"רציתי להיות אבא 24 שעות ביממה"

החלום הכי גדול שלי היה להקים משפחה משלי, לפני שלוש שנים ותשעה חודשים הגשמתי אותו ונולדו לי תאומים ינאי ואלעד. הגשמת החלום שלי הייתה תהליך ארוך, מורכב ויקר מכיוון שאני הומו. מכיוון שלא יכולתי להביא לעולם ילדים בדרך ה"רגילה" בחרתי להביא לעולם ילדים בפונדקאות. בחרתי להקים את המשפחה שלי בדרך שהייתה הכי נכונה עבורי. רציתי להיות אבא 24 שעות ביממה. ילדיי נולדו בתאילנד כי בארץ לא אפשרו לי לעבור תהליך פונדקאות.

הגשמת חלום(צילום: אלבום פרטי)

חוק הפונדקאות שעבר לפני כמה ימים בכנסת החזיר אותי אחורה לחשוב על תהליך הפונדקאות שעברתי כדי להביא את ילדיי בחו''ל, על הקשיים, החששות ועל כל האנשים הנפלאים שהכרתי בדרך שהמרכזית בהם היא הפונדקאית שנשאה את ילדיי ברחמה תשעה חודשים. אישה מקסימה, רגישה ומלאה באהבה ונתינה.

כששמעתי על החוק שעבר התמלאתי בכעס. איך אפשר למנוע מאנשים להקים משפחות? איך זה ייתכן שבמדינה דמוקרטית לגברים לא תהיה הזכות להביא לעולם ילדים בפונדקאות, בעוד שלנשים כן (ואז נזכרתי שחוק הלאום גם עבר במדינה לא מזמן אז כנראה שאנחנו כבר ממש לא מדינה דמוקרטית)?

צפו בהפגנה נגד חוק הפונדקאות:

אפשר לדבר רבות על פונדקאות ועל פונדקאיות, והאם יש או אין ניצול בעולם הפונדקאות וגם על משפחות שחלקן מתוך בחירה וחלקן מחוסר ברירה פנו לתהליכי פונדקאות. בהחלט לגיטימי לשוחח על כל הנושאים האלו ואף רצוי שהם יהיו על סדר היום בשיח הציבורי.

אבל לפני השיח על פונדקאות צריך לדבר על הזכות להורות שנשללת מחלק גדול מאוד באוכלוסייה, מעצם החוק שעבר, והאם זה לגיטימי לשלול זכות כזו בסיסית? האם זה מה שאנחנו רוצים ללמד את הדורות הבאים שלנו - שזכויות בסיסיות של בני אדם מותר לרמוס? שהממשלה היא זו שתחליט מי יכול להביא לעולם ילדים ומי לא? שיש חוק שאומר למי מותר להביא ילדים לעולם ולמי לא?

לטורים הקודמים:

נפרד מהילדים בגן ומנסה להסתיר את הדמעות

אב לתאומים: "מרוסק על הספה בתשע בערב"

לצאת מהבית עם בובה, כרית ושלושה מוצצים

היום אלו גברים להט"בים, מחר אלו יהיו נשים חד הוריות ומחרתיים ישללו מנכים או חולים להביא ילדים לעולם (קצת מזכיר את חוקי נירנברג, לא?). אני חושב שנפלה לנו כאן הזדמנות אדירה להשמיע את קולנו, האזרחים, שאנחנו דורשים את הזכויות שלנו חזרה. אני שומע זאת סביבי מכל הצדדים את הסולידריות, האהבה והחמלה, את השיח ברשתות החברתיות שאנשים לא מוכנים שתהיה כזו אפליה במדינה שלנו. אני רואה את כל ההתגייסות של החברות במשק ואת השיח הציבורי שלא מוכן לקבל יותר את הדברים כפי שהם ודורש לשנות.

הממשלה שלנו ממש לא משקפת את הלך הרוח של העם. אני מעביר הרצאות למבוגרים וגם לבני נוער בבתי ספר על "שונות חברתית כמתנה לחיים" ואני שומע את הנוער, את הקבלה והפתיחות שלהם למשפחות אחרות, משפחות של שתי אמהות או שני אבות או משפחה חד הורית. אני שומע את בני הנוער שלא מתביישים בהיותם שונים (לא רק נטייה מינית אלא שונות חברתית בכלל), שיודעים שמתוך השונות שלהם יצמח האני האמיתי שלהם.

מותר שיהיו סוגים שונים של משפחות(צילום: אלבום פרטי)

יש לנו הזדמנות אדירה להנחיל ערכים אחרים במדינה שמותר להיות שונה, מותר להביא ילדים לעולם בדרכים אחרות כמו תרומת זרע ופונדקאות, מותר שיהיו סוגים שונים של משפחות, והמדינה שלנו צריכה לכבד את זה ולעגן זאת בחקיקה. זו הזדמנות לראות את העולם אחרת, לבנות מחדש את העולם והמדינה שלנו כמקום חופשי, שווה זכויות שיש בו מקום לכולם - לבעלי החיים, לנכים, לזקנים, לכהי עור, להומואים ללסביות, לטראנסים ולכל מי שחריג או שונה.

אני גאה לומר שאני הקמתי את המשפחה שלי, הבאתי לעולם תאומים בתאילנד בתהליך פונדקאות, ובהמשך גם הכרתי את בן זוגי שהצטרף למשפחה. הפונדקאית שלי הייתה מקסימה לאורך כל ההריון. את גודל הנתינה שלה אי אפשר אפילו לתאר במילים. אני מכיר תודה לנתינה שלה כל יום.

אפשר לראות את המצב היום כהזדמנות ליצור כאן חברה שוויונית, חברה שמקבלת מיעוטים כשווי ערך בזכויות אדם (לא רק להט"בים אלא כל מיעוט). חברה שחורטת על דגלה אהבה, סולידריות, חמלה ואכפתיות.

ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים

תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך

עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר" (שלמה ארצי)

לכולם מגיעה הזכות להיות הורים ולהקים משפחה. יכול להיות שלא לכולם אבל בטח לא הממשלה היא זו שצריכה להחליט. לכולם יש את הזכות הבסיסית להעניק אהבה ולחיות חיים חופשיים.

רוי קוריטשונר הוא אב לתאומים, מטפל הוליסטי, מנחה סדנאות ומעביר הרצאות על סיפור חייו