ביקורות 8.2

תמונת ניצחון

אחת האמירות השגורות והשגויות לגבי קולנוע היא ש"אנחנו הולכים לסרטים כדי להימלט מהמציאות". האמת היא שצופים מכל העולם נוהרים לסרטים דווקא כדי לפגוש בה מחדש, ובעצמם - דרך דמויות אחרות, סיפורים ואגדות. סרט טוב מספק סדר ומשמעות לחיינו, גם אם הוא מתויג כ"סתם אקשן/קומדיה/בידור".

צמצום קולנוע ל"אסקפיזם" שגור במיוחד לגבי מיוזיקל, הז'אנר הכי לא מציאותי לכאורה, כי מה פתאום אנשים שרים ורוקדים כך סתם ולמה הכל מתוק ובצבעי פסטל? שוב, אי־הבנה: סרטים מוזיקליים טובים משקפים דרך הפנטזיות והשירים משהו אמיתי, למשל עד כמה המציאות צורמת ומתסכלת לעומתם. זה בדיוק מה שעושה "המנצחים", סרט ישראלי מבריק וכל כך חריג בנוף המקומי - קודם כל בשאפתנות ובאנרגיות שלו, וביכולת לשלב בין "מיינסטרים" (סרט על אהבה בזמן מלחמה, עם כוכבים צעירים ויפים שחלקם מוכרים מסדרות וטורי רכילות) לחתרנות אחושרמוטה. זה קורה כבר בשם: "המנצחים", ובתקופה המסוקרת: מלחמת ששת הימים, אחת המלחמות שזכו להכי פחות ייצוג קולנועי - כי הנה, לכאורה ניצחנו בה והכל בסדר, אז איפה הדרמה?

סרטו הראשון של אלירן פלד, יוצר הסדרה "הבלתי חשובים", עוסק בשני זוגות חברים מהסיקסטיז: יעל שטולמן ודניאל ליטמן שעוברים מהקיבוץ לתל־אביב, להגשים את חלומותיה של גיבורת הסרט להפוך לשחקנית בעיר הגדולה, ומולם עמית פרקש וידין גלמן, שנשארים. כבר בסצינה הראשונה, בשיר הראשון, תחושת מחנק עולה בגרון: חופרים שוחות ועמדות קרב בין שבילי הקיבוץ המוריקים ושרים על החרדה שהנה אוטוטו כולנו נטבחים. זה ניצחון זה?

"המנצחים", נבהיר, היה מוכן לפני 7 באוקטובר אבל מרגיש רלוונטי וכואב כמעט בכל סצינה. פלד, בחוכמה רבה וגם מתוך חיבור אישי של אנשי הצוות לטראומה (גלמן נפצע קשה ביום הראשון בקרב על בארי, חבר הצוות ליאור ויצמן ז"ל נרצח ליד שדרות), הוסיף לו פתיחה חדשה שהופכת אותו ליותר מהורהר, יותר פטאלי.

ומנגד, גם לא מדובר ב"מיוזיקל דיכאון": רובו אכן צבעוני ומלא ניאונים ועוגות וריקודים - כשתל־אביב של הסיקסטיז שוחזרה באולפן מלאכותי במכוון באוקראינה, בסט שמזכיר (ולא במקרה, לדעתי) את "תעלת בלאומילך" של קישון שגם הקים את העיר מחדש באולפן באותה תקופה, או אם תרצו, להבדיל, את הקליפ "זהב" של סטטיק ובן אל. יש אין־ספור פוסטרים ורפרנסים למיוזיקלים, למחזות וכמובן להיסטוריית הבידור הישראלית. כמעט כולם מחכימים ומשתלבים בסרט שהוא שילוב בין בידור קליל לטרגדיה מאוד ישראלית, גם בלי ההקשר העכשווי.

יש שיתלוננו שלא כל הנאמברים המוזיקליים מהודקים ומוצלחים באותה מידה, לא לכל הזמרים יש קול מדויק מספיק (המצטיינת היא שולמן, מי שהיא בעצם גיבורת הסרט), או שהמלאכותיות שיזם פלד עלולה לנכר ולא לבדר. קולנוע מוזיקלי הוא עניין של טעם, לרוב נרכש. אז המלצתי הברורה היא: רוצו, ותטעמו בעצמכם. מדובר במעדן.

על החיים ועל המוות

קלובר היא מה שנקרא "דולת מוות". תפקידה הוא ללוות את הגוססים בימיהם ורגעיהם האחרונים, כדי שלא ימותו לבד. את מילות הפרידה שלהם מהעולם היא כותבת בשלוש מחברות היקרות לליבה: חרטות, עצות ווידויים. גיבורת "אוסף החרטות שלי" של מיקי בראמר האוסטרלית טובה מאוד במקצועה. היא מצליחה לדובב גם את הקשישים הקשוחים והמרירים ביותר. אבל בעולם החיים היא מסתדרת קצת פחות. בגיל 36, היא מתגוררת בדירה ניו־יורקית שהוריש לה סבה, שגידל אותה לבד אחרי שהוריה נהרגו בתאונה כשהייתה רק בת שש, ומלבד כלב, שני חתולים ושכן קשיש וחביב, קלובר לא יוצרת קשר עם אף אחד. אבל אז מגיעה שכנה חדשה לבניין.

המסגרת החברתית הבודדה שקלובר מרשה לעצמה נקראת "קפה מוות" – זרים גמורים נפגשים בכל מיני מקומות בעיר כדי לדבר על סופיות וסופניות החיים. חלקם חוששים מהמוות, אחרים מצפים לו ויש כאלה שפשוט מסוקרנים, או לפחות ככה הם מספרים. אחד מהם הוא סבסטיאן המוזר, שהגיע מחוץ לעיר ומבקש להתגבר על פחד המוות המוגזם שלו, ואם אפשר, גם לשכור את שירותיה של קלובר עבור סבתו שעל ערש דווי.

נוכחותם של סילבי השכנה וסבסטיאן המעסיק מערערים את בועת הקיום של קלובר, הנאלצת להתחבר אל עולם החיים, כמה נורא. בין לבין, צצים בספר זיכרונות מילדותה לצד סבה, שלימד אותה שהמוות הוא חלק מהחיים. הזיכרונות האלה משתלבים היטב בעלילת ההווה המתקדמת (ממש) לאיטה, כשהם צבועים בגוני שמחה ועצב מדויקים - רגעים קסומים עם סבא בפארק, לצד הדחייה מצד ילדי כיתתה, שתמיד ראו בה "מוזרה".

המסע של קלובר מעולם המתים לעולם החיים קיטשי ונוגע ללב בדיוק במידה הנכונה. האנשים הטובים שפגשה בדרכה יעזרו לה להגיע אל מחוז חפצה, אל החופש, השחרור וגם האהבה. "אוסף החרטות שלי" הוא מזון נחמה ספרותי נעים, שבבסיסו הקארמה הישנה והטובה – מי שכל חייו רק העניק ונתן לאחרים, יזכה בסופו של דבר באהבה ואפילו בהארה. בעולם שכמו הופך לאכזרי ומרושע יותר מרגע לרגע, אנו זקוקים לנחמה הזו כאוויר לנשימה.

להכות על הברזל

פה ושם ניתן להתחיל להרגיש בחזרה איטית לשגרה, אך חלק גדול מהתוכניות שנֶּהֱגו טרום המלחמה עדיין מצויות בהקפאה.

הדברים נכונים גם למישור המוזיקלי: לא מעט אמנים שכבר הקליטו אלבומים, הבינו שיש להניחם על המדף. חלקם הוציאו במקומם אלבומי קאברים, אחרים התיישבו לכתוב יצירות חדשות ההולמות יותר את הימים הקשים האלו. אחת מהן היא עומר מושקוביץ - מהמוזיקאיות היותר מסקרנות באינדי הנשי בשנים האחרונות, שאיפסנה את האלבום שהכינה ("אליפות"), והוציאה תחתיו את "לבבות ברזל" שנוצר תוך חודש.

"לבבות ברזל" הוא אלבום יפה וקצר (21 דקות) המתכתב עם זוועות המלחמה, אך מנסה להציע למאזין גם שביב תקווה. השילוב הלכאורה מנוגד אך המתבקש, בין ההווה הכואב לבין העתיד היותר טוב שחייב להגיע (על השאלה מתי לאיש אין תשובה כרגע), נוכח לאורך שבעת הקטעים שפה, הנעים בין שירי נחמה אינטימיים לבין מתקפות סאונד ומילים כמו למשל ב"אכילה רגשית".

השילוב הזה מיוצג גם דרך שני השותפים שמושקוביץ צירפה למסע שלה להתמודדות עם הטראומה הלאומית. הראשונה היא אסיא גרינברג מקיבוץ בארי. השתיים נפגשו במלון המפונים בים המלח ומהמפגש ההוא נולד השיר החלומי "רב הנסתר". השני הוא אמן הספוקן וורד יונתן קונדה, המשתתף בעיבוד מחודש ומפתיע (כולל בית חדש המושר בערבית) ל"אם" של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס, החותם את האלבום.

"לבבות ברזל" הוא אלבום ישיר, שלאורך ההאזנה נדמה שיש בו יותר מילים מצלילים. ב"אכילה רגשית" מושקוביץ יורה את הטקסט הארוך, שבו שורות כ"יותר חמור מהקורונה / טילים בקריית־שמונה / התחת שלי גדל / כשהממשלה עשתה מחדל / קחו אחריות / זה לחיות או למות / אין זמן לאמנות / כל החברים בכיתת כוננות". גם ב"דעות" יש די הרבה מלל המנסה לעשות סדר ברצף המחשבות שלה ("דעות זה אוברייטד / אני מעדיפה אמונה / כזאת שאומרת / שכולנו כאן תחת כנפיה של השכינה").

הצפת המידע הזו זוכה לאתנחתות, כמו למשל ב"דברים גדולים ממני" היפהפה שבו היא שרה "יש אור שמופיע רק אחרי שלב נשבר". רק שיגיע.

https://open.spotify.com/album/27nXKKRaLziCgN7K1UU41t