נאחזו בחיים.  מימין למעלה: מרים לפיד־אנדריסא, שמעון גרינהויז, מגדה ברץ וקרולינה איזן

"אמא סחבה אותי על הגב": שורדי שואה מספרים מה נתן להם כוח להיאחז בחיים

מגדה ברץ ואחותה לא נפרדו לאורך כל הדרך, אמו של שמעון גרינהויז הגנה עליו בחירוף נפש, אמא של מרים לפיד־אנדריסא התעוררה מתרדמת בדיוק ביום הולדתה, וקרולינה איזן מודה לאישה הענייה שלא פחדה להסתיר אותה בביתה. 4 שורדי שואה מספרים מה החזיק אותם בתקופה האפלה ביותר

פורסם: 28.04.22, 09:00
ארבעה שורדי שואה מספרים מה החזיק אותם בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה שלנו.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

"פרמנו את המעיל ומצאנו זהב"

מגדה ברץ (93), ילידת טרנסילבניה, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לעשרה וסבתא רבתא לתשעה נינים, מתגוררת בראשון־לציון

5 צפייה בגלריה
מגדה ברץ
מגדה ברץ
מגדה ברץ. "אחותי ואני ניצחנו יחד את הטיפוס"
(צילום: שאול גולן)

מנגלה אמר לי לפנות ימינה. "החיים שלי בשואה היו רצופי ניסים שהשאירו אותי בחיים. ב־1944, כשהגרמנים נכנסו לטרנסילבניה, הייתי בת 15. אחרי חודשיים־שלושה בגטו נשלחנו לאושוויץ. נסענו ברכבת מסע, בקרון סגור, ובאוויר הדחוס היה פחד מפני הגורל שצפוי לנו. אחרי כמה ימים נפתחו הדלתות והוציאו אותנו בצעקות. בגלל שעמדתי כל הדרך, הרגליים שלי התנפחו וכשהגרמנים אמרו: 'מי שלא יכול ללכת – שיעלה על משאית', התכוונתי לעשות את זה.
אבל אז הגיח איש עם כותונת פסים ומשך אותי. נעמדתי ליד אחותי, שהייתה בת 18 וליד אמי (שהחזיקה בידו של אחי בן ה־12). קצין גרמני – היום אני יודעת שזה היה ד"ר מנגלה – הורה לי ולאחותי לפנות ימינה ולאמי ולאחי - שמאלה. לא ראיתי אותם יותר. הם הובלו לקרמטוריום. לא ידענו מה קרה לאבא. רק אחרי המלחמה גילינו שהוא איננו. אחותי ואני נלקחנו לבלוק 10 בבירקנאו. עבדנו בחיטוי הבגדים וחיינו מרגע לרגע, בסכנה מתמדת, עד שהרוסים התקרבו לאושוויץ, והגרמנים לקחו אותנו לצעדת המוות. הלכנו בשלג עמוק, מוקפים בשומרים גרמנים – אני לא יודעת כמה שעות וימים – עד שהגענו לברגן בלזן".
מגדה ברץ: "אחותי ואני נשארנו ביחד לכל אורך הדרך, בבירקנאו וגם בברגן בלזן. חלקנו באוכל המועט, עזרנו זו לזו, וזה גרם לי להאמין שאולי אשאר בחיים"
חייל החביא אותי בחבית. "עוד כשהיינו בבירקנאו, היה שם חייל גרמני שעבד איתנו בחיטוי. באחד הימים הוא אמר לי: 'יש לי אחות בגילך. אני מאוד אוהב אותה. אביא לך מדי פעם לאכול'. ואכן, הוא היה חולק איתי את הסנדוויץ' שלו. מדי פעם, כשבאו לשם לבחור נשים לקרמטוריום, לעבודה בכבישים או לבית זונות של הגרמנים, הוא ידע שלא אשאר בחיים אם יבחרו בי, הכניס אותי לחבית ריקה של די־די־טי וסגר את המכסה, עד שהסכנה הזו חלפה".
המטבעות של דודה שלי. "כשהגענו לברגן בלזן פגשנו את דודתנו, אחות של אמא, שהגיעה מגטו טרזיינשטט. רוב הנשים בבלוק חלו בטיפוס וגם אנחנו חלינו. רופאה שהייתה איתנו אמרה שאם עוברים את היום השלישי של המחלה, אפשר לנצח. אחותי ואני ניצחנו. הרופאה חלתה ומתה אחרי כמה ימים.
"יום אחד נכנסו שתי אסירות עם מעיל חורפי גדול וסיפרו שהדודה שלנו נפטרה מטיפוס, וביקשה מהן להביא לנו את המעיל. לא הבנו למה, כי המעיל היה מלא כינים. אבל כשאחותי ואני פרמנו את תפריו גילינו שני מטבעות זהב. החלפנו את המטבעות בכיכר לחם, מרגרינה ונקניק. זה הציל את חיינו".
יחד עם אחותי. "העובדה שאחותי ואני נשארנו ביחד לכל אורך הדרך, בבירקנאו וגם בברגן בלזן, עזרה לי. חלקנו באוכל המועט - לפעמים זו הייתה פרוסת לחם עם עובש – עזרנו זו לזו, וזה גרם לי להאמין שאולי אשאר בחיים".
"חשוב לדבר, להזכיר, לא לתת לזה להישכח! בעיניי, זה מאורע חשוב יותר מפסח, חנוכה ושאר החגים. אני עצמי לא מאמינה שעברתי את זה ושרדתי, אז איך אחרים יכולים להבין?"
מה היית רוצה שהדורות הבאים ידעו על השואה?
חשוב לדבר, להזכיר, לא לתת לזה להישכח! בעיניי, זה מאורע חשוב יותר מפסח, חנוכה ושאר החגים. אני עצמי לא מאמינה שעברתי את זה ושרדתי, אז איך אחרים יכולים להבין? זו הסיבה לכך שאני משתתפת ב'זיכרון בסלון' ואומרת שכל עוד אנחנו יכולים לספר בגוף ראשון – עלינו לעשות את זה. בעלי ואני היינו בגרמניה במסגרת ארגון 'רוטרי' וסיפרנו על קורותינו בשואה לסטודנטים מאוניברסיטת מינסטר. זה חשוב לא פחות. הצעירים הגרמנים של היום הם כבר דור שלישי ואותם לא צריך לשנוא, אבל חשוב מאוד שגם הם ידעו ויזכרו".
את עצמך סיפרת לילדייך על מה שעבר עלייך בשואה?
"בהחלט. במשפט אייכמן הפצע שלי, שכביכול הגליד, נפתח מחדש. הילדים שאלו ואנחנו הסברנו להם – לכל ילד על פי מה שמתאים לגילו, בלי לפרט את הזוועות. בהמשך, כשהנכדים התחילו לשאול שאלות בנושא, כתבתי ספר בשם 'הישרדות' עם כל הסיפור".

"הייתי צמוד לאמא"

שמעון גרינהויז (92), יליד קראסנה בפולין (היום שייכת לבלארוס). נשוי, אב לארבעה (אחד מהם נפטר), סב לשמונה, מורה למתמטיקה ופיזיקה בבית ספר תיכון ובמכללה להנדסאים בעירו, פתח־תקווה
5 צפייה בגלריה
שמעון גרינהויז
שמעון גרינהויז
שמעון גרינהויז. "חשבו שאני מת. העמיסו את הגופות, כולל אותי, על עגלות"
(צילום: ריאן פרויס)
פתאום הגופה זזה. "נולדתי בשטח שנכלל בברית־המועצות מ־1939 בעקבות הסכם בין רוסיה לגרמניה. ביוני 1941, עם הפרת ההסכם, העיירה שלנו נכבשה על ידי הגרמנים ואנחנו הוכנסנו לגטו. כשהייתי בן 13, אבא שלי נרצח לנגד עיניי. הגרמנים נכנסו לגטו, הצביעו על חמישה אנשים מתוך הקבוצה שהיינו בה וירו בהם. אני נפלתי על השלג, אבא נפל עליי, הדם שלו כיסה אותי וחשבו שאני מת. כשהנאצים הסתלקו, קברנים יהודים העמיסו את הגופות, כולל אותי, על עגלות, להביא אותנו לקבורה. פתאום אחד הקברנים ראה שהזזתי רגל, הוריד אותי מהעגלה וחזרתי הביתה. כששואלים אותי איך האירוע השפיע עליי אני אומר שמי שנשאר שפוי בגטו, סימן שהשתגע. בגטו שוררת פסיכולוגיה אחרת: מנסים לחיות חיים נורמליים בתנאים לא נורמליים".
השכנה התחננה. "כל יציאה מהגטו הייתה מסוכנת, אבל כשרעבים מסתכנים. באחד הימים יצאתי עם אמא לאישה פולנייה שהייתה שכנה שלנו בעבר. היא נתנה לנו אוכל, אבל לרוע מזלנו, קצין נאצי ראה אותנו. עד היום אני רואה את האקדח המופנה למצח שלנו. השכנה יצאה מהבית עם וודקה, סיגריות ונקניק, נפלה על הברכיים, נשקה למגפיו והתחננה על חיינו. הוא לקח את המצרכים, היכה אותנו והחזיר אותנו לגטו. בערב פורים 1943 חוסל הגטו. הנאצים כינסו את היהודים – כולל את אחי ואחותי, הכניסו אותם לאסם והדליקו. כולם נשרפו.
"אמי ואני התחבאנו בבור עם כ־30 איש, כולל אישה עם תינוקת. חששנו שהנאצים ישמעו את הבכי שלה, והאנשים שם דרשו מהאמא שתחנוק אותה. לא היו לה כוחות נפשיים לעשות את זה, ושני גברים התנדבו, אבל לא הצליחו לסיים את חייה אלא רק לפגוע לה במיתרי הקול. בנס היא שרדה. אחרי ארבעה ימים יצאנו מהבור וראינו להבה גדולה. רק אז סיפרו לנו על מה שקרה באסם".
שמעון גרינהויז: "כשיצאתי מהבור עם טיפוס מעיים אמא סחבה אותי על הגב ובוססה בשלג, ברגליים שהפכו לגושי בשר. היא הייתה מחויבת לי ואני לה"

אמא סחבה אותי על הגב. "הלב הופך לאבן, אבל אני חושב שהעובדה שנשארתי צמוד לאמא הצילה אותי מכל בחינה.
"כשיצאתי מהבור עם טיפוס מעיים היא סחבה אותי על הגב ובוססה בשלג, ברגליים שהפכו לגושי בשר. היא הייתה מחויבת לי ואני לה. כשהייתי בן 14 הצטרפנו לפרטיזנים ביערות שסביב מינסק, והשתתפתי בהכנת חומרי נפץ ובפיצוץ רכבות. נפצעתי בפעולה ואיבדתי שלוש אצבעות. בסופו של דבר, הצבא הרוסי הציל אותנו וחזרנו לעיר הולדתנו.
"אני ואמא עלינו לישראל ב־1960, הגעתי ארצה עם מאה מילים בעברית והתחלתי ללמד. עד היום אני תוהה למה אני ניצלתי ואחי ואחותי – שהיו הרבה יותר מוכשרים ממני – נספו בשואה. גם בגילי אני ממשיך ללמד, ורואה בזה זכות גדולה. אולי זו הסיבה שנשארתי בחיים. ליוויתי 25,000 בני נוער לבגרות, ואני חושב שעזרתי לעשות אותם אנשים טובים יותר ותרמתי משהו לעתידו של העם היהודי".
מה היית רוצה שהדורות הבאים ידעו על השואה?
שאפשר להפוך גם עם תרבותי לרוצח מרצון. צריך לספר כמה שיותר כדי שההיסטוריה לא תחזור".
"גם בגילי אני ממשיך ללמד, ורואה בזה זכות גדולה. אולי זו הסיבה שנשארתי בחיים. ליוויתי 25,000 בני נוער לבגרות, ואני חושב שעזרתי לעשות אותם אנשים טובים יותר ותרמתי משהו לעתידו של העם היהודי"
סיפרת לילדיך על הדברים הקשים שעברת?
"עשרות שנים שתקתי, לא דיברתי ולא סיפרתי. לפני כ־20 שנה המעיין נפתח. היום אני חש חובה מוסרית לספר ואני עושה את זה ב'יד ושם', בבתי ספר, ביחידות צה"ל, בטכניון וגם ב'זיכרון בסלון' ובפרויקטים אחרים. השתתפתי במצעד החיים הראשון עם 6,000 בני נוער והדלקתי משואה ב'יד ושם'. אני מאמין בצעירים שלנו ורואה בזה משימת חיים"

"הילדים הגדולים ארגנו עונג שבת"

מרים לפיד־אנדריסא (89), ילידת הולנד, אלמנה, אם לשישה (שניים מהם אינם בחיים), סבתא ל־14 נכדים, עובדת מעל 60 שנה במזכירות קיבוץ צרעה, שהיא ממייסדיו
5 צפייה בגלריה
מרים לפיד־אנדריסא
מרים לפיד־אנדריסא
מרים לפיד־אנדריסא. "מה שעזר לי היה העובדה שבכל התקופה בברגן בלזן הייתי יחד עם אמי ואחותי"
(צילום: אלבום פרטי)
מיוחסים. "אני חוגגת שני ימי הולדת, בהפרש של שבוע זה מזה. נולדתי ב־17 באפריל 1933 בהולנד, אבל ב־23 באפריל 1945, כשהייתי בת 12, שוחררנו במה שנרשם בדפי ההיסטוריה כ'הטרנספורט האבוד' או 'הרכבת האבודה', ואני רואה בזה תאריך שבו נולדתי מחדש.
"המלחמה התחילה מבחינתנו במאי 1940, כשהייתי בת שבע. באפריל 1943 נלקחנו לגטו באמסטרדם, משם למחנה המעבר וסטרבורק. רוב היהודים נשלחו משם לאושוויץ. אנחנו הועברנו למחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה, כי נכללנו ברשימה של בעלי סרטיפיקט (אשרת כניסה) לארץ ישראל, והגרמנים תכננו להשתמש בנו להחלפה עם טמפלרים גרמנים שחיו בארץ או עם שבויי מלחמה גרמנים. הוכנסנו למחנה שבו שוכנו ה'מיוחסים' ואפילו לא לבשנו בגדי אסירים. הגברים עבדו עבודות פרך ורובם לא שרדו, כולל אבא שלי, שנפטר שישה שבועות לפני סוף המלחמה".
חוסן נפשי. "מה שעזר לי היה העובדה שבכל התקופה בברגן בלזן הייתי יחד עם אמי ואחותי בצריפי הנשים, וגם הצלחנו להיפגש עם אבי ואחי שהיו בצריפי הגברים. בנוסף, הילדים הגדולים יותר ארגנו לנו מדי פעם 'עונג שבת' ועד היום אני זוכרת שירים שלמדתי שם".
מרים לפיד־אנדריסא: "יום לפני יום הולדתי, אמא נפלה מהדרגש והתעוררה ממעין תרדמת שהייתה נתונה בה. אני לא מתארת לעצמי שיש עוד ילדה שקיבלה כמתנת יום הולדת 12 את אמה בחזרה"
מתנה ליום ההולדת. "בתחילת אפריל 1945 הגרמנים הוציאו מברגן בלזן לטרזיינשטט שלוש רכבות, שבכל אחת מהן כ־2,500 יהודים. אנחנו היינו ברכבת השלישית שיצאה ב־10 באפריל 1945. אמי הייתה חולה בטיפוס הבהרות, ואחי (אז בן 19) ואחותי (15) סחבו אותה על הכתפיים עד לרכבת. שתי רכבות הגיעו ליעדן. אותנו הגרמנים 'זגזגו' במשך שבועיים מצפון גרמניה לדרומה, בלי אוכל, בלי מים ובלי אוויר, בקרון של בהמות. כשהרכבת עצרה מדי פעם, אחי ירד לשנורר אוכל בחוות החקלאיות. מצבה של אמא היה גרוע ורופא שהיה איתנו אמר שלא תשרוד. בלילה של 16 באפריל, יום לפני יום הולדתי, היא נפלה מהדרגש והתעוררה ממעין תרדמת שהייתה נתונה בה. אני לא מתארת לעצמי שיש עוד ילדה שקיבלה כמתנת יום הולדת 12 את אמה בחזרה".
הילד מהכפר. "בבוקר של 23 באפריל 1945 עלו לרכבת חיילים רוסים ואמרו: 'אתם משוחררים'. הרכבת נעמדה ביער, 4 ק"מ מכפר גרמני בשם טרביץ. כשהגענו לכפר, מצאנו בית נטוש וחיינו שם חודשיים. התיידדתי שם ילד בן עשר מהבית השכן, וכשנפלה חומת ברלין עשיתי מסע שורשים עם משפחתי וחזרנו לשם. מאז, אני שומרת על קשר עם הילד הזה.
"כולנו עלינו ארצה, כולל אמא, ב־1953. בממדי השואה, אנחנו משפחה מבורכת: שרדנו חמישה מתוך שישה. אח אחד שלי חגג 95, אחותי בת 94 ואני בת 89. הקמנו משפחה לתפארת. זה הניצחון שלנו על הנאצים".
"כולנו עלינו ארצה, כולל אמא, ב־1953. בממדי השואה, אנחנו משפחה מבורכת: שרדנו חמישה מתוך שישה. הקמנו משפחה לתפארת. זה הניצחון שלנו על הנאצים"
מה היית רוצה שהדורות הבאים ידעו על השואה?
"שזאת לא הייתה תקופה של ההיסטוריה הכללית, אלא ההיסטוריה שלנו, שמכוונת ומחייבת אותנו לעתיד. כל דרך להזכיר את השואה טובה בעיניי. מאז שהנכדים שלי התחילו לעשות עבודות מחקר בנושא השואה, אני נפגשת הרבה עם בני נוער, בכל מסגרת. הם הדור שנושא את לפיד הזיכרון. ואם אנחנו לא נספר – מי כן? אני בהחלט רוצה שנהיה עם נורמלי ואופטימי, אבל – עם זיכרון. העובדה שזוכרים לא מונעת את שמחת החיים ומגבירה דווקא את הרצון לעולם טוב יותר".
סיפרת לילדייך מה בדיוק עבר עלייך?
"לא דיברתי על זה, אולי כי הייתי עסוקה בבנייה. כשילדיי רצו לדעת הם נעזרו יותר באחותי, שחיה כיום בהולנד ופעילה במוזיאון היהודי ובבית אנה פרנק".

"התחברנו עם החיילים ברכבת"

קרולינה איזן (87), ילידת טרנוב, פולין, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לתשעה וסבתא רבתא לנינה, מורה (בגימלאות) להיסטוריה ואזרחות, מתגוררת בירושלים
5 צפייה בגלריה
 קרולינה איזן
 קרולינה איזן
קרולינה איזן. "החיילים הושיבו אותי על הברכיים וסיפרו שהם בדרכם לחיסול גטו ורשה. צמרמורת. אבל בזכותם ניצלנו"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מחבוא בתוך שולחן. "ב־1941, כשהגרמנים הפרו את ההסכם עם הרוסים ופלשו לברית־המועצות, הוריי ואני התגוררנו בלבוב, שאליה הגענו אחרי בריחה מטרנוב. נאלצנו לעבור לגטו. אבא, אלפרד אגטשטיין, קיבל עבודה כפקיד במועצה היהודית, אמא דורוטה הועסקה כפועלת במפעל שתפר מדים לוורמכט וקיבלה תעודה שהיא חיונית למאמץ המלחמתי הגרמני.
"כשהייתי בת שש, באקציה הראשונה, לקחו את אבא מוקדם בבוקר. אני זוכרת היטב איך הוא ניגש למיטתי, חיבק ונישק אותי ואמר לי: 'שמעי בקול אמא. תהיי ילדה טובה'. לא ראיתי אותו יותר. כשנשארנו לבד, אמא לקחה אותי איתה למפעל מוקדם בבוקר והחביאה אותי במחסן, בתוך שולחן כתיבה, שהוציאה ממנו מגירה אחת כדי שאנשום. כשזה נעשה מסוכן, היא העדיפה להשאיר אותי בבית. אז כבר גרנו שלוש משפחות בחדר, כששמיכות תלויות מפרידות בין משפחה למשפחה".
מתחת למדרגות הברזל. "בכל יום היו אקציות שבהן הוצאו משפחות שלמות מהבתים. באחד הימים הגיעו הגרמנים. אמא ואני התחבאנו מתחת למדרגות הברזל כשהגרמנים נכנסו וירו בכולם, כולל בילדים ששיחקו איתי כל יום בחצר. ראינו הכל דרך החריצים של שלבי הברזל. מעל לראשי עמד המפקד הגרמני ונתן פקודות לחיילים, אבל לא ראה אותנו. אימה נוראית! עד היום אני רואה את התמונה של מסמרי הנעליים".
תעודה מזויפת. "אמא החליטה לברוח, קנתה בגטו תעודת לידה של אישה פולנייה וחברה המליצה לה על שוטר אוקראיני שילווה אותנו לוורשה. בהתחלה הוא הבהיר לאמא שלא ייקח אותנו, כי היא אמנם בלונדינית עם עיניים כחולות, אבל אני 'קטנה, שחורה ומבוהלת'. בסוף, תמורת המון כסף, הוא שוכנע. אמא קנתה לשלושתנו מקומות שמורים ברכבת לוורשה, הוא עלה איתנו לקרון, כאילו אנחנו משפחה, ואז ירד 'לקנות עיתון' ונעלם עם המזוודה שלנו. הרכבת זזה ושני חיילים לטבים נכנסו לקרון ואמא הזמינה אותם לשבת איתנו. בנסיעה הם הושיבו אותי על הברכיים וסיפרו שאחרי חופשת מולדת קצרה הם בדרכם לחיסול גטו ורשה. צמרמורת. אבל בזכותם ניצלנו, כי כשהגסטפו עשו ביקורת ברכבת, הם פסחו על התא שלנו".
קרולינה איזן: "לוניה, אישה פשוטה וענייה, הבינה שאנחנו יהודיות וידעה שהיא מסתכנת, אבל היא התיידדה עם אמא ושמחה בי. אהבתי אותה מאוד. היינו אצלה עד סוף המלחמה"
תפילות נוצריות. "בסתיו 1942, כשהגענו לוורשה, אמא חיפשה מקום מגורים. בני הזוג לוניה וזיגמונט שוסטאק היו מוכנים להשכיר חדר בדירתם. לוניה, אישה פשוטה וענייה, הבינה שאנחנו יהודיות וידעה שהיא מסתכנת, אבל היא התיידדה עם אמא ושמחה בי: שיחקה איתי, קלעה לי צמות, לימדה אותי תפילות נוצריות ולקחה אותי בימי ראשון לכנסייה, מקושטת בסרט גדול. למי שהתעניין סיפרה שאמא היא אחייניתה ושאבי הוא קצין פולני שנתפס על ידי הבולשביקים ושחמותה גירשה אותנו מביתה. זה התקבל בהבנה. אהבתי אותה מאוד. היינו אצלה עד סוף המלחמה. ב־1950, כשהייתי בת 15, עליתי ארצה עם אמי ובעלה החדש.
"אמי שמרה איתה על קשר הדוק כל השנים וגם שלחה לה כסף. זה לא היה פשוט, בגלל מסך הברזל. בהמשך, המשפחה של לוניה יצרה איתנו קשר. בהתחלה נרתעתי, כי לא רציתי שום קשר עם העבר, אבל זה עבר לי מהר. דאגנו שהיא תקבל תואר של חסידת אומות העולם, ולטקס ב'יד ושם' הגיעה אליזבייטה, הבת של אחייניתה. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי בפומבי על מה שקרה לי בשואה".
"עד היום אני שואלת את עצמי אם אני הייתי מסכנת את משפחתי ואת מה שיש לי למען אישה וילדה נרדפות. גם כיום אין לי תשובה"

מה היית רוצה שהדורות הבאים ידעו על השואה?
"כהיסטוריונית, אני חושבת שצריך להתייחס לנושא מזווית ציונית וכללית. מצד אחד – לדעת שהיהודים צריכים מדינת עצמאית, ללא תלות באחרים, ולא להיות מיעוט שתלוי בטובות של הזולת. כללית - חשוב שיפנימו לאן מובילות השקפות קיצוניות ולאומניות.
"עד היום אני שואלת את עצמי אם אני הייתי מסכנת את משפחתי ואת מה שיש לי למען אישה וילדה נרדפות. גם כיום אין לי תשובה".
סיפרת לילדייך מה בדיוק עבר עלייך?
"לא סיפרתי לאף אחד שאני ניצולת שואה. סגרתי את זה עמוק בפנים, רציתי להתערות בארץ. רק כשהנכד שלי עשה עבודת שורשים וחקר אותי, התחלתי לדבר על הנושא".

גם כוכבי הרשת מתגייסים להנצחה
שמעון גרינהויז ומרים לפיד־אנדריסא משתתפים בפרויקט "מעלים זיכרון" של חברת META בישראל וארגון "לתת", שמטרתו לחבר את הדור הצעיר לנושא ולגייס תרומות עבור ניצולים שזקוקים לכך. לפרויקט התגייסו אמנים, יוצרי תוכן ומשפיענים כמו יהונתן מרגי, יעל שלביה, אנה זק ואלה לי להב. הם נפגשו עם ניצולים, שמעו את סיפוריהם ויעלו את הסרטונים המשותפים ברשתות החברתיות.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.