לגדל שלישייה: "ויתרנו על הריהוט בסלון"

מכירים את זה שבאמצע בדיקת אולטרסאונד שגרתית לחלוטין, בשבוע 14 של הריון תאומים, הרופא מסתכל על המסך ופולט פתאום: "הנה עוד אחד"? אז אני מכירה.

כך גילינו שאנחנו לא מצפים לתאומים אלא לשלישייה. אני זוכרת שבדרך הביתה אמרתי לבעלי - "מאמי, זה כאילו האוטו מלא עכשיו. אנחנו חמישה". השתיקה שלו הבהירה לי שאנחנו עוד לא בשלב הבדיחות.

האוטו מלא(צילום: אלבום פרטי)

אחרי שלושה ימים של חוסר שינה, הלם, בדיקה בגוגל של כל תופעות הלוואי האפשריות בהריון ולידה של שלישיות, ועוד קצת הלם, (כשרושמים שלישיות בגוגל - לא להיכנס לאתר הראשון שעולה) החלטנו שאנחנו הולכים על זה. ממשיכים את ההריון למרות כל הסיכונים.

בסך הכל היה דיי משעשע לבשר למשפחה ולחברים. התגובות נעו בין "מצחיק נורא, אין מצב שאנחנו מאמינים לזה", לבין צחוק בלתי נשלט, וגם חברה אחת ששתקה. כששאלתי אותה למה היא שותקת, היא ענתה "אני מבינה שלא נתראה בשנים הקרובות". בתכלס, היא לא הייתה רחוקה מהאמת.

כך זה נראה ביום-יום:

כמה ימים אחרי, כבר הייתה לנו סקירת מערכות. אחרי שהרופא עדכן שהכל תקין וקצת נרגענו, הגיע השלב המעניין - מין העובר. הרופא בדק את העובר הראשון, "זו בת" הוא אמר. בעלי ואני הסתכלנו אחד על השנייה בעיניים נרגשות. כשהגיע לעובר השני ואמר "זו בת", אני עדיין התרגשתי מאד, בעלי טיפה פחות. כשהגיע לעובר השלישי ואמר שזו בת, בעלי ביקש ממנו שיבדוק שוב.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

זוכרת את עצמי מדדה לחנות בשבוע 19. חיפשתי זוג מכנסיים שיכול להכיל את הבטן העצומה. מדדתי מכנסיים והמוכרת אמרה לי "עזבי, בשביל מה לך לקנות? עוד כמה יש לך למשוך? שבועיים-שלושה? לכי תסבירי לה שאת עוד לא באמצע ההריון.

זה לא היה קל בלשון המעטה, (שמירת הריון מלאה משבוע 20, רעלת הריון, סכרת הריון, גרד מטורף בכל הגוף, איבוד תחושה בשמונה מתוך עשר אצבעות, בצקות, הורמונים משתוללים, שכחתי משהו?) אבל בשבוע 32 ילדתי שלישיית בנות.

ואז התחיל האקשן האמיתי(צילום: אלבום פרטי)

הכינו אותי שהלידה (קיסרי) לא תהיה פשוטה, ואכן - לא ילדתי תינוקות שמנמנים וורודים שצרחו עד לב השמים. זה היה יותר בסגנון של שלושה חצילים ארוכים, סגולים וקטנים. חודש בפגייה והביתה.

מפעל קטן

ואז התחיל האקשן האמיתי: קופסת תמ"ל שלמה ביום, שמונה שעונים מעוררים ביום כי הבנות צריכות לאכול כל שלוש שעות, שלושה לולים, שלוש טרמפולינות, שלוש נדנדות, עגלת רכבת אחת עם הגה, יבוא אישי מהולנד שעולה כמו רכב ממוצע אבל אי אפשר להכניס איתה כמעט לאף מעלית, המון מבקרים ואנחנו - שני אנשים ששינו את הסטטוס מזוג לזוג+שלוש בבת אחת.

הכל בגדול(צילום: אלבום פרטי)

איך נערכים לזה? הכל בגדול. זה היה הקו המנחה בשנתיים הראשונות. מגבונים קונים בארגזים ישירות דרך המפעל, חיתולים קונים במבצעים (אני זוכרת את הפעם ההיא שהזמנתי 50 חבילות חיתולים דרך מבצע כלשהו והתקשרו לשאול אם התכוונתי לחמש חבילות ובטעות נלחץ לי המקש של האפס), ומלא קפה, שאחת לכמה ימים גם הצלחתי לשתות אותו חם.

דמיינו לעצמכם בית שמתנהל כמו מפעל קטן. הכל בסרט נע - השכבות, האכלות, החלפות חיתולים, מקלחות. לכל זוג ידיים יש תפקיד. היה לנו חוק בבית. אם מישהו נכנס אלינו הביתה ליותר מרבע שעה, הוא צריך לעזור במשהו (רואה החשבון שלי עד היום זוכר לי את היום ההוא שקפץ אליי להעביר לי כמה מסמכים לחתימה ונאלץ להאכיל ילדה).

לכל זוג ידיים יש תפקיד(צילום: אלבום פרטי)

הכל רשום - טבלה מסודרת עם שעות האכלה, החלפה, מי אכלה כמה ומי עשתה בחיתול מה. הכל מסומן בתגיות שם: מוצצים, בקבוקים, אפילו הילדות עצמן היו מסומנות בצבעים (לכל ילדה היה לק על הזרת ברגל בצבע אחר, רק לוודא שאנחנו לא מתבלבלים).

קראו עוד:

האם כדאי שתהיה מגירת חטיפים בבית?

דרכים להראות לילדים את החוזקות שלהם

אמא ל-4: "דקה אחרי הלידה הקפצתי לחוגים"

בשלב מסוים ויתרנו על הריהוט בסלון. אין מזנון, אין שולחן. הספה נדחקה הצידה. קנינו בריכה מתנפחת ענקית, מתחתיה ריפדנו במזרוני פילאטיס (מזכרת מהתקופה שהיה לנו זמן לעשות ספורט).

הספה מיותרת(צילום: אלבום פרטי)

הבריכה הייתה מלאה בצעצועים, כדורים ובובות, ושמרה עליהן שיהיו מוגנות בשלב שזחלו ונפלו ללא הפסקה ושמרה על השפיות שלנו מלנסות לראות לאן הן זוחלות במהירות שיא בו זמנית. ככה זה - מצבים מורכבים דורשים פתרונות יצירתיים.

כל יציאה מהבית הפכה לפרויקט מחושב - איך עושים את זה? האם יש מעלית במקום אליו אנו הולכים? האם העגלה תיכנס במעלית? האם יהיה מי שיעזור לסחוב שלושה סלקלים במידה ולא?

המון תשומת לב(צילום: אלבום פרטי)

כל יציאה לרחוב הייתה מלווה בהמון תשומת לב. החל מנהג מונית השירות שעצר באמצע הכביש וצעק לעברי אם אני יכולה להפסיק להתקדם עם העגלה כי זה מפריע לו לצלם, ועד לאמהות זרות שהיו ניגשות אליי כשהייתי מנסה לפלס את דרכי עם עגלה ענקית, ומספרות לי שהבת דודה של השכנה שלהן מגדלת תאומים ויש לה עוד בן שגדול מהם בשנה אז כמו שלישיה.

שיא השיאים היה כשנשים זרות היו חצופות מספיק לשאול אותי אם זה טבעי או הפריה. מנצלת את ההזדמנות להתנצל בפני כל אחת ואחת מכן שעליתי לה בטעות על הרגל עם העגלה.

עברו מאז קצת פחות מחמש שנים אבל זה מרגיש הרבה יותר. לא בטוח אם בגלל כמות החויות שהספקנו לצבור או פשוט בגלל שלמדתי להסתדר עם מעט מאוד שעות שינה. מה שבטוח, לא משעמם אצלנו אפילו לרגע.

הכותבת היא אמא לשלישייה, עוסקת בשיווק דיגיטלי, מומחית בהוצאת הקשה מהלחם ומאסטרית בדקלום "לשבור את הקרח" בעברית ובאנגלית