הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תבלו בסוף השבוע

כ־200 סרטים מכל הז'אנרים והמדינות יגיעו לפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח בחמישי הבא, בסימן נשים חזקות ואורחים נוצצים. המבקר שלנו עושה סדר בהיצע המשובח ומסמן את המומלצים | בנימין טוביאס

"גולדה" אינו בדיוק סרט ישראלי - הוא דובר אנגלית ובמרכזו סטארית בריטית - אבל הוא פרי מוחו ויצירתו של אחד מהכישרונות הישראליים המצליחים בעולם, גיא נתיב. אחרי הזכייה באוסקר על Skin, נתיב משתף פעולה עם אחת השחקניות המצליחות בעולם, הלן מירן, שתחת איפור כבד גילמה את גולדה. בבכורה בפסטיבל ברלין, התמקדו השאלות בשערוריית הליהוק הנודניקית של "האם שחקנית לא יהודייה יכולה לגלם יהודייה", כי זה עושה קליק־בייט. כאן, בשאיפה, נוכל להתמקד בסרט ובשאלה האם בהצגתה של מאיר כגיבורה הוא עושה לה עוול - או חסד מאוחר. לבכורה יגיעו נתיב עצמו ומירן, אבל גם לייב שרייבר שמגלם את קיסינג'ר ושלל שחקנים ישראלים (רמי הויברגר כמשה דיין, ליאור אשכנזי כרמטכ"ל דוד אלעזר, אוהד קנולר כאריאל שרון ועוד).

נשות הברזל: פעם "קולנוע נשי" היה כינוי מקטין וגטו סגור בתוך שלל עשייה קולנועית של גברים. השנה, כך נראה, הסרטים המדוברים בעולם והחשובים בפסטיבל הם כמעט כולם על טהרת היוצרות, שכבשו את מרכז הבמה. תמצאו פה - מתויג כסרט נעילה, אבל זוכה לשתי הקרנות נוספות - את זוכה דקל הזהב בקאן, "אנטומיה של נפילה". סרטה של הבמאית הצרפתייה ז'וסטין טרייה עוסק בספק־רצח־ספק־תאונה בסיפור סטייל "פשע אמיתי" ששומעים בפודקאסטים, וכולל הופעה שכבר גרמה לזמזומי אוסקר מצד סנדרה הולר ("טוני ארדמן").

בנוסף יוקרן "לה צ'ימרה" האיטלקי, שגם בלט בקאן השנה, והוא של אחת הבמאיות העולות בעולם, אליסיה רורוואכר ("לזארו השמח") שסרטיה תמיד סמליים, מצחיקים ומלנכוליים במקביל. קלי רייכהארט, עוד במאית נערצת, מביאה את "לקראת תערוכה" עם מישל וויליאמס. ויש את הסרט אולי הכי מדובר בקאן השנה, שיהפוך מן הסתם לשיחת היום גם בפסטיבל ירושלים - "איך לעשות סקס" שביימה בריטית צעירה בשם מולי מנינג־ווקר. הסרט עוסק, שימו לב, בשלוש נערות בריטיות וגורלן העגום בחופשת קיץ מלאת אלכוהול בקפריסין. אם זה נשמע מוכר ומעורר קבס, מבטיחים לכם צפייה שהופכת את הבטן, בסרט שמפנה זרקור לתרבות האונס שקיימת בחופשות האלו.

עוד מקאן ומשם: מדי שנה, הפסטיבל מספק הזדמנות לבדיקת מיטב הבציר של הפסטיבל הגדול והחשוב. בנוסף לשמות שצוינו יוקרן גם "על עשבים יבשים" של המאסטר הטורקי נורי בילגה ג'יילאן ("שנת חורף"), ואנחנו מבטיחים גם הפעם שלוש שעות מלאות רוח ופיוט. "בתוך פקעת הזהב" מווייטנאם, שזכה בפרס סרט הבכורה בקאן וגם נמשך שלוש שעות ודורש סבלנות, יוקרן אף הוא. ואילו מפסטיבל סאנדנס קבלו את הדרמה החברתית "אלף ואחד" שמספר על אם חד־הורית שחורה, משולש רומנטי ב"מעברים" של הבמאי הלהט"בי המצוין איירה זקס, וסרט האימה המשובח "בריכת האינסוף" של ברנדון קרוננברג עם אלכסנדר סארסגארד ("דם אמיתי", "היורשים") - למי שמחפש חומרים פחות כבדים בפסטיבל.

אורחים שלא בורחים: חוץ מהלן מירן, הפסטיבל הצטיין השנה בהבאת אורחים נוצצים וגם דעתניים שלבטח יעוררו ויכוחים בתוך ומחוץ לאולמות. הראשון הוא כמובן אוליבר סטון - פעם מגנט אוסקרים אנטי־מלחמתי והיום, לצערנו, מעריץ של פוטין, אבל לבטח כל מפגש איתו יעורר דיון. ואפשר כמובן לנצל את ההזדמנות לראות קלאסיקות שלו, כמו "פלאטון" ו־"JFK" על המסך הגדול. יבואו גם הבמאים החברתיים המצפוניים האחים דארדן מבלגיה שיזכו למחווה, והבמאית הצרפתית המיתולוגית קלייר דני, שאחד מסרטיה הוכתר באחרונה במשאל מבקרים לאחד מעשרת הטובים ביותר בכל הזמנים.

תוצרת מקומית: בפועל, תרומתו העיקרית של הפסטיבל היא בגילוי הסרטים הישראליים שנדבר עליהם בשנה הקרובה ואולי יגיעו עד לאופיר, ומי יודע, גם לאוסקר. בין סרטים חדשים של במאים ותיקים כמו דובר קוסאשווילי ואיתן גרין, תגלו גם דרמות פרובוקטיביות שכבר זכו לדיבור כמו "העתיד". ומי יודע, אולי מסתתרת כאן עוד בוננזה, אולי בקטגוריה התיעודית, למשל בסרטים על האסיר X ועל ק.צטניק.

קצת דינוזאורים וקלאסיקות: הפסטיבל השנה מביא לא רק כבדות, אלא גם הפוגה בידורית בדמות הקרנה בגן בוני ירושלים של "פארק היורה" של ספילברג, לכבוד 30 שנה ליציאתו, בליווי תזמורת סימפונית שתנגן בלייב את הפסקול המופתי של ג'ון וויליאמס. בואו עם הילדים. בנוסף, הפסטיבל השנה חוגג את 40 שנותיו באמצעות הקרנת שלל קלאסיקות שהוקרנו במהלך מהדורותיו לאורך השנים, התגלו שם והפכו, נו, לקלאסיקות. בין היתר תמצאו שם את "איידהו שלי" עם ריבר פיניקס המהמם ואת "היו זמנים באמריקה" המופלא של סרג'יו לאונה, שהפיק שם אחד שנמצא עכשיו די הרבה בכותרות, ארנון מילצ'ן. מה שבטוח, הוא לא יבוא לישראל.

הפסטיבל יתקיים בין ה־31 ל־32 ליולי. פרטים וכרטיסים: jff.org.il

עמוס תמם (עם קוקו!) מגלם בהצלחה ב"האב, הבן ורוח החומוס" שף יהיר שחוזר לחומוסייה המשפחתית, בקומדיה מרגשת על משפחה מסוכסכת ואוהבת | שי בר-יעקב | 3.5 כוכבים

תיאטרון הקאמרי הפך בשנים האחרונות לבית חם לדור חדש של מחזאים, רובם שחקנים שעברו לתחום הכתיבה הדרמטית ומקבלים הזדמנות לפרוח. עוד תגלית כזו הוא גיל ארי כהן, שמחזה הביכורים שלו, "הבן של מושיקו הגדול", זוכה לכבוד לעלות על הבמה הגדולה של התיאטרון.

כהן כתב קומדיה העוסקת באוכל ובמשפחה, ובמרכזה סכסוך בין־דורי בין נועם, הבן שפיתח קריירה מצליחה בחו"ל כשף בפריז, לבין אביו המנוח, מושיקו, שרצה שהבן שלו ימשיך את דרכו בחומוסייה המשפחתית בבת־ים. רגע לפני שהוא עומד לפתוח ביסטרו חדש, מגלה נועם שהמממן העיקרי שלו פרש, ובמצוקתו הוא משתכנע שהדרך היחידה להציל את המסעדה שלו היא לזכות בחלקו בירושת האב, שנפטר לאחרונה. האב המת מתגלה לפניו ומבטיח לו הרבה כסף, בתנאי שיחזור לארץ ויעבוד במשך שבוע בחומוסייה, המקום שנועם הכי שנא בעולם.

מעבר לכך, הוא מצווה על אחותו של נועם, מיכל, שהיא תנהל את העסק באותו שבוע. כל המרכיבים המלאכותיים הללו בצוואת האב (הממשיך ללוות את ההתרחשות לאורך הדרך, ממקום מושבו בעולם הבא), הם רק ההקדמה לחלק המרכזי של העלילה, שהוא ההתמודדות המשעשעת של נועם עם המורשת של אביו, וגם יחסיו המורכבים עם שאר בני משפחתו.

ברגע שמקבלים את עלילת המעטפת המעט מאולצת, הדרמה הקומית שבונה לנו כהן עובדת יפה, וזוכה לביצוע אנרגטי ומלא חן של צוות שחקנים איכותי, בבימויו הקצבי והבוטח של עירד רובינשטיין. עמוס תמם, עם קוקו אסוף, מעצב בהצלחה את הדמות היהירה של השף המצליחן, הנאלץ ללמוד להקטין קצת את האגו שלו; ואילו מתי סרי, בתפקיד האב המת־החי, גם הוא בונה דמות משכנעת וסימפטית. בתפקידים הנשיים ניתן לציין את מורן ארביב גנס בתור האחות הקשוחה, וריטה שוקרון כאמא הכנועה. אנסטסיה פיין היא אשתו הצרפתייה של נועם, העוברת מהפך משלה לאורך הדרך, ואילו טל וייס ושמחה ברבירו משלימים את התמונה בהצלחה בתפקידי משנה משעשעים. התוצאה הסופית היא קומדיה נחמדה מאוד, מצחיקה וגם מרגשת, על משפחה מסוכסכת ואוהבת, ועל הצורך להתפייס עם העבר כדי לדמיין עתיד טוב יותר.

"שתי אחיות" של דוד פואניקוס הוא סיפור על אהבה גדולה ושיברון לב מתואר ברגש ובדיוק, שגורמים לקורא לחוש הזדהות וכאב עם הארוסה שננטשה בפתאומיות | רן בן-נון | 4 כוכבים

אחרי חמש שנות זוגיות ומעין הבטחת נישואים, ארוסה של מתילד עוזב אותה בפתאומיות ומותיר אותה המומה וכואבת. היא שולחת לו הודעות, מתחננת, אבל אין סיכוי. אי־אפשר לחזור לסיפור שנגמר, כותב דוד פואנקינוס ב"שתי אחיות" ושוב מפענח בשפתו הצלולה את נבכי הנפש, צולל אל תוך ההתנהגויות הקטנות ביותר כדי למצוא את רגעי הלב, כמו היו אבני חן נדירות.

אטיין, הארוס של מתילד, חוזר לאקסית שלו ופואנקינוס מקיף אותה בענן של תובנות שקטות ועצובות, שצצות ועולות מתוך שלל תודעות – אטיין עצמו, האקסית שלו, המנהל בבית הספר שבו מתילד מלמדת ספרות, והדמות החשובה בחייה כעת – אחותה, אגת.

פואנקינוס מתאר אהבה אובססיבית בכאלו תועפות של רגש ודיוק, שאנו לגמרי מזדהים עם מתילד וכואבים את כאבה. הוא בערך הסופר היחיד בעולם שגם כשהוא מסביר ומאכיל אותנו בכפית, זה לא יוצא מעצבן. להפך, אנו מודים על שאר הרוח והעומק הרגשי. ואז, כשמתילד מאבדת גם את עבודתה בעקבות איזו תקרית מביכה, אנו מקבלים אותה אלינו בזרועות פתוחות ומחבקים אותה לליבנו.

אם חלקו הראשון של הספר הוא סיפור של פרידה, חלקו השני הוא סיפור של חיבור, אבל זה חיבור בעייתי, טעון, מורכב – בין אחיות שלא תמיד היו קרובות. מתילד אסירת תודה כשאחותה אגת מכניסה אותה לדירתה הקטנה, עם בעלה פרדריק והתינוקת לילי, ומניחה לה לחזור לעצמה אט־אט ולנסות למצוא את מקומה בעולם. אבל אז, באופן טבעי, מתחיל לצוץ ביניהן משהו לא נעים ולעלות אל פני השטח. כי ככה זה בני אדם. יש לנו עבר, יש לנו היסטוריה ולכל מקום אנו מביאים את עצמנו, עם מזוודות של כאב וזעם.

כשהאהבה היא כל חייך, מה נותר ממך כשהיא הולכת. במשפטיו המופלאים, ציטוטים לפנתיאון אחד־אחד, מברר פואנקינוס מי אנחנו כשאנו זוכים לאהוב, מי אנחנו כשהאהבה נלקחת מאיתנו ומתי, אם בכלל, אנו בשלים לאהבה חדשה. 

בניגוד לסערה ברשתות וברחובות, המחאה לא כובשת את עולם הפודקאסטים. העיתונאי טובי פולק עם הפודקאסט "על הדרך" הוא כמעט קול יחיד באפלה | אסף יערי | 4 כוכבים

ברחובות המחאה נגד המהפכה המשפטית הולכת וגוברת, לצד התקדמות החקיקה והצהרות הממשלה. הרשתות החברתיות סוערות ורועשות כל כך, שאפילו התקלות בטוויטר וההכרזות של אילון מאסק לא מרגיעות את הגלים הגועשים, ועל הפאנלים האינסופיים בטלוויזיה עדיף לא להרחיב.

דווקא ממרחב ההסכתים המחאה כמעט נעדרת. יכול להיות שדובריה נעולים באולפנים כל כך הרבה זמן שאין להם זמן או יכולת קולית להקליט גם פודקאסט, אבל החיסרון הזה בהחלט מורגש.

בימי מחאת בלפור וההפגנות מול מעון ראש הממשלה בלט ההסכת "אזרח בתפקיד", שבמשך שנה וחצי חשף לציבור את פעילי המחאה העיקריים. אפילו שקמה ברסלר, מראשי המחאה הנוכחית, הספיקה להתארח שם. אבל כל זה היה לפני הבחירות האחרונות והשקת התוכנית של לוין ורוטמן.

מאז תחילת המחאה בינואר פורסמו לא מעט פרקים שעסקו בה, בהסכתים האקטואליים השונים שמופקים על ידי כלי התקשורת המוכרים. פה ושם הבליח הסכת כמו "דן במחאה" שעוסק בפילוסופיה שמאחורי מחאות, או פרויקט של מיכל גרא מרגליות, "היום שאחרי המחאה", שמנסה לצייר את העתיד האוטופי של מדינת ישראל ליברלית ופורחת. גם כאן הקשר למציאות המתהווה מול עינינו די רופף, לפחות כרגע.

ההסכת "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" אמנם הקדים את המחאה הנוכחית, והושק כבר לפני שנה, אבל בחודשים האחרונים הוא הסמן הבולט בתיעוד אנשי המחאה בפורמט פודקאסטי. פולק מעלה כמה פרקים בכל שבוע. לא כולם עוסקים בהפיכה, בחלקם מתארחים מומחים קבועים לשיחות בענייני ביטחון, פוליטיקה, חדשות חוץ ואפילו ספורט. פולק, עיתונאי ותיק שמגדיר את עצמו כיום "עיתונאי עצמאי", מנצל את הבמה החופשית של ההסכת לדיונים מעניינים ומעמיקים, מהזווית הליברלית שלו.

מהצד השני של המפה אפשר לציין את הפודקאסט "על המשמעות" של תמיר דורטל, שמראיין בנושאים רבים מהזווית השמרנית, כולל דמויות מוכרות מהימין הישראלי.

הערת אגב: מי שיחפש פודקאסט עם משה רדמן, פעיל מחאה בולט שמוכר בסרטוניו הוויראליים, ימצא אותו גם בהסכתים חדשים, אבל מדבר דווקא על הדיי ג'וב שלו, יזמות בתחום ההייטק.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/4L5r8GFUkcXRnSBzpk8ACM

הפרק האחרון בענייני המחאה

https://open.spotify.com/episode/2Xu7jwLNJIY8iZC1UWQ1HB

שווה לגלות את השירה החמה והחכמה של עלמה גוב, רק בת 21, שמדלגת בין פולק, אלקטרוניקה וקריצות למוזיקה ישראלית של פעם באלבום "איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות" | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

אין לי מספיק זמן כדי להאזין כמו שצריך לכל אלבום חדש שעשוי לעניין אותי, וגם אין די עמודים בעיתון כדי לגעת בכל מה שבאמת ראוי להתייחסות. ומכיוון שאלו הם פני הדברים, לא פעם יוצא שאלבומים שהנחתי בצד בתקווה לשוב אליהם נשכחים, ואת מקומם תופסים אחרים. כמו למשל "איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות", של עלמה גוב.

כשהאלבום הזה יצא לפני מספר שבועות (אפרופו זמן), איכשהו פיספסתי אותו. כנראה שהייתי ממשיך להחמיץ אותו לולא האלגוריתם של ספוטיפיי החל לנגן לי שיר שלה, והחלטתי להישאר. כך שלפחות החודש, האנשים בחברת הסטרימינג השוודית הרוויחו את דמי המנוי שלי.

זהו כבר האלבום השני של גוב (אין קשר משפחתי לגידי). "מאוחר מדי", הראשון והלא־פחות יפה שלה, הופיע לפני כשנתיים, ומאז היא כבר הספיקה לשתף פעולה בין היתר עם אסף אמדורסקי, אביב גדג' ותומר ישעיהו, לחרוש את הארץ בהופעות, ובעיקר להפוך לאחד מהקולות המסקרנים באינדי המקומי. מאלו שמצליחים גם להצדיע לעבר וגם להציע משהו חדש ומסקרן.

את כישרון הכתיבה וההגשה הכנה והכובשת של גוב, רק בת 21, מזהים מההאזנה הראשונה ל"איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות". השירה שלה חמה וחכמה, ועם הנגנים שסביבה (רשימה חלקית בהחלט: איתמר שדות בגיטרות, טל איפרגן בבס וקלידים, ניר קליינר וניתאי רם בתופים, עומרי קפלן בסינתיסייזרים), היא מדלגת בין הרבה פולק לקצת אלקטרוניקה תוך קריצות למוזיקה ישראלית של פעם, במיוחד ברגעים שהיא ליד הפסנתר.

ב"מה לעשות עם הזאב", מהשירים היותר טובים פה, היא שרה בין היתר "תגיד לי איך לתפוס ברשת / את כל מה שאין בו היגיון / חשבתי שאני יודעת / אבל לשאלה אין פתרון". ולמרות שלגוב לא תמיד ברור מי בדיוק מגלם את הכבשה ומי בתפקיד הזאב במערכת היחסים המתוארת בשיר הקטן והיפהפה הזה - והבחור גם עוזב בסוף – הקול שלה מציע נחמה.

ב"בין האצבעות", שהוא למעשה שיר הנושא האינטימי, גוב שרה כמלאך היושב לך על הכתף וממתיק סוד, ואתה רק רוצה שהאלבום הזה לא יפסיק להתנגן.

https://open.spotify.com/album/7kO2WXy0zLHtKF49A4DwOP