ההצלחות של הילדים שלנו? זה בזכותנו
איך זה שבכל פעם ששיחה נתקעת אנחנו מתחילים לדבר על ההצלחות של הילדים שלנו, והיא עולה מחדש על המסלול? האם זה משום שמהרגע שנוסף לנו תינוק על הגב, הפסקנו לעניין את הבריות? ריקי כהן מבררת לאן נעלמנו, ולמה גם אנחנו חוטאים בניצול הצלחות הילדים לטובת העלאת הדימוי העצמי שלנו
בכל מפגש אקראי שלי עם מכרים מן העבר, מתרחש תהליך דומה: התעניינות הדדית מנומסת ודיווח יבש על מצב הקריירה והסטטוס האישי - דברים משעממים כאלה. אבל כשאני מספרת על הבן שלי, אני רואה בעיניים של המכר איך קרני נוסקת לשחקים בעיניו. בהינף מספר מילים אינפורמטיביות אני הופכת לאדם טוב יותר בעיניו, בפרט, כמובן, אם אותו אדם לא ידע שהפכתי לאם.
וכשאני מתבלת את השיחה בהצלחותיו של הפעוט, נניח איך הוא פותר משוואות דיפרנציאליות מגיל 3, אני מקבלת אוברול כללי לדימוי שלי בעיניו (או בעיניה, הסטייה הזו לא מפלה בין גברים לנשים).
יש לך ידידה מן העבר שיחסיכם עלו על שרטון גועלי והיא חושבת שאת סתם ביצ'ית? למראך גוררת עגלה המכילה פעוט ברחוב היא תימס מיד. העבר נמחק, דמותך האימהית שטפה אותו. אקס מר נפש מהתקופה שהיה לך לב פראי? במפגש האקראי הציפי אותו בסיפורי "כמה זה מתיש, ואיך את כל הזמן עייפה, אבל נורא מאושרת", ודמותך תואר לפתע באור חדש, אימהי, מקריב, מלא חמלה, שישכתב את פסק הדין שהוא כתב עלייך מזמן. השמנת ב-10 קילו ואת בשפל מקצועי? שטויות, בשביל מה יש תמונות של הילדים? רק הבוקר סיפרה לי חברה על חברה שלה, שהלכה לפגוש את הבן זוג לשעבר, "הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר, היה לשלוף את התמונות שלהם", הודתה.
לטפח את הוויזה ההורית
רק לפני כמה שנים עוד היינו מנפנפים בהצלחות המקצועיות שלנו, אולי בבני זוג מוצלחים או בהובי מרתק. אבל מהרגע שנוסף לנו תינוק על הגב, הפסקנו לעניין את הבריות, ואנחנו משמשים שלוחה של הילדים שלנו. הילדה מציירת וזוכה לשבחים? הילד שר בארוחת ערב משפחתית בלי לגרום לנוכחים צרבת קשה? מצוין, נוספו לכם נקודות לוויזה ההורית שלכם, האגו היחיד שאתם צריכים לטפח עכשיו. ותדאגו כבר עכשיו לרשום אותו לבית הספר לטבע, או לאומנויות, חובה כן?
לא מזמן מצאתי את עצמי בארוחה משפחתית, ברגע חלש בשיחה הקולקטיבית, מספרת איך לקחתי אותו לאופרה לילדים. כולם כמובן התפעמו מהאקט, והפעוט שם לב וחזר וסיפר על כך, בגאווה. זה בדיוק הרגע שהרגשתי את המודעות נוגסת בי בשיניים חדות, והיה לי צורך עצום לרוקן את המיאוס העצמי בשירותים. כי את מי מעניינת אופרה? העיקר שהאמא משקיעה בילד. והאמת שהאופרה הזו היתה לא משהו.
לא סתם ילדים
מעניין אותי מה קרה לנו, מבוגרים שפעם העולם עניין אותנו, לפחות חלקים שלו, ואיך התכווצנו ככה; כי הרי גם אנחנו משתמשים בילדים כמנוף לדימוי העצמי שלנו. השקענו כל כך הרבה, כן? עכשיו שנהנה מהפירות, לעזאזל.
לפני כמה זמן, בחנות צעצועים כלשהי, עמדה לפניי אישה צעירה ונאה, ושאלה את הקופאית אם היא חושבת שפאזל של 150 חלקים מתאים לבת 4, ואז הוסיפה "פאזל של 100 חלקים היא גומרת בלי בעיה בכלל תוך זמן קצר".
אחרי שרוקנתי את כל בלוטות הסרקאזם, חשבתי עליה וליבי נכמר. היא נהנית מהאזכור הזה וממה שהוא עושה לנוכחים סביבה (לא משקרת, היתה שם צביטה בלב), ואז קצת הצטערתי שהילדים הקטנים אנוסים לספק לנו את המנופים האלו. הם הרי לא יכולים להיות סתם ילדים, משהו בטח מיוחד נורא בהם, אחרת איך יצילו את הדבר הדהוי הזה שהפכנו להיות, ויאירו אותו באור שבשבילו שווה לחיות?
לטורים הקודמים בסדרה:
