הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

הפרק החמישי במעללי אינדיאנה ג'ונס הוא לא סרט אדיר כפי שקיווינו, אבל עובד בהחלט כבידור לקיץ, למרות אורכו, וגם כסיכום הולם ומרגש לסאגה. "החבר השמן שלי" הוא קומדיה ישראלית מקסימה ששווה צפייה | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים, 4 כוכבים

מהרגע הראשון שבו אנחנו פוגשים את אינדיאנה ג'ונס הזקן בעלילה המרכזית של הסרט, שוכב לבדו בדירת חדר בניו־יורק של 1969, הסביבה שלו מרוצפת שעונים. כמו בפתיח של "בחזרה לעתיד" - סרט עם יותר מקו דמיון אחד ל"ג'ונס" חלק 5 - הם רק מתקתקים בשקט עד להתעוררות הגיבור. גם האייטם המרכזי שרודפים אחריו בסרט הוא שעון, של ארכימדס מסתבר, כך שהתמה המרכזית ש"חוגת הגורל" יפמפם עד בלי די הוא שאינדיאנה ג'ונס הוא "אדם מחוץ לזמן". זו סדרת סרטים זקנה, על גיבור זקן (האריסון פורד המקסים בן ה־81, אבל גם במצבו הבריאותי המצויין נראה צפונה מ־70), שאובססיבי לעבר ולעתיקות, ולא מסתדר בעידן "המודרני" של שנות ה־60, שבעצמו "זקן" בעיני הצופים. לא בכדי המרדף המוצלח הראשון שבו אנחנו רואים אותו הוא שלו על סוס, כמעין קאובוי נצחי, דוהר מול הרכבת התחתית.

זוהי ביקורת שנכתבת על ידי מעריץ אובססיבי של סדרת "אינדיאנה ג'ונס", שהקדיש לדמות המופלאה הזו כתבה שלמה מעל דפי מוסף זה בשבוע שעבר. דווקא מהמקום המוטה הזה אני מנסה להקפיד לדייק ולהחמיר: "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא פחות טוב ממה שהיה ניתן לקוות, אבל יותר טוב ממה שהיה ניתן לצפות. הוא עובד בהחלט כסרט קיץ מבדר, אך ארוך מדי, וגם כסיכום הולם לסאגה גדולה, גם אם הוא עצמו כמעט ולא נוגע בַּגְּדֻלָּה - למעט בסצינה אחת שנרמוז עליה לקראת הסוף.

את הסרט הפעם לא מביים ספילברג, אלא הבמאי המצוין, אבל הפחות חזק בהיררכיה של הוליווד, ג'יימס מנגולד, שסרטיו המהוקצעים נעים בין המופתי ("לוגאן") לבינוני ("פורד נגד פרארי"). ב"ג'ונס 5" החוגה נוטה קצת יותר לכיוון השני, ובעיקר ניכרת - כמו במותגים רבים שדיסני השתלטה עליהם - תופעת ה"יותר מדי טבחים במטבח". על הסרט חתומים יותר מדי תסריטאים, יש יותר מדי דמויות, יותר מדי משיכות שטיח בסרט שמנסה לעשות יותר מדי דברים: גם להחניף למעריצים, גם לשנות, גם להביא דמויות עבר לסיבוב פרידה (שתיים מהן, בלי לגלות, עושות זאת בחן), וגם דמויות חדשות, שבראשן פיבי־וולר ברידג' ("פליבאג") כשותפתו הצעירה של ג'ונס, שלעיתים קרובות מתעלה לדרגת גיבורת הסרט. ברידג' טובה ודמותה היא יציאה פמיניסטית ראויה לאיזון הסאגה המאוד שובניסטית בעבר הזו, אבל בדמות שלה - ולא רק בה - יש משהו מעט מהונדס מדי, "מהסרטים" (שזו טענה מצחיקה לסאגה עם ארכיאולוג שהוא כמעט גיבור־על ביכולותיו. אלא שפורד תמיד, וגם בסרט זה, נראה כל כך פגיע ואנושי, גם כשהוא מתחמק מ־70 כדורים).

החדשות הטובות הוא שהסרט משתפר מאוד ככל שהוא מתקדם: אחרי פתיחה חסרת נשמה ב"עבר" של ג'ונס במלחמת העולם השנייה (פורד "מוצער" דיגיטלית, וזה עדיין לא נראה אמין) - שיותר מדי מרפררת לסרטי ומרדפי עבר שהיו טובים יותר במקור - הסרט עובר לניו־יורק לסיקוונס פצצה. משם יש עליות ומורדות בסיפור שקצת יותר מדי מתפקד כ"חפש את המטמון", אבל סצינת השיא בסוף הסרט - שלא נפרט מתי ואיפה היא מתקיימת - באמת סוגרת מאוד יפה את סיפורו של ג'ונס, ונותנת לפורד רגע משחקי יפהפה. היא כוללת אלמנט עלילתי קיצוני ומופרך במכוון, כזה שיביא צופים מסויימים לצעוק בתסכול "אני לא מאמין שהלכתם לשם!" אני ממש אהבתי את הנועזות והחוצפה שבו - בואו, גם לפתוח את ארון הברית ולראות את "פני האלוהים" בסרט הוליוודי זה לא בדיוק ריאליזם בריטי - בסיום שגרם לי להתרגש לקראת הסוף, ולהריע לדמות שאני כל כך אוהב. תודה על זה, אינדי.

החבר השמן שלי

עוד ביקורת שלא תתחזה השבוע לאובייקטיבית היא על סרט ישראלי מקסים שנעשה באלפית מתג המחיר של ג'ונס. הסרט העצמאי והמאוד תל־אביבי שיצרו בני הזוג גודיס שניידר (במאי) והעיתונאית והסופרת ליאת אלקיים (תסריטאית), פגע בול בפוני בחלקים מהביוגרפיה הפרטית שלי, ולא רק שלי. הוא נדיר פעמיים: קומדיה רומנטית ישראלית, וקומדיה רומנטית ששמה במרכזה זוגיות אפשרית בין "בחור שמן ובסדר עם זה" (צחי סדן) ל"רזה ויפה ויודעת את זה" (מי־רן מנקס המצויינת). לכאורה, שבירת טאבו - "מי רוצה לראות שמנים כמושא תשוקה מיני" (אני) - בפועל הרבה חסד ואמת, וגם לחיצה על נקודות רגישות בכל מערכות היחסים שכוללות חוסר ביטחון של צד אחד, תחושת עליונות של השני וחשש מהתפשרות ובינוניות.

גם אם הוא יותר משעשע ממצחיק, "החבר השמן שלי" מציג זרימה, קסם וגם דיאלוגים שנונים שלא מאוד אופייניים לקולנוע הישראלי. ניכרת השראה מ"הארי פגש את סאלי" ו"500 ימים עם סאמר", וגם אם לא הכל תמיד עובד ומאה אחוז אמין - למשל, הידעתם ששמנים הם לא רק שמנים ואפשר לדבר איתם על נושאים אחרים? - בסוף הסרט הוא מה שנקרא באנגלית Rings True. מספק פנטזיה רומנטית, אבל תוך כדי אבחונים מאוד אמינים על מערכות יחסים, כאלה ובכלל. שווה לתפוס אותו.

"לאופולד־שטאט" היא הצגה משעשעת וגם כואבת, שמביאה לצופים את המורכבות והעושר של חוויית החיים של משפחה יהודית מורחבת בווינה | שי בר-יעקב | 5 כוכבים

מחזהו האחרון של המחזאי הבריטי טום סטופארד מגיע אלינו מיד אחרי שגרף את פרס הטוני היוקרתי בניו־יורק, וכשנה אחרי שזכה בפרס האוליבייה הבריטי. יפה עשו בהבימה שמיהרו לייבא את המחזה החשוב הזה לארץ. נוכח מספר השחקנים המשתתפים בהצגה (מעל ל־40 דמויות, המגולמות בידי קאסט של מעל ל־20 שחקנים), וגם אורך ההפקה (שעתיים פלוס ללא הפסקה), זה ממש לא מובן מאליו.

"לאופולד־שטאט" הוא לא רק מחזה חשוב של מחזאי נחשב, אלא גם מחזהו האישי ביותר של סטופארד, שנולד בצ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה למשפחה יהודית, והגיע לאנגליה כילד ושם מחק את זהותו היהודית. לאחר מכן אימץ לעצמו זהות אנגלית לחלוטין. רק בשנים האחרונות החל להתוודע למשפחתו שנותרה מאחור ולגורלם בשואה. המחזה הזה, שכותרת המשנה שלו הוא "אלבום משפחה יהודי", אינו אוטוביוגרפי, אך הוא מבטא את ההתמודדות של סטופארד עם העבר היהודי המודחק שלו וגם עם היהדות כמושג תרבותי־קהילתי רחב יותר.

במרכז העלילה משפחה יהודית מתבוללת מורחבת החיה בווינה בין השנים 1899 ל־1955. המחזה עוקב אחר קורותיהם, חלקם התנצרו וחלקם דבקו ביהדותם, בחמישה פרקי זמן שונים, ומערב דיונים על ציונות, אנטישמיות, התבוללות וחיפוש זהות, לפני ואחרי השואה. הדיונים הללו נשזרים ביד אומן בתוך מערכת סבוכה של עלילות אישיות המחברות בין פרקים שונים בסאגה המשפחתית המעמתת בין הפרטי לציבורי בעידן הכל כך סוער הזה.

הבמאי, אילן רונן, העמיד את הדרמה המשפחתית המסועפת בצורה בהירה ומדויקת, ויצר הצגה צבעונית ומתוזמרת היטב, המעוררת תחושה של דרמה טרגית־קומית בסגנון צ'כובי עם המון דמויות משנה ועלילות משתרגות. בצוות השחקנים הגדול והמוכשר ראויים לציון מיוחד נורמן עיסא, אסנת פישמן, מיקי פלג רוטשטיין, בן יוסיפוביץ', שלום שמואלוב, אלכס קרול וריקי בליך. התוצאה הסופית היא הצגה חכמה, אנושית, משעשעת וגם כואבת. אך מעל לכל זו הצגה חשובה, כי היא מביאה בפנינו את המורכבות והעושר של חוויית החיים היהודיים בעידן האופטימיות הגדולה של סוף המאה ה־19 כמו גם בעידן הפסימי של אמצע המאה ה־20. ומה יהיה איתנו כיהודים החיים במאה ה־21? ימים יגידו.

שלושה דורות של נשים, מהמתבגרת עמוסת החרדות ועד לסבתהּ המתבודדת, ב"רעש גדול", ספר פיל גוד מושלם מאת רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר | רן בן-נון | 3.5 כוכבים

גבריאלה בת ה־17 מבריזה לראשונה בחייה משיעור כדי לפגוש את יונתן, שכנה לספסל הלימודים ואהבתה הראשונה. גבריאלה, צ'לנית מחוננת, היא כצפוי גם חנונית אדירה ושק שלם של מבוכה וחרדות התבגרות. רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר, מאפיין אותה בספרו "רעש גדול" בחיבה אינסופית וברגישות יצירתית, שגורמים לנו להתאהב בגבריאלה מהשורה הראשונה, מתוך געגוע למוח הטינאייג'י שאבד לנו בעבר.

לעמוד הספר באתר עברית

סיפור האהבה של גבריאלה ויונתן מתוק עד דמעות, לעתים מתוק מדי, ושזור בבלבול ובמודעות עצמית עודפת של רומן ראשון – כה שגוי ומסורבל, אך עם זאת כה נכון ומופלא. אנו סולחים לרועי חן על הקטעים הרגשניים, כי גם אנחנו היינו פעם ככה, מוצפים לגמרי.

הגיבורה השנייה של הספר היא נועה, אמה של גבריאלה, שעובדת בדוברות של עיריית תל־אביב וזה מתאים לה באופן מושלם, כי היא פשוט לא מסוגלת לסתום. את חייה מלווה להג בלתי פוסק, שנועד להשתיק את האימה והחרדה הקיומית שהיו שם מאז ומתמיד. לכבוד יום הולדתה ה־40 בעלה האוהב, נמרוד, רושם אותה לסדנת ויפאסנה בווילה מבודדת בהרי ירושלים. אחרי שהיא נזרקת מהסדנה, נועה עוברת מעין חוויה טרנסנדנטלית בליפתא הקסומה ומוצאת את השקט שחיפשה כל ימיה, בשילוב בין קלישאות אמצע החיים לקלישאות רוחניות.

והגיבורה האחרונה, ניחשתם נכון, היא ציפורה בת ה־66, אמה של נועה וסבתה של גבריאלה, מתרגמת נרגנת שנדרסת על ידי קורקינט חשמלי ומתחילה לדבר עם אלוהים. ציפורה הופכת לנביאת אמת שתחזיותיה, וגם קללותיה, מתגשמות. את נועה היא הרתה עם תייר אירי מזדמן, ומאז היא לבד, נמנעת ככל הניתן מחברת בני אדם. על סיפורה של ציפורה שורה מופרכות נעימה, על גבול הסלפסטיק, שלבסוף מתחברת באופן לא פחות ממבריק לסיפוריהן של נועה וגבריאלה. זה כל כך נעים, שאנו סולחים לרועי חן על כל מנות הסכרין שהזריק לנו במהלך הקריאה. "רעש גדול" הוא פשוט ספר פיל גוד מושלם. 

איך פורצים מחסום כתיבה? זאת השאלה שהופנתה לסופרים ישראלים בולטים בפודקאסט "מחסום כתיבה", והפתרונות עושים חשק לכתוב | אסף יערי | 4 כוכבים

שלושה דברים עושים סיפור טוב: קונפליקט, זווית אישית וכמובן כישרונו של המספר. הפודקאסט "מחסום כתיבה", בהפקת בית אריאלה, מצליח להוציא מסופרים ישראלים מובילים (למען האמת, בעיקר סופרות) סיפורים טובים בדיוק בצורה הזאת.

עד כה השתתפו בפרויקט, בין היתר, אורלי קסטל־בלום (פרק נהדר), גלית חוגי, יהודית קציר וסמי ברדוגו. זהו הסכת כמעט ייחודי בכך שהוא משמיע רק את קולו של המרואיין. זאת לא שיחה ואין בה שאלות, אם כי ברור שהסופרים מתייחסים לנקודות מסוימות שהוכנו להם מראש.

אז יש לנו כאן מספרים כישרוניים, רבי מכר וזווית אישית שנשמעת לא רק במילים, אלא גם באינטונציה ובקצב הדיבור. החלק של הקונפליקט הוא, לטעמי, ההברקה של הפודקאסט – לגרום לסופרים לדבר על מחסומי כתיבה, על הרגעים הקשים בקריירה שלהם, התקופות שבהן חשו שהם צריכים לחפש מקצוע חדש. קסטל־בלום ממש משחזרת עם המאזינים את המלחמה האישית הזאת מול הדף הריק, מלחמה שבסוף ניצחה בה. חוגי מציגה את סיפורה של תסריטאית, חלק מצמד, שגם היא לא תמיד מצליחה לעמוד בקצב התפוקה המצופה.

וכך, למרות שהנושא אינו פוליטיקה, ביטחון, מין או פלילים, העלילה האישית מרתקת, והפתרונות שכל כותב מצא לעצמו מעוררי התפעלות. עבור רבים, יש פה ממש סדנת כתיבה רדיופונית שמציעה כלים למי ששואף להיות סופר, ובעיקר חושפת את הכותבים כאנשים אמיתיים, ולאו דווקא כמי שההשראה נוגעת בהם כל יום.

הפודקאסט הזה הוא חלק מפיד ההסכתים של ספריית בית אריאלה בתל־אביב, שכולל עוד כמה הסכתים שמתפרסמים במקביל באותו פיד. בפודקאסט "הספרנית", למשל, הסופרת והמשוררת שרי שביט בוחרת בכל פרק שלושה ספרים ומוצאת את החיבורים ביניהם בעזרת אורחים. עדיף להאזין אחרי קריאת הספרים, כי יש כאן לא מעט ספוילרים. "תרבות עכשיו" היא תוכנית דו־שבועית בהגשת איריס לביא, שעוסקת במגוון אירועי תרבות מתחומים שונים.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/6rEtH2qvRTuXblmcdCcpiK

הפרק עם אורלי קסטל-בלום

https://open.spotify.com/episode/0ff2Qhj4uoNB01OgDAI0dz

עם עיבודים אקוסטיים, איטיים, בלוזיים ויפים, Shadow Kingdom, אלבום ההופעה החדש של בוב דילן מוכיח שהוא נמצא בשיאו הווקאלי אחרי גיל 80 | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

לו איכות קולית הייתה המדד היחיד המגדיר מה הופך זמר ל"טוב", בוב דילן היה בין אחרוני הזכאים לשאת תואר שכזה. דיוויד בואי, שהקדיש פעם למר צימרמן שיר, תיאר בו את הקול של משורר הפולק־רוק כשילוב בין חול לדבק. גם ללא ההקנטה של בואי, לאורך תקופות ארוכות בקריירת ההקלטות שלו, דילן לא היה זמר שמגיעים לשמוע בגלל ה"איך" אלא הודות ל"מה".

כמעט מראשית דרכו היה דילן כותב שירים מרהיב. אבל בשניים וחצי העשורים האחרונים – וכשעיקר שיאו היצירתי מאחוריו - הוא הלך והפך לזמר שאפשר גם ליהנות מיכולותיו כמבצע. מה שהחל באלבום המופת הבלוזי Time Out of Mind שהופיע ב־1997 וסיים שתיקה אולפנית ארוכה, שופר בהמשך באלבומים דוגמת Love and Theft, והגיע לשיאו בסדרת האלבומים שבהם בחר לבצע דווקא קאברים – ועוד לפרנק סינטרה.

עכשיו לדילן יש אלבום הופעה חדש - Shadow Kingdom, ובו הוא נשמע בגיל 80 בשיאו הווקאלי. בזמן שזמרים צעירים ממנו נשמעים חנוקים, הוא עולה ופורח. המנעד המצומצם שלו התרחב מעט, ובגבולות הגזרה הדי צנועים שלו הוא נשמע היום מלא ועמוק מאי פעם.

ההופעה הזו התקיימה ברשת בשיא סגרי הקורונה ללא קהל, ותועדה בידי הבמאית הישראלית עלמה הראל. לא מזמן, ובסמוך ליום הולדתו ה־82 של האיש, היא עלתה לשירותי הסטרימינג ונחתה בחנויות המוזיקה.

על השאלה מה יכול לחדש זמר הנמצא בראשית העשור לתשיעי לחייו לקהל שלו, דילן משיב מיד. עמוק לתוך ההופעה המוצלחת והקצרה הזו (פחות משעה), וכשהוא מבצע את Forever Young (בגיל 80!), הוא מוכיח שחוץ מכישרון, יש לו גם קצת חוש הומור.

דילן - שממשיך להופיע כמעט בלי הפסקה ונוהג לשנות את העיבודים לשיריו כמעט מדי ערב - מגיש כאן 14 שירים הכוללים כמה מרגעיו הגדולים ככותב ובהם Tombstone Blues ,Just Like Tom Thumb's Blues ,I'll Be Your Baby Tonight ו־t's All Over Now, Baby Blue.

העיבודים אקוסטיים, איטיים, בלוזיים ויפים, אך זו יכולת השירה הנוכחית של דילן ששבה וכובשת אותך בכל רגע לאורך הסט הנהדר הזה.

https://open.spotify.com/album/1bp23TX5hrEDSDykAaTCkE