הכדורגל הישראלי על סף קריסה

500 שחקנים בליגת העל, רובם צעירים עד גיל 25, אך מתוכם לא נמצא שחקנים שניתן יהיה לבנות עליהם את עתיד הכדורגל הישראלי. יתרה מכך, גם באירופה אין שחקנים ישראלים שמשחקים ונמצאים בחתך הגילאים הנ"ל. מסקנה – התפרקות טוטאלית של הכדורגל הישראלי והפיכתו לענף נטול כל כריזמה, משיכה ואהדה שבאופן עקיף, מה שישפיע על תקציבי הקבוצות ובאופן ישיר יפגע קשות ברלוונטיות של הענף המוביל בישראל.

אם ניקח למשל את הקבוצות הגדולות בישראל, נפרק אותן לגורמים ונראה מיהם אותם השחקנים המרכזיים שמשלמים כסף רב בשביל לראות אותם על המגרש, אז יהיה ניתן לראות שמדובר בשחקנים סביב גיל ה-30 ומעלה ולא נראה באופק דור המשך במסה גדולה שיוביל את הליגה ואת נבחרת ישראל. לדוגמה ניקח את הפועל ב"ש ומכבי ת"א, שכיום נחשבות לקבוצות המובילות בארץ. הישראלים המרכזיים של ב"ש הם מהראן ראדי (35), מאור בוזגלו (29), אליניב ברדה (36), בן שהר (29), דודו גורש (37). במכבי ת"א: טל בן חיים הבלם (35), גל אלברמן (34), שרן ייני (31), טל בן חיים החלוץ (29), ברק יצחקי (33), יוסי בניון (37).

מאור בוזגלו. גם הוא מתבגר (צילום: שי מוגילבסקי)

הנתונים צריכים להדאיג את קהל אוהדי הכדורגל בישראל, אך בראש ובראשונה צריכים להדליק נורת אזהרה בהתאחדות לכדורגל, שרואה לנגד עינייה איך הענף שהיא מנהלת מאבד מהאטרקטיביות שלו, וכתוצאה מכך יאבד את תמיכת הקהל, ספונסרים, בעלי קבוצות ויהפוך להיות לענף שולי, משעמם, חסר כל צבע ומשמעות בנוף המקומי.

נסתכל לרגע על מחלקות הנוער. כמה שחקני נוער מקבלים הזדמנות לשחק בקבוצה הבוגרת? כמה יהפכו להיות שחקני הרכב? מדובר פה על שחקנים בודדים, ואני מדבר על הקבוצות הבכירות שסוחפות על הליגה ומהוות את עמוד התווך. במסגרת התחרותיות והמרוץ אחר ההישגים, הקבוצות הגדולות לא נותנות הזדמנות לשחקנים צעירים וחסרי ניסיון, כי הן מעדיפות שחקנים עם ניסיון, שחקנים מוכנים שיודעים להתמודד עם לחץ ולא שחקנים צעירים שצריך לשלם עליהם שכר לימוד. במילים אחרות, אין סבלנות לטפח ולגדל שחקנים, רוצים הכל מוכן ומיידי, לא רוצים לבזבז זמן על חשבון עתיד המועדון.

הקבוצות הגדולות נדבקו בתסמונת הכאן ועכשיו, הן לא רוצות לשמוע על בנייה, טיפוח ולימוד. חלק מזה נובע מרצון הקהל לניצחונות ולהישגים ולעובדה שכל הפסד יתקבל במחאה כנגד המועדון וכנגד אותו שחקן צעיר ששותף. וחלק מזה נובע מהבעלים עצמם, שמשקיעים סכומי עתק לא בשביל ששחקנים צעירים יחרבו את ההשקעה, אלא בשביל להביא כוכבים שיהפכו את הקבוצה שלהם להצגה הכי טובה בעיר, וכתוצאה מכך גם יאדירו את שמם של הבעלים בזירה הכלכלית.

המצב יכול להשתנות אם בעלי הקבוצות יתחילו לחשוב על העתיד של המועדון, והוא מתחיל במחלקות הילדים והנוער. לא צריך לפחד לשתף שחקנים צעירים עם פוטנציאל, לא לתת לקהל להכתיב את מדיניות המועדון ולהפעיל לחץ אשר יוביל להתרסקותו המקצועית, כפי שקורה במכבי חיפה וההתייחסות העוינת לשחקנים כגון יוסי בניון ואלירן עטר אשר פוגעת בקשר בין הקהל לשחקנים, מה שמשפיע על השחקנים בקבוצה. שינוי נוסף יכול להתבצע באמצעות חקיקה של ההתאחדות שתחייב שיתוף צעירים, כפי שיש כיום בכדורסל. למשל, הקבוצות יהיו חייבות לרשום בטופס המשחק 4 שחקני נוער, אשר מתוכם 2 על המגרש בכל זמן נתון. דבר כזה יגרום למוטיבציה גבוהה מצד הקבוצות להשקיע משאבים רבים במטרה לגדל שחקנים מעולים שיעזרו לקבוצה בהשגת תארים. הילדים והנוער זה העתיד שלנו, ואם לא נשקיע בהם וניתן להם את הכלים להראות את הפוטנציאל שטמון בהם, כך גם העתיד שלנו יראה וקשה להאמין שנגיע רחוק כמדינה, כחברה וקהילת ספורט.