המפלגות היהודיות גילו באיחור את הערבים
הפוליטיקאים הציונים, בעיקר מהליכוד וכחול לבן, פספסו תהליכי יסוד דרמטיים המשנים את פני החברה הערבית. ניסיון ההתקרבות מבוצע מאוחר מדי
החדשות הטובות הן שבשבועות האחרונים ניכרת הפנמה של המפלגות הציוניות הגדולות לגבי חשיבות הקול הערבי, ומסתמן ניסיון לפתח שיח עם החברה הערבית: ראשי כחול לבן קיימו סיור מתוקשר ביישובים ערביים, והליכוד חנך קמפיין הפונה לאזרחים הערבים. החדשות הרעות הן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי, ובעיקר ללא מס הרצינות הנדרש בדמות שילוב נציג ערבי במקום ריאלי ברשימות של אותן המפלגות לקראת הבחירות (בעיה שניכרת במידה רבה גם ברשימת העבודה-גשר-מרצ).
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
זהו שיקוף של האיחור בהבנת שינויי המציאות הנובע ממיקוד יתר בשיח הפוליטי. על רקע זה, ברור כיצד אותן מפלגות פספסו תהליכי יסוד דרמטיים המתרחשים בחברה הערבית ומשנים את פניה, ובראשם: עליית הדור הצעיר, חיזוק מעמד הנשים, ההעדפה להתמקד בבעיות האזרחיות ובמימוש עצמי של האזרחים על פני היעדים הפוליטיים (בעיקר אלה הקשורים לזירה הפלסטינית); אך גם מתח מחריף בין מודרנה ומסורת.
אחת המגמות הבולטות היא השאיפה של חלק גדול מהאזרחים הערבים, ובמיוחד הצעירים, להשתלב במרב מישורי העשייה במדינה. במסגרת הזאת מתרחש תהליך מורכב: האזרחים הערבים לא מעוניינים להשיל או למחוק את זהותם הלאומית, אלא מנסים למסגר אותה מחדש ולרכך את המתח הבסיסי בינה לבין זהותם כישראלים. הם נכונים להשתלב בסדר הקיים כמיעוט הזכאי למלוא הזכויות האזרחיות, מבלי לחתור לערער מהיסוד את צביונה של מדינת ישראל, יעד שרבים מהפוליטיקאים הערבים חרתו על דגלם.
חוסר ההיכרות של חלק ניכר מהפוליטיקאים היהודים בישראל באשר לנעשה בחברה הערבית, ואי-הנכונות לשבץ אזרחים ערבים במיקום מרכזי במפלגות, הביא עד היום לתוצאות פרדוקסליות. זה כחצי עשור המאמצים לפגוע במפלגות הערביות או לייצר גלי עוינות נגד האזרחים הערבים עודדו בפועל מהלכים שהעצימו את כוחן: הרשימה המשותפת התגבשה על רקע העלאת אחוז החסימה, וכוחה גדל בהדרגה בעקבות קמפיינים כגון "הערבים נוהרים לקלפיות", חוק המצלמות, וכעת השיח על סיפוח המשולש למדינה פלסטינית עתידית.
בנימין נתניהו בראיון לאתר הערבי Panet(צילום: הערוץ הערבי ואתר PANET)
העיניים צריכות להיות נשואות אל העתיד שמעבר לבחירות הקרובות. הלקח האסטרטגי שהמפלגות היהודיות הגדולות צריכות להפיק הוא כיצד להדק את הזיקה לחברה הערבית ולפתח ערוצי שיח עימה, מעבר להקצאת המשאבים החומריים לקידומה (בהקשר של הליכוד גם להבין כי טיפוח יחס חשדני ואף עוין כלפי כלל האזרחים הערבים מסב יותר נזק מתועלת בהיבט הפוליטי).
מהלכים שכאלה ישקפו תרגום של הבנת המפלגות היהודיות כי "לא כל האזרחים הערבים הם הרשימה המשותפת", ויעידו על רצינותן לתת מענה לכמיהות ההשתלבות של חלק גדול מהציבור הערבי ובכך לגבש בסיס עדכני ויציב לדו-קיום במדינה.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ורכז פרויקט נגד פשיעה במגזר הערבי במכון INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מיכאל מילשטיין
מומלצים
