים את החבר שלי באותו זמן. תפסתי את הדליים עם החיתולים המלוכלכים וזרקתי על החייל שגרר אותו"
באוקטובר 1947 עליתי לאוניברסיטה העברית בירושלים, תכננתי ללמוד ביולוגיה אבל הספקתי ללמוד רק שבוע אחד. ב־29 בנובמבר 1947, עם ההכרזה על חלוקת הארץ, החלו מעשי איבה של הערבים, ואני גויסתי לפלוגת הרזרבה שהורכבה מסטודנטים שהשתחררו מהפלמ"ח. הסתובבנו בירושלים עם מעילי שינל גדולים שבהם החבאנו רימונים ואקדחים כדי להעבירם ליחידות הלוחמים. בהמשך הועברתי למעלה־החמישה במסגרת יחידת רזרבה שתצפתה על הדרך לירושלים. ואז קרה מקרה קשה בנגב: ערבים תפסו בחורה יהודייה והתעללו בה.
2 צפייה בגלריה
מיכל דוניה ברנר עם בעלה, מילה ברנר ז"ל, שהיה מחלוצי הימאות בארץ
מיכל דוניה ברנר עם בעלה, מילה ברנר ז"ל, שהיה מחלוצי הימאות בארץ
מיכל דוניה ברנר עם בעלה, מילה ברנר ז"ל, שהיה מחלוצי הימאות בארץ
(צילום: אלבום פרטי)
יצאה פקודה להוציא את הבחורות מתפקידי שטח. אני נשלחתי לקורס אלחוט בשפלה, שאחריו הייתי אמורה לחזור לירושלים. אבל כשצורפתי לשיירה שיצאה מתל־אביב התברר שהכביש חסום ופנינו לאחור. נשארתי בתחנת אלחוט בתל־אביב. בקשר שמענו על חברים שנהרגו, על שיירה שנתקעה במחסום אבנים, על שיירה שירו עליה – זו הייתה תקופה נוראית עם אחוז נפגעים גדול מאוד. מצד שני, היינו צעירים עליזים ובילינו בכל רגע אפשרי בבית הקפה 'צליל' שניהלה מלכה אברמוב, אמא של יפה ירקוני, בגבעתיים. כל החבר'ה שהגיעו לתל־אביב בשיירה מירושלים התאספו שם.
בהמשך העבירו אותי כאלחוטאית ליער חולדה. באחד הימים הגיע קומנדקר עם יצחק רבין, אז ראש מטה 'הראל', והתרגשתי מאוד. יצאנו איתו בקומנדקר לכיוון דרך בורמה, כי הוא רצה לבדוק את הסיכוי לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה.
ב־15 במאי 1948 הבריטים עזבו את הארץ, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה והחליט לפרק את כל הארגונים הצבאיים כדי שיהיה גוף אחד בלבד – צה"ל. אני נשלחתי כאלחוטאית למטה חיל הים בתל־אביב. באחד הימים הצטוויתי להחליף את האלחוטאי שהיה על 'בן הכט' – יכטה מפוארת ומהירה שנרכשה כדי לבצע שמירת חופים. הביאו אותי אליה בסירה קטנה, עליתי בסולם החבלים והאלחוטאי לימד אותי כל מה שהייתי צריכה לדעת, וירד.
ואז, כשהייתי על היכטה, בנובמבר 1948, שמעתי באלחוט קריאת SOS של 'נרקיס' – ספינה קטנה שיצאה מקפריסין ועל סיפונה היו 14 אנשים. התברר שמערכת החשמל שלהם התקלקלה, המנוע הושבת והספינה נסחפה ברוחות ובזרמים לכיוון החוף הסורי, מה שעלול היה להיות מסוכן מאוד. רב החובל של ה'בן הכט' היה מיומן דיו כדי לאתר את הספינה, הגענו אליה וגררנו אותה עם חבל, כמו קליפת אגוז, עד לנמל חיפה.
הייתי על ה'בן הכט' כמה חודשים - על אף התנגדותו של מפקד הספינה, מילה ברנר, שמאוד לא רצה בחורה על הסיפון כי 'זה רק מביא צרות'. בדצמבר 1949 מילה ואני התחתנו. אני הייתי בת 21, הוא בן 28. לימים, מילה היה מחלוצי הימאות העברית, יזם של חברת ספנות גדולה. נולדו לנו שני בנים, אבנר ודני. מילה נפטר בשנת 1999.
לאורך השנים, במקביל להקמת המשפחה, למדתי בסמינר ועבדתי כמורה בבית ספר יסודי. בגיל 40, כשנפתחה בחיפה אוניברסיטה, למדתי חינוך מיוחד ועבדתי במסגרת של ילדים עם צרכים מיוחדים. ראיתי שהילדים האלה אינם מוצאים מקום מתאים למפגשים חברתיים ולהעצמה, מעבר לשעות הלימודים. בביקור בלונדון ראיתי שקיימות מסגרות כאלו, ובשנת 1977 הקמתי במרכז הכרמל את 'גן הילד חיפה' – מרכז העשרה חברתי לילדים, נוער ומתבגרים בעלי צרכים מיוחדים, שמקנה להם כישורי חיים כדי לשלבם בקהילה. המרכז פועל מאז ועד היום. ניהלתי את המקום שנים ארוכות וכיום אני הנשיאה שלו. אף שנטלתי חלק פעיל בהיסטוריה של מדינת ישראל, 'גן הילד חיפה' הוא בעיניי פסגת העשייה שלי.
שורה תחתונה: הפלמ"ח היה בית גידול נפלא למנהיגות. הייתה בו רוח של אמון הדדי ועזרה הדדית שמן הראוי כי תמשיך לפעום גם בדורות הבאים. עם זאת, כל דור צריך להמציא מחדש את מי שיביא את ההישגים הטובים ביותר לאדם ולמדינה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.