ביקורות 11.4

נער האשפתות ממומבאי

"איש הקוף" מלא באנרגיה, אכזרי וטורף את המסך באקשן, אבל גם באכזריות שלו. סרט פצצה לחובבי הז'אנר | בנימין טוביאס |  4 כוכבים

בעולם ובחלק מהביקורות הסרט הזה מקודם כ"ג'ון וויק ממומבאי", יעני אקשן של "אדם חדור נקמה הולך מכות מול אין־ספור יריבים בלוקיישנים מגניבים, רק שהפעם הכל בהודו". השורה הזו - שבשלב מסוים גרמה לנטפליקס לקנות את הסרט ואז להתחרט, כשהבינו איזה פרויקט קודר יש להם בידיים - עושה עוול ל"איש הקוף" פעמיים.

קודם כל, הוא טוב בהרבה מכל מה שתמצאו בסאגת "ג'ון וויק" על ארבעת חלקיה ואינסוף חקייניה. ומעבר לכך, היא פשוט לא תופסת כמה אלים ומטונף הוא "איש הקוף" - בקטע טוב - מלא בעצמות מתפצלחות ודם שניתז על הקירות. אין דבר וחצי דבר בינו לבין הסאגה הסטרילית כמו הפן של קיאנו ריבס, שנראה תמיד כמו גיבור במשחק מחשב נטול דם.

אם לסכם לרגע, "איש הקוף" הוא פשוט סרט פצצה. מלא באנרגיה, אכזרי וטורף את המסך באקשן, אבל גם באכזריות שלו. כיאה לסרט שמתרחש בהודו - אפשר ממש להרגיש את הסירחון והזבל שברחובות העיר המושחתת והאומללה שבה הוא מתרחש. זו עיר פיקטיבית, כי יש שם סיפור על פקדי משטרה איומים ואיש דת חורש רע, אז לא נעים להעליב ישירות את מומבאי. בדיוק כמו גות'האם מ"באטמן", רק בהינדית לצד האנגלית, עם אותו צורך בלוחם צדק חדור נקמה שינקה את הרחובות.

מי שאחראי ל"איש הקוף" הוא הכוכב שלו, דב פאטל, בבכורת בימוי מרשימה, שנעשתה באהבה עצומה לז'אנר אבל גם להודו, לקסמיה ולחטאיה. פאטל הבריטי־הודי, לנצח הנער מ"נער החידות ממומבאי", התבגר להיות אחד משחקני האופי הטובים (והחתיכים) בעולם - עם תפקידים מצוינים ב"סארו" וב"האביר הירוק", ועכשיו בגיל 33 נכנס לבכורת הבימוי כאילו הוא המאסטר של הז'אנר.

למעשה, גיבור "איש הקוף" הוא במידה רבה הנער מ"נער החידות ממומבאי", לולא נהיה מיליונר והיה ממשיך לגדול בעוני במיץ של הזבל בהודו. פאטל מגלם אותו כנער אשפתות שמג'נגל בין אין־ספור עבודות כדי לשרוד, ממלצר ועד לוחם בקרבות היאבקות מבוימים ומדממים, שלבוש מסיכת קוף על הראש (מכאן השם) - אבל במוחו תוכנית נקמה מפורטת בעשירים ובחזקים שדפקו אותו ואת משפחתו.

במהלך שעתיים הסרט הוא רכבת הרים, ואם תרצו רכבת ערים, שעוברת בין לוקיישנים ובעיקר מראה את הפער הבלתי נסבל בין הודו המסריחה והמטונפת של הרחוב, לזו שבמגדלים שצמחו ממש לידו, במעין בועת הייטק סגורה. אם חושבים על זה, זה דימוי שרלוונטי לא רק להודו, למרות שחובבי תת־היבשת לבטח ישימו לב שהסרט כולל גם ביקורת חריפה על הלאומנות של הודו, ובעיקר על ראש הממשלה נרנדרה מודי והמפלגה הלאומנית שלו, שנאחזת בדת, בסכסכנות בין פלגים ובטענות לייצוג "האזרח הפשוט" כשהיא דואגת בפועל רק לאנשי שלומה. גם זה לא רלוונטי רק להודו.

אבל שוב, מבלי להתפתות לדקויות פילוסופיות, זה סרט פצצה. לכו מהר, בטח אם אתם חובבי אקשן על סוגיו.

פלא נדיר

גם אחרי למעלה מ־50 שנות יצירה, המוזיקה של ביל פיי נותרה פלא נדיר, שרובו עדיין מצוי מתחת לרדאר. בראשית הסבנטיז, כשמעמד הסינגר־סונגרייטר נסק וכמעט כל חברת תקליטים חיפשה לצרף אחד שכזה לשורותיה, גם לפיי הבריטי ניתנה הזדמנות. הוא לקח אותה (ואת הפסנתר שלו) והקליט שני אלבומים יפים: הראשון שנשא את שמו, והשני - Time of the Last Persecution. די מהר, ולאחר ששני אלו עשו מעט מאוד, הוא נעלם.

מכיוון שתעשיית המוזיקה החליטה לוותר על שירותיו של פיי, הוא עבד בכל מה שמצא: פועל במפעל, שומר בקניון ואפילו כאחראי מחלקת דגים בסופרמרקט מקומי. החלום המוזיקלי נותר על אש קטנה.

כמעט שלושה עשורים פיי היה מנת חלקם של מבקרים אניני טעם ועכברי חנויות תקליטים, אך כשג'ף טווידי מלהקת ווילקו (ולא רק הוא) גילה את האוצרות שהקליט, מצבו החל להשתנות. העניין המחודש במוזיקה שלו - הפעם בגיבוי גיבורי האינדי - סייע לו להשלים מאז שלושה אלבומים שחובה להחזיק בבית.

הרבה לפני הגילוי המאוחר והמוצדק, היה לפיי עוד ניסיון פריצה שלא צלח. בראשית שנות ה־80 הוא אסף סביבו שלושה נגנים (הגיטריסט גארי סמית', הבסיסט ראוף גאליפ והמתופף ביל סטראטון), ואיתם הקליט אלבום שאיש ממש לא רצה להוציא בשעתו.

בדיעבד הפספוס ההוא די מובן. המוזיקה שמפארת את Tomorrow, Tomorrow and Tomorrow - שיוצא עכשיו, באיחור של יותר מ־40 שנה, על גבי אלבום כפול עם בונוסים - הייתה אנטיתזה לכל מה שנחשב ל"נכון" בקו התפר שבין שלהי הסבנטיז וראשית האייטיז.

זהו אלבום לו־פיי פולקי בתוספת מינון עדין של נגיעות ג'אזיות רכות, שמורכב מלא פחות מ־28 שירים שקיבלו טיפול הפקתי צנוע. אך נדמה שהבחירה בקו הזה לא נולדה מטעמי פוזה או כחלק מתפיסה אמנותית־שיווקית כוללת, אלא כי לפיי ולשלושת חבריו לא הייתה אפשרות אחרת אז.

בהאזנה מחודשת החיסרון הזה מתגלה כיתרון עצום. הפשטות והישירות האלו משרתות היטב את השירים, והרביעייה מפגינה לאורך האלבום חופש מוזיקלי אדיר. שווה לשים יד ואוזן על האוצר הזה, גם אם באיחור של יותר מ־40 שנה.

https://open.spotify.com/album/6YSbInu54GTj6s5tA2BdqH

חיים של אחרים

הגיבור של הפרק הראשון הופתע פעמיים במהלך חייו לגלות סיפור חדש ושונה של היוולדו לעולם. הגיבור של הפרק השני הופתע יום אחד שאיבד את קולו, לגמרי, ומצא אותו מחדש רק אחרי מסע פנימי שהתגלו בו תובנות מפתיעות על חייו.

גיבורת הפרק השלישי המציאה את עצמה מחדש יותר מפעם אחת, כאישה, מאהבת, בת זוג ודוברת מעוררת השראה, גם בגיל 96.

שלושת הסיפורים האישיים שנרקמים בהסכת "אנושי, אנושי מדי", בהגשת סמדר רייספלד בגלי צה"ל, יכלו בקלות להיות משלים עממיים על דמויות פלאיות, אבל כולם נטועים (לפחות ברובם) במציאות הישראלית, בתהליכים החברתיים וההיסטוריים שעוברים על המדינה ועל אזרחיה, ומצליחים לקחת את הדיון מהלאומי אל האישי.

יהודה קנטור היה אחד מ"ילדי תימן" המפורסמים ביותר, עד שגילה שסיפורו חורג מאוד מהנרטיב של תינוק שנחטף והועלם מאמו וממשפחתו. הסיפור האישי שלו כבר דווח בתקשורת, אבל ההתייחסות שלו כיום לתפניות החדות בעלילת חייו יוצרת ממד חדש ואישי לדיון חברתי־פוליטי־לאומי.

יונתן שגיב הפך יום בהיר אחד לאילם, אבל כיום מספר בקולו על התהליך החיצוני והפנימי שעבר כדי להחזיר את יכולת הדיבור. זה דרש ממנו הרבה המהומים וכחכוחים, אבל גם להתמודד עם מערכת היחסים שלו עם קולו. זה הרבה פחות פילוסופי ממה שזה נשמע.

כמו יהודה ויונתן, גם שוש, גיבורת הפרק השלישי, היא אדם ייחודי עם סיפור מפותל שאחד מהחוטים הבולטים המקשרים בין חלקיו הוא מין. נאמר רק שמופיעים בסיפור שלושה בעלים, מאהב הודי וירטואלי, שהפך לממשי מאוד, וחיי מין שנמשכים עמוק לתוך הגיל השלישי. וגם כאן זאת רק החזות החיצונית של הסיפור העמוק והמרגש של הגיבורה שלנו. 

להאזנה בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/6VUKCeUZTMcrod3sM0aqqQ

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/0c9q5YOl7Y33c2U83vb9b3