ביקורות 21.3

בלדה לסוכן

פירס ברוסנן והכריזמה שלו הופכים את ה"סוכן" למותחן מקסים ונינוח בטעם של פעם. "הפילגש" הוא סרט ישראלי שובב וצנוע | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים, 3 כוכבים

הסוכן

כזה הוא המותחן "הסוכן", שבו ג'יימס בונד בדימוס פירס ברוסנן חובר לבמאי האקשן היעיל פיליפ נויס ("סכנה ברורה ומיידית") שפעם היה שם גדול בהוליווד, והיום גיבש את הפרויקט הצדדי הזה מהיקב ומהגורן. אפילו הפונטים בקרדיטים בהתחלה מזכירים מותחן לא חשוב מהאייטיז או הניינטיז שנתקלנו בו באחת בלילה בטלוויזיה. זה לא לגנותו.

ברוסנן ונויס, שני הוותיקים, יוצרים סרט ברוחם על מחסל עייף ומלא קלאס של ארגון פשע מקומי, מה שנקרא באנגלית Old Timer, שמלמד את הצעירים לקח, ועל הדרך מנסה לפצוח במערכת יחסים אחת אחרונה עם אישה שנונה כמוהו. את העלילה אתם כאמור מכירים מאין־ספור סרטים דומים - אבל זה עובד. ברוסנן מקסים ומניע את הסרט לבדו עם הכריזמה שלו, ולא משנה או מפריע מדי שהוא לא מסוגל לעשות מבטא דרומי.

יש גם מערכת יחסים סנטימנטלית עם מנטור, הבוס הסנילי של המאפיה שמגולם על ידי אגדת "הסנדק" ג'יימס קאן בתפקידו האחרון. קאן מת לפני שנתיים, עדות לכמה הסרט הזה התגלגל בעצלות למסכים, אבל בעצלות הזו יש חן: במובנים רבים לא משנה אם הסרט המקסים הזה היה יוצא בעוד חמש שנים. הכל בסדר, קחו את הזמן. ולצופים שאוהבים את ברוסנן וסרטים כאלה - שווה לצפות.

הפילגש

המשפט הזה ממצה לטעמי את כל העלילה וגם את ההומור השקט של הסרט הישראלי השובב הזה. כראוי לשמו, "הפילגש" הוא דרמה קומית קטנה שבמרכזה דאנה איבגי (מצוינת כרגיל), כמלבישה קצת אבודה שמשמשת מאהבת למחזאי שלא נראה כלל בסרט, כי בסצנה השנייה היא והצופים מתבשרים על מותו.

מכאן הסרט מתמקד בניסיונה למצוא את מקומה בתיאטרון ובחיים, בשבוע של השבעה - בעיקר מול אשתו של הז"ל (אניה בוקשטיין הקרירה מתמיד) שחיה במין כלוב זהב סנובי. בסרטה הראשון, הבמאית הצעירה מעיין ריף מצליחה לעצב דרמת יחסים שאין בה בעצם הרבה דרמה, רק תחושת ייאוש וחידלון - והיא מנגידה יפה את הדמות השלוכית והזרוקה של איבגי, מעין ילדה־אישה שגם בגיל 40 לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, לבוקשטיין, כמעין dame שהתבגרה טרם זמנה.

ההשפעות מברגמן ו־וודי אלן כאן, אך היתרון ובמקביל החיסרון המרכזי של "הפילגש" הוא מידותיו הצנועות, הצנועות מדי. ב־83 דקות בלבד, יש בסרט משהו שנראה בסוף כמו עלילת משנה מוצלחת ב"חזרות". משהו שלא היה קריטי לאף אחד - אפילו לא לגיבורות שלו - ועדיין הוא עובר במהרה ובנעימים. אפשר בהחלט.

עדיין זן נדיר

יש אלבומים שהם חידה. כאלו שמחד, יצאו מהם כמה שירים ששטפו את הרדיו, ומאידך, לא באמת זכו להצלחה במכירות בחנויות. "זן נדיר" הנהדר והדי־מפוספס בו־זמנית, של קורין אלאל מ־1992, הוא אחד שכזה.

עכשיו הוא יוצא מחדש על גבי תקליט ויניל (נסו להשיג מהדורה מקורית במחיר שפוי), לרגל החגיגות שעורכת הזמרת לציון יובל לקריירה שלה. הוא תוספת יפה לפסטיבל הראוי שעיקרו שתי הופעות (הראשונה נערכה בשבת האחרונה בהיכל התרבות בתל־אביב, והשנייה תתקיים שם במאי), שבהן מארחת אלאל כמה משותפיה המרכזיים לדרך.

דמות אחת, בעלת משקל רב ב"זן נדיר", לא שם - יהודית רביץ, שפרשה מהבמה מסיבותיה. הדרכים של השתיים הצטלבו מספר פעמים: מהשירות בצוות הווי הנדסה קרבית, משם ל"עטור מצחך" של אריק איינשטיין ול"ארץ טרופית יפה" (שניהם ב־1978), ובהמשך באלבום "אנטרקטיקה" המצליח של אלאל שרביץ הפיקה, ואז שוב ב"זן נדיר", שלא זכה לגורל דומה.

ההאזנה המחודשת ל"זן נדיר" מדגישה עד כמה אלאל ההיא הייתה מגישה ומלחינה בחסד, אך היא עושה דבר חשוב לא פחות – היא מציבה זרקור על הייחוד של רביץ כמפיקה, שהייתה נגישה ומעמיקה כאחד.

ברוק הישראלי – עד אז, וגם מאז – אין יותר מקרים שבהם מושכות ההפקה ניתנו לאישה. רביץ של "זן נדיר" הצליחה הודות לתבונתה - ולנבחרת הנגנים שנבחרה - להעמיד לחברתה אלבום שהוא באמת זן נדיר. כזה שלא משנה כמה פעמים האזנת לו, בכל סשן יתגלה בו רובד נוסף.

זה מתחיל בגיטרות הכיפיות של שמוליק בודגוב ב"יוצאת אל החיים", ממשיך בנגיעות הפסנתר הגאוניות של אלונה טוראל ז"ל ב"תאונה", ממשיך אל הבס הרוקד של טל הרצברג ב"הוא כאן" ומסתיים ב"ים העשב", שזורק לריחוף העדין שאיפיין את אלבומיה המוקדמים של רביץ.

ממרחק הזמן, "זן נדיר" הוא הרבה יותר מהלהיטים שיצאו ממנו (שיר הנושא, "יוצאת אל החיים" ו"ימי הפרח והאהבה" היפהפה), ובטח ממיליון חולצות התנועה וסוף המסלול שהשורה הפותחת מהפזמון שלו הודפסה עליהם. זהו אלבום נהדר שבו שתי נשים, שתרמו רבות לעיצוב הרוק הנשי העברי, רשמו יחד הישג נדיר.

https://open.spotify.com/album/1nIaEeLBIcZITh3auLCSKg

האישה הגדולה מהחלומות

אוולין הוגו היא כוכבת קולנוע אגדית מהסוג שכבר לא מייצרים: מהסיקסטיז, כשאישה יכלה להיות מודל יופי, אבל גם להיות מורכבת וחידתית. לאחר שבתה מתה מסרטן בגיל 41 בלבד, הוגו מציעה כמה משמלותיה האגדיות למכירה פומבית כדי לסייע במימון המלחמה במחלה, ולשם כך היא נעתרת לראיון נדיר, ראשון מזה שנים רבות. כולם משתוקקים לזכות בראיון, אבל הוגו בוחרת דווקא בניקול גרנט האפרורית, כתבת זוטרה במגזין נחשב, כבר בת 35 ועדיין מחכה לפריצה. למה דווקא היא? הפתרון ב"שבעת בעליה של אוולין הוגו", ספרה של טיילור ג'נקינס ריד.

לעמוד הספר באתר עברית

בעלה הראשון של אוולין היה פועל תאורה פשוט שנועד להוציא אותה מהחור שבו גדלה בהל'ס קיטצ'ן ניו־יורק ולהביא אותה להוליווד, שם תהפוך מבת המהגרים אוולין הררה לכוכבת־העל אוולין הוגו. בעלה האחרון היה מיליארדר רב עוצמה, שלצידו חייתה את החופש והביטוי העצמי. בדרך אנו חוזים בצמיחתה לאייקון פמיניסטי, אישה שהכפיפה את העולם הגברי לרצונותיה, שהשתמשה בפטריארכיה כדי להגשים את כל חלומותיה.

ריד לא נרתעת מקיטש, אצלה הוא פשוט עוד כלי עבודה. כשאוולין מאוהבת בבעלה השני, השחקן המצליח, זה הכי מתוק עם פרחים מלבלבים וציפורים מצייצות, ואז, כשהוא מכה אותה שוב ושוב ברשעות – כל הרומנטיקה הזו מתפוצצת לנו בפרצוף, החלום הוורוד הופך לסיוט שחור והזיוף ההוליוודי נחשף במלוא כיעורו.

בשנת 59' אוולין פוגשת את האישה שתהיה קרובה אליה יותר מכל, השחקנית סיליה סיינט ג'יימס, שמככבת לצידה בעיבוד ל"נשים קטנות". בעלה האחרון של אוולין הוא רוברט, אחיה של סיליה, שאיתו היא מגדלת את קונור, בתה ממערכת היחסים עם הארי, החבר ההומו הכי טוב שלה. "שבעת הבעלים" מספר על ימים שבהם אנשים נאלצו להסתיר את זהותם האמיתית, וכשמגלים איך מוניק הכתבת הצעירה קשורה לכל התסבוכת הזו, הפתרון שובר את הלב.

"שבעת הבעלים של אוולין הוגו" היה יכול להיות קצר בשניים־שלושה בעלים, אבל כמו שעשתה ב"דייזי ג'ונס והסיקס", ריד שוב מצליחה ליצור מיתולוגיית תרבות פופולרית. המתיקות מצמררת, המסרים הפלקטיים זועקים לשמיים, אבל הנוסחה שלה פשוט עובדת.