לירון גרינברג. ""ילדים זו החתיכה החסרה של"

לירון גרינברג ("משחקי השף") מספרת על המסע להפוך לאם בעזרת פונדקאית

השפית שהודחה לאחרונה מהתכנית, פגשה את אהבת חייה בגיל 39 והחליטה לוותר למענו על מיזם מפתה במיוחד בניו־יורק. עכשיו היא מספרת לראשונה שכבר חמש שנים הם מנסים להביא ילד לעולם: "אני דוהרת קדימה חדורת מטרה שיהיו לי ילדים ויהי מה"

פורסם: 30.08.21, 07:45
במשימת "החתיכה החסרה" בתוכנית "משחקי השף" (ימי שני ושלישי, רשת 13), השפית לירון גרינברג (44) מהנבחרת של יוסי שטרית בחרה להכין לאביה, דני גרינברג ז"ל, שנפטר לפני תשע שנים ממחלת כליות, קינוח קרם לימון עם קראמבל. בלי להפחית מחסרונו העצום של האב, שעל מותו לא התגברה עד היום, אילו היה לה אומץ לפתוח את לבה מול המצלמות, היא הייתה אומרת שהחתיכה החסרה באמת היא ילד משלה.
"היה לי אבא מדהים, עמוד השדרה שלי, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו בהקשר של המשימה הזאת הוא שאין לי ילדים", היא אומרת. "ילדים זו החתיכה החסרה שלי, והם מה שיעשה אותי שלמה, אבל לא רציתי לדבר על זה בתוכנית, כי הסיפור הזה הוא לא רק שלי אלא גם של בן זוגי והוא פחות בעניין של חשיפה", היא מסבירה.
בשנים האחרונות מקדישה גרינברג את חייה למסע המפרך של הבאת ילד לעולם. אחרי שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו, היא כבר נמצאת עמוק בתוך תהליך פונדקאות מתקדם שבסופו היא מקווה שתוכל סוף־סוף לחבוק ילד משלה. "בשנים האחרונות יש דיון על זה שלא לכולם צריכים להיות ילדים ושזה בסדר גם לא לרצות ילדים, אבל לא הקשבתי לדיבור הזה אלא דהרתי קדימה חדורת מטרה שיהיו לי ילדים ויהי מה", היא אומרת.

מה עשית בשביל זה?
"מה לא? הזרקות, החזרות של ביציות, ניתוח, אין דבר שלא עברנו ואין דבר שלא התפקשש. יש נשים שממשיכות לנסות גם אחרי עשר שנים ועוברות טיפולי פוריות מפרכים, כואבים, מתסכלים ומאכזבים. חבל שמצד אחד יש מדינה שמעודדת את ההליך ומממנת אותו, ומצד שני יש רופאים שלא יודעים מתי להגיד די. יש עוד דרכים ויש עוד צורות להביא ילדים, לא צריך להחריב את החיים בגלל זה, בסוף יוצאים מובסים ומותשים, לפעמים בלי בן זוג, בלי קריירה וגם בלי ילדים".
איך ידעת מתי להגיד לעצמך די ולפנות לפונדקאות?
"אחרי שעשינו כמה הפריות. הרחם שלי לא קלט אותם. אם הייתי מתחילה את המסע הזה קודם, אולי הייתי מצליחה ללדת, אבל התחלתי בגיל 40, ובשבילי זה היה קצת מאוחר. חבל שלא ידעתי בגיל 32 שיש בדיקת דם פשוטה שעושים ביום השלישי של המחזור כדי לבחון את מצב הפוריות ולדעת אם צריך למהר ללדת או להקפיא ביציות. המדינה מוציאה מיליארדים על טיפולי פוריות של נשים ולא משקיעה עשירית מזה על קמפיין לעידוד הבדיקה".

"חבל שלא ידעתי בגיל 32 שיש בדיקת דם פשוטה לאבחון מצב הפוריות. המדינה מוציאה מיליארדים על טיפולי פוריות ולא משקיעה עשירית מזה על קמפיין לעידוד הבדיקה"

איפה עומד תהליך הפונדקאות שלכם?
"יש לנו פונדקאית מהממת שמצאתי לבד, כבר עשינו כמה החזרות של ביציות מופרות שלא הצליחו, ואני מקווה להצלחה בהמשך. כל כישלון כזה שובר, זו אכזבה גדולה, ועם הכל אנחנו מתמודדים לבד, אין שום תמיכה מהמדינה - לא כלכלית ולא נפשית".
איך אתם עומדים בזה כלכלית?
"אנחנו עובדים קשה בשביל זה. זה פרויקט חיינו. עד מתי יספיק הכסף? אין לדעת".
ונפשית?
"אני מאוד עניינית וממוקדת מטרה, לא מרחמת על עצמי, מה יעזור שאשב ואבכה? אני מכירה זוגות שלא מצליחים להתגבר, שמתנתקים מחברים שיש להם ילדים כי קשה להם לראות ילדים של אחרים. אנחנו לא מסתגרים, ממשיכים לחיות ולבלות ואוהבים מאוד את הילדים של החברים שלנו".
"אני מקווה ששרת התחבורה מרב מיכאלי, שממש לאחרונה הפכה לאמא בזכות פונדקאית, תשכיל לקחת את הניסיון שלה ולהפוך את תהליך הפונדקאות לנגיש יותר ושוויוני עבור כולם ולא רק תהליך פריווילגי של מי שיכול לעמוד בנטל הכלכלי הזה", אומרת גרינברג. "המדינה צריכה לתמוך בתהליך, לא רק במתן מעטפת רגולטורית, אלא במתן תמיכה שמכירה בקשיים הנפשיים, הבירוקרטים, והכלכליים של כל הצדדים".

מטבח איטלקי: לא פשוט לעשות פשוט

באמצע הריאיון, שנערך בבית קפה בתל־אביב, סמוך לבית הספר "דנון" לבישול שבו היא מלמדת, ניגש אל שולחננו בחור צעיר, ואחרי שהתנצל על ההפרעה הוא אמר לה: "הייתי חייב לעצור ולהגיד לך שאת מוכשרת ברמות, הכי רציתי שתזכי, מאוד הצטערתי שלא". זה לא חדש לה, מאז שהתחילה התוכנית עוצרים אותה ברחוב כל הזמן. "יש כאלה שאומרים, 'איזה כיף לראות אותך במאסטר שף'", היא צוחקת. "השכנים שלי בכרם התימנים לא מפסיקים להחמיא לי על המנות, ועכשיו, אחרי שהודחתי, זה בכלל נהיה טירוף. את לא מבינה איזה בוקר היה לי, כמה טלפונים והודעות קיבלתי, אנשים שכבר שכחתי מקיומם כתבו לי כמה הם הצטערו על ההדחה שלי".
נו, אז היה שווה להיות מודחת רק בשביל זה.
"לא, רציתי להישאר. בהתחלה בכלל לא רציתי ללכת לתוכנית, אבל עם האוכל בא התיאבון".
איך השתכנעת?
"כבר ארבע שנים מציעים לי ותמיד סירבתי, אני לא אדם תחרותי, ופחדתי לשים את עצמי בפרונט בתוכנית ריאליטי שאין לי עליה שום שליטה. אבל הקורונה שינתה לי את הראש. בפעם האחרונה שפנו אליי תפסו אותי באיזה בוקר שבו שאלתי את עצמי 'איך ממשיכים מפה כשהכל קורס סביבי?'. הציעו אודישן בזום ולא הייתי צריכה להתאמץ, אז זרמתי. עד הרגע האחרון עוד התלבטתי, אבל תוך כדי הצילומים קיבלתי חשק".
ואיך הרגשת במעמד ההדחה כשמירי בוהדנה אמרה "לירון, זו את"?
"במהלך המשימה כבר ידעתי שזה הולך לשם, לא הייתי צריכה אף אחד שיגיד לי את זה, אני המבקרת הכי מחמירה של עצמי. ידעתי להגיד לבד מה לא היה בסדר במנה, ובכל זאת הגשתי אותה. גם האנשים הטובים ביותר טועים לפעמים, ומזל שאנחנו לא עובדים בכור האטומי".
3 צפייה בגלריה
לירון גרינברג
לירון גרינברג
לירון גרינברג. "הפונדקאות היא פרויקט חיי"
(צילום: אביגיל עוזי)
מה לא היה בסדר במנה?
"זו הייתה משימה של רוטב. הגעתי לסוף המשימה, ראיתי שלא הספקתי לקחת צלחת להגשה וכבר לא היה לי זמן לזה. מישהו עזר לי והביא לי צלחת שטוחה, ולא יכולתי לשים בה את הרוטב. בנוסף לחלה הכנתי גם פיתות זעתר מדהימות, ובכל זאת בחרתי להגיש את החלה. אם הייתי מגישה את הפיתות עם התבשיל בצלחת יותר מתאימה כשהיה בו גם רוטב, לא הייתי מודחת. אבל אין מה לעשות, יש ימים שלא הולך".
"אני מכירה זוגות שמתנתקים מחברים שיש להם ילדים, כי קשה להם לראות ילדים של אחרים. אנחנו לא מסתגרים, ממשיכים לחיות ולבלות ואוהבים מאוד את הילדים של החברים שלנו"

כשקיבלת ארבעה סכינים על פסטה קרועה עם עגבניות שרופות, מנה פשוטה יחסית, הופתעת?
"לא הופתעתי כמו ששמחתי. הייתי גאה בעצמי. זה לא פשוט לעשות פשוט, והאמת היא שזו לא הייתה מנה פשוטה בכלל. הכנתי בעצמי את הבצק לפסטה, בחרתי עגבניות מעולות, מתוקות והכי בשלות, שצרבתי כמו שצריך. לזה הוספתי קצת בזיליקום תאילנדי, שמזכיר בטעמו אניס, והוא נתן למנה קיק ממקום אחר, וגם קצת בוטרגה, שהוא חומר גלם מאוד לא פשוט לשימוש".
בוטרגה?
"חומר גלם שעשוי מביצי דגי בורי כבושים במלח ומיובשים, שמגרדים אותו לתוך המנה וצריך לדעת להשתמש בו, כי אם שמים יותר מדי, זה יוצא טיפה מר".
באיזו נבחרת רצית להיות?
"של יוסי, ללא ספק. הייתה לי הרגשה שאסף לא ייקח אותי, ולארז אין נבחרת - אז מה נשאר? הכרתי את יוסי כשהוא העביר שיעורים בבית ספר דנון, יצא לי גם לאכול במסעדות שלו, אני אוהבת את האוכל שלו. קיוויתי שהוא יבחר בי, חשבתי שמכל השפים יהיה לי איתו את החיבור הכי טוב - וצדקתי".

הגשמת חלום: ארוחה ב"נובו"

גרינברג נולדה וגדלה בכפר־סבא, בכורה מבין שני ילדיהם של שרה ושל דני ז"ל, שהיה בעל מוסך לחשמלאות רכב. ההורים התגרשו כשהייתה בת 22 וחזרו לחיות יחד כשאביה חלה, ואמה סעדה אותו עד יומו האחרון.
"הייתה לי ילדות מהממת, הייתי המון שנים בנוער העובד והלומד", היא מספרת. "מצחיק שאני מזכירה את זה ממרום גילי, אבל התנועה עיצבה אותי והפכה אותי למי שאני היום, והאנשים שליוו אותי בחוויה הכל כך משמעותית שלי בתנועה הם החברים הכי טובים שלי עד היום, ברמה שיש לנו את מפתחות הבית אחד של השני. היינו יחד בגרעין, עשינו שנת שירות ביחד בפנימיית עיינות ושירתנו ביחד בנח"ל בקומונה עירונית בנתניה. אנחנו כבר לא קומונה, אבל אנחנו עדיין חיים יחד באיזשהו אופן".
הרומן עם הבישול התחיל אחרי הצבא, כשנסעה לניו־יורק עם שלוש בנות הגרעין, ביניהן עיתונאית האוכל רותי רוסו, כשהחלום הגדול שלהן היה לאכול במסעדת "נובו" המפורסמת, שרוברט דה־נירו הוא אחד השותפים בה. "ביום ההולדת ה־23 שלי קבענו לחגוג בנובו, שהייתה אז בשיאה, ומרוב שהתרגשנו קנינו לכבוד הארוחה שמלות חגיגיות בזארה", היא צוחקת.
איך היה?
"מפתיע ומסעיר, טעמים שלא הכרתי, ממש לא ידענו מה לבחור. אני חושבת שעד אז לא אכלתי ווסאבי. התברר ששני הסו־שפים של המסעדה היו ישראלים. הם שמעו שיש שלוש בנות ישראליות במסעדה ובאו להגיד שלום. שאלנו אותם איפה הם למדו בישול, והם ענו שב'מוסד הקולינרי הצרפתי' בניו־יורק, ואז רותי ואני החלטנו ללמוד שם".

"היה לי קשה לבשר לו שאני נשארת בארץ. לא רציתי לשים את המשקל הזה על מערכת יחסים כל כך צעירה, פחדתי שזה ילחיץ אותו, כי מי רוצה לקחת על המצפון שלו דבר כזה?"

מתי החלטת שאת רוצה לבשל לפרנסתך?
"אף פעם לא החלטתי לעבוד בבישול, הלכתי ללמוד כדי לדעת לבשל ומשם התגלגלתי. תמיד אהבתי אוכל, אמא שלי בישלה מדהים, אבל לא מתוך אהבה לאוכל אלא מתוך רצון להאכיל את המשפחה שלה. היה לה כישרון לגזור מ'לאשה' מתכונים מעולים. אבא שלי היה חובב דליקטסים, נקניקים טובים, דגים מעושנים, היו לו חברים דיילים שהיו מביאים לו כל טוב מאירופה, ובתור ילדה זה חשף אותי לטעמים שילדים לא אוכלים בדרך כלל. כשהיינו הולכים לאכול במסעדה, כל הילדים היו מזמינים שניצל, ורק אני אכלתי צלעות טלה. כשהלכתי לקומונה התחלתי לבשל, וכשהגעתי לניו־יורק התפוצצתי על העולם הזה של המסעדנות. מהחוויה הניו־יורקית שלי התפתח תיאבון גדול ללמוד את המקצוע, שלא היה אז מקצוע מבוקש ולא הביא כבוד גדול לאף אחד. זה לא כמו היום, שכל שף הוא סלב. אחרי שנה של לימודים חזרתי ל'נובו' לעשות את הסטאז', עבדתי שם כמה חודשים טובים ללא שכר. אבל לא היה אכפת לי, העיקר להיות שם".
איך החזקת את עצמך כלכלית?
"עבדתי ב'נובו' שלושה ימים, ובשאר השבוע ברמנתי כדי לממן את זה. אחרי הסטאז' עבדתי בעוד כמה מסעדות, ואז נפלו התאומים, חצי ניו־יורק נסגרה, והחלטתי לחזור הביתה".
לאן?
"התחלתי לעבוד במסעדת 'רפאל' של רפי כהן, עברתי שם טירונות, למדתי לעבוד בלחץ, התחלנו בשבע בבוקר וסיימנו באחת וחצי בלילה, ממש חייתי שם. רפי הוא איש מאוד מיוחד, אני מאוד מבואסת ממה שקרה עם המסעדה ואיתו. מאוד קשה להחזיק מסעדה כזו, ולכל אחד יש את נקודות החולשה והשבירה שלו.
"אחר כן נסעתי לעבוד בלונדון, וחזרתי כשאבא שלי חלה. הייתה לנו שנה אינטנסיבית של ניתוחים וטיפולים, אחי ואני לא עזבנו אותו לרגע. ראיתי איך בן אדם שכל החיים שלו היה העמוד שלנו הולך ומתפורר, וזה הכניס אותי לחרדה שלא ידעתי קודם, פיזית וקיומית. אמרתי לעצמי, מה יקרה אם יום אחד כבר לא אוכל לעבוד ולבשל? הייתי בת 32, עוד לא הרגשתי את השחיקה, אבל החלטתי ללמוד מקצוע שאם יום אחד לא אוכל לעמוד על הרגליים, אוכל להשתמש במוח שלי. למדתי משפטים ומִנהל עסקים ב'רייכמן', עשיתי סטאז' ובחינת לשכה, והיום אני עורכת דין, אבל אני לא עוסקת בזה".
מתי חזרת למטבח?
"תוך כדי הלימודים עבדתי ב'סלון' של אייל שני, וכשסיימתי את בחינת הלשכה נסעתי לניו־יורק לתת ייעוץ קולינרי למסעדה בבעלות ישראלית שרצתה לשדרג את התפריט. כשסיימתי את הפרויקט קיבלתי הצעה מאוד מפתה כלכלית, והחלטתי ללכת עליה. שנים קודם סירבתי לכל מיני הצעות מעולות כי רציתי שחלק ממני יישאר פנוי במקרה שאצליח למצוא זוגיות וארצה להקים משפחה, אבל הפעם אמרתי לעצמי, משהו בחיי צריך להשתנות. כבר הייתי בת 39, בלי זוגיות ובלי עבודה, החלטתי לטרוף את הקלפים ולחלק אותם מחדש. חזרתי לארץ לשלושה חודשים לסגור עניינים, וחודש לפני שעזבתי פגשתי את בן הזוג שלי והחיים שלי התהפכו".
3 צפייה בגלריה
לירון גרינברג
לירון גרינברג
לירון גרינברג. "הוא שאל אם אפשר להיפגש, עניתי: 'זה לא רלבנטי'"
(צילום: אביגיל עוזי)


סוף לרווקות: השכן מכפר־סבא

את שמו של בן זוגה, עורך תוכן תל־אביבי בן 46, היא לא חשפה בתוכנית וגם לא תחשוף כאן ("הוא מאוד קנאי לפרטיותו"), אבל את סיפור ההיכרות שלהם היא דווקא כן שמחה לספר באודישן המוצלח שלה לתוכנית. "הייתי רשומה לאתרי היכרויות, אוקיי־קיופיד, טינדר וכאלה, אבל לא הייתי פעילה, יצאתי לדייטים און אנד אוף כי ידעתי שזה נורא חשוב", היא מספרת. "מאוד קשה להכיר היום מחוץ לאתרים האלה, אבל כל דייט שבר אותי כל פעם מחדש. חודש לפני הנסיעה לניו־יורק, פתאום קיבלתי הודעה מאיזה בחור ששאל אותי אם אפשר לנסות שוב. לא זכרתי אותו, אבל עניתי משהו סתמי ונרדמתי. למחרת בבוקר התחלנו לדבר וגילינו ששנינו מאותה שכונה בכפר־סבא".
איך זה התקדם?
"הוא שאל אם אפשר להיפגש. עניתי, 'זה לא רלוונטי, אני נוסעת לעבוד בניו־יורק', והוא ענה, 'את עוזבת עוד חודש? מעולה'. האמת, זה קצת הוריד את הלחץ. נפגשנו לבירה, ומאותו רגע לא נפרדנו, והכל תחת הידיעה הברורה שזה זמני, כי שנינו לא בגיל לשקול יחסים טרנס־אטלנטיים. זה התחיל מאוד אינטנסיבי כי ידענו שאני תכף נוסעת, ולאט־לאט עלתה המחשבה שאולי אני עושה טעות. דחיתי את הנסיעה בעשרה ימים, ובימים האלה כבר הייתי בסערת רגשות: לוותר על ניו־יורק או לוותר עליו? כמה ימים לפני הטיסה נסעתי עם רותי רוסו לארוחה אצל ארז קומרובסקי במצפה מתת בצפון, ובדרך היא אמרה לי, 'תקשיבי, חשבתי על זה ואת לא יכולה לנסוע'. היא הבינה שמדובר פה במשהו אחר שצריך לתת לו צ'אנס. לעומת זאת, אחי הקטן, שירן, אמר לי, 'אין מצב שאת נשארת פה בגלל גבר', הוא לא האמין למה שהוא שומע".

"החלטתי ללמוד משפטים ומִנהל עסקים כדי שאם יום אחד לא אוכל לעמוד על הרגליים, אוכל להשתמש במוח שלי. היום אני עו"ד אבל לא עוסקת בזה"

מתי החלטת לוותר על הנסיעה?
"בארוחה אצל ארז היו כל מיני אנשים מתחום הקולינריה, ורותי החליטה להעלות את הדילמה. ארז, שעד אז לא הכרתי אותו באופן אישי, ישר אמר לא לנסוע וסיפר את הסיפור שלו ובן זוגו מיקי. הוא אמר שלפני 30 ומשהו שנים, מיד אחרי שהם הכירו, הוא נסע לעבוד בצרפת. כעבור חודש הוא התחרט וחזר, והם עד היום ביחד. הבנתי שאם לא אתן לזה צ'אנס, לא אסלח לעצמי בחיים. זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים. הוא אהבת חיי, היה שווה לחכות לו כל החיים האלה".
איך הוא הגיב לבשורה?
"היה לי קשה לבשר לו שאני נשארת. לא רציתי לשים את המשקל הזה על מערכת יחסים כל כך צעירה, פחדתי שזה ילחיץ אותו, כי מי רוצה לקחת על המצפון שלו דבר כזה? בסוף אמרתי לו, 'זו החלטה שלי, זה לא קשור אליך'. כבר מסרתי את הדירה, לא היה לי איפה לגור, אז עברתי לגור אצלו, ובתוך כמה חודשים התחלנו לדבר על ילד. שנינו רווקים בלי ילדים, ובגיל כזה אין שאלה מתי מקימים משפחה, זה על הפרק מההתחלה".
שקלתם אפשרות של אימוץ?
"אנחנו עוד לא שם. אנחנו מאוד רוצים שיהיו לנו ילדים משלנו, אבל יודעים שאם חס וחלילה זה לא יצליח, נמצא דרך למלא לנו את החיים, ניזום פרויקט כלשהו".
"אנחנו מאוד רוצים שיהיו לנו ילדים משלנו, אבל יודעים שאם חס וחלילה זה לא יצליח, נמצא דרך למלא לנו את החיים, ניזום פרויקט כלשהו"
איזה פרויקט למשל?
"החלום שלי להקים מרכז קולינרי שאפשר לבשל בו, ללמוד בו, לקרוא בו ולעשות בו ארוחות ואירועים, עם גינה לירקות ועשבי תיבול. זה החלום".

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.