מאחורי הקלעים של יום הולדת לשלישייה

יש לי חלום - שהבנות שלי יאהבו אותי כמו שהן אוהבות לשים פלסטר על פצעים דמיוניים. שמישהו יסביר לי את הקטע הזה, את האושר והשמחה שהן מקבלות מלהסתובב עם פלסטר (של נסיכות, ברור) על כל רגל וכל יד. לא משנה אם יש מתחת עקיצת יתוש, שריטה בגודל מקרוסקופי שהן קיבלו לפני חודש, או פשוט שום דבר.

ממזמן הפסקתי לקנות פלסטרים באריזות של 20 או 50. תודה לעלי אקספרס על האפשרות לקנות פלסטרים בסיטונאות. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר להן שלא תמיד צריך פלסטר. ("לא מתוקה, גם אם אחותך הדביקה פלסטר על הברך, זה לא אומר שגם את צריכה").

עכשיו פשוט העברתי את ערימות הפלסטרים למגירה שהן יכולות להגיע אליה לבד. אני? התייאשתי? מה פתאום. אני פשוט בוחרת את המלחמות שלי על דברים יותר מהותיים.

יודעות ששלישייה זה מיוחד(צילום: אלבום פרטי)

לא מזמן קיבלתי טלפון מהגן באמצע היום. כל הורה יכול להסכים שזהו אחד הדברים הכי מלחיצים שקיימים.

"שלום, מאיה?"

"כן"

"מדברים מהגן" (נו ברור, הטלפון שלכם שמור אצלי). "הבת שלך נפלה".

"איזו מהן?"

"שחר?"

"את שואלת או אומרת?"

שתיקה קלה. "כן, כן. זו שחר".

לטורים הקודמים:

לגדל שלישייה: "ויתרנו על הריהוט בסלון"

מה עושה אמא לשלישייה כשהמעלית מקולקלת?

צפו: לגדל שלישיית בנות - לראות ולא להאמין

אני מריצה סרטים בראש, מדמיינת פינוי באמבולנס, תביעות משפטיות וכמובן עימות עם ההורים של הילד חסר החינוך שאשם בנפילה. "מה קרה?", אני שואלת. "האחיות שלה רדפו אחריה תוך כדי משחק והיא החליקה. שמו לה קרח על הראש ופלסטר על היד. היא קצת בכתה אבל הכול בסדר. רק רצינו לעדכן".

כשראיתי את שחר, נרגעתי. שפשוף קטן ביד (סוף סוף סיבה אמיתית להשתמש בפלסטר) וסימן לא יפה על הראש, אבל לא משהו שלא קרה לכל אחד מאיתנו מיליון פעמים בתור ילדים. שחר בעיקר הייתה מודאגת מחגיגת יום ההולדת שלה שהייתה בשבוע לאחר מכן.

אין חגיגה בלי שלוש עוגות

הן עדיין לא בנות חמש, אבל כמו כל ילידי יולי-אוגוסט, הקדמנו להן את יום ההולדת על מנת שיוכלו לחגוג עם כל החברים בגן לפני שמתחיל החופש הגדול. החלטנו לחגוג להן יום הולדת בג'ימבורי עם כל החברים מהגן. כמו בכל שנה - היה לי מאוד חשוב שלכל ילדה תהיה עוגה משלה. אני חושבת שהרגע הזה שילד יושב מול עוגת יום הולדת שלו, מביע משאלה ומכבה את הנרות, זה רגע שנחקק בזיכרון, ורציתי שיהיה להן את הרגע הזה.

מכיון שאפיית עוגות היא הצד החלש שלי, הופקדה על מלאכת האפייה חברה טובה שהתנדבה להכין לבנות את עוגת החלומות שלהן. כל אחת בחרה תמונה, זילוף וצבעים. הבנות התרגשו מאוד ולא הפסיקו לדבר על זה במשך שבועות. אני חושבת שבעיצוב שמלת החתונה שלי לא הייתי מעורבת כל כך.

כמה ימים לפני שחגגנו, התקשרתי לג'ימבורי. הייתי צריכה לוודא שיש שלושה כיסאות יום הולדת מקושטים במקום. לא היו, אז הכינו לנו "ספת חוגגים" מקושטת. כמו שכבר כתבתי, מצבים יצירתיים דורשים פתרונות יצירתיים. וידאתי גם שתהיה "קופסת מתנות" נפרדת לכל אחת ולא קופסה משותפת לשלושתן. זה אולי נשמע קטנוני, אבל אלו דברים שחשובים להן. למרבה המזל - בעל המקום הוא אב לתאומים, והבין לחלוטין את הבקשות שלי.

ספת חוגגות(צילום: אלבום פרטי)

החגיגה עברה בשלום. הילדות היו מאושרות, והמפעיל הצליח להבדיל בינהן לפחות 70% מהמזמן. מכובד. הן כל כך דומות שלפחות פעם בשבוע הן מתבלבלות בינן לבין עצמן.

גם החגיגה בגן הייתה מקסימה - גם לשם הכנתי שלוש עוגות נוספות. הבעיה היא שאיבדתי בשתי החגיגות את הנרות עם הספרה חמש. הייתי צריכה לצלם את בעל החנות, כשבאתי תוך שבוע וחצי לקנות בפעם השלישית שלושה נרות יום הולדת עם הספרה חמש.

שמחתי לראות שכולם כבר הפנימו מסביבנו שלמרות שהן זהות לחלוטין, הן עדיין שלוש ילדות שונות. הן קיבלו מתנות נפרדות לכל אחת, וברוב הפעמים אפילו לא אותה המתנה. הן יודעות ששלישייה זה מיוחד, והרבה פעמים הן בוחרות להתלבש זהה, אפילו עם אותו צבע של גומיות בשיער ואותה התסרוקת. הן נהנות מתשומת הלב שזה גורר בכל מקום. אני זורמת עם הרצון שלהן (וקצת מרחמת על הגננת באותם הימים).

הכותבת היא אמא לשלישייה, עוסקת בשיווק דיגיטלי, מומחית בהוצאת הקשה מהלחם ומאסטרית בדקלום "לשבור את הקרח" בעברית ובאנגלית