מדור ביקורות 14.12
"נפוליאון" משרטט בקצת פחות משלוש שעות את חיי האיש והאגדה. התוצאה, למרות כמה רעיונות מעניינים, די מקרטעת | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים
לסרטים מבריטניה והוליווד שמתרחשים עלילתית בצרפת - כלומר שהדמויות ז'ורז' וז'אק מדברות שייקספירית שוטפת - יש נטייה להרגיש מראש קצת מזויפים. אולי זה הריחוק התרבותי ואי־ההבנה הקבועה של השכנים מעבר לתעלה - שתמיד מצטיירים בעיני האנגלו־סאקסים השמרנים כביריונים תאבי חיים, אוכל וסקס - שגורמים לסרטים האלה, במיוחד לתקופתיים, להיראות מראש כמו הצגה.
לפעמים הריחוק התיאטרלי עוזר ולפעמים הוא סתם נראה כמו מסיבת תחפושות. "נפוליאון" של רידלי סקוט הבלתי־נלאה עם חואקין פיניקס נוטה קצת לכיוון השני. בקצת פחות משלוש שעות - פרק זמן קצר למדי, כדי לכסות את חיי אחת הדמויות העצומות והמנותחות בהיסטוריה - התוצאה מרגישה כגרסת הפופ והבייסיק לחיי נפוליאון. פה מרפרפים על הפלישה הכושלת לרוסיה, שם על עלייתו לשלטון. קרבות מפורסמים מקבלים חצי סצינה, או סצינה וחצי במקרה הטוב. שניים מהם מצולמים ומבוימים טוב - טולון ואוסטרליץ - וכוללים לא מעט רגעים מופרכים שמזכירים סצינות אקשן מ"משחקי הכס". אבל כשכבר מגיעים אליהם, ויש לפתע חשק שהסרט יתרכז בהם, סקוט ממהר בלי אוויר לפרק הבא. בתווך הוא והתסריטאי דיוויד סקארפה מנסים לגבש את המרכז הרגשי של הסרט סביב יחסי נפוליאון ואהובתו ז'וזפין (ונסה קירבי מ"הכתר"). אבל מאחר ושניהם מוצגים כאנשים לא אטרקטיביים במיוחד, קרי: צרפתים בעיניים בריטיות, גם הלב הרגשי של הסרט מקרטע.
מצד אחד, ביוגרפיה על נפוליאון היא "הגביע הקדוש" של הביוגרפיות, האגוז הכי קשה לפיצוח: מה הניע אותו? האם היה גיבור או נבל? קובריק באופן מפורסם רצה לביים עליו אפוס, הקדיש שנים מחייו לתחקיר, והרים ידיים כשהבין שגם הוא לא יצליח להקיף אותו. מצד שני, לסקוט - שבגיל 86 ממשיך לביים בין סרט לשניים בשנה, רובם עתירי תקציב ואפיים - אצה הדרך. לא ניכר שנפוליאון כדמות יותר מדי מעניין אותו; הוא רוצה רק לביים ולעבור לאוורסט הבא.
ניכר כי לפיניקס, מהשחקנים השאפתניים בהוליווד שמתמחה יותר בגילום לוזרים ("בו מפחד" וכמובן "ג'וקר"), הייתה יד חופשית לבניית דמות נפוליאון קצת שונה - לא סימפטית, זחוחה לעיתים, אכזרית כשצריך אך גם כזו שמשתמשת בחסרונותיה כיתרונות. יש פה כמה חצאי רעיונות מעניינים: נניח נפוליאון כ"דיקטטור במקרה", אדם שלא שאף בתחילה להיות שליט אבל "התגלגל למעלה" עד שהחל להאמין שההשגחה האלוהית שומרת עליו. או נפוליאון כ"ערס" בהמי שהתפרץ למועדון הלורדים ששלטו באירופה.
הכל לא מפותח דיו, ונותר טיוטה לסרט טוב יותר. התוצאה אינה סבל, ומתפקדת יפה כערך ויקיפדיה מצולם (ולא מדויק) על האיש והאגדה. ועדיין, לקרוא את אחד ממאות הספרים שנכתבו על הצרפתי נמוך הקומה, נשמע מספק יותר.
"הבחורה השחורה האחרת" של זאקייה דלילה האריס עמוס אג'נדות ממשפחת פוליטיקת הזהויות. לפעמים זה יוצא קצת סטריאוטיפי | רן בן-נון | 3 כוכבים
נלה היא הבחורה השחורה היחידה בקומת ההנהלה של הוצאת וגנר היוקרתית בניו־יורק, עוזרת עורכת שפועלת ללא לאות וללא הצלחה יתרה להגברת הגיוון האתני במקום. מה רבה ההתרגשות כשלמשרדים נכנסת סוף־סוף בחורה שחורה אחרת, הייזל, רק מה לעשות שהחדשה הזו הרבה יותר מוצלחת מנלה, ומכל הבחינות. 35 שנה לפני כן קנדרה ריי, העורכת השחורה האגדית שנלה שואפת ללכת בדרכה, נאלצה לעזוב את הוצאת וגנר ולנוס על נפשה בנסיבות עלומות, ושני הסיפורים מתחברים לעלילת "הבחורה השחורה האחרת" של זאקייה דלילה האריס, ספר של הרבה מאוד אג'נדה, וקצת פחות ספרות.
עידן פוליטיקת הזהויות הוא ללא ספק תקופה מתישה, אבל האריס מצליחה להעביר את הדקויות שבו באופן משעשע למדי, וחושפת את הצביעות הלבנה במערומיה. הגזענות עדיין כאן, ובגדול, והיא לא הולכת לשום מקום, רק מחליפה צורה. נלה האומללה נאלצת להתמודד עם סופרים לבנים ששותלים בעלילותיהם באופן מלאכותי להחריד דמויות שחורות סטריאוטיפיות – נגיד, מתבגרת נחשלת נרקומנית בהיריון מתקדם – עם שמות סטריאוטיפיים נלעגים (שרטרישה?!) רק לשם הגיוון האתני, ואז, כשמישהו מעז להעיר להם על גזענות לטנטית, הם יוצאים מדעתם בזעם קדוש, שכן אין קללה איומה יותר. נלה חיה בעולם של זיוף והעמדת פנים, שבו פשוט אי־אפשר לנצח.
ואז לפתע נלה מקבלת מכתב אנונימי: "תעזבי את וגנר. עכשיו", ולעלילה נכנסת שאני, כתבת מגזינים שירדה מגדולתה, והיא מצטרפת למחתרת מוזרה הממוקמת במספרה אופנתית בהארלם וכל מטרתה להילחם ב"הייזליות". כך חוטף "הבחורה השחורה אחרת" טוויסט היסטרי בצורת עלילת מתח מופרכת לחלוטין וספוגת להט מהפכני, מול מזימה שמאחוריה עומד, ככל הנראה וכצפוי מאוד, גבר לבן מבוגר.
במובן מסוים, "הבחורה השחורה האחרת" בא לפתור בעיה אחת ויוצר בעיה אחרת - טרחנות דידקטית. מה באמת נדרש מבחורה שחורה צעירה כדי להצליח באמריקה התאגידית הלבנה? המשא הזה כבד מנשוא והאריס מעבירה אותו בדרך הבוטה והאכזרית ביותר. זה לא תמיד יפה או נעים לקריאה, אבל אסתטיקה היא ממש לא העניין פה. הספר הזה בא לתת בראש, חזק, מדויק, ובעיקר כואב.
בפארק לא נראה אותם בקרוב, אבל קופסת ההופעות המקיפה של דייר סטרייטס מספקת תזכורת נעימה ממארק נופלר והחברים | אמיר שוורץ | 4 כוכבים
יש אירועים שנדמה שכמעט כל מי שפגשת בחייך מצהיר שהוא נכח בהם. נגיד, המשחק של נבחרת ישראל נגד אוסטריה ב־1999 באצטדיון רמת־גן, או ההופעה של דייר סטרייטס – שנערכה 14 שנים קודם לכן, ובמרחק הליכה קצר משם – באביב 1985 בפארק הירקון.
דייר סטרייטס הייתה אז הלהקה החמה בעולם. בחודש שבו הם הופיעו פה הם גם הוציאו את האלבום Brothers in Arms – מרבי־המכר הגדולים של העשור ההוא. לפחות אז, לא יכולת לעבור ברחוב מבלי לשמוע מאיזה חלון את Money For Nothing, Walk of Life או את שיר הנושא, שנכתב בעקבות מלחמת פוקלנד. קצת אחרי הסיבוב ההוא הלהקה של מארק נופלר לקחה הפסקה ארוכה רק כדי לחזור בסופה עם אלבום פושר (On Every Street), ולהתפרק מעט לאחר מכן.
נופלר לא איחד את הלהקה ב־30 השנים שחלפו מאז (או שב לכאן להופעת סולו), אך האהבה של הישראלים למוזיקה שהוא יצר עם הלהקה שהנהיג משלהי שנות ה־70 ועד לראשית שנות ה־90 לא פחתה. יעידו על כך מופעי הקאברים ללהקה המתקיימים פה בקצב כמעט תלת־שנתי.
את הפלאים שנופלר הפיק בעזרת האצבעות שלו מהגיטרה קשה לשמוע כרגע בלייב. אך בהחלט אפשר למצוא נחמה בקופסת ההופעות המקיפה למדי שעלתה לאחרונה לשירותי הסטרימינג - Live 1978-1992 – המכסה את פעילותה הבימתית של הלהקה.
להופעה בפארק הירקון אין כאן זכר, אך במקומה תמצאו מהדורה מורחבת (ועם מיקס חדש ומשופר) לאלבום ההופעה הקלאסי של הלהקה, Alchemy, שמכיל בין היתר את הביצוע הכי מוצלח וסוחף לשיר הפריצה של ההרכב - Sultans of Swing, לצד גרסאות ארוכות ויפות מאוד שאין בהן שנייה מיותרת ל־Once Upon a Time in the West ול־Tunnel of Love.
חוץ ממנה תקבלו פה את אלבום ההופעה שחתם את פעילות הלהקה – On the Night, את המופע שהם ערכו בתחילת דרכם ב־BBC ועוד הופעה סוערת משנותיהם הראשונות ונטולות הקלידים.
ועל השאלה כמה פעמים אפשר לשמוע את נופלר מנגן את הסולו של Sultans of Swing בשינויים קלים מבלי להשתעמם, התשובה היא: כמה שיותר.
https://open.spotify.com/album/14EWYgtvXZSz0pzvpUCsbL
