ביקורות 10.8

והפעם שני סרטים ישראליים: "המזח" היא דרמת מלחמה משובחת שחוזרת למלחמת יום כיפור דרך מעוז בתעלה, ואילו "העתיד" הוא סרט מפוספס שלא ממש החליט מה הוא | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים, 2.5 כוכבים

מעוז "המזח" שעל התעלה היה מבין המקומות הראשונים לחטוף את האש באוקטובר 73', אבל המדינה עבדה קשה מאוד כדי לטשטש את מה שאירע שם. בתוך המצור הנורא ומתוך תחושת ההפקרה, החיילים במקום היו צריכים לקבל הכרעה - שמיוצגת בסרט על ידי שני גיבוריו: להילחם עד מוות גם במחיר מצדה שנייה, כפי שחושבים בתחילה מפקד הבסיס שלמה ארדינסט (דניאל גד) ואחרים, או להיכנע לאויב, כפי שמציע הד"ר המילואימניק נחום ורבין (מיכאל אלוני המדויק), שעל כתביו התבסס הבמאי והתסריטאי ליאור חפץ. אלוני מצטיין בגילום הישראלי הזרוק וההיפי אבל בעיקר החילוני למהדרין במוצב מלא בחיילים דתיים, והסרט ממחיש איך דווקא מתוך העימותים בחלל הקטן וכשהם ננטשים על ידי הממסד למעלה, עולה בסוף תמונה מעודדת ואפילו פטריוטית של חברה שמרוויחה מהניגודים שבה - ומגיעה דווקא בזכותם להצלה ולנחלה. שיעור חשוב לימים אלה.

מבחינה ז'אנרית, הסרט מצטרף לתת־הז'אנר "סרטי צוללת", קרי סרטי מלחמה המתרחשים כולם במקום סגור וקלסטרופובי בעת המלחמה (הקולנוע הישראלי מת על סרטים כאלה, מ"לבנון" ועד "בופור", היי, ככה זה כשאין תקציב לפלוש לנורמנדי). מבחינה טכנית, "המזח" הוא קפיצה ברמה מצד חפץ, בוגר אוניברסיטת דרום קליפורניה שחושב הוליווד והצטיין כבר בסצנות קרב בסרט הילדים ההרואי "הרפתקה בשחקים". כאן, בקולנוע למבוגרים, הוא זונח את הבוסריות המסוימת שאפיינה את סרטו הקודם, גם אם הסרט לא תמיד מתחמק מחריקות. סצנות "החקירה שאחרי", למשל, גם אם מעניינות ברמת הסיפור ההיסטורי, מיותרות לחלוטין. אבל בשורה התחתונה "המזח" עובד מצוין. הוא יעלה בקרוב גם כמיני־סדרה ב"כאן", אבל אני מפציר בצופים להקדים ולראות אותו בקולנוע ולתת לסיפור לעבוד לאורך שעה וארבעים על המסך הגדול ולא להתפזר על פני חצי עונה.

עמיתי הבכיר נחום ברנע כתב שהסרט גרם לו להרגיש כאילו הוא בעצמו היה חייל במזח, ואני בטוח שצופים רבים יחושו טלטלה כמוהו - בטח בני הדור שחווה את מלחמת יום כיפור, אבל גם בניהם שגדלו על הסיפורים משם. לצד השבחים המוצדקים, אני חשתי שהסרט נכנע לפעמים לקלישאות הז'אנר (שאולי מבוססות על סיפורים אמיתיים, אבל תפקיד סרט הוא לרענן אותן). הוא בכל מקרה מוצלח בהרבה מ"שעת נעילה" המקושקשת והסבונית בעיניי, אבל פחות לירי וחד מ"בופור" של סידר, שסיפר סיפור כמעט זהה על תבוסה הרואית במוצב שהמדינה נטשה. "המזח" הוא דרמת מלחמה ישירה - מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל - ובכל זאת בדרכו הוא חתרני, בטח בימים אלה, שבהם אנו נוכחים שוב לדעת שגבורת אזרחים וחיילים מתגלה דווקא כשהממשלה מפנה להם עורף, ומתעקשת שהם אינם כאלה.

העתיד

ומסרט ישראלי מיינסטרימי - שישירותו ופשטותו הקולנועית הן הנכס והנטל הגדול בו - לסרט ישראלי רב־אירוניה, רמזים, סמלים וקריצות עד שנתקעת העין. "העתיד" של נעם קפלן, שזכה לאי אילו שבחים ואוהדים בפסטיבלי טרייבקה וירושלים, הוא מסוג הסרטים שבטוחים שהם מתוחכמים הרבה יותר ממה שהם. הוא מתרחש בישראל "רק טיפה יותר מוקצנת", שבה מדענית ממכון עתידני באוניברסיטה העברית (ריימונד אמסלם) חוקרת מסיבה לא ברורה בווילה שלה בהסכמת השב"כ מחבלת (סמר קופטי) שרצחה את "שר החלל והתיירות" הישראלי, רגע לפני שיגור חללית ישראלית לירח.

כמו שאפשר להבין רק מהתיאור הזה, "העתיד" מפוצץ תיאורים חצי סאטיריים שמזכירים קצת את "החמישייה הקאמרית" ו"היהודים באים", רק בלי הצחוקים, כדי לומר משהו על זליגתה ההדרגתית של ישראל למדינת משטרה. ההדים לאירועי טרור אמיתיים, כמו רצח השר זאבי והמחבלת אמנה מונא, אמורים לטעת את הסרט במציאות ולהוסיף לו קומה של סוריאליזם, הבעיה היא שהחיצים של קפלן קהים וברורים לכל (למשל: דמות הגבר האדיש בחיי דמותה של אמסלם, בקולו של יוסי מרשק, נמצאת בכל הסצנות מחוץ לפריים). בדרך, הסרט לא מתחייב לאף כיוון מעניין שהיה יכול להיות בו, כמו למשל להפוך לסרט מדע בדיוני ישראלי סטייל "דוח מיוחד" (המדענית מספרת שפיתחה אלגוריתם שיודע לנבא פשעים לפני שקרו, רק שלא נעשה בו שימוש כל הסרט), טקסט פמיניסטי נוקב כמו "תלמה ולואיז" או סאטירה נשכנית וכואבת באמת. התוצאה היא דרמה נטולת דרמה, שלפחות נהנית ממשחק טוב של אמסלם וקופטי - המועמדות לאופיר בצדק - בסצנות המשותפות שלהן.

"מטילדה", המחזמר עטור הפרסים, על ילדה חכמה שמוצאת את עצמה נלחמת בעולם, מספק שעתיים וחצי של כיף איכותי ומלהיב | שי בר-יעקב | 5 כוכבים

המחזמר עטור הפרסים, המבוסס על ספרו של רואלד דאל "מטילדה", הוא שילוב נהדר בין סיפור אגדה מודרני פרוע על ילדה חכמה המצליחה להתגבר על המכשולים הרבים שהעולם הלא הוגן מציב בפניה, לבין סאטירה חריפה על הורים מרעילים ובתי ספר מדכאים, המתעמרים בילדים ומשתמשים בשיטות חינוך בריוניות.

מטילדה היא גיבורה הראויה לתקופתנו. ילדה דחויה וחכמה, האוהבת לקרוא ספרים במקום לצפות בטלוויזיה, אך תקועה בבית עם זוג הורים בהמיים, שמעניין אותם רק פרסום עצמי וכסף. העובדה שהאם המתנכרת עסוקה בהכנות לתחרויות של ריקודים סלוניים יכולה להתפרש כסוג של אמירה אירונית על הפופולריות של תוכניות ריאליטי כמו "רוקדים עם כוכבים", הבריחה האולטימטיבית מהמציאות בימינו. המקצוע של האב, מוכר מכוניות משומשות המנסה לרמות את לקוחותיו, גם הוא יכול להיתפס כסוג של ביקורת מוסווית על פוליטיקאים תחמנים ואנשי עסקים מושחתים. התסרוקת המוגזמת שלו, המשנה את צבעה לאורך הערב, אינה מקרית. תחשבו על טראמפ.

יש במחזמר הזה משהו שקולע בול למצוקה של הדור הצעיר בעולם המקולקל והמסואב סביבנו, וגם קריאה יוצאת דופן לתיקונו. "נפלתם על הילדה הלא נכונה" יכול בהחלט להישמע כקריאת הקרב של מטילדה הקטנה הנאבקת במנהלת המפלצתית, גב' טרנצ'בול, המשוחקת בהברקת ליהוק על ידי שחקן גבר גדול מידות במופע דראג מטורף וקורע.

כל הנושאים הרציניים עטופים, כמובן, במעטה גרוטסקי, צבעוני ומצחיק, המקבל המחשה נהדרת בהפקה הקצבית והתוססת שיצרו דניס קלי (מחזה), טים מינצ'ין (לחנים ופזמונים) ומתיו ורכוס (במאי). בעיקר, יש כאן ביצוע סוחף של קאסט נהדר, המאחד בין ילדים למבוגרים, והופך אותם לאנסמבל מלוכד שעובד נפלא ביחד. הפקות מסיירות של מחזות זמר מחו"ל נחשדות תמיד בכך שהן מביאות לארץ צוות משני, שאינו באמת עומד ברמה של ההפקה המקורית. אז לכל מי שדואג, הביצוע של כולם כאן הוא מדויק ומרשים. המחזמר, כפי שהוא מוצג אצלנו, הוא באמת העתק נאמן למקור הלונדוני, והוא מספק שעתיים וחצי של כיף תיאטרוני ומוזיקלי איכותי ומלהיב. מומלץ בחום.

אצל רוברטו בולניו, גדול סופרי דרום אמריקה בדור הנוכחי, המוות המלווה את החיים כצל קבוע, ויש מעט מאוד נחמה. וזה מה שגורם לקורא לחשוב כשהוא מגיע ל"כל הסיפורים" | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

היצירה היא החיים והחיים הם היצירה. ככה זה אצל רוברטו בולניו הצ'יליאני, גדול סופרי דרום אמריקה בדור הנוכחי. כל סיפוריו תורגמו ונאספו כעת לכרך אחד, שחלקו האחרון מוקדש לסיפורים שפורסמו רק אחרי מותו.

בולניו, אנרכיסט חסר תקנה, מוחק את כל הגבולות שבין הסופר והגיבור, הדמיוני והמציאותי. דמויותיו הן כותבים נועזים, עשויים ללא חת, שמתרחקים ממגדל השן האקדמי וחיים את הפוליטיקה והחברה של ארצותיהם יום־יום ושעה־שעה. הם גולים ממולדתם וחוזרים אליה, מנהלים יריבויות עזות ורומנים עזים אף יותר, חיים מתוך תשוקה אדירה אל המילה הכתובה, מסירות ואמונה מוחלטת בכוחה של היצירה לעצב את המציאות שסביבה.

בולניו הוא ככל הנראה הסופר האייקוני שעסק יותר מכל סופר אחר בדמות הכותבת, בפרסונה הנעה בתוך המציאות ומתעדת אותה, בעוצמת הדמיון האינטלקטואלי שאין שני לו. בין אם מדובר בחבורת גולים דרום אמריקאים בפריז או באנרכיסט בדיוני המשוטט בבואנוס־איירס בימי שלטון האימים של החונטה הצבאית – הסופר של בולניו הוא דמות מרתקת שאצלה האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא הכי אישי. התיאורים גולשים בחופשיות מאנרכיה למיניות ובחזרה, והכל מתערבב ומתחבר, נדבק באירוניה ובקריצה. יוצרים כבני אדם, נגועים בסיאוב ובתשוקה ושואפים להכרה, אהבה וחילופי חומרים ושלטון במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

האם הסגידה לדמות הכותבת היא חזות הכל? אני כותב משמע אני קיים? לא רק סופרים מככבים בסיפוריו של בולניו, יש בהם גם אנשים רגילים עם חיים רגילים פחות או יותר, ואפילו כאלה שקוראים פילוסופיה. למרבה הצער, הם פחות מעניינים מהסופרים. אבל גם כשהוא מסתפק בכתיבת פרגמנטים לכאורה תלושים ונטולי הקשר, משהו מצליח לעבור ולגעת. כי איך שלא תסתכלו על זה, הכתיבה עצמה וירטואוזית ואלוהית - יש בה רזון אקזיסטנציאליסטי של מוות המלווה את החיים כצל קבוע, ומעט מאוד נחמה. רוברטו בולניו אף פעם לא גורם לנו להרגיש טוב. הוא תמיד גורם לנו לחשוב.

שרשרת שיחות שכוללת את דודו טסה, אסי ישראלוף, שלמה ארצי ודני סנדרסון היא מתכון להצלחה, והפורמט של "נפגשנו" מאתגר את המשתתפים לפתוח את הלב | אסף יערי | 4 כוכבים

על הנייר, הרעיון של גלגלצ ליצור פודקאסט שרשרת של אמנים מוכרים, שבו המרואיין מהפרק האחרון יהיה המראיין בפרק הבא, נראה טוב, אבל רק על הנייר.

הרי גם אם יש ציוות טוב לפרק הראשון, מי מבטיח שהאורח הבא שייבחר ישתף פעולה עם הפורמט, שיהיה פנוי גם "לארח" בפרק הבא, שצמד שאין בו מראיין מקצועי יצליח להעביר שעה מעניינת למאזינים, ובעיקר איבוד שליטה על השרשרת שעלולה להישאר בתוך קבוצה מצומצמת של חברים.

אחרי שלושה פרקים בתוך ההשקה המחודשת של "נפגשנו" כ"שיחות בשרשרת" קשה לקבוע בהחלטיות אם הניסוי הצליח. הצמד הראשון היה אסי ישראלוף ודודו טסה, חברים קרובים שמסמנים את דור הביניים של התרבות הישראלית, אמנים מצליחים ומבוססים. למרות שהפורמט הוגדר כשיחות, ישראלוף נכנס לעמדת המראיין ומנצל את ההיכרות עם טסה לנגיעות אישיות מעניינות. ברגעים אחרים יש תחושה שהמיקרופונים בין השניים נעלמים ואנחנו מאזינים לשיחה אישית של העלאת זיכרונות נוסטלגית, וזה נותן הרבה יותר מסתם ראיון שטוח.

בפרק הבא בוחר ישראלוף לארח את שלמה ארצי, שאותו הוא נוהג לחקות בדיוק מצמרר. גם בין השניים יש היכרות מוקדמת, אבל פער הדורות בולט כשהשניים מנסים להיזכר בפגישות הראשונות שלהם וישראלוף נמצא בעמדת המעריץ מצטט ומזמר שיר ישן של ארצי, אבל לארצי נדרשות כמה דקות להיזכר בקיומו של השיר הזה.

לפרק הבא שלמה ארצי מזמין את דני סנדרסון ומשלים את הדילוג מדור בני ה־50 לדור של בני ה־70, חלוצי הזמר המודרני בישראל. המפגש בין בוגרי הלהקות הצבאיות, מנהיג הלהקה המצליחה "כוורת" לסולן הנצחי ארצי מייצר רגעי קסם, ולא במובן הארכאי. ההסתכלות המשותפת לתחילת הדרך, 50 שנה אחורה, חושפת סיפורים חדשים, ואת המשותף והשונה בין שני היוצרים הענקיים.

למרות שהשיחה קופצת בתזזיתיות מנושא לנושא, זה הפרק שבאמת יש בו הרגשה של ערך מוסף. בניתוח ההדדי של כמה משיריהם ניכר המון כבוד ליצירה, שאולי חסר קצת בדור הצעיר. הם גם נהנים מסיפורים על הילדים והנכדים, ועל הזוגיות החדשה והקודמת. כמו ששואל ארצי פתאום "זוכר שהייתי אצלך בשבעה?"

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/5QefF4MAP5qTOUrO9GYDCU

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/3IdAUBeWqREQPfiORzUGHb

מפעל ההנצחה למאיר אריאל רושם ציון דרך חשוב עם הוצאות מחודשות לאלבומיו משנות השמונים - "...וגלוי עיניים" ו"ירוקות", ששרדו היטב את מבחן הזמן | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

מאיר אריאל היה לייט בלומר. כשהופיע אלבום הבכורה שלו, "שירי חג ומועד ונופל", הוא כבר היה בן 36. בימי חייו הלך אחריו קהל די מצומצם, והוא זכה להכרה רחבה באמת רק לאחר מותו המוקדם ב־1999, בין היתר הודות לשורת מופעי מחווה הממשיכים להתקיים כמעט מדי שנה.

מפעל ההנצחה האריאלי רושם כעת ציון דרך חשוב נוסף עם ההוצאות המחודשות לשלושת אלבומיו הראשונים על גבי תקליט ויניל. הבונוס, תרתי משמע, במהלך היפה הזה מתגלה בשניים שהופיעו במקור בשנות ה־80 – "...וגלוי עיניים" מ־1984 ו"ירוקות" מ־1988 – המגיעים עתה בתקליטים כפולים ומשופרי סאונד הכוללים גם גרסאות דמו רזות לשירים.

בפני המפיקים המוזיקליים שטיפלו באלבומים האלו – יהודה עדר ב"...וגלוי עיניים" ואלונה טוראל ב"ירוקות" – ניצבה משימה לא פשוטה. כיצד לקחת טקסטים ארוכים שכתב אדם שמחד היה רב־מג של מילים ומאידך מבצע דגל בפשטות ובצמצום, ולהעניק להם מעטפת שגם תעצים את רוח המקור וגם תהפוך את השירה לשיר.

כשמאזינים ממרחק הזמן למהדורות החדשות של "...וגלוי עיניים" ו"ירוקות", מבינים עד כמה עדר וטוראל הצליחו במלאכתם. למעט "מדרש יונתי" הפוליטי, הטעון בחשמל ובזעם הפותח את "ירוקות", מרבית העיבודים לשירים המרכיבים את שני האלבומים האלו, מציעים ריחוף קל בזרם התודעה של המשורר.

וכך "מחלק המוסר השכל (אגדת עם מקסיקנית"), "שיר תת־מודע זמני", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", "שדות גולדברג", "נשל הנחש", "פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)" קיבלו הפקת לייד־בק פולקית, עם הרבה כלים אקוסטיים, תיפוף ג'אזי ופה ושם גם כלי נשיפה עדינים המדגישים את השירה הדיבורית של אריאל ומספקים לה הרבה אוויר לנשימה.

ההברקות האולפניות האלו מתחדדות אף יותר כשצוללים בהנאה אל גרסאות הבונוס שנאספו בדרך לסשני ההקלטות ונמצאו עכשיו. נגנים טובים – ומשתתפי שני האלבומים האלו ודאי מצדיקים את התואר הזה – צריכים לדעת לא רק מתי להפגין את כישוריהם, אלא גם מתי לקחת צעד לאחור ולשרת בקודש את הזמר. וגם להם יש חלק נכבד בכך שהאלבומים האלו שרדו היטב את מבחן הזמן.

https://open.spotify.com/album/24sTuPc0EeaShPIQ2VhRAP

https://open.spotify.com/album/46GBT119SOwomNFZxc0aqz