חבל שאי אפשר לבחור לילד את החברים
ריקי כמעט לא מסרבת להזמנות למפגש פסגה של אחר הצהריים בין בנה לחבריו מהגן, גם אם לרוב מדובר באירוע מביך שמסתיים רע. למה? "כי הרי כל הזמנה זה אישור מחודש למעמדו החברתי של הילד, וזה מצרך שיש לשמור עליו מכל משמר". וכן, יש עוד סיבות
קחו למשל את אמא של ח' מהגן. כבר שלוש פעמים היא ביטלה איתנו ברגע הכמעט אחרון, ועדיין לא נעים לה להודות שממש לא בא לה עלינו, או ליתר דיוק - עליי. היא בטח חוששת שאיתקע לה בסלון לשעתיים בערך, בלי שיהיה לנו מושג ממשי על מה לדבר מלבד רכילות גן לעוסה. שלושת השקרים הקטנים/לבנים שלה עד עכשיו היו די מצחיקים, ואני לא אפרט אותם כאן, כדי שהיא לא תיעלב אם במקרה היא תקרא, אחרי הכל, מה אני צריכה זוג עיניים עוינות כגיבנת על החיים החברתיים של היקר לי מכל.
גרנד קניון של מבוכה
גם אני, כרגיל, לא נקייה מחולשות אנושיות קטנות, אלא שאני, פסיבית אגרסיבית, כמעט לא מסרבת לאף הזמנה למפגש פסגה של אחר הצהריים, גם כי זה נוח שאחרים יעסיקו אותו וגם בגלל שאני שייכת לאלה שהולכים בלהיטות למועדונים בהם רוצים אותם. סוף סוף, הרי כל הזמנה זה אישור מחודש למעמדו החברתי של הילד, וזה מצרך שיש לשמור עליו מכל משמר.
אז יצא לי כמה פעמים לשבת שם, או בסלון הפרטי שלי, עם אמא אחרת כשבינינו גרנד קניון של מבוכה וניכור, ולפעמים זה נופל על הילדים, שמבולבלים למצוא שותפות חדשות לפעילותם ומשחקיהם. רק לפני דקה אמרו להם לשחק לבד ולא להציק, פתאום אמא מרימה תיאטרון בובות מגוחך להפליא. הם עוד לא יודעים שהיא אומרת לעצמה, לפחות אני ארשים אותה במשקיענות שלי.
אבל זה לא הכי גרוע. יותר גרוע זה לבלוע בכוח ולהסוות כל סימן לדחייה כלפי הילד, כי ילדים, זה בקודקס החברתי, אסור לדחות, גם אם הם נוהגים לטבול את ידיהם בגואש ולמרוח על הקירות, ואחר כך להחטיף עם אותן ידיים לחברם לאחר הצהריים הסיוטי.
חוסכים על שמרטפות וארוחות
אנחנו כבר בגיל שהתרגיל הוא שמפקידים בו ילדים לאחר הצהריים קומפלט + ארוחת ערב, וככה חוסכים מאות שקלים על שמרטפות, ומרוויחים עוד כמה שעות לשופינג או לרושם על הבוס במשרד.
אבל זה עובד גם הפוך: אני זוכרת את הרגשות הצורבים שתססו כשהיה בגיל שנתיים, שבו התחלנו לחלוק את אחר הצהריים עם ילדי הגן. הילד היה אז בתקופה סוערת שבה השליך חול בעיני חברתו למשחק כחלק אינטרגלי מבדיקת עמידותה, נשך ללא הרף, וחטף משחקים כגנגסטר קטן.
מבטי האימה של אם הנחמס/ת, שוצפי הביקורת על החינוך הרע של האמא הזו, ובעיקר המשפטים המכובסים שלה, "הוא לא ילד רע, חמודה, הוא רק רוצה לתקשר איתך", היו כדוקרנים בשק הניילון של רגשי האשמה שלי. אבל גם אני משתתפת כמיטב יכולתי במשחק הזה.
מאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד לילד שלך, "בוא לא נזמין את הילד הזה עוד פעם, ממילא הוא מציק לך כל הערב, ושניכם גומרים את זה בבכי", אז נשאר לחשוק, לשתוק ולשלם את מחיר אחר הצהריים והפעלת הילדים על ידי חבריהם, ולהתנחם במחשבה העגומה שהימים האלה הם התקופה הטובה שלך: יום אחד הם לא יביאו אותך בחשבון בכלל, או כמו שאומרים ברחוב, לא יראו אותך ממטר, ליטראלית.
