אתם קובעים: האם לתת לדוד להגיב?
מזה מספר חודשים מסעיר הגולש דוד את עולם התגובות. מערכת ynet החליטה לאפשר לכם, קוראינו המסורים, להכריע - האם להמשיך לפרסם את תגובותיו של אוהד בית"ר שגורם לאליעזר בן יהודה לעשות פליק-פלאק בקברו?
"אני לא יכול יותר!!!". הצעקה הרמה פילחה את חלל המערכת, וגרמה לי להסב את עיני ממסך המחשב, בדיוק בזמן כדי לראות את ע' הנסער קם בחמת זעם מהכיסא ונכנס, אגב טריקת דלת, לחדר העישון.
הייתה זו משמרת טיפוסית של יום שלישי בערב. מאותם ימים בהם אם אין ליגת אלופות, לא קורה הרבה בעולם הספורט, ואנו העורכים יכולים לעבוד בניחותא, ואפילו לנהל מדי פעם שיחה בטלה או לגלוש לכמה מהפינות הבלתי-נודעות של האינטרנט, כמו אתר איגוד הכדורסל הבלגי.
על כן התפלאתי לעוצמת תגובתו של ע', שידוע כעורך מיומן המתפקד היטב במצבי לחץ, לא כל שכן בערב דל-אירועים שכזה, בו אפילו ידיעת כדורעף עלולה למצוא את דרכה לעמוד הראשי. פתרון החידה התגלה לי שבע דקות מטכ"ליות מאוחר יותר, כשע' יצא מחדר העישון, עדיין סמוק-לחיים, והצביע על עמוד אישור תגובות הגולשים, שריצד על מסך מחשבו.
"זה לא יכול להימשך ככה", סינן. "הטיפוס העילג הזה חדר לכל חלקה טובה. אני לא מוכן לקרוא יותר, ובטח שלא לאשר את התגובות הלא מצחיקות של הדגנרט הזה".
ידעתי מיד על מה הוא מדבר. כבר מזמן הפכו תגובות הגולשים במדור הספורט של ynet לרב שיח בין אדם אחד, דוד הבית"רי, לבין שאר המגיבים. דוד מצליח בדרך כלשהי להגיב ראשון כמעט לכל הידיעות המרכזיות, הוא כותב תמיד בשגיאות כתיב מזעזעות, והגולשים מתווכחים ביניהם האם הוא דמות אותנטית או פארודיה על אוהד הכדורגל הממוצע. מה שבטוח, שבניגוד למגיבים האובססיסים מהעבר שבשלב מסויים התעייפו מהתהילה ונטשו את עולם התגובות, דוד רק מגביר את מידת מעורבותו באיזור שמתחת לקו הכחול, ומדובר בתופעה הנמשכת כבר למעלה מחצי שנה.
לא רציתי לומר זאת לע' הזועם אך אודה על האמת, אני עדיין שומר לדוד פינה חמה בלב, וכמה מהברקותיו עדיין מצליחות לשעשע אותי. בייחוד זכורה לי תגובתו לקראת משחק הנבחרת מול האירים, בה הביע את אמונתו כי ניתן לעבור את "סכותלנד". קיוויתי שתיקרה על דרכי הזדמנות להביע גם את דעתי בנושא, ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא.
ישיבת הקבינט 2
למחרת, בשעות אחר הצהריים, התקיימה ישיבת המערכת השבועית המסורתית. העורך הראשי ר', כהרגלו, ניהל את הישיבה ביד רמה, וכבר התכוון להודיע על סיומה כשע' ביקש את רשות הדיבור. "אני יודע שלא דנו על נושא התגובות מאז חגיגות החצי מיליון, אבל יש משהו שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו - אני מציע שנחליט לא להעלות יותר את התגובות של דוד".
הס הושלך בחדר הישיבות. ע' זכה לתשומת הלב של כלל הנוכחים, וניתן היה לשמוע רק את נשימותיהם הכבדות של חברי המערכת, את פמפום המקטרת של ר', ואת קול כירסום הרוגלעך של י', העורך הוותיק. "זה כבר עבר כל גבול", המשיך ע' אחרי פאוזה רבת משמעות. "זה לא מכובד ומונע כל דיון רציני. בן אדם יושב, עובד קשה כדי לכתוב כתבה, מאמר או טור אישי, וכל מה שהגולשים מתעסקים איתו אחר כך זה התגובה של איזה אנאלפאבית".
נראה שדבריו של ע' נפלו על קרקע פורייה, ובזה אחר זה החלו חברי המערכת לשטוח טענותיהם. "הוא כבר לא מצחיק אף אחד", קרא ל', העורך הקפדן שבינינו. "אנחנו כבר מקבלים המון תגובות ופניות לחסום אותו. נראה לי שהעם נקעה נפשו מהטיפוס הזה".
"אתה יודעים מה הכי מפריע לי בכל הסיפור הזה?", הוסיף ש': "שגולשים מאשימים אותנו שאנחנו המצאנו אותו כפרובוקציה. לא מספיק שאנחנו צריכים לקרוא את התגובות שלו, אנחנו גם צריכים להתמודד עם האשמות מעליבות כאלה?!". הנהוני הסכמה מקיר לקיר עקבו אחר שאלתו הרטורית. בשלב זה הרגשתי צורך להתערב.
"תשמעו, זה בכל מקרה לא התפקיד שלנו", ניסיתי לפרוט על הנימים הליברלים בלבבות חברי. "הרי בתגובות שלו אין קללות, אין נאצות או הוצאות דיבה". בהמשך דברי נסחפתי מעט, והוספתי: "אני אמנם לא תמיד מסכים עם דבריו של דוד, אבל אלחם על זכותו לומר אותם".
איפה דוד? (צילום: מאיר כהן)
הפאתוס ההומניסטי שלי לא עזר, ומיד אחרי דברי חזרו הרוחות לסעור. תמיכה לא צפוייה הגיעה דווקא מכיוונו של ס', העורך החדש, שעד אותו שלב מילא פיו מים: "תסלחו לי שאני אומר, אני אמנם חדש כאן, ודוד עדיין לא הצליח להתיש אותי, אבל נראה לי שבסך הכל מדובר בתופעה חיננית. גם הגולשים שלכאורה מתעצבנים עליו לא באמת כועסים. הם רק משחקים את המשחק שלו".
אם לחדר הישיבות היה חלון, ולא היה מדובר למעשה בכוך מעופש ואפלולי, היינו זוכים לראות איך השמיים מתכהים אט-אט, בעוד הדיון הסוער נמשך. כשבחוץ כבר השתררה חשיכה גמורה ניסה העורך הצנום ב' לערער במעט את יסודות הדיון. ב', שקרא לא מכבר את התירגום החדש של 'נפתולי בבל' מאת ז'ק דרידה, תירגל עלינו מעט דקונסטרוקציה בשני שקל: "מי בכלל אמר לכם שיש דוד אחד? אולי יש שניים? אולי כמה? האם אנחנו יכולים לקבל החלטה גורפת לגבי כולם, ולהשטיח אגב כך הבדלים סמנטיים ודקדוקיים ביניהם, שאינם-בלתי מתקבלים על הדעת?".
בזמן השתיקה הקדורנית ששררה אחרי דבריו של ב', תקפה אותי מחשבה מבהילה. האם ייתכן שבדירה אפלולית כלשהי, באחת השכונות הדרומיות של חדרה, יושב לו דוד, ומנהל דרכנו דו-שיח עם עצמו? אולי דוד כותב את התגובות של עצמו, ואז את התגובות לתגובות אלו, ואז את התגובות לתגובות לתגובות... האם ייתכן שכשאנחנו מעניקים אור לתגובות הגולשים, למעשה איננו אלא כלי שרת בידיו של מטורף?
מסדרונות מחשבה אפלים אלו עלולים להיות מסוכנים, אך לשמחתי, באותו רגע ניער אותי העורך הראשי מחלומותי בהקיץ, וקרא: "הצבעה". הצעתו של ע' עמדה על סדר היום. ארבעה הצביעו בעד, ארבעה נגד.
בדומה לממשלת הרוטציה של פרס ושמיר ב-84-88, התיקו הארור הזה כבר שיתק בעבר את עבודת המערכת. זכר הנזק המוראלי שגרם חוסר היכולת להחליט, במאי 2003 כמדומני, האם לקרוא לברונו הייס או רייס, היה חקוק בלב כולנו. כבר שקלתי לשנות את הצבעתי, רק כדי שרוח האחדות המערכתית תישמר, אך אז העלה העורך הראשי רעיון השווה זהב: "בוא ניתן לגולשים להחליט".
אם כן, גולשים יקרים, ההכרעה בידכם. במהלך השבוע הקרוב תוכלו להצביע במשאל המופיע מימין (בעקבות תקלה בוטלו ההצבעות הקודמות - אנא הצביעו שוב), ולהחליט האם עלינו לאשר או למנוע את פירסומן של תגובות דוד. המשאל יופיע גם בעמוד הספורט הראשי, ואנו מתחייבים לאכוף את החלטתכם במלואה.
