חתונה כמו שלהם לא נראתה מעולם בישראל, ויש מצב שאף לא ברחבי התבל. מתחת לחופה עמדו הוריהם של שני החתנים — ניצה ונוריאל לוי מעפולה, הוריו של פלג לוי (31, עורך דין, רווק), ואלסה ועמנואל פרישר, הוריו של ינאי פרישר־גוטמן (42, מעצב פנים, אלמן פלוס אחד) שהגיעו מהפיליפינים לרגל המאורע. לצידם עמד זוג נוסף — שרה שמעון מקריית־ים ושמואל פייגר מקריית חיים, הוריו של אמיר פרישר־גוטמן ז"ל, שהקים בניינטיז את "היי פייב" והפך למגה־כוכב. לפני שש שנים הוא טבע בחוף עתלית, כשניסה להציל את אחייניתו מטביעה. זה קרה במסיבה שבה חגג עם חבריו את יום ההולדת החדש שלו, החלמתו מהסרטן שלא היה.
שלושת זוגות ההורים המתינו לכוכבי הערב, שהפציעו בחליפות שחורות ובעניבות פפיון וצעדו לחופה לצלילי "לגור איתו" ("עד שהגעת הייתי קצת עצובה") בביצוע לירן דנינו. רק אחרי שפלג בחר בשיר הזה, ינאי גילה לו שזה היה השיר של אמיר ב"מרי לו". מי שערך את טקס הנישואים ביניהם היה רוי פרישר־גוטמן בן העשר, בנם של ינאי ואמיר, שנולד בהודו בהליך פונדקאות. בטון בטוח ובהגשה מקצועית למהדרין הוא הקריא את הטקסט שכתב, ושני החתנים חזרו אחריו: "מקודש לי, בטבעת זו, שהיא סמל לאהבתנו וסימן להיותנו גוף אחד".
אהבה ממבט ראשון
רוי, שהיה בן ארבע כשאבא אמיר צלל למים מול עיניו, אומר עכשיו שהגעגוע כבר הפך לחלק ממנו. "אני תמיד מרגיש שיש משהו שחסר לי, וזה קורה במיוחד באירועים חשובים בחיים שלי, ביום ההולדת שלו וביום האזכרה שלו. אני נזכר, למשל, שפעם טסנו לאילת. הגענו בלילה ונורא רציתי להיכנס לים, אבל לא היו לנו בגדי ים. אבא אמיר נתן לי יד ורצנו למים עם הבגדים וצחקנו המון".
עכשיו, שלושה חודשים אחרי החתונה הנדירה, שלושה גברים חיים בדירה קסומה במגדל בנתניה, עם מרפסת שצופה לים הפתוח. לא מזמן הצטרף אליהם עוד זכר, כלב תחש שרוי בחר לקרוא לו מני, קיצור של מנחם. על הדלת, אגב, אין שלט עם שם המשפחה המשולש, אבל רוי כבר לוחץ, גם הוא רוצה להיקרא פרישר־גוטמן־לוי, והם בעד. "אולי זה יוסיף לתחושת הביטחון שלו", אומר ינאי, ופלג משלים: "או לתחושת היציבות שלו". אחרי דקה שניהם מוסיפים משפט כמעט זהה. "העיקר שרוי יהיה שמח ומאושר".
מה הביא אתכם לנתניה?
"אמיר ואני גרנו בצנטרום של תל־אביב, בשינקין פינת יהודה הלוי, דירה מדהימה שיהודה לוי גר בה אחרינו", מספר ינאי, "וכשרוי נולד רצינו לתת לו יותר מרחב. כשחיכינו ללידה של תאומים בהליך פונדקאות בנפאל, עזבנו את תל־אביב, גרנו בנתניה, בבית של הוריי ששהו אז בחו"ל, וקנינו את הדירה הזאת בידיעה שאני זומם לעצב אותה מחדש. גם אחרי שההיריון עם התאומים הסתיים בחודש השישי נשארנו בנתניה, שיפצנו את הדירה, אבל כשאמיר נפטר עצרתי הכל. לא רציתי להיכנס אליה, לא חשבתי שאהיה מסוגל לחיות בה בלעדיו. מי שהחזיר אותי אליה היה רוי, כמובן. 'אבא, בוא נלך לראות את הדירה, אבא, מתי היא תהיה מוכנה?' הוא המנוע שלי בהרבה תחומים. למשל, ביום שקמנו מהשבעה הוא ביקש שסבתא שרה, אמו של אמיר, ואני ניקח אותו לים".
הוא היה אז מנוע בן ארבע.
"נכון, אבל רוי, מיום שהוא נולד, היה בוגר מאוד. והוא עבר הרבה בחייו. מגיל אפס הוא סיפר בגאווה 'אין לי אמא, יש לי שני אבות', אבל בגיל שלוש הוא ראה את אחד משני האבות שלו גוסס, כמעט מת, במיוחד אחרי הטיפולים הקשים שקיבל, והוא גם ראה את אבא שלו מתאושש. כשאמיר נפטר בבית החולים רוי שהה אצל חברה מהגן. צילצלתי למרים פיירברג, ראש העירייה, וביקשתי ממנה לסגור את הרחוב שבו גרנו מפני שכבר היו בו המון צלמים וחששתי שהשמועה תגיע לרוי. אספתי אותו הביתה, נכנסתי איתו לאמבטיה, ישבתי מולו ושם סיפרתי לו שהרופאים עשו הכל כדי להציל את אבא אמיר, אבל הוא נפטר — וראיתי שרוי מבין. בתקופה הראשונה, רוי היה בשבילי הסיבה היחידה לקום בבוקר".
חשבת שתהיה לך זוגיות שנייה?
"לא. אמיר ואני היינו 14 שנים ביחד. גילה אלמגור חיתנה אותנו לפני תשע שנים וזה היה אז צעד חלוצי. אבל כמו בכל תחום, רוי היה המנוע שלי לריפוי עצמי. הוא זה ששיכנע אותי לעבור לכאן, וסידור הדירה השרה על שנינו רוגע. לפני ארבע שנים הכרתי את פלג במסיבת פורים. שתי חברות טובות שלנו — השחקנית מירב פלדמן מהצד שלי, והשחקנית חן אמסלם מהצד של פלג — שידכו בינינו, אבל במסיבה זה היה רק 'שלום־שלום'. כתבתי לו באינסטגרם והזמנתי אותו לארוחת ערב בביתי. התארגנתי בקומה השנייה, הייתי בטוח שרוי כבר ישן".
"אבל רוי פתח לי את הדלת", עיניו של פלג מצטעפות, "כאילו שהוא חיכה לי, ואני כאילו חיכיתי לו. וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. כמו בסרט טורקי. רוי אמר 'אני מכיר אותך, ראיתי את התמונה שלך בווטסאפ של אבא שלי'. נתתי לו כיף, נכנסתי הביתה ומאותו הרגע רוי הפך למעודד מספר אחת של הזוגיות שלנו. כשהתכוננו לחתונה חשבנו שכל אחד משלושתנו יברך, וינאי פרש מהדיל, הוא לא היה בקטע של ספיץ', אז רוי ואני החלטנו ששתי ברכות זה מספיק. לא ידעתי מה רוי כותב והוא לא ידע מה אני כותב. ברגע האמת, מתחת לחופה, התברר ששנינו כתבנו על הפגישה הראשונה שלנו, כשהוא פתח לי את הדלת".
לא חששת מקשר עם אלמן פלוס ילד?
"הכרתי בקווים כלליים את הסיפור של אמיר, שאובחן בטעות כחולה סרטן והחלים ונפטר, לא הייתי מעורה בפרטים, ואת רוי לא הכרתי מפני שלא ראיתי אף פרק ב'מחוברים'. באתי הכי נקי שאפשר, ונכנסתי למערכת המשפחתית המורכבת באיזושהי תמימות נעורים, בלי לחשוב עד הסוף. לדעתי, זו הדרך הנכונה להיכנס לזוגיות, חשיבה מוגזמת פוגמת בהתלהבות. כשבישרנו לו שאנחנו מתחתנים הוא כל כך שמח. על המקום הוא הכריז 'אני אחתן אתכם'. קבע עובדה".
"גם אמו של אמיר שמחה מאוד", ינאי קורן. "היא רצתה שאתחיל להכיר וכשפגשה את פלג היא רצתה שנתחתן. שרה היא אישה מדהימה שפשוט רצתה שיהיה לי טוב. היא ידעה שהיו לי שתי אפשרויות. להסתגר בבית, לצלול לדיכאון קליני ולהתמכר לתרופות פסיכיאטריות - או לבחור בחיים. החלטתי לבחור בחיים מפני שהרגשתי שאני חייב את זה לאמיר. הילד הזה, שהוא פרי אהבתנו, איבד אבא אחד בנסיבות סופר־טרגיות, אחרי שעבר איתו שנה מהגיהינום, אז איך אני יכול להרשות לעצמי להתמוטט ולהרוס את חייו? אין מצב, אני אעבוד באיך לגדל ילד בריא ושמח ומאושר".
חולם להיות טייס
השמיים מחשיכים מעל הים. פיספסנו את השקיעה. "אמיר מאוד חשש להזדקן", ינאי מספר, "ביום הולדתו ה־40 הוא היה מאושפז עם כימו לווריד, והנה, היום אני מבוגר בשנה מגילו של אמיר במותו, בגיל 41. אני מודה על כל שנה שבה אני חי על הכדור הזה. כשהכרתי את פלג לא חשבתי על חתונה, לא חיפשתי את הטייטל של נשוי, אבל פלג עזר לי לעבור תהליך. אני לא מחמיץ אף סיבה למסיבה. מה, לנו לא מגיע לחגוג את האהבה שלנו?"
ינאי לא פיקפק ביכולת של בנו לגלם את דמות הרב. "רוי הוא כישרון־על־חלל והוא גדל מול המצלמות. בגיל חצי שנה הוא כבר הצטלם עם אבא אמיר לשערים. בגיל חמש הוא הצטלם איתי לקמפיין של 'דלתא', וכשהציעו לו להיות הפנים של אופנת 'נויז', הסברתי לו שזו התחייבות רצינית, שהוא לא יוכל להגיד 'לא בא לי לעשות את זה'. רוי רצה לדגמן, יש לו כמה ימי צילום בשנה, ואני חוסך בשבילו את מה שהוא מרוויח".
"אני רוצה להתגייס לחיל האוויר ולהיות טייס", רוי מספר, "אבל אלוהים גדול, יש לי הרבה שנים עד גיל 18".
מאז חיתן אתכם רוי מבקש אח או אחות?
"כבר שנתיים הוא מבקש", פלג מגחך, "עוד לפני שהחלטנו להתחתן".
"ופלג תמיד אומר שאילו יכולנו לעמוד בזה מבחינה כלכלית, מזמן כבר היו כאן ארבעה זוחלים", ינאי מתלוצץ. "ברור שזה מקומם וכואב. פונדקאות זה סיפור של מאות אלפי דולרים, רוי יודע שאבא אמיר ואני השקענו את כל החסכונות בלהביא אותו לעולם, והוא גם יודע כמה קשה פלג ואני עובדים עכשיו כדי להגשים עוד חלום. לדעתי, אנשים שעוברים דרך ארוכה עד שהם מחזיקים תינוק ביד הופכים להורים טובים יותר מאלה שמתייחסים להיריון ולידה כדבר מובן מאליו. הם מעריכים כל נשימה. ככה זה אצלנו. אצלי".
פלג מערסל בחיקו את מני הכלב ומספר: "בתור בחור גיי שגדל בפריפריה, עפולה, במשפחה מדהימה שבה ההורים נשואים באושר כבר מיליון שנה, סימנתי לי מטרה - להקים משפחה. זו הייתה השאיפה שלי בחיים. אני מאמין שלרוב בני האדם יש יצר הישרדותי, אבל אצל גייז הוא הרבה יותר חזק. הידיעה שיהיו לי ילדים עזרה לי להתגבר על המחשבה שמשהו לא בסדר אצלי".
"לא בסדר", ינאי מעווה את פניו הנאים. בעקבות האסון הוא נרתם לפעילות ציבורית, ועם אייל פרי, אחיו של אמיר, הקים את הקליניקה למשפחה הגאה על שם אמיר פרישר־גוטמן, שמעניקה ייעוץ ותמיכה מקצועיים להסדרת מערך החיים הזוגי והמשפחתי. "הנטייה המינית של האדם היא גנטית ומולדת, אתה לא יכול להיות מישהו אחר".
"ההסתה מייצרת שנאה"
פלג ורוי היו שותפים סמויים בפרויקט החדש של ינאי - "הום קולקשן", מצעי מיטה. "אני פרפקציוניסט", הוא מודה באשמה, "וכשאני מעצב בית ללקוחות מחו"ל זה עד לרמה של סכו"ם במגירות המטבח. הכל מוכן. חיפשתי מצעים יוקרתיים עבור לקוחות שסובלים מבעיות שינה והבנתי למה בבתי מלון המצעים תמיד לבנים. לבן כביס יותר, מחזיק מעמד טוב יותר ונותן תחושה מוארת. פלג ורוי דירגו את הבדים השונים שהבאתי הביתה, עד שהגענו למוצר שעליו אני גאה לשים את השם שלי. מצעים מבד כותנה סאטן, בצפיפות לא גבוהה מדי. בעבר היו לי שיתופי פעולה עם גורמים מסחריים שונים. עיצבתי קולקציה לגולף ועיצבתי בקבוקים ליינות כרמל. כיוון שהמצעים הם בייבי משפחתי החלטתי ללכת על כל הקופה, למרות ההשקעה הגדולה. הם נמכרים רק באתר שלי". שבע שנים חלפו מאז הגיש אבא אמיר תביעת ענק נגד בית החולים איכילוב, ובתחום הזה אין חדש. "אחת לעשרה חודשים מתקיים דיון, שבו נקבע דיון חדש לשנה הבאה. טחנות הצדק עובדות לאט־לאט. אולי מחכים שנמות, או נתייאש ונוותר", אומר ינאי כשהוא מתבונן בסיפוק ובאהבה על החיים החדשים שבנה, במציאות הישראלית שבה משליכים אבנים לעבר דירות של להט"בים. "כשאומרים לאישה לשבת בסוף האוטובוס זה חמור לא פחות מפגיעה בזוג חד־מיני, החוקה שלנו מפלה את הגייז וההסתה מייצרת שנאה".
"אני שומר על עצמי מפני שאני הדבר הכי יקר לשני האבות שלי", רוי מסכם. "אם יקרה לי משהו רע — זה יהיה הסוף שלהם".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; איפור ושיער: מיכל פוסמן; ע. צלם: בן יצחקי; סטיילינג: פלג לוי; ביגוד רוי: נויז; ע. יום צילום: מורן דיין
