ביקורות 22.2

לא הכל שחור

"מעשייה אמריקאית" היא קומדיה שנונה למדי שעושה צחוק מפוליטיקת הזהויות. על הגרסה החדשה ל"הצבע ארגמן" אפשר לוותר | בנימין טוביאס | 3 כוכבים, 2.5 כוכבים

אי־אפשר להימלט מפוליטיקת הזהויות. זו הטרגדיה של אמריקה והעולם כיום – כולם מוגדרים לפי צבע עורם, מעמדם וזהותם המינית לפני שמקשיבים למה שהם אומרים. וזו גם הטרגדיה של הסרט "מעשייה אמריקאית" ושל גיבורו: אינטלקטואל וסופר שחור נרגן שלא רוצה שיגדירו את היצירה שלו כ"ספרות שחורה" (ג'פרי רייט).

מונק הוא טיפוס טיפה נוירוטי, אומלל ומתנשא, מעין וודי אלן אפרו־אמריקאי, היפוך מבורך מגיבורים שחורים שאנחנו רגילים לראות. כצפוי לסרט מודע לעצמו, מחליט מונק בשלב מסוים לתת לקהל את מה שהוא רוצה: רומן על שחורים אומללים בגטו שמדברים בסלנג, ומעוררים ייסורי מצפון אצל הקוראים הלבנים. ובשביל למכור את הסחורה, הוא מתחזה בעצמו לכזה.

"מעשייה אמריקאית" היא קומדיה שנונה ומבדרת במידה שעושה צחוק מפוליטיקת הזהויות ומיפי נפש ליברלים שמתענגים על סיפורי סבל של שחורים. הבמאי הצעיר קורד ג'פרסון גם יורד בחדווה על סרטי ספייק לי – פרה קדושה באמריקה כיום – וסדרות כמו "הסמויה" שממלאים את הצורך הזה. אך הסרט לא מאוד מורכב וגם נהיה רפטטיבי וצפוי בטירוף, כמו מערכון ב"סאטרדיי נייט לייב" שמסרב להיגמר. בישראל, שבה מתעבים במיוחד את תרבות ה־Woke, רבים יתחברו למסר ויאהבו את העובדה שהוא מגיע מבמאי שחור. ויש גם כמה רגעים יפים בעלילת המשנה המשפחתית. אבל חמש מועמדויות לאוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, נראות לי כהפרזה.

הצבע ארגמן

"הצבע ארגמן" גרסת 2024 הוא בדיוק מסוג הסרטים ש"מעשייה אמריקאית" בז להם: סרט "חשוב" על אפרו־אמריקאים סובלים, ובעיקר נשים שחורות סובלות. זו גרסה קולנועית שנייה לספר זוכה הפוליצר של אליס ווקר, ויותר מדויק לומר שזה העיבוד הקולנועי למחזמר מברודוויי שמבוסס בתורו על הסרט של ספילברג מ־1985, שגילה אז שתי אגדות שאולי שמעתם עליהן – וופי גולדברג (שמגיחה לתפקיד אורח קטן) ואופרה ווינפרי (שהפיקה את הסרט הנוכחי עם ספילברג). כל כך הרבה ידיים ושמות וכבוד כדי להביא לעולם סיפור שסופר כבר יותר טוב – על הנערה הענייה והכעורה סילי, שחיה בדלות בג'ורג'יה לפני מאה שנה ועוברת מלחיות תחת אב אנס לגבר מכה עד שהיא מוצאת את קולה.

אין לי ספק שלאופרה היו כוונות טובות בביצוע שלה לטקסט, שאמור להיות מחזמר מעצים לנשים שחורות. אבל התוצאה נעה בין מרשימה ועוצמתית לפרקים לילדותית ומביכה לרגעים, בעיקר בשירים שגורמים להרגיש כאילו מישהו שפך סירופ וניל על תרד.

הביקורת המחמירה בשעתו על גרסת ספילברג – שהוא אינו הבמאי המתאים לכאורה לספר סיפור כה קודר באמצעות קולנוע הוליוודי סוחף – נכונה שבעתיים הפעם, וגורמת לזו של ספילברג להיראות כאילו בוימה על ידי פון טרייר. בסך הכל, למעט חובבי אופרה או מטיפים שחורים בכנסייה שצורחים Praise Jesus – אפשר לוותר.

ג'יין אוסטן בניו־יורק

האם אנו מסוגלים לאהוב ספר שאנו לא ממש סובלים את הגיבורה שלו? "הלייף סטייל" של טיילור האן בהחלט מציב בפנינו את הדילמה הזו. ג'ורג'ינה, הגיבורה, היא טיפוס בלתי נסבל בעליל. יש לה נטייה איומה לנהל ולארגן את חיי הסובבים אותה, שזה נחמד, אבל לא תמיד מוצלח. למשל, החברה הכי טובה שלה, נורה, תקועה בנישואים גרועים למדי עם ארי, ששידכה לה ג'ורג'ינה.

אך ראו זה פלא – ככל שהספר מתקדם, ג'ורג'ינה נעשית פחות ופחות מעצבנת. אנחנו אפילו מזדהים עם כאבה כשהיא תופסת את בעלה נייתן על חם עם מתמחה אדמונית חמודה. האישיות הסאחית של הגיבורה, עם מגע קל של או־סי־די, וההשראה הכבדה מהקלאסיקה "אמה" של ג'יין אוסטן, מאפשרים להאן להסביר בפרוטרוט את מהלכי הנפש של האישה הנבגדת, לצד תובנות על החיים בניו־יורק, זוגיות ורוחניות. ג'ורג'ינה מבקשת לסתום את החור שבליבה באמצעות פעלתנות אינסופית, וכך האן יכולה למשוך את הגיבורה צעד־צעד, עד למטרה הסופית – מועדון הסווינגרים, המקום שבו הכל מתרחש.

מה שנחמד ב"הלייף סטייל" זה שהספר כאילו משתחרר יחד עם הגיבורה שלו. ככל שג'ורג'ינה מגלה את עצמה, תופסת ביטחון ומתחילה להתאפס על רעיון הסווינגריות, כך גם העלילה נעשית יותר דינמית וקופצנית, השפה יותר פרועה ואפילו גסה, והאמירה מתחדדת נגד הבורגנות המשעממת של עשירי ניו־יורק. האושר של ג'ורג'ינה וחבריה הוא פייק אחד גדול המכסה על אימה קיומית עצומה, הנובעת מהידיעה שבכל רגע הכל עלול להיגמר וכולנו נידרדר לתהום.

ואז, במסיבת הסווינגרים הראשונה שאליה הולכת ג'ורג'ינה, בלופט יוקרתי המשקיף אל מימי ההדסון, מופיע בן הזוג הפראי שלה מהקולג', ויטקר, זה שאיתו היה לה הסקס הכי מדהים שידעה מימיה, עד שהחליטה שהוא יותר מדי פרוע בשבילה ולא אחד שאפשר להתיישב ולהתברגן איתו, כמו נייתן המשמים שלה. האם זו הייתה טעות איומה?

כשהחיים כאן נעשים כאוטיים ומלחיצים מיום ליום, זה הזמן המושלם לקומדיה רומנטית מנחמת. "הלייף סטייל" עושה את זה מצוין – ספר שייקח אותנו למחוז חפצנו הנפשי, הפיזי, ואולי אפילו הרוחני. 

געגועים לרדיוהד

גם היום, יותר מ־25 שנה אחרי המהפכה שחוללה עם האלבום OK Computer, אנשים ממשיכים לדבר על המוזיקה של רדיוהד בהשתאות. תום יורק וחבריו בהחלט הביאו בשורה באותו אלבום גדול, וגם ב־Kid A וב־Amnesiac, האלבומים־האחים מראשית המילניום. אך למרות ששלושת אלו עומדים במבחן הזמן, לא בטוח שאנשי רדיוהד חשים היום בנוח עם הכתרים שהונחו אז על ראשם.

ממילא זו הייתה להקה שרצתה, והצליחה, לשבור כל קונבנציה שהייתה מקובלת עד אליה. הן במוזיקה שנשמעה אחרת והציעה קוקטייל שבו עורבבו יחד אלקטרוניקה, רוק גיטרות וקצת השפעות של פרוג מאוחר. והן בטקסטים שלהם שעסקו בבדידות האדם בעולם הדיגיטלי החדש והיו די זרים אז לאוזן. במובן הזה רדיוהד הייתה הרכב נבואי.

ולמרות שרדיוהד של לפני רבע מאה הייתה הלהקה הגדולה האחרונה שיצרה שינוי ברוק – המוזיקה שלה דווקא הייתה פוסט־רוקית, ותרתי משמע. ההנחה הזאת מקבלת משנה תוקף גם כשמאזינים לחומרים שיצאו מכיוונה בהמשך, הן במסגרת הלהקה והן באלבומי הסולו של חלק מחבריה.

הדברים נכונים לא פחות גם לדה סמייל, פרויקט הצד של שני מנהיגיה (הסולן יורק והגיטריסט ג'וני גרינווד), ביחד עם המתופף טום סקינר, שהוציא לאחרונה אלבום חדש, מעניין אך לא אחיד ברמתו – Wall of Eyes. מי שחיכה לעוד אלבום ברוחם של אלו שהוזכרו בראשית הטור – או לפחות בדמות A Moon Shaped Pool, אלבום האולפן האחרון והיפה של רדיוהד מ־2016, צפוי להתאכזב מההאזנה לשמונת הקטעים המרכיבים את Wall of Eyes. וזאת למרות שהוא טוב יותר מאלבום הבכורה שלהם A Light for Attracting Attention שהופיע לפני כשנתיים.

ועדיין, לצד קטעים שדורכים במקום דוגמת Read the Room או I Quit האווירתי, יש פה גם רגעים יפים כמו Under Our Pillows עם המקצבים והמשקלים המוזיקליים המשתנים המזכירים את קינג קרימזון של ראשית האייטיז, או Bending Hectic הארוך עם התיפוף הג'אזי המרחף של סקינר.

שני אלו, כמו גם שיר הנושא הפותח, היו יכולים להופיע גם באלבום הבא שרדיוהד כנראה לא עומדת להוציא בקרוב. כאן הם קצת הולכים לאיבוד, וחבל. 

https://open.spotify.com/album/6PdPOv5ybKZ9ZuGMk5iGZd