אופיר שמילוביץ (28), עובדת סוציאלית מרמת־גן שעובדת בעמותת "הופ סנטר" המסייעת ביציאה ממעגל הזנות והשתלבות בשוק העבודה, הבינה כבר בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר, שילדים קטנים פגיעים מול שטף החדשות הנוראיות שלא מפסיק להגיע. הטלוויזיות פתוחות בבתים, המבוגרים מדברים בדאגה. ובעידן הרשתות החברתיות, כמה שלא ננסה לשמור על הילדים, המידע זולג מכל עבר. "גם אם הילדים הקטנים לא מבינים לגמרי, הם מרגישים", היא אומרת. היא ובן זוגה, נדב כהן (28), סטודנט למִנהל עסקים ויזמות, פתחו את דף האינסטגרם "חיבוק עוטף" (Hibook otef), שבו הם מעלים סרטי אנימציה קצרים ומדובבים על בסיס סיפורים ושירים שכתבו היא ואחרים. המטרה היא לתווך את המצב לילדים קטנים.
מה המקור ליוזמה?
"בלימודי העבודה הסוציאלית שלי עבדתי בגן של ילדים על הרצף האוטיסטי. אני יודעת כמה ילדים על הרצף רגישים לרעשים. במבצע שומר החומות עבדתי בגן וההורים התייעצו איתנו איך מתמודדים עם זה ואיך מתווכים את המצב לילדים. אני גם מתנדבת בקו של נט"ל (נפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור). מאז 7 באוקטובר אנשים מתקשרים בחרדה נוראית, לא רק כנפגעי פוסט־טראומה, אלא גם כהורים שלא רוצים שהילדים יראו אותם ככה. הורים רוצים לחסוך מהילדים את הזוועות האלה, לשמור עליהם, אבל אי־אפשר להתעלם. השגרה השתנתה לגמרי. יש אזעקות, הילדים לא הלכו תקופה ארוכה למסגרות, החדשות מגיעות מכל מקום. הילדים לא מבינים עד הסוף מה קורה, אבל הם רואים את ההורים ומרגישים שמשהו נורא קרה".
ואז הבנת שאת רוצה לעשות יוזמה שתיתן מענה לחרדות של הילדים.
"כן. גייסנו חבר טוב שלנו, איילי אסיג. הוא בוגר מדעי המחשב שיצר אלגוריתם שמייצר סרטונים בעזרת בינה מלאכותית. במקור זה נועד ללקוחות שרוצים לייצר סרטונים לקידום העסק שלהם. היתרון של האלגוריתם: הוא בונה סיפור במהירות. נדב הציע בהתחלה שניקח את הפלטפורמה הזו ונעשה סרטוני הסברה, אבל אז ראינו שיש מספיק אנשים שעוסקים בזה. נדב אמר: 'בואי ננגיש את המצב המפחיד לילדים'".
בסיפור הראשון, "חייל צעצוע", הם נתנו לאלגוריתם לעשות הכול. "הזנו מילות מפתח: 'סיפור', 'ילד פוחד', 'אמא מרגיעה', 'חייל צעצוע'. עפנו על האנימציה, היא צבעונית, יפה ומושכת את העין. אבל לא היינו מרוצים מכל השאר. הסיפור לא היה מספיק רך, הקול של המדובב לא היה עוטף. בכלל, התוכן לא ישב עד הסוף. היו שם מילים במשלב לשוני גבוה, שאנחנו לא משתמשים בהן ביומיום. בסוף מחשב לא יכול להחליף בן אדם".
אז מה עשיתם?
"לקחנו את הסיפור שהאלגוריתם יצר ושינינו בו דברים, התאמנו את הסיפור לילדים ישראלים והכנסנו חריזה. כשחיפשנו מדבב, נזכרתי בסיון תם שלמדה איתי בתיכון. פניתי אליה והיא מיד נרתמה. חוץ מהסיפור הראשון, כתבנו את שאר הסיפורים מאפס וסיון הפכה למדבבת הבית. גם אמא שלי, שהיא מורה לאנגלית, הצטרפה למאמץ המלחמתי וכתבה את 'מקס החתול'. אבא שלי הציע שנפנה לחברה שלו, המשוררת סיגל מגן. היא כתבה לנו שירי ילדים מקסימים ורגישים על המצב.
"הסיפור מוזן לאלגוריתם והוא מוסיף אנימציה ומוזיקה. אנחנו רואים את התוצאה הסופית ומתקנים. לפעמים זו מנגינה עולצת מדי וצריך משהו רגוע יותר. לפעמים צריך להחליף לתמונה מתאימה יותר לסיפור. אבל אין ספק שהאלגוריתם מקל מאוד את כל ההליך".
למי מיועדים הסרטונים?
"לילדים מגיל הגן עד כיתה ד'. מעבר לזה, לילדים כבר יש טלפונים, הם חשופים לרשתות החברתיות ויודעים הכול. המטרה היא שהילדים יצפו בסרטים עם הורה ושזה יפתח שיחה. הורים לא תמיד מוצאים את הדרך להסביר את המצב, וילדים לא תמיד מדברים על מה שהם מרגישים. אנחנו מקווים שהסרטים יאפשרו את זה".
מקום לכל הרגשות
"יש בחוץ בום שמרעיד את הלב. אני חושב, מי זה מתקרב? אולי זה זאב שיצא מהיער? אולי זה רק מטוס שטס לארץ רחוקה? יש בחוץ בום שמרעיד לי את הלב ואני חש מצוקה. כשאני פוחד, חיבוק מאמא, לשחק עם הצעצועים, להקשיב לשיר שאוהבים, לשחק בקלפים, לצייר ציור ולבעוט בכדור. יש הרבה דרכים להתמודד ברגעים שאני פוחד" (סיגל מגן).
שיר מתוק מאוד.
"השיר נועד לתת מקום לכל הרגשות שילדים מרגישים בתקופה הזו. לתת לגיטימציה למצוקה ולפחד. יש סרט על השהייה בממ"ד או במקלט. בסרט אחר אנחנו מדברים על ילד שקרה לו אירוע קשה במשפחה, בלי להיכנס לפרטים, ואיך קבוצת כדורגל מעודדת אותו. אנחנו חושבים איך לעשות סרט שיתמודד עם רגשות של אובדן וגעגוע. תוך כדי תנועה והתפתחות המצב, אנחנו חושבים על עוד אספקטים שצריך לטפל בהם, והופכים אותם לסיפור".
איך התגובות לסרטונים?
"מדהימות. בהתחלה הפצנו את הדף במעגלים קרובים. חברים שלי בקבוצת ווטסאפ של מטפלים אהבו מאוד ושאלו אם אפשר להפיץ למטפלים נוספים. גננת של בן של חבר הפיצה לגננות באזור שלה. אמא שלי לימדה ילדים בדיוק כשהייתה אזעקה, וכשהם נכנסו למרחב המוגן, היא הראתה להם את אחד הסרטונים, והיה מדהים לראות איך שזה הרגיע אותם".
