שנים רבות לא ביקרתי במוזיאון תל-אביב. בשבת מעוננת ומטפטפת החלטתי לחזור לשם, ומול דלתות סגורות גיליתי שהקדמתי להגיע לרחבת המוזיאון. כמוני הקדימו עוד כמה שחשקו בשעות השקטות ביותר, לפני בוא המשפחות והתיירים.
אולם השעות הראשונות היו כשעות האחרונות – לאורך כל שהותי לא מצאתי מנוח ולא רצון להתבונן וליהנות מהיצירות שעל הקיר. למרות התערוכות המשתנות, למרות החללים הפתוחים המציעים מלוא החופן עבודות של אמנים, למרות הרוגע והשקט המאפשרים לכל אחד מרחב תנועה וריכוז כאוות נפשו – יש משהו כל-כך ארכאי, כה סגור ומחויט במוסד, עד שהטיול הופך יותר מנומס ממעניין.
האמנות, מספרים הפילוסופים, היא ניסיון האמן לחקות את עיקרון היופי של הטבע. אם כך הדבר, לפחות בחלקו, המוזיאון הוא מוסד סגור מדי, עם יומרות גדולות מדי, מכדי להכיל יופי. בשנים האחרונות צמחו גלריות ומוזיאונים קטנים וממוקדים, המתחרים על תשומת ליבו של הקהל שוחר האמנות. הבחירה בהם, לפחות עבורי, הוכיחה את עצמה והזכירה לי מדוע לא עשיתי "טיול מוזיאון" כל כך הרבה זמן.
