שברת לי את הלב, הפועל
כילד מתבגר הבנתי שאת האחת בשבילי. היה לי קשה כלוחם בצבא שנמצא רחוק ממך לא לדעת מה עובר עלייך. חשבתי שנילחם יחד, שלא תעזבי אותי. אבל את ויתרת, ולי נותר רק לנגב את הדמעות
אני רוצה לכתוב לך אבל את כבר לא כאן. כל השעות האלה שהשארת אותי לוט בערפל גרמו לי להיזכר. אני זוכר את העדלאידע בכיתה ב', כשחבר אמר לי..״בוא נאהד את הפועל תל־אביב״. זרמתי כי הייתי תמים. אני זוכר את גמר הגביע מול בית"ר ירושלים ב־1999. השעה הייתה מאוחרת ואני האזנתי לך ברדיו, תמיד היית דרמטית. השער של דיאן ראדוניצה בדקות הסיום שלח אותי ללילה ללא שינה.
וכשהגעתי לגיל מצוות יצאנו לטיול בכל אירופה – מירבאן ועד מילאנו. כילד מתבגר הבנתי שאת האחת בשבילי, האמנתי שלא יסב לי שום רע מלהתאהב בך. כשהתבגרנו השנים היו לא קלות, כי כמו בכל מערכת יחסים, דינמיקות משתנות. כמעט ברחת לי לפני הצבא, אבל אני ידעתי שלפעמים יש אכזבות והפסדים ושאותך לא מחליפים. וכמו שנהוג לומר "מהמקומות הכי נמוכים צומחים לרגעים הכי גדולים".
בצבא קצת התרחקנו. לא היה קל כלוחם שנמצא רחוק ממך בלי לדעת מה עובר עלייך. השבועות היו קשים ואני חיפשתי תבנית שתמלא את החלל. בדרך לקורס קצינים ב־2010 קיבלתי את האיתות מערן זהבי – חזרת ובגדול. ואני כל־כך שמחתי, כי את מיוחדת ולא תנטשי אותי.
אין מה להגיד, חיי הנישואים לפעמים משעממים והיית צריכה קצת ריגושים. קפצת מאלי טביב לחיים רמון ולאמיר כבירי רק בשביל הכיף ואני האמנתי. עד הדקה ה־70 ב־13 במאי 2017, כי אז שברת לי את הלב. חשבתי שנילחם יחד, חשבתי שלא תעזבי, שלא תוותרי, אבל את כבר מזמן לא מאמינה ואני נשארתי לנגב את הדמעות.
לפנייה לכתב/ת 
