טופלה לאחר תאונה - ונפטרה בבי"ח: "אנחנו דורשים צדק"

רחל זוהר ונכדתה (באדיבות המשפחה)

זאת הייתה אמורה להיות חגיגה משולשת, מרגשת במיוחד. רחל זוהר עמדה לחגוג את יום הולדתה ה-64, יחד עם בתה אסנת (32), שנולדה באותו יום בדיוק, יחד עם נכדתה הראשונה, לילך בת השנתיים שחוגגת שבוע ימים לפניהן. במקום מסיבה פקדה את המשפחה טרגדיה איומה. כשיצאה רחל מקניות שערכה בסופר בטבריה, ובידיה מצרכים לעוגות יום ההולדת, פגעה בה ניידת של מג"ב בעודה עומדת על כיכר תנועה.

במשך שלושה ימים טופלה האם בבית החולים פוריה מבלי שהצוות הבחין במצבה המידרדר, עד שרחל נפטרה. "במקום ששתינו נחגוג יום הולדת, קברתי את אמא שלי", אומרת אסנת בכאב. "זה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות בחיים. היו לנו המון תוכניות. אמא התרגשה ולא הפסיקה לדבר על העוגות שתכין - אחת לי, אחת ללילך הקטנה ואחת לעצמה. והכל נקטע. אחי היה איתה על הקו כשזה קרה. היא אמרה לו: 'אני עומדת לחצות את הכביש ולתפוס אוטובוס הביתה', ואז באמצע השיחה הנהג פגע בה".

אסנת הגיעה ממש דקות אחדות אחרי שאמהּ פונתה לבית החולים. נדהמת עמדה מול הרכב הגדול של מג"ב, כשתחת הגלגלים מעוכות השקיות עמוסות הקניות של אמהּ. "זה זיעזע אותי", היא אומרת. "מה עשית לה? איך פגעת באמא שלי ככה? הוא עלה עליה בצורה ברוטאלית, ומדובר בשוטר מג"ב, על אחת כמה וכמה יש לשוטרים אחריות ציבורית. אנחנו בחיים לא נדע מה גרם לו להיסח הדעת".

גם אחרי שהשוטר פגע ברחל, ייתכן שעוד אפשר היה להציל את חייה, אלמלא היא הגיעה דווקא לבית החולים פוריה. "להרגשתנו הפקירו את אמא שלנו למות", אומרת אסנת. "כשאמא הגיעה למיון ייצבו את המצב שלה והכניסו אותה לבדיקת סי-טי. ראו שיש לה כמה שברים ביד ימין, ברגל שמאל ופגיעה באגן. היו לה שטפי דם מרובים באגן אבל הסי-טי שלל פגיעה פנימית. אמרנו שזה לא ייתכן. הנהג עלה עליה עם הרכב פעמיים לפי מה שמספרים העדים לתאונה, איך זה יכול להיות? מצד אחד נרגענו לשמוע שיש רק שברים, ומצד שני קינן בנו חשש שאולי הם מפספסים משהו".

נורה אדומה מהבהבת

חודש עבר מאז. בנותיה של רחל מביטות בעצב בתמונת אמן ועדיין לא מאמינות שהאסון הנורא קרה. הן יושבות בגינת בית הוריהן בקיבוץ גינוסר ומשחזרות את ההתרחשויות. רוני, בת הזקונים (24), עזבה את גינוסר לפני כשנתיים ועברה לירושלים. "אוסי התקשרה אליי כשהייתי בהשתלמות מטעם העבודה. כשהגעתי ביום רביעי אמרו לנו שבפנים הכל תקין אבל יש לה שברים והיא אולי תזדקק לניתוח, הכינו אותנו לשיקום ממושך. אמא אמנם סבלה מכאבים אבל היא דיברה איתנו, ישבנו איתה ושיחזרנו שוב ושוב את האירוע. הודעתי בעבודה שבתקופה הקרובה אהיה כאן עם אמא שלי, בחיים לא חשבתי שזה יידרדר לכזה מצב במהירות האור".

משפחת זוהר בגינוסר (צילום: אפי שריר)

לדבריה, ביום חמישי אחת האחיות עוד אמרה לבנות שאולי ישחררו את האם הביתה. אבל באותו היום החלה רחל להתלונן על כאבים עזים בבטן העליונה והחזה, קוצר נשימה ועל בחילות. "אתם לא משחררים אישה במצב כזה הביתה", אמרה רוני לאחות. "תראי כמה היא סובלת".

לדברי הבנות למרות הכאבים ואף שרמות ההמוגלובין בדמה של האם ירדו באופן דרסטי, לא ביצעו הרופאים בדיקת סי-טי נוספת כדי לבחון אפשרות של פגיעות פנימיות או דימום שאולי התפספס. "באותו יום אמא אמרה לי, 'אל תשכחי להכין את הדגים'. הראינו לה סרטונים של לילך והיא אמרה 'אני אוהבת אותה, אחזור הביתה, אכין אוכל ונעשה שמח'. דיברנו איתה, צחקנו, נתנו לה לדבר עם אחי, היא מאוד קשורה אליו ודאגה לו בגלל שהוא שמע את רגע הפגיעה", ממשיכה אוסי.

"האכלנו אותה במרק ובלחם עם גבינה. נישקנו אותה בראש והלכנו. היינו בטוחים שהכל יהיה בסדר, שאנחנו הולכים לקראת תקופה לא קלה אבל שנעבור את זה. בערב אחת הדודות באה להחליף אותנו. לפני שהלכנו הביתה אמרתי לאחות 'אמא סובלת, היא אומרת ששורף לה בחזה'. האחות נתנה לה משככי כאבים. בדיעבד אני מבינה שזה היה צריך להדליק נורה אדומה. כעבור חמש שעות המצב הידרדר במהירות".

שעתיים אחרי שהבנות הלכו התלוננה רחל שוב על כאבים עזים, ושוב קיבלה משככי כאבים. "באחת לפנות בוקר היא אמרה לגיסתה שהיא לא יכולה לנשום, וביקשה לפתוח את החלון", אומרת אוסי. שעתיים חלפו, ומצבה הידרדר עד שהרופאים נאלצו לבצע בה החייאה ולהעבירה ליחידה לטיפול נמרץ. "הרופאים ממש נלחמו עליה אבל זה לא הועיל", אומרת אוסי בגרון חנוק מדמעות.

רוני משלימה: "כשהגענו בבוקר הרופאה לקחה אותנו לשיחה ואמרה שהמצב שלה אנוש. לא הבנו איך זה קרה, הרי אתמול בערב היא הייתה בסדר. איך הגעתם למצב כזה? לחץ הדם שלה צנח וכך גם ההמוגלובין, הם הביאו לה מנות של דם אבל הוא לא נקלט בגופה".

"לקחו אותה לסי-טי נוסף", אומרת רוני. "סי-טי מאוחר מדי", מדגישה אסנת. "בשלב הזה ראו שיש פגיעה רב-מערכתית והסבירו לנו שמה שמחזיק כרגע את לחץ הדם הנמוך של אמא זה התרופות. הרופאה הסבירה לנו שהיא לא יכולה להכניס את אמא לניתוח כי היא תדמם למוות. לא אשכח את השיחה הזאת בחיים. היינו חסרות אונים. בהלם. פשוט הפקירו אותה שם. הרגשנו שהרופאים לא התייחסו בכובד ראש למצב שלה. למה עשו רק סי-טי אחד? מה? זה יקר מדי? למה לא עשו לה אם-אר-איי?"

בשלב הזה, כשאמן נאבקת על חייה והן מעל מיטתה חסרות אונים, ביקשו האחיות להתעדכן במצבה ממנהל היחידה לטיפול נמרץ. "חיכיתי שהוא יגיע ויעדכן אותנו במצבה .עמדתי ליד המיטה והמתנתי יפה. ביקשתי מאחד האחים שיבקש מהרופא שייגש אלינו. כשראיתי אותו חולף על פנינו בדרך לצאת מהמחלקה אמרתי לו 'ד"ר, אני רוצה לשמוע מה מצבה של אמא שלי'. הוא ענה לי בארבע מילים 'אמא שלך לא תחיה'".

אסנת התחילה לבכות בהיסטריה. "איך אתה אומר לי דבר כזה? אתה יכול לספר לי מה קורה?" הרופא, לטענת האחיות, השיב לה: "עניתי לך על השאלה. אמא שלך לא תחיה". "אמרתי לו, 'אתה לא רופא, אתה בריון'. והוא ענה: 'אם את ממשיכה אני מזמין לך משטרה'. בשלב הזה התמוטטתי", אומרת אסנת בדמעות, ורוני מניחה עליה יד. "יצאנו משם ואמרתי שאם הנהג לא הרג לי אותה, הרופאים יהרגו אותה".

מי יעמוד איתי מתחת לחופה

בנותיה של רחל נאחזו בכל שביב של תקווה, עד שהגיע מנהל המחלקה לטיפול נמרץ. "הוא ניפץ את התקווה", אומרת רוני. "בברוטליות", מוסיפה אסנת. "לרופא הזה לא אסלח בחיים כמו שלא אסלח לנהג".

אחיה של רחל, שומרי מסורת, הגיעו באותו יום שישי לבית החולים ושכרו צימרים בפוריה כדי להיות בקרבת מקום. רוני ואסנת עלו לראות את אמם שוב בשמונה בערב וחזרו לקיבוץ לנוח. "באחת בלילה אוסי דופקת לי על הדלת בהיסטריה. 'עולים עכשיו לבית חולים. ירד לאמא לחץ הדם'", משחזרת רוני. "אנחנו עולות למחלקה הכירורגית והאחים של אמא מחכים לנו בכניסה. הם קיבלו אותנו בבכי ואז הבנו שזהו. שאמא נפטרה. בשעה אחת ו-11 דקות. נכנסנו לטיפול נמרץ ואני כמו ילדה תמימה שואלת אם לא היה צריך לשאול אותנו לפני שמנתקים אותה מהמכשירים. הרופאים אמרו: 'לא היה מה לעשות'".

רוני נעמדה מעל מיטתה של אמהּ בפעם האחרונה. "מי יעמוד איתי מתחת לחופה?" היא שאלה בבכי. "את יום ההולדת שלי כבר לא אצליח לחגוג יותר", אומרת אסנת. "לליטל כל כך קשה. פעם בשבוע אמא הייתה נוסעת אליה באוטובוס לתל אביב, עם סירים עמוסים במאכלים. להוד נורא קשה, הוא בחור עם צרכים מיוחדים. אמא ליוותה אותו לכל מקום. הייתה מחכה לו בכל יום עם ארוחת צהריים חמה. הוא מפחד מהלבד וגם אבא חושש. הוא כבר בן 70 ולא הכי בריא, היא הייתה עוזרת לו בכל דבר ואת הוד היא ליוותה לכל מקום. אמא הייתה מדהימה, עשתה בשביל כולנו הכל. גם בקיבוץ היא תמיד עזרה לאחרים".

רוני: "אמא הייתה אחות במקצועה ותמיד עזרה וטיפלה. בקיבוץ היא עבדה בבית הסיעודי. במלחמת יום הכיפורים עשתה את ההתמחות שלה בבית החולים בצפת, טיפלה בהמון חיילים פצועים. חלקם יצרו איתנו קשר כששמעו שהיא נפטרה. אני מספרת את זה כדי להמחיש את גודל הטרגדיה. היא הייתה אישה מדהימה שהחזיקה את כל המשפחה".

בערב שישי, לפני שהידרדר מצבה של רחל, היא הספיקה לבקש מבתה הקטנה לשמור על המשפחה מלוכדת. "רוני", היא אמרה, "אני לא יודעת מה יהיה אבל תשמרי לי על הוד ועל לילך". המילים האלה עדיין מהדהדות בראשה של רוני. "כשהיא אמרה את זה הזדעזעתי לגמרי", היא אומרת. "כנראה שהיא כבר ידעה שיש לה משהו בגוף, והיה לה חשוב לומר לי את הדברים. אבל הבטחתי לה שהמשפחה שלנו לא תתפרק. לא אתן לזה לקרות".

גם לנהג הפוגע יש לבנותיה של רחל מסר חזק להעביר. "הוא לא לקח רק את החיים של אמא שלי", אומרת אוסי, "הוא לקח את החיים של כולנו. במיוחד אני חוששת שהסיפור יתמוסס והנהג לא יקבל את העונש שמגיע לו. אני דורשת את הצדק בשביל אמא".

בימים האחרונים נמסר מהמשטרה לבנות שהתיק יועבר לפרקליטות מחוז צפון לקראת הגשת כתב אישום נגד הנהג. "אבל אני יודעת שהענישה על תאונות דרכים מגוחכת ופושעת", אומרת אסנת. "נהגים שהורגים מקבלים במקרה הטוב שנים מעטות בכלא. אני חוששת שגם יקלו בעונשו כי הוא שוטר. אני מאוד מקווה שהסיפור שלנו יגרום לאנשים לחשוב אחרת לפני שהם נכנסים לרכב. כמה פעמים אני רואה אנשים מסמסים תוך כדי נהיגה. זה הרגל שדוחה אותי. בהינף יד על המקלדת של הטלפון משפחה שלמה יכולה להיגמר".

מבית החולים פוריה נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצערה של משפחת זוהר על פטירת האם רחל ז"ל. מפאת שמירת צנעת הפרט והסודיות הרפואית החלה עלינו על פי החוק, אנו מנועים מלהתייחס לפרטי הטיפול בגב' זוהר ז"ל אשר הובהלה אלינו לאחר שנפגעה קשה בתאונת דרכים".

עוד מסרו: "מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי הינו רופא ותיק ומסור הנוהג ברגישות במטופלים ובמשפחותיהם. בשיחתו עם בני המשפחה ביקש מנהל היחידה להעמידם על מצבה הקשה של האם ולהכינם לגרוע מכל. מנהל היחידה מצטער על תחושת בני המשפחה עקב דבריו ומביע את התנצלותו אם דבריו פגעו בהם".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מצרה על האובדן ומשתתפת בצער המשפחה".