סיפור השבוע: "חנות של חיבוקים ונשיקות"

חנות של חיבוקים ונשיקות

בשעה תשע ושלושים בדיוק נפתחה הדלת אצל סבתא עליזה: "טלינקה, בוקר טוב". טל שכחה להגיד לסבתא 'בוקר טוב סבתא', טל שכחה לחבק ולנשק את סבתא, היא הרי יודעת שסבתא מאוד אוהבת לקבל ממנה חיבוק ונשיקה ולשמוע: 'בוקר טוב סבתא, מה שלומך?'

היום, כשטל באה, פתחה את הדלת ונכנסה בשקט, סבתא הסתכלה עליה ואמרה לה: "טל, את יודעת, בכל פעם שאני צריכה נשיקה וחיבוק, אני הולכת לחנות שלי וקונה לי כמה נשיקות וכמה חיבוקים, וככה תמיד יש לי מספיק חיבוקים ומספיק נשיקות".

טל הסתכלה על סבתא, וצחקה: "לא יכול להיות סבתא, אין דבר כזה, אין חנות כזאת, את סתם אומרת, אני לא מאמינה לך".

וסבתא ענתה לה בחיוך: "יש מקום אחד בעולם שאפשר לקנות בו חיבוקים ונשיקות, זה מקום מיוחד ורק סבתות יודעות איך להגיע אליו. אם מאוד תרצי אני מוכנה לקחת אותך, אבל את חייבת לבוא רק איתי, אפילו סבא אילן לא יודע איך מגיעים לחנות הזאת".

טל הסתכלה על סבתא וחשבה, איזה סבתא משונה, איזה סבתא מוזרה, מי שמע שאפשר לקנות חיבוק ונשיקה, אבל טל מאוד סקרנית, וטל גם מאוד אוהבת את סבתא עליזה. היא חשבה וחשבה ולבסוף אמרה: "טוב סבתא, תראי לי את הדרך לחנות שלך".

סבתא לקחה את ידה הקטנה של טל והובילה אותה בתוך שבילים סבוכים, בין עצי הפיקוסים בכניסה לקיבוץ עינת. לפתע נשמע לחש קטן: "לאן אתן הולכות, לאן אתן רצות, אני יכול לבוא איתכן?"

סבתא וטל לא ידעו מי מדבר אליהן. ושוב נשמע הלחש, "טולה, לאן סבתא שלך לוקחת אותך? אני רוצה לבוא איתך". ושוב מסתכלות סבתא וטל אחת על השנייה, והנה הן רואות צב קטן, ילד קטן של צבים, מתבונן אליהן מלמטה, מוציא את ראשו משריונו ומחכה לתשובה.

סבתא עצרה לרגע ושאלה את טל: "את מכירה את הצב הזה? איך הוא מכיר אותך, איך הוא יודע את שמך?", טל ענתה לסבתא שפעם פעם דגנית הגננת הביאה את הצב הקטן לגן, להכיר את הילדים, והצב הזה גר שלושה חודשים בגן כלנית והוא הכיר את כל הילדים, יצא איתם לטייל, אכל איתם ארוחות בוקר וצהריים, עד שדגנית החליטה להחזיר אותו לחורשת הפיקוסים, שם המשפחה שלו גרה.

טל התבוננה בסבתא ושאלה ואותה: "את מרשה שגם הצב הקטן יילך איתנו לראות את החנות המיוחדת שלך?", סבתא הנהנה בראשה ואמרה: "בהחלט, אבל בואי נשאל את הצב הקטן כמה חיבוקים ונשיקות הוא צריך לקנות".

טולה הקטנה התכופפה ושאלה את הצב הקטן: "צב, צב, כמה חיבוקים ונשיקות אתה צריך לקנות?"

הצב חשב לרגע וענה לה: "אנחנו משפחה מאוד גדולה, יש לי אחים ואחיות, יש לי חברים וחברות, יש לי דודים ודודות ותמיד מבקשים ממני כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות ואני שונא לתת להם. שמעתי שדיברתן על החנות המיוחדת שלכן, והחלטתי להצטרף".

סבתא חייכה ואמרה: "אתה בהחלט יכול להצטרף, אך בבקשה תודיע להורים שלך שאתה הולך איתנו, שלא ידאגו לך, שלא יצטרכו לחפש אותך".

נכנס הצב הקטן הביתה ולאחר כמה דקות חזר עם חיוך גדול ואמר: "סיפרתי לאמא ולאבא שאני הולך לטייל ולא סיפרתי להם לאן בדיוק אני הולך ומה אני אקנה".

סבתא, טל והצב הקטן המשיכו בדרכם לחנות החיבוקים והנשיקות, ופתאום שמעו קרקור של צפרדע: "קווה קווה קווה, לאן אתן הולכות, בנות יפות, גלו לי, אני רואה שיש לכן גם אורח קטן, ספרו לאן אתן הולכות, אני מאוד סקרנית".

טולה, שכבר עייפה מלהסביר לאן היא הולכת, המשיכה בדרכה, והצפרדע שוב קרקרה: "בבקשה טל, גם אני רוצה להצטרף אליכן, קחו אותי, אני מבטיחה לא לקרקר ולא להפריע".

וסבתא בחיוך עונה: "צפרדע, צפרדע, אנחנו הולכות לחנות מיוחדת שבה אפשר לקנות כמה חיבוקים וכמה נשיקות".

הצפרדע התחילה לבכות, דמעות גדולות זלגו מלחייה והיא לא הצליחה להירגע. וסבתא, שכל כך עצוב היה לה לראות את הצפרדע בוכה, ריחמה עליה והסכימה לצרף אותה לטיול.

וכך הלכו להם בשביל – סבתא וטל, הצב הקטן והצפרדע הבכיינית.

סבתא מובילה, היא כבר מכירה את החורשה היטב. היא פונה ימינה, ואחרי כן מיד שמאלה, ולפתע מתגלה בית קטן וירוק. במרפסת הכניסה היו תלויים הרבה פעמונים ושלט גדול: "חנות של חיבוקים ונשיקות, נא לצלצל בפעמון הקטן והירוק".

סבתא מצלצלת בפעמון הקטן והירוק, נשמעים צעדים קטנים והדלת נפתחת. ואת מי טל פוגשת? את דגנית, הגננת שלה מגן כלנית.

טל מתבוננת, לא מאמינה. זאת דגנית שמספרת לילדי הגן סיפורים מוזרים, והנה היא כאן, מוכרת בחנות.

דגנית ניגשת לטל, מחבקת ומנשקת, מרימה את טל בזרועותיה, נותנת לה שקית שקשורה בחוטי זהב, ואומרת: "השקית היא רק שלך. תפתחי בזהירות בזהירות, שלא יפלו ממנה חיבוקים ונשיקות. בכל פעם שתצטרכי חיבוק או נשיקה, תפתחי את השקית ותוציאי לך".

פתאום נשמע קול לחש קט: "דגנית דגנית, גם אני צריך שקית". גם הצפרדע הירוקה הצטרפה לבקשה, ודגנית חייכה חיוך רחב, צחקה ונתנה לצב ולצפרדע שקית עם חוטי זהב.

וסבתא נאנחה ואמרה: "עכשיו טל, בכל פעם שתגיעי אלי תקחי איתך את השקית עם חוטי הזהב, וכך תוכלי לתת לי נשיקה וחיבוק".

בבוקר למחרת, כשטל הגיעה לגן, היא הביטה בדגנית וחייכה בשקט. היא לא תגלה את הסוד של דגנית ושלה.

שמי עליזה, בת 55, סבתא לנכדים מדהימים, חברת קיבוץ עינת, עובדת בבית ברל. לשעבר מורה לחינוך מיוחד. נשואה לאילן, שעובד במועצה האזורית דרום השרון.

את הסיפורים שאני כותבת אני נוהגת לתת מתנה לגננות ולמורות. חלק מסיפוריי תורגמו לערבית במסגרת המכון הערבי בבית ברל. התגובות שקיבלתי לסיפורים היו מצוינות, וזה נתן לי חיזוק להמשיך ולכתוב עוד. אין לי יומרות גדולות, אני כותבת מהלב ובשביל הלב, וחלק גדול מהסיפורים שכתבתי הם מעין "צוואה" וחותם של היסטוריה משפחתית.

רק לאחרונה התחלתי לכתוב לנכדיי. יש לי שישה נכדים (עוד רגע שביעי), ואין שמחה ומאושרת ממני לתת להם את המתנה הנפלאה ולכתוב להם סיפורים. את הסיפור הזה כתבתי אחרי שבאחת השבתות, בזמן ארוחת הבוקר השגרתית במרפסת ביתנו, טל הגיעה אלינו עצובה, ללא חיוך. כששאלתי אותה, 'טל איפה החיבוק, איפה הנשיקה?' והיא זרקה לעברי – 'אין לי!' עניתי לה בטבעיות רבה: 'לכי לחנות ותקני לך'. היא הסתכלה עליי בתדהמה וענתה לי שאין דבר כזה, וכעבור כמה דקות ישבתי וכתבתי לה את הסיפור.

רוצים לקרוא עוד סיפורים?

• מגלשת הירח/ ליאת שימרון
• פיית השינה/ עפר אשכנזי
• אבקת קסמים/ הלן דיין
• גמד החלומות/ עדי אהרוני
• ארץ הילדים המחכים/ ענת איתן